סדר ברכת המזון וכו' עד והמטיב. ברייתא פ' שלשה שאכלו (ברכות מ"ח:):
ברכה ראשונה וכו'. (שם) אמר רב נחמן משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן. יהושע תיקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ. דוד ושלמה תיקנו בונה ירושלים דוד תיקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש. הטוב והמטיב ביבנה תקנוה ביום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה. וכתב הרמב"ן ז"ל בהשגות שאין מטבע לברכת המזון מן התורה אבל נצטוינו מן התורה לברך אחר אכילתנו כל אחד כפי דעתו כענין ברכת מנימין רעיא בריך רחמנא מאריה דהאי פתא ובאו הנביאים ותיקנו לנו נוסח מתוקן הלשון וצח המליצה ושנינו בו אנחנו עוד בגלות ומלכות בית דוד משיחך במהרה תחזירנה למקומה ותבנה ירושלים כי הענין תיקון שלמה ובית דינו והלשון כפי הזמנים יאמר וכיוצא בזה כתבו הרא"ש והרשב"א ז"ל בפרק שלשה שאכלו:
ב׳
הפועלים שהיו עושין וכו'. ברייתא פרק היה קורא (ברכות דף ט"ז) ופירש"י אין מברכין לפניה לפי שאינה מן התורה. וכתבו התוספות וחותם בברכת הארץ אף על גב דמדאורייתא הם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה הואיל וטרודים במלאכת בעל הבית, ואין צורך לזה שאין מנין הברכות שאחר המזון מן התורה כנראה מדברי הרמב"ן ז"ל שכתבתי בסמוך גם רבינו כתב בספר המצות שלו והמצוה י"ט שצונו לברכו אחר האכילה ולא הזכיר מנין הברכות ולדעתם ז"ל הנך קראי דמייתי בגמרא ללמד על כל ברכה וברכה אסמכתא בעלמא נינהו. וכתב רש"י ז"ל כולל שתי ברכות כאחת שברכת הארץ ובנין ירושלים דומות. וכתב ה"ר מנוח וכולל בבונה ירושלים שאומר שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה וירושלים עירך שתבנה אותה במהרה בימינו ואם רצו לברך ארבע ברכות ב"ה יכול לעכב מפני ביטול מלאכתו וש"מ שאסור לברך בשעת עשיית מלאכה והכי איתא בירושלמי א"ר מונא זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה (עד) בשעה שיברך עכ"ל. והגהות מיימון כתבו בפ"א גבי הא דאמרי' אביי עני ליה בקול רם כי היכי דלישמעו פועלים דהאי טעמא לא שייך לדידן כי אדעתא דהכי משכירים פועלים שיהיו קורין ומתפללים כשאר כל אדם:
ג׳
ברכת הארץ וכו'. פרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ט) ר' אבא אומר צריך שיאמר בה הודאה תחלה וסוף ופירש רש"י בתחלה וסוף נודך ה' אלהינו ועל כולם ה' אלהינו אנו מודים לך:
ומה שכתב וחותם בה וכו'. בפרק שלשה שאכלו מקשה למאן דאמר דאין חותמים בשתים מדמברכינן על הארץ ועל המזון ומשני דכולה חדא חתימה היא דה"ק ארץ דעבדא מזון:
וכל שלא אמר וכו'. (שם דף מ"ח:) תניא רבי אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא י"ח נחום הזקן אומר צריך שיזכיר בה ברית רבי יוסי אומר צריך שיזכיר בה תורה פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה שזו ניתנה בשלש בריתות וזו ניתנה בי"ג בריתות. ופרש"י בי"ג בריתות בפרשת מילה שניתנה לאברהם הם כתובים:
וכתב ה"ר יונה ז"ל דמאי דבעי למימרא ארץ טובה ורחבה לפי שארץ ישראל נשתבחה בזה הלשון והא דבעי להזכיר ברית משום שבזכותו ירשו הארץ וכן בזכות התורה כדכתיב למען תחיון ובאתם וירשתם וכתיב ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חקיו:
ד׳
ברכה שלישית וכו'. שם (מ"ט) אמר רב ששת פתח ברחם על ישראל חותם במושיע ישראל פתח ברחם על ירושלים חותם בבונה ירושלים ורב נחמן אמר אפילו פתח ברחם על ישראל חותם בבונה ירושלים כלומר דרחמי ישראל היינו בנין ירושלים ושפיר הוי חתימה מעין פתיחה ופסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל כרב נחמן:
ומה שכתב רבינו או נחמנו וכו'. הוא ממה שאמרו שם (מ"ח ב) בברייתא בשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה וכתב הרי"ף מתחיל בנחמה שאומר נחמנו וכו' וחותם מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים. ואע"ג דאמרינן בגמרא שאין חותמין מושיע ישראל ובונה ירושלים לפי שאין חותמין בשתים ל"ק שאילו היה אומר מנחם עמו ישראל ובונה ירושלים ה"ל חותם בשתים אבל כיון שאומר מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים דבר אחד הוא שינחמנו על ידי הבנין:
וכתב הרא"ש שיש מתרצים כן ושה"ר יונה היה אומר שגם זה חשוב לשתים כמו שמצינו בהביננו וישמחו צדיקים בבנין עירך שהוא מעין שתי ברכות על הצדיקים ולירושלים אבל החותם מנחם ציון בבנין ירושלים לא הוי כחותם בשתים דירושלים וציון חדא הוא. ולי נראה דלא קשיא מההיא דהביננו לומר דחשיבא כשתים שאע"פ שאפשר שירמוז לשתי ברכות מ"מ פשטא דמילתא לא הויא אלא כעין ברכה אחת.
ומ"ש וכל מי שלא אמר מלכות בית דוד וכו'. ג"ז שם בברייתא כתבתיה בסמוך ר' אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו:
ה׳
בשבתות וי"ט וכו'. ברייתא שם ובשבת מתחיל בנחמה ואומר קדושת היום באמצע ופירש הרי"ף ז"ל כמ"ש בסמוך.
ומ"ש שאומר רצה והחליצנו וכו' וכן מ"ש שבי"ט אומר יעלה ויבא. וכן בר"ח ובחש"מ וכו'. פרק במה מדליקין (שבת כ"ד) איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא אינו מזכיר ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא סבר לאדכורי בבונה ירושלים א"ל כתפלה מה תפלה בהודאה אף ברכת המזון בהודאה איבעיא להו מהו להזכיר של ר"ח בבהמ"ז את"ל חנוכה דרבנן לא צריך ר"ח דאורייתא צריך או דילמא כיון דלא אסור בעשיית מלאכה לא מדכרינן רב אמר מזכיר ור' חנינא אמר אינו מזכיר אמר רבי זירא נקוט דרב בידך דתני ר' אושעיא ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר"ח וחוה"מ יש בהם הזכרה בברכת המזון וימים שאין בהם קרבן מוסף כגון שני וחמישי של תעניות ושל מעמדות אין בהם הזכרה בברכת המזון כלומר בערבית של ליל כניסת התעניות וכ"ש בליל יציאתו שכבר עבר היום. ואף ע"ג דאמרינן דחנוכה אינו מזכיר ועוד שאמר את"ל חנוכה דרבנן אינו מזכיר כתב רבינו שמזכיר מדאשכחן הנך אמוראי שהיו מזכירין ולא היו חולקים אלא באי זה מקום יזכיר וחנוכה ופורים דינן שוה ועדיף נמי פורים שהוא מכתבי הקדש. והרא"ש ז"ל כתב ותימא הוא שלא הביא הגמרא ברייתא דתני ר' אושעיא לפשוט דאין מזכיר חנוכה ב ל ל ל ל
ז׳
ברכה רביעית וכו'. בפ' שלשה שאכלו (ברכות מ"ט) אמר רבה בר בר חנה הטוב והמטיב צריכה מלכות ואסיקנא דהיינו לומר שצריכה ג' מלכיות חדא שפותח בא"י אמ"ה ועוד תרתי אבינו מלכנו וכו' המלך הטוב והמטיב כלומר שמן הדין היה שלא להזכיר בה מלכות כלל כיון דסמוכה לברכה ראשונה כדאשכחן בכל ברכה הסמוכה לחבירתה אלא שלפי שהזכיר בבונה ירושלים מלכות בית דוד צריך גם כן להזכיר מלכות שמים ולא תקנוה בברכה עצמה שלא להשוות מלכותא דארעא עם מלכותא דרקיעא אלא תקנוה בהטוב והמטיב וכיון שתקנו בה מלכות דבונה ירושלים תקנו גם כן מלכות כנגד ברכת הארץ:
וכתב ה"ר יונה ז"ל שהטעם שאף על פי שהוא מטבע ארוך אין חותמין בה בברוך לפי שכל השמות האלו שמות התאר הם שאנו אומרים שהוא מלך ומטיב וגומל וכל מה שאומר אצל הבורא משמות התאר ענין אחד הוא ואף על פי שאומר הוא יגמלנו הוא ענין אחד שגם זה תאר הוא שאנו אומרים שהוא גומל עלינו בכל יום. עוד נוכל לתרץ שמתחלה כשתקנו הטוב והמטיב לא תקנו בה כל זה הנוסח אלא הוסיפו בה כל אלו הדברים. ומפני איתרע ביה מילתא פתח ובריך הטוב והמטיב אל אמת וכו' ומסיים בה בגמרא גודר פרצות בישראל הוא יגדור הפרצה הזאת בישראל. וסובר רבינו דהא לישנא אינו מענין הברכה אלא בקשת רחמים על האבל והכל לפי מה שירצה לבקש רחמים עליו הכל כפי צחות לשונו. ודע שבגמרא גרסינן שופט בצדק לוקח נפשות במשפט ורבינו לא כתב לוקח נפשות במשפט לפי שהרי"ף לא כתבו ובה"ג כתב דלא אמרינן ליה משום דכיון דאמרינן בפרק במה בהמה (שבת נ"ה:) יש מיתה בלא חטא היאך נאמר לוקח נפשות בצדק. וה"ר יונה והרא"ש ז"ל כתבו שאין למוחקו דאע"פ דיש מיתה בלא חטא כל דרכיו משפט:
י׳
(ט-י) בבית חתנים וכו'. פ"ק דכתובות (דף ז' ח') ת"ר מברכין ברכת חתנים בבית חתנים בעשרה כל ז' אמר רב יהודה והוא שבאו פנים חדשות רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו כלומר כל ז' ברכות מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא:
ומ"ש עד כמה מברכין ברכה זו וכו'. מימרות דרב הונא שם (דף ז') ותניא נמי מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד ואוקמוה בגמרא דהכי קאמר ליכא בתולה דבצרה מז' וליכא אלמנה דבצרה מיום א' כלומר דאלמנה שנשאת לבחור ואלמון שנשא בתולה מברכין ז'. ומפרש רבינו דכל הנך מברכין היינו בשעת סעודה. ופנים חדשות היינו בני אדם שלא עמדו שם בברכת הנישואין ולא שמעו הברכות ולפיכך מברכין בשבילם בסעודה ראשונה ז' ברכות אבל אם עמדו שם בשעת נישואין ושמעו ז' ברכות אין מברכין ז' ברכות ואפי' בסעודה ראשונה. והרמ"ך כתב לפי סוגיית ההלכה ברכות חתנים בסעודה נתקנו וכיון שכן אין נכון שיפטור ברכות נשואין ברכות סעודה. ומנהגנו לברך ברכת חתנים בתוך הסעודה אע"פ שהיה כל הקהל בשעת נישואין ושמעו ברכת חתנים עכ"ל. וכ"כ הרא"ש אהא דאמרינן רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו י"מ סעודה קמייתא ומיהו אם לא אכל עד הלילה מברכין דלא גרע מפנים חדשות כיון דאכתי לא אכלו בני החופה עכ"ל וכ"כ הטור וכן פשט המנהג:
ומ"ש וחתנים מן המנין. שם (דף ח') מימרא דר' יצחק אמר ר' יוחנן אך מ"ש ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים [נראה פשוט דהא אפילו צרופי לא מצרפינן עבד וקטן בדבר הצריך עשרה כדאיתא ברכות (מ"ז) כ"ש שהם לא יברכו]:
י״א
ואלו הם ז' ברכות כו'. כך הם סדורות בגמרא שם (ז' ח') ורש"י והר"ן ז"ל האריכו בפירושן ולא ראיתי לכותבן שלא להאריך:
י״ב
שכח ולא הזכיר וכו'. פרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ט) יתיב רבי זירא אחורי דרב גידל ויתיב רב גידל קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך שנתן שבתות וכו' טעה ולא הזכיר של י"ט אומר ברוך שנתן י"ט וכו' טעה ולא הזכיר של ר"ח אומר ברוך שנתן ר"ח לעמו ישראל לזכרון ולא ידענא אי אמר בה שמחה אי לא אמר בה שמחה אי חתים בה אי לא חתים בה וסובר רבינו דכיון דמספקא ליה לא מדכרינן בה שמחה ולא חתמינן בה. וזה דעת הרי"ף. ונראה מדברי רבינו דבאינך חותם בהם בשם ומלכות וכן דעת רוב המפרשים. וכן משמע מדמספקא ליה בר"ח אלמא דבאינך פשיטא ליה דחתים. ובתר הכי אמר רב מנשיא בר תחליפא לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב נחמן אמר שמואל טעה ולא הזכיר של ר"ח בתפלה מחזירין אותו בברכת המזון אין מחזירין אותו ומפרש רבינו חוזר לראש לתחלת ברכת המזון:
וכתב הראב"ד טעה בזה וכו' וחוזר לתחלת בונה ירושלים עכ"ל. ורש"י כתב כרבינו דחוזר לתחלת ברכת המזון כדאמרינן עקר רגליו חוזר לראש התם הוא דאיכא עקירת רגלים אבל הכא סיום ברכה הוא עקירת הרגלים עכ"ל, ומ"ש אבל הכא סיום ברכה וכו' כלומר דהתחלת הטוב והמטיב היינו גמר ברכת המזון כמו שעקירת רגלים הוא גמר תפלה והטעם דברכת הטוב והמטיב אינה עיקר ברכת המזון דהא ביבנה תקנוה. וכתב הרא"ש ז"ל דלא מסתבר ליה דעת הראב"ד דשאני התם דשלש ברכות אחרונות חשובות כברכה אחת וכל שלא סיים תחנונים חוזר לרצה וכן ברכת המזון חשובות כולן כברכה אחת וצריך לחזור לראש ומדכתב רבינו חוזר לראש שהוא ברכת הזן ולא כתב חוזר לראש ברכת המזון יש לדקדק שאינם צריכין לחזור ולזמן וכמו שכתב הטור.
ומ"ש וכן בחולו של מועד. כלומר שדין חולו של מועד שוה לדין ראש חדש דשניהם ימים שיש בהם קרבן מוסף ואינן י"ט:
י״ג
ומ"ש ובחנוכה ובפורים שכח ולא הזכיר הענין בברכת המזון אינו חוזר. כלומר אפילו נזכר קודם שיתחיל ברכת שלישית אינו אומר שום דבר. והטעם שהרי אמרו בגמרא שבת (כ"ד) גבי חנוכה אינו מזכיר בברכת המזון ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה ואע"פ שאנו מזכירין הבו דלא לוסיף עלה:
י״ד
מי שאכל ושכח וכו'. משנה בברכות ס"פ אלו דברים עד אימתי הוא מברך עד כדי שיתעכל מזון שבמעיו (שם נ"ג:) וכמה שיעור עיכול א"ר יוחנן כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה:
וכתב ה"ר יונה ז"ל שמשעה שמתחיל להיות רעב אע"פ שלא גמר להתעכל כמו שנתעכל לגמרי דיינינן ליה. וכתב הרא"ש וכן לענין שתיית יין ואכילת פירות אם אינו צמא או רעב ותאב לאותם פירות יברך עכ"ל. ותימה לי מילתא אם אכל פירות ונתעכלו שהוא רעב אע"פ שאינו מתאוה לאותן פירות למה לא יברך:
וכן אם נעלם ממנו וכו' חוזר ומברך. משום דברכת המזון דאורייתא ואתא רבינו למימר שאעפ"כ אם נתעכל כל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
דברי ירמיהו · הלכות ברכות פרק ב׳
א׳
סדר בהמ"ז כך היא ראשונה ברכת הזן וכו' ברכה הראשונה משה רבינו תיקנה וכו' רביעית חכמי משנה תיקנו'. ועי' בהל' ב' בכ"מ בשם הרמב"ן דהברכות אחר המזון מדאורייתא ודעת התוס' במס' ברכות דף ט"ז ע"א דהוי מדאורייתא ובמג"א בסי' קצ"א ס"ק א' כתב בדעת רש"י דמדאורייתא די כשיברך ענין השלשה ברכות בברכה אחת ומדרבנן לחתום על כל אחת בפ"ע עיי"ש ובסי' קצ"ד ס"ק ג' ובהגהות הדגול מרבבה שם ונפק"מ בספיקן דלחומרא בכ"ג ועי' בלח"מ בפ"ב מהל' ק"ש הי"ג מ"ש בשם קרית ספר להמבי"ט עיי"ש: והנה בגמ' במס' ברכות מ"ח ברכות שלפניו לר' נתן כי הוא יברך על הזבח ובחי' אגדות למהרש"א הקשה ע"ז דלמ"ש ברש"י הברכה על אכילת הזבח דהוי ברכת המצות ומנ"ל עוד ברכת הנהנין ע"ש ולמ"ש לעיל דלרש"י ברכת המצות דאורייתא יקשה טפי אמנם הרי באמת ברכה שלפניה מדרבנן אסמכתא בעלמא נינהו ובס' ידי אליהו תיקון י"ז בשם מדרש פרשת מסעי שנו רבותינו עד שלא נכנסו לארץ היו מברכין ברכה אחת הזן את הכל משנכנס היו מברכין על הארץ ועל המזון משחרבה הוסיפו בונה ירושלים משנקברו הרוגי ביתר הוסיפו הטוב והמטיב עכ"ל ומלשון הרשב"ם ב"ב קכ"א ע"ב נראה דשלשתם דאורייתא עיי"ש ז"ל דכונתו דאסמכוהו אקרא ומשו"ה החמירו וכיו"ב ז"ל ועי' ברא"ש ברכות מ"ט ע"א סי' כ"ג שכתב ג"כ בלשון דאורייתא עיי"ש:
ב׳
הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה"ב ואכלו פתן אין מברכין לפניה ומברכין וכו' וכולל בה וכו' ואם היו עושין בסעודתן בלבד או שהיה בעה"ב מסיב עמהן מברכין ארבע ברכות כתיקנן כשאר כל אדם. ובפי"ג מהל' שכירות הל' ז' כתב רבינו כדרך שמוזהר הבעה"ב שלא יגזל שכר עני ולא יעכבנו כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעה"ב ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן שהרי הקפידו על ברכה רביעית של בהמ"ז שלא יברך אותה וכו' עכ"ל ועי' בשו"ע חו"מ סי' של"ז סעיף כ' ובסמ"ע שם ס"ק מ' דגם מברכת הזימון פטורין ומובא במג"א בסי' קצ"א ס"ק א' ועי' מ"ש ע"ז ומס' ברכות מ"ה ע"ב אביי עני ליה בקלא וכו' דנראה שהיה מזמן עמהם עיי"ש: וי"ל דבלא"ה יש להבין לאביי דעני בקלא דלישמעו פועלים הרי היה מסיב עמהן וכשבעה"ב מסיב מברכין כשאר כל אדם ואם נאמר שלא היו הפועלים של אביי רק שהיו של אחרים וא"כ יש להבין דרב אשי עני בלחישא כי היכי דלא נזלזלו בהטוב והמטיב ובשל אחרים האיך היה הוא מקיל בשל אחרים ודוחק לפרש בר"א היו בפועלים שלו ובאביי בשל אחרים ולכאורה בלא"ה יש להבין למה הקפיד אביי על זמן קצר כזה ועי' ברש"י שם: ונראה כי בעה"ב מסיב עמהן דחייבין הוי משום דמדשתק מסתמא מוחל להם ובפניו מדלא מיחה לא הוי ממעטין במלאכתן וכמ"ש רבינו בהל' שכירות הנ"ל ההוראה היוצאת כמה לחוס על הגזל משל חבירו מזה שביטלו עבור זה ברכה אחת לפועלים ואביי היה רוצה ג"כ לרמז להם כן למען ידעו להשמר ולרחק מהגזל בכל שהוא ודי בזה במה שרמז להם שלא יאמרו הטוב והמטיב ואף שמסיב עמהן דכמ"ש מטעם מחילה ובענו בקלא הראו להם שאינו מוחל אבל בברכת הזימון היה מניחם ולא רמז להם וכיון שהסיב עמהן וגם מסתמא הוא היה המברך וזימן כמ"ש ז"ל דאורייתא וכמ"ש ברא"ש יש להביא א"ע לידי חיוב זימון עיין ברא"ש ריש שלשה שאכלו עיי"ש וגם היה די להוראה הנאמרה במה שרמז בברכת טוב ומטיב: ומובן בזה דברי רש"י שם בד"ה ולקומי לעבידתייהו ואי משום דקמפקע להו מהטוב והמטיב לא איכפת ליה דקסבר דלאו דאורייתא היא אלא ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה עכ"ל ולמה לא כתב כדאיתא לעיל ט"ז דפועלים אין מברכין רק שני ברכות וכולל בונה וכו' עיי"ש אבל למ"ש מתרץ ברש"י בזה דלזמון היה מצרפם ואולי היה לו בלעדם לקיים מצות הזימון וכמ"ש בסמ"ע גם מזה פטור ולמה רמז בהטוב והמטיב ומשם ט"ז הנ"ל איכא להביא דהרי היה מסיב עמהן וע"ז מתרץ דזה דרבנן וכיון שהיה רצה לרמז בלבד להוראה מוסרית בחר בהדרבנן ולא בדאורייתא ורב אשי דעני בלחישא שלא רצה לרמז כאביי משום דלא אתיא לזלזולי וכיון שהיה מסיב עמהן הניח על כהלכתו ועי' שו"ת מהרש"ל סי' מ"ד עיי"ש: ומובן במ"ש דכמ"ש בהגהות מיימוני בפ"א י"ז דבדידן לא שייך כן דאדעתא דהכי משכירין המשכיר פועלים שמתפללים ומברכין וקורין כשאר כל אדם ומובא בשו"ע בסי' קצ"א ובהל' ק"ש עיי"ש והנה מנהגא כתנאי בכ"מ ועי' במסכת ב"מ דף פ"ג מקום שנהגו להשכיר וכו' עיי"ש וכל מי שרצונו נגד המנהג צריך לפרש ויקשה לכאורה למה תיקנו הרבנן להקל בתפילה וברכה לפועלים משום ביטול מלאכה לבעה"ב לא לתקנו וממילא יהיו מחויבים הפועלים ככל אדם ועל דעת זה ישכרו הפועלים ולא יהיה חשש גזל כלל והנה ביורד ומתפלל וברש"י שם דהא אינו משועבד למלאכה שהוא ברשות עצמו עכ"ל יש לומר בזה לחלק בין בעה"ב לפועלים דמצוה למובחר יש לעשות רק בשלו ולא בשל אחרים אבל מה שמדינא דרבנן יש להבין והיה נראה דמשום שלא ימנעו מלשכור פועלים ישראלים או יגרעו בשכרם עבור זה: ויש להבין החילוק בין בשכרן לבסעודתן דהנה במסיב עמהן י"ל מוחל לזה אבל בסעודתן יש להבין אבל כמ"ש מחשש גרעון שכר בפעם אחר לא שייך רק בשכרן ולא בסעודתן דלא ימעיט עבור זה ובסתמא אמרינן אפי' וכו' כסעודת שלמה וכו' ובמס' ב"מ פ"ג שם אמנם כנראה מלשון רש"י הנ"ל ובירושלמי שם מפני שטרחתן מרובה עיי"ש דנראה שחסו עבור גזל הבעה"ב יקשה כמ"ש אבל למ"ש רבינו בהל' שכירות הנ"ל להוראה גדולה תיקנו כן וכמ"ש גם אביי רמז לזה להודיע חומר עון הגזל חבירו בכל שהוא בכל דרך שיהיה: והנה במ"ש דמה שמצוה מהמובחר לא שייך לפועל שאין לעשותו רק משלו י"ל בסי' רנ"א באו"ח סעיף א' העושה מלאכה בע"ש מן המנחה ומעלה אינו רואה סימן ברכה ובמג"א שם ס"ק ד' וז"ל ועוד קשה דבחו"מ בסי' של"א כתב בשם ירושלמי דפועל צריך לעשות אצל בעה"ב עד סמוך לשקיעת החמה וכו' והיינו תקיעה שלישית ומשמע התם שצריך לעשות בשדה עד זמן הזה ובגמרא אמרינן דבתקיעה הראשונה נכנסו אותן שבשדות ואפשר לומר דהירושלמי מדינא קאמר דפועל צריך לעשות אבל אינו רואה סימן ברכה לכן תיקנו חכמים תקיעות שיתבטלו אח"כ וכו' עכ"ל ועיין במחצית השקל שכתב דאם הבעה"ב אינו רוצה מבטל הפועל משום שאינו סימן ברכה עיי"ש: ומובן כיון שאינו רק להמובחר שלא יעשה מלאכה ואין ביד הפועל מלעשות בשל בעה"ב דהמובחר רק בשלו דרק המחויב אפי' בהתנה נגד זה הבעה"ב לא מהני למאי דמשעובד הפועל לדאורייתא או לדרבנן רק להמובחר אמרינן כן ועיין בשו"ע או"ח סי' תע"ב בטו"ז ס"ק ו' בהסבת השמש שכתב מאי חילוק לשמש לאחר עיי"ש ולמ"ש מיושב ועיין בשערי תשובה סי' תקפ"א ס"ק ט"ז שכתב בעונה בר"ה מסתמא ע"ז נשאת דנהוג כן עיי"ש ועי' שבת דף קי"ח בד"ה אלא וכו' ולא יטיל על אחרים כבוד שבתות עכ"ל דנראה דאף היכא דלא שייך גזל רק לקבל צדקה עבור מהמובחר לא יעשה אף שמקבל צדקה בלא"ה דהמובחר רק בשלו ממש יעשה ועי' במסכת קדושין ל"ג ע"א אין בעלי אומנות וכו' ובתוס' שם בד"ה אין עיי"ש: כשאר כל אדם. ובפי' לר' דוד ערמא"ה ז"ל כתב לפניה ובנטילה עכ"ל נראה דס"ל דבלא"ה אף מנט"י פטורין וכ"כ בספר מעשה רוקח בפשיטות ולדידן לא נפק"מ ומה דפשיטא למעשה רוקח משום דהוי רק מדרבנן משום סרך תרומה עיי"ש י"ל כיון דהוי מענין איסורא לא הקילו דרק ממצוה הקילו עליו וגם לא פטרו פועלים מכל מצות דרבנן רק בדרבנן אשר הוסיפו על הדאורייתא אבל במצוה דרבנן בפ"ע לא הקילו על הפועלים והראיה שהביא מנט"י שפטרו במחנה ולא מבהמ"ז וכתב ואף שיש לחלק ונראה לענ"ד ברור כאמור עכ"ל יש לחלק דנט"י במחנה ימצא שאין לו מים משא"כ בהמ"ז דלאו משום ביטול הזמן נגעו בהתירא שם ואין מדמין זה לזה כתירוצו ז"ל זכ"ד: ולמ"ש מיושב מ"ש בפרי מגדים במשבצות זהב בסי' קצ"א עמ"ש בתוס' דעקרו דאורייתא והאיך מצינו לעקור דאורייתא בלי גדר וסייג עיי"ש דלמ"ש רבינו בהל' שכירות גדר גדול וסייג בזה:
ג׳
ברכת הארץ צ"ל הודייה בתחילתה ובסופה וחותם בה על הארץ ועל המזון וכל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא יד"ח וצריך להזכיר ברית ותורה ולהקדים ברית לתורה וכו'. ועי' בכ"מ ובלח"מ הקשה דלמה לא כתב גם בברית ותורה דלא יד"ח עיי"ש ועיין במעשה רוקח שכתב דעל מה שלא הזכיר וכל הפוחת מאחת ה"ז מגונה דאיתא בגמרא דזה נכלל במ"ש רבינו בפ"א ה"ו ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר ענין הברכה וכו' עיי"ש: ועל קושית הלח"מ כתב דרבינו פסק כרב וברייתא דר' אלעזר מסייע לו דאיתא לא הזכיר ארץ ומלכות וכו' וברית ותורה לא נאמר שם וגם ר"ח עביד עובדא כרב עיי"ש וכיו"ב במרכבת המשנה וכתב דרשב"א בחי' דברית ותורה מדרבנן רק הארץ מדאורייתא עיי"ש והנפלא בעיני אשר בקשתי ולא מצאתי מי שעמד ע"ז דבגמרא איתא א"ר אבא צריך וכו' וכל שאינו אומר ברית ותורה וכו' לא יצא יד"ח מסייע ליה לר' אילעא דאר"א א"ר יעקב בר אחא משם רבינו כל שלא אמר ברית ותורה וכו' לא יצא יד"ח וכו' ובערוך ערך רב מצוין בהגהות הש"ס וז"ל שם רב תנא הוא ופליג פי' רב האי גאון ז"ל דלישנא דייקא מפומא דרבבתא מצאנו רב אבא בשלשה מקומות חד בפ' שלשה שאכלו ר' אבא אמר צריך שיאמר הודאה תחילה וכו' וכן נרשם בהגהות הש"ס משמו דר"א רב הוא וכן משום רבינו וכו' ג"כ כנודע רבינו הוא רב ועי' ברכות כ"ב ע"א וברש"י בד"ה משום רבינו עיי"ש וסוכה ל"ג ול"ה עיי"ש וגיטין פ"ו ע"ב וב"ב קל"ו ע"ב וברשב"ם וכו' והרי רב אמר להלן כל שלא אמר ברית ותורה יצא יד"ח וצ"ל דר"ח אמר רב וכו' פליג על הנאמר מרב בלשון רב אבא שלא אמרו ואמר לו אפי' כן שבקת וכו' ועבדת כרב וצ"ע דמי המה התנאי ואמוראי בלעדי ר' אבא ורבינו: ועי' בטור בסי' קפ"ז דרבינו יחיאל מסופק בהא דאמרינן לא יצא יד"ח אי לעכובא קאמר או למצוה ודעתו נוטה למצוה ובטור חולק עליו כיון דברכת המזון דאורייתא לעכובא קאמר ובב"י כתב ע"ז דמטבע דרבנן וכמ"ש לעיל דרשב"א כתב דברית ותורה הוי דרבנן ועי' בב"י שהביא תוספתא וירושלמי ספ"ק דברכות מפורש אם לא הזכיר תורה וכו' מחזירין אותו עיי"ש: והנה אמרו מי שלא אמר ארץ חמדה וכו' לא יצא ידי חובתו ועי' ברבינו יונה שצריך לדבר משבחה של א"י וראיה כמה היה יקר לשבח מעלת א"י שגם בברית ותורה אין מחזירין ובזה לא יצא יד"ח וכבר כתבתי במקו"א במה שמצינו לרז"ל להפליג בפירות א"י זה למען כי נדע כמה היה הארץ הנבחרת מקום השפע להרוחני והגשמי ומקום המופת כי רק בעת כי הלכנו בדרכי ה' היה האדמה זבת חלב ודבש ומאז כי סרנו מדרכיו ארץ שממה לא יזרע ולא יחרש וכמ"ש ברמב"ן בסדום ועמורה עבור כי בא"י חל הקללה בה כי בארץ נבחרת לא ישכנו בני עולה ועיין בספר כפתור ופרח בזה וגם במ"ש בהעקרים כי ברכת העוה"ז עדות על שכר העוה"ב עיי"ש ועל כל זה הארץ חמדה למופת לנו ולכן נבחר שבחה לקבוע בבהמ"ז אף גדולה מעלת התורה והברית עבור כי התורה והברית נגד עינינו תמיד וברכת א"י לזכרון לנו בלבד ולכן הקדימה לה וגם ממעלת זכרון בארץ חמדה טובה בעת מצור ומצוק בעת הלחץ מחוסר מזון ומחיה זה ינחמנו בעת כי נודה על המזון אשר נתן לנו גם על הרוחה אשר היה ויהיה לנו: ובדעת רבינו בברית ותורה י"ל דס"ל כרבינו יחיאל אבל רק בברית ותורה דהוי מדרבנן ולמה נאמר ביצא ידי דאורייתא שיברך עוד הפעם בשביל דרבנן די"ל דלא תיקנו רק הוספה לבהמ"ז דאורייתא ולא לברכה בפ"ע ולא ס"ל כמ"ש בתוספות ריש סוכה דאם לא עשה כתיקון דרבנן אף ידי דאורייתא לא יצא וכן נראה טעמא דרבינו יחיאל בזה ובהאי דר"ח דאמר ועבדית כרב אף דרב נמי בדיעבד קאמר עיין ברשב"א דלגירסתו לרב אף לכתחילה א"צ עיי"ש ובמג"א סי' קפ"ח ס"ק ג' כתב משום שהיה רוצה להוציא אף הנשים עיי"ש ועמ"ש בפ"ה ה"א עיי"ש:
ד׳
ברכה שלישית פותח רחם ה' אלדינו עלינו וכו' וכל מי שלא אמר מלכות בית דוד בברכה זו לא יצא יד"ח מפני שהיא ענין הברכה שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד. ונראה משו"ה לא יצא יד"ח להעיר נגד דעת ר' הלל במסכת סנהדרין דאמר אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה וברש"י שם אלא הקב"ה בעצמו ועי' בהקדמת הכותב לעין יעקב שלא כפר חלילה ר' הלל בגאולה רק לדעתו הקב"ה יעיר כל הלבבות והודה בשלימות הבריאה ולא ע"י האדם ובזה טעה כי הגאולה תהיה ע"י אדם כמו יצי"מ וע"י מלכות בית דוד ולכן צ"ל מלכות בית דוד ובונה ירושלים כי ירושלים יהיה העיר הנבחרה ונבחר מלומר מושיע ישראל כי בבונה ירושלים מפורש באר היטב הגאולה המבושרת ע"י בחיר האדם מורם מעם ובמקום הנבחר ורבינו כתב שאין נחמה וכו' כי רק בשבת מלך בצדק ובמשרים ינחה עם ה' הצלחת האומה וזה ממלך משיח ה' ממשרתיו עושי דבריו:
ט׳
בבית חתנים מברכין ברכת חתנים וכו' ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים וכו'. בכ"מ כאן לא הער מקורו ובפ"י מהל' אישות ה"ה שכתב כ"כ רבינו ואין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין וחתן מן המנין עכ"ל שם כתב בכ"מ מ"ש גדולים ובנ"ח לומר שאין עבד וקטן מצטרפין במסכת ברכות מ"ז ע"ב וכן דעתו בפ"ח מהל' תפילה וה"ה לכל דבר שצריך עשרה שאין מצטרפים עכ"ל:
י״א
ואלו הן וכו' אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד וכו'. הנה מאלה ברצונם להאפיל זוהר אמונתינו הטהורה ותיקוני רז"ל יפערו פיהם על ברכה הזאת באמרם דמות תבניתו למ"ש רבינו במורה נבוכים ח"א תבנית לא נאמר רק על גוף ונראה בהשגחה והנה מבלעדי זאת אף כי אחרי כי הונח תבנית על מחוגה גופניות השתמשו גם על הרוחני דרך השאלה גם נראה כי לא הבינו דברי הברכה: והנה למה הכפל במילין בצלם דמות תבניתו הכפלה זאת בלתי מרבה תפארת המליצה ובהשקפה הראשונה לא ביאור הענין: אבל תוכן הברכה הזאת על הזוג הראשון קשרון הגוף עם הנפש חומר גוש עפר עם רוח אלוקי ממרום ועי' בשו"ע או"ח סי' ו' סעיף א' בהג"ה יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי וכו' עיי"ש בפי' ברכת אשר יצר וכו': והנפלא ביותר כי צמצם ה' יתעלה את כח האלוקי לפי הגוף ומקריו ולא נתן בו רוח וחלק כמלאכי מרום כי גופו לא יכיל אותו ויאבד אותו ויעודו האדם קצור השגה עומד לעלה מעלה עד יבוא חלדו וע"ז זוג הראשון הזה אשר ג"כ נאמר כמ"ש רז"ל על זיוג השני איש ואשה זכה עזר לא זכה כנגדו על זיוג הזה הברכה אשר יצר את האדם בצלמו גוש עפר בצלם אלוקי. "בצלם דמות תבניתו" יפרש איככה הפליא ה' יתעלה לאמר קשר לאלה הנפרדים כשמים מארץ התקין כבוד ה' לתת בו צלם המוכן וראוי לתבנית גופו צמצם רוח ה' למען יהיה נכון למצוא משכן לו בבתי החומר "ותבניתו" נאמר על האדם כמו והתקין לו ממנו וכו' אשר קאי על האדם הקדום שם ועי' במורה נבוכים כי לשון דמיון מצינו אף בלי שום ערך למהות כמו שמצינו לדמות כבוד אלוקי יתעלה לארי וי"ב עיי"ש וכמו"כ נאמר בזה כי העריך היוצר האדם הנשמה לפי תבנית האדם לפי בנין גופו ואח"ז הברכה על זיוג השני איש ואשה לקיום המין וע"ז נאמר והתקין לו ממנו בנין עדי עד הזיוג הראשון על הקשר הנפלא לקיום באיש ועל זיוג השני לקיום המין ורז"ל אמרו תולדותיהן של צדיקים תורה ומע"ט וזה על זיוג הראשון כי התורה מקשרת הרוחני עם הגופני כמ"ש רז"ל כל העוסק בתורה עושה שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה גם תורה ומע"ט המה הנותנים חיי עד לקיום באיש וזה אמרתי ימים רבים ואח"ז ראיתי בסידור מפורש כמו"כ תבניתו קאי על אדם אבל לא כפי פירושי וטעמי בהנאמר הנ"ל:
י״ג
בר"ח וכו' אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון וכו'. ויש להבין מה ענין לזכרון בר"ח דבמועדים לזכרון על הנעשה מיצי"מ ומתן תורה וכיו"ב אבל מה לזכרון בראשי חדשים ונראה לפרש עם מה שכתבתי במקו"א ביום הזכרון אשר שמו בשם [אנשי] הכנה"ג לראש השנה וזה מפאת הזכרון על שלעבר ממעשינו גם בלשון זכרון נכלל המחשבה לשום על לבבינו ולהשכיל ביום הזה במעמדינו ויעודינו ומעמד כל ישראל ויעודו הנשגב ואיככה בגדנו בהם בגד ואיככה נתקן המעוות ועבור כי ההבטה מלאחריו ממה שנעשה מקדם מזה הידיעה לכל אדם ואדם בכל מצב ומעמד שהוא עומד בו ובלעדי זאת הידיעה מהנעשה מעבר כבהמת אדמה נחשבנו ולכן בלה"ק ובתורה נאמר זכרו כמו הבינו על אשר עלינו לשום בו רעיונינו וכ"כ בר"ח כנאמר בתפילה כי זמן לכפר בו עונותינו ותחילת זמן מיוחד העת להשתכל בהעבר ולשום לב על העתיד בחשבון הנפש לכן ג"כ נאמר בו אשר נתן וכו' לזכרון וזה כמ"ש זכרון המל השכלה "זכור אני מה חלד" (תהילים פ"ט) "זכור אל תשכח" (דברים ט׳:ז׳) פי' הדביקו במחשבתך ולא תשכח "זכור רחמיך" נראה ג"כ עז"ז "זה שמי וזה זכרי" "הזכירו כי נשגב שמו" (ישעיהו י״ב:ד׳) "זכרו תורת משה" וכיו"ב אשר יפרשו על שום לב בהדבר "ולא זכר את יוסף וישכחהו" עבור שלא עלה יוסף ברעיוניו עבור זה וישכחהו:
י״ד
מי שאכל ולא בירך אם נזכר קודם שיתעכל המאכל שבמעיו חוזר ומברך נתעכל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך או לא בירך חוזר ומברך והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו. ועי' בספר מעשה רוקח שעמד ע"ז דלמאי אשמעינין בספק דהוי במכ"ש אם בודאי לא בירך לא יברך בנתעכל מכ"ש בספק עיי"ש: ונראה דרבינו מפרש עד אימתי מברך דאיתא במשנה קאי על מי שאכל ושכח ולא בירך הקדום שם וסבירא ליה דוקא בשכח לברך ונזכר וא"כ הסיח דעתו מהאכילה ולא הוי הברכה המשך עוד לאכילה הקודמת רק כ"ז שלא נתעכל זה הממשיך שייכות הברכה עוד להאכילה והוי מצורף מצד עצמו אבל כשלא שכח והיה דעתו עלי' תמיד לברך אין שיעור לדבר ועי' במג"א בסי' קפ"ד ס"ק ט' בסעודות גדולות דיושבין ד' וה' שעות כתב כיון שאוכלין פרפראות כלא נתעכלו דמי עיי"ש. ולדעת רבינו י"ל דבלא שכח ביושב בסעודה ודעתו על הבהמ"ז אף לאחר [שנתעכל] המזון זמנו וכי"ב מצינו בהפסק בין הברכה בשלפניה למ"ש בתוס' במסכת ברכות בשם השר מקוצ"י שאם אין ראוי לברך דהוי הפסק מצ"ע עיי"ש וכ"כ בלאחריה כמו בהפסק מצ"ע לא מהני דעתו עליה כמו כן כשיש צירוף מצ"ע אף שלא נתעכל המזון אף בלא דעתו הוי זמנו אבל בלא שכח ודעתו עליו זמנו אף אחר שנתעכל ומשו"ה כתב דאפי' לא שכח לגמרי אלא שמסופק אם בירך אזלינן בתר שעורא דעיכול דספיקו משוי להסח הדעת וצריכין לצירוף מצ"ע וכמו בשכח שאכל בהסח הדעת מאכילה צריך שיעור עיכול כמו כן בהסח הדעת בחיוב בהמ"ז ואפי' במסופק אם בירך צריך ג"כ שיעורא כן נראה לענ"ד: ומ"ש בלח"מ מברכות שלפניה למה לא יהיה דאורייתא עי' מ"ש לעיל בפ"א מהל' ברכות עיי"ש: ומ"ש רבינו בנעלם אם בירך חוזר ומברך במג"א בסי' קפ"ד ס"ק ח' כתב ודוקא כשהוא שבע עיי"ש ובצל"ח במס' ברכות פ"א כתב עוד לומר לחייבו משום חזקת חיוב עיי"ש ובספר מוצל מאש סי' י"ג ועיין בספר החינוך עקב מצוה ת"ל שכתב וכן אם נסתפק לו בברכת המזון ואפילו כשאכל פחות מכדי שביעה חייב לברך ובלבד שאכל כביצה אבל האוכל כזית או יותר עד כביצה ונסתפק וכו' מן הדומה שאי' חייב לברך לדברי כולם ששיעור זה מדרבנן הוא עכ"ל וקודם לזה כתב שם ואמרו גם כן שביעה דאורייתא היא בכביצה לבד דבהכי מיתבא דעתיה דאינש עיי"ש ומובא בקצתו בספר אליה רבה סי' קפ"ד עיי"ש ועי' בסס"י קצ"ד עיי"ש ודבריו צ"ע בפי' עד כזית ועד כביצה דעד הראשון יהיה עד בכלל והשני לא עד בכלל ונראה דמסוגיא אחרת למד כן. וגם במרדכי אי' מסיק דרשא זאת להלכה בסי' הנ"ל וכמ"ש דכביצה מיתבא דעתיה דאמרינן בעלמא כן עיין במסכת יומא ע"ט ופוסק כר' יהודה ויש בה שביעה כזית במסכת ברכות מ"ט ע"ב והנה רבינו לא הביא שיעור הנאמר בגמרא ובלח"מ כתב דממילא מבואר והרי בגמרא מקשינן וכמה שיעור עיכול ובהג"ה לעין משפט תמה ע"ז וכתב דבלח"מ מיישבו בדוחק ונראה דהנה קיי"ל כר"י דאמר כל שאין רעב ולרבינו אתא למעוטי שיעור בזמן דלר"ל באכילה מועטת כדי ד' מילין ומפרש עד שיתעכל בסוף העיכול ועיין במג"א בסי' קפ"ד סק"ט שכתב דהאי תחילת עיכול דסוף עיכול ו' שעות עיי"ש ובבאר היטב בשם האחרונים ו' שעות וכיו"ב בברכי יוסף בסי' ו' עיי"ש ופי' סוף עיכול וברי"ף ג"כ לא הביא האי דאכילה מועטת ולא כהסוברים דבזה לא פליג ר"י וא"כ ר"י מפרש כפשוטו עד שיתעכל סוף העיכול וכן איתא בירושלמי עד שירעיב ואין ר"י מוסיף על פשוטו של עד שיתעכל רק ממעט שיעור אחר דס"ל לר"ל וא"כ כיון דקיי"ל כר"י משו"ה לא כתב כדי שיתעכל ועיין בפי' משניות שפי' עד שיתעכל פי' יתעכל יהיה נטחן המאכל ושיעור זמנו כל זמן שאינו רעב אחר אותה אכילה וי"ל ג"כ שמפרש כפשוטו עד שיתעכל כפשוטו וכו' תליא בזמן אחר בגבול:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות ברכות פרק ב׳
א׳
סדר ברכת המזון כך היא וכו' רביעית חכמי המשנה תקנוה. ועיין מ"ש מרן ומשמע מדבריו ז"ל דגם דעת הרא"ש והרשב"א ז"ל דאין (ל)מנין הברכות מן התורה, וכן נראה ממ"ש בלשון שאחריו ד"ה הפועלים וכו' וז"ל ואין צורך לזה דאין מנין הברכות מן התורה כנראה מדברי הרמב"ן וכו', נראה דס"ל דזה מוסכם וכאשר אכתוב בס"ד וזה תימה דהרא"ש והרשב"א סברי דמנין הברכות מן התורה וז"ל הרא"ש ולא בעי למימר שלא ברכו אותה ברכה עד דוד ושלמה דהא לקמן דרשינן כולהו מקרא אלא ודאי דהם תקנו המטבע וכו' עכ"ל, הרי דס"ל דהברכות ברכו קודם התקנה אלא שהמטבע הוא שתקנו וכ"כ הרשב"א ז"ל ואיך השוום מרן ז"ל דאין דמיון להם כלל. ולק"מ דלעולם לא היו מברכים הברכות מקודם אלא מעין הברכות כולן היו מברכין והכל בברכה ראשונה אלא שאח"כ תקנו בלשון צח ובג' ברכות ודוק.
ב׳
הפועלים וכו' מברכים ד' ברכות כתיקונן. וקשה לי טובא דאמאי לא כתב ג"כ דיברך לפניה היכא דעושין בסעודתם דהא ברייתא דתני מברכין לפניה ולאחריה מוקמה לה בגמ' בעושין בסעודתן מכח רומייא דברייתות דברייתא זאת תני דמתפלל שמונה עשרה וברייתא אחרת תני מעין שמונה עשרה ומתרצן בכך, נמצא דעושין בשכרן אינו מברך לפניה ולא לאחריה בשלימות אלא כולל בונה ירושלים בברכת הארץ ועושין בסעודתן מברך לפניה ולאחריה בשלימות ואולי י"ל דס"ל לרבינו דבברייתא אחרת דתני אבל עושין בסעודתן וכו' מברכין כתיקונה משמע דמברכין ד' ברכות וזהו כתיקונה ברם ברכה ראשונה לא הזכיר כנראה דאין מברכין לפניה אלא אחריה ופליגא אברייתא ראשונה ואין זה נוח לי מכמה טעמי חדא דא"כ דפליגי הברייתות אמאי לא רמי תלמודא להו אהדדי כשם שרמי הנך תרי דתני חדא י"ח ותני חדא מעין י"ח, ועוד דמכח הסברא נראה דכ"ש שמברך לפניה אחר שמברך לאחריה דאי לאחריה שיש [בה] שהות הרבה והיא דרבנן הרביעית מברך, לפניה לא כ"ש, ומאי דלא הזכיר התנא ברכה לפניה במכל שכן נפקא וכדכתיבנא והשתא דאתאן להכי גם רבינו העתיק לשון הברייתא וגילה טפח במ"ש מברכין ד' ברכות וכו' והשתא נפקא במכ"ש וכדכתינא וזה ברור. אך למרן בספרו הקצר סי' קצ"א התמיה קיימת דבשלמא בסיפא היכא דעושין בסעודתן לא ביאר אי יברך לפניה כדכתיבנא ברם ברישא דתני דינא דעושין בשכרן אמאי לא כתב דלא יברכו לפניה דזה במחלוקת היא שנויה דלרבינו לא יברכו ולהרא"ש והרי"ף וגם הטור יברכו ולא ראיתי מי שנרגש מזה וצ"ע. והרא"ש דף ט"ז כתב וז"ל ת"ר וכו' ומתפללין בכל יום י"ח ואוכלין ומברכים לפניה ולאחריה שתי ברכות וכו' בד"א בעושין בשכרן אבל בסעודתן מברכין כתיקונה עכ"ל. ודבריו תמוהים שהם דלא כמסקנא כאשר נראה ברור א"צ לבארו. ולדידי חזי לי דט"ס יש וצ"ל מתפללין בכל יום מעין י"ח ואין מברכין לפניה אלא לאחריה שתי ברכות ומנא אמינא לה ממ"ש הרא"ש עצמו פרק כיצד מברכין וז"ל שם דקא פשיט דברכה ראשונה לאו דאורייתא וכתב תדע דתניא הפועלים וכו' ואינו מברך לפניו וכו' פי' ואי דאורייתא אמאי לא יברך, הרי דגריס כגירסא דידן ומייתי מינה לענין דינא וא"כ מוכרח דמ"ש כאן הוא ט"ס. ברם הטור ז"ל לא כן עשה אלא העתיק דברי הרא"ש כדמותם בין בפסקי הרא"ש בין בטור סי' קצ"א וכתב מרן ז"ל בסי' קצ"א שכך היתה גירסת הרא"ש וכבר תמה עליו מעדני יו"ט ז"ל שם מההיא דכתב הרא"ש דפ' כיצד מברכין יעו"ש, וכן בסי' הנזכר ג"כ כתב ומתפללין כדרכן והיינו כמ"ש הרא"ש וא"כ קשה כמו שהקשה, ובסי' ק"י העתיק לשון רבינו שחילק בין עושין בשכרן לאין עושין אלא בסעודתן ועיין להב"ח מ"ש בדוחק. והרב פר"ח הל' תפילה סי' ק"י ג"כ לא נראה לו דברי הב"ח ז"ל ותירץ הוא וז"ל לעולם דקאי וכו' יעו"ש באורך, ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אין פירוש זה מחוור אצלי וא' קשה במאי דמוקים דפליגי הברייתות אהדדי דא"כ אמאי לא רמי תלמודא להו אהדדי וכדרמי האי דתני חדא מעין שמונה עשרה ותניא אידך שמונה עשרה, גם קשה מה שהקשה הוא ז"ל דמאי דוחקיה דש"ס וכו' לוקמא אפילו בעושין בשכרן וכהך ברייתא וכו' ותירוצו איני מבין דתירץ דאם כן קשה מברהמ"ז וכו' להך ברייתא וכו', ומאי קשיא נימא דפליג דהא עוד היום פליגי בתפילת שמונה עשרה ושוין בבהמ"ז ונימא איפכא דפליגי בבהמ"ז ושוין בתפילת י"ח ואמאי דחיק נפשיה תלמודא במידי דלית לן הכרח כיון דבין הכי ובין הכי פליגי, וכפי הדברים הללו ממילא נדחה מ"ש אח"כ ותו לפי גירסת הספרים וכו' דלא נפלגו במאי דלית לן הכרח עכ"ל. גם לא ידעתי מה שסיים במידי דלית לן הכרח דאמאי ליכא הכרח הא מוכרח הוא דיפלגו בזה מכח דשוין בתפילת שמונה עשרה דזה בזה תלוי דאי פליגי בתפילת י"ח שוין בבהמ"ז ואי שוין בתפילת י"ח פליגי בבהמ"ז, ואדרבא נוח יותר בשנוקי דשוין בתפילת י"ח ופליגי בבהמ"ז משנאמר דשוין בבהמ"ז ופליגי בתפילת י"ח דהא כשנאמר דפליגי בתפילת י"ח הוא ע"פ אוקימתא דעושין בשכרן לסעודתן וא"כ שוין בבהמ"ז נמצא דמ"מ פליגי הברייתות וא"כ נוח יותר שלא לעשות אוקימתות ולהניח פשט הברייתות ולומר דפליגי בבהמ"ז ובברכת י"ח שוין והאי תנא כי האי תנא. ונראה דכוונתו ז"ל דהן אמת דלעולם פליגי ברם אי אמרינן דפליגי בבהמ"ז נמצא דפליג הברייתא א' עם הב' הברייתות, לענין תפילת י"ח פליג עם הא דתני מעין י"ח ולענין בהמ"ז פליג עם הך ברייתא בתרייתא ולכן בחר הש"ס באוקימתא זו דעושין בשכרן לעושין בסעודתן כי היכי דלא ליפלגו הא דתני י"ח עם הא דתני מעין י"ח ושוין ג"כ הך ברייתא עם ההיא ברייתא לענין בהמ"ז ולא פליגי אלא בתפילת י"ח וזה דייק לשון הרב במה שסיים דליכא למימר דפליגי במאי דלית לן הכרח אף שהלשון מגומגם ודו"ק. והלח"מ ז"ל לקהי אקהייתא על דעת מרן יעו"ש. ולענ"ד נראה דאה"נ דמנין הברכות הם אסמכתא מ"מ הזכרת מזון וארץ ובנין ירושלים מדאורייתא וחכמים קבעו ברכה אחת לכל אחד ולכן מחוייבים הפועלים לברך ומאי דכללו לבונה ירושלים עם ברכת הארץ לפועלים היינו טעמא דכיון דשייכי הקילו רבנן בהו, וכן בספק בירך חוזר לכולן דכולהו מדאורייתא בשביל הזכרת ארץ ובנין ירושלים ובגמ' דקאי לברכה עצמה דאמר זו ברכת הזן זו ברכת הארץ צ"ל דהוו אסמכתא ברם עיקר הזכרות מזון וארץ ובנין ירושלים מדאורייתא נינהו ובהכי ניחא ההיא דאיתא בגמ' בפ' שלשה שאכלו דף מ"ה ע"ב אביי עני ליה בקלא כי היכי דלישמעו פועלים והיינו טעמא כמ"ש רש"י דאי מפקע להו מהטוב והמטיב לא איכפת ליה דקסבר לאו דאורייתא אלא ביבנה תקנוה נמצא דס"ל דדוקא הטוב והמטיב הוי דרבנן ברם הראשונות לא וגם רב אשי דעני ליה בלחישה היינו טעמא כי היכי דלא ליזלזלו בהטוב והמטיב שהיא דרבנן כמ"ש בגמ' נמצא דלכו"ע הוו דאורייתא דלפי מ"ש דלאו הברכות ממש הם מדאורייתא אלא הזכרת העניינים דוקא נמצא דהא מיהא צריך לברך הג' ברכות ואה"נ דהיו צריכים כפי הדין לכלול בונה ירושלים עם ברכת הארץ אלא דאביי לא קפיד בהכי אלא דהטוב והמטיב דוקא ורב אשי גם בהכי לא קפיד וכמ"ש בגמ'. ושוב ראיתי להמג"א סי' קצ"א שכ"כ על דברי רש"י יעו"ש וסיים וכן מבואר בגמ' דף מ"ה ופירש מאי דכתיבנא מההיא דאביי ודוק.
ג׳
ברכת הארץ צ"ל הודאה וכו'. דקדק הלח"מ ז"ל דלמה לא סיים וכל הפוחת מאחת הרי זה מגונה וכמו שסיים בברייתא יעו"ש וי"ל כיון דלא נפקא לענין דינא שאינו חוזר לא הזכירו רבינו וכתב סתם צ"ל והיינו לכתחילה ואי לא הזכיר לא יחזור. וכל שלא אמר וכו'. עיין מה שהקשה הלח"מ ונראה לענ"ד דרבינו נמשך אחר ברייתא זאת דתני נחום הזקן אומר צריך שיזכור בה ברית ר' יוסי אומר (גם) [צריך שיזכור בה] תורה פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה ובכולהו אמר צריך וכל צריך הוא לכתחילה אבל בדיעבד יצא וכמו דאיתא בכמה מקומות. ואף אם רבינו יסבור כמאן דסברי צריך אפי' בדיעבד מ"מ כאן מודה דשינה מתחילת הלשון דמעיקרא אמר לא יצא ידי חובתו גבי כל מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה וגבי ברית ותורה נקט צריך משמע ודאי דס"ל להני תנאי דבדיעבד יצא דלא כמאן דס"ל דאף בדיעבד לא יצא ופסק רבינו כהנך תנאי דרבים נינהו ומה גם דהכי ס"ל לרב בסמוך ומאי דאמר בגמ' שבקת להנך תנאי ואמוראי ועבדת כרב אפשר דלא ידע להאי ברייתא ולא הוו ידעי אלא דאיכא תנא דס"ל דלא יצא ידי חובתו ברם אנן דחזינן לכל הני תנאי דס"ל דאינו חוזר ורב ס"ל הכי נקטינן כוותייהו ומה גם במילי דברכות דקיי"ל ספק ברכות להקל וק"ל ודוחק. ועיין בספרי אגורה באהלך דף י' ע"ד.
י״א
ואלו הן שבע ברכות בא"י וכו' יוצר האדם וכו' שהכל ברא וכו'. וכתב מרן כך הם סדורות בש"ס ורש"י והר"ן האריכו בפירושן וכו'. ולא היא שגמ' כתב תחילה שהכל ואח"כ יוצר האדם וכן נראה מפירוש רש"י שם וצ"ל שט"ס יש בלשון רבינו וצריך לאמרם כמו שסדורות בגמ' וכך כתבם בהל' אישות.
י״ב
שכח ולא הזכיר בשבת ויו"ט קדושת היום וכו' אומר בא"י וכו'. וכתב הלח"מ דמה שלא הזכיר מלכות לאו דוקא אלא גם מלכות צריך להזכיר דשם בלא מלכות לא מהני עכ"ל. וקאי לתחילת הברכה דאילו בסוף אין שום ברכה חותמת במלכות ואיך קאמר דשם בלא מלכות לא מהני וא"כ אין שום ברכה כהלכתא וודאי דקאי לפתיחת הברכה ודוק ברם בסיום הברכה חותם בשם בלא מלכות כשאר כל הברכות והוצרכתי לזה לאפוקי ממה שהבין החבי"ב ז"ל בשיירי [כנה"ג] סי' קפ"ח הגהת ב"י אות ח' לדעת הלח"מ דמ"ש ז"ל קאי לסיום הברכה שכתב על מ"ש מרן וכן נראה מדברי הר"מ, וז"ל נ"ב אע"פ שלא הזכיר אלא שם ודאי דה"ה מלכות דשם בלא מלכות לא מהני מידי לח"מ, וזה יהיה גם כן הכרח להרי"ף דאע"ג דאיהו ז"ל לא הזכיר שם בתחילת הברכה מ"מ מדכתב לבסוף בא"י וכו' ודאי דגם מלכות בעי דשם בלא מלכות לא מהני וודאי צריך לחתום בא"י אמ"ה מקדש השבת וכו'. ודבריו תמוהים במה שהבין כן בדעת הלח"מ ועוד דלא מצינו כי אם לדברי הר' יונה שכתב שיחתום כאן בשם ומלכות מה שלא מצינו כן בשום מהברכות וכבר כו"ע תמהו עליו וכמ"ש עליו הלח"מ והביאו הוא עצמו ואיך אנן נאמר כן לדעת כולהו רבוותא מה שלא מצינו שאמרו. עוד כתב הר"ב החבי"ב וז"ל ומיהו מדברי רבינו בעל הטורים שכתב בשם ר' ישעיה והר' יונה ז"ל שצריך לחתום בשם ומלכות ולא הזכיר להרמב"ם ז"ל נראה דס"ל דלהרמב"ם אין צריך לברכה בשם ומלכות אבל אין זו הוכחה דא"כ נידוק מינה דמדלא כתב דהר"מ סובר שאין לברכה בשם ומלכות משמע דס"ל שדעתו בשם ומלכות אלא וכו' עכ"ל. ודבריו תמוהים דה"ר ישעיה והר' יונה לא קיימי אלא אתחילת הברכה שצריך שם ומלכות ברם בחתימה ליכא מאן דפליג דצריך לחתום ככל החתימות דעלמא דהיינו בשם בלי מלכות זולת הראב"ד, וז"ש מרן על דעת הרשב"א דסבור דבפתיחה צריך שם ומלכות וכן נראה שהוא דעת הרי"ף ורבינו דצריך שניהם, אבל בחתימה בשם סגי ככל החתימות דברכות דעלמא, ומוכרח דס"ל לרבינו בעל הטורים כן לדעת ר' ישעיה והר' יונה דאל"כ איך כתב והכי מסתברא ולהך פירושא קאי לחתימה ואיהו העתיק הברכה בשם לבד בחתימה אלא ודאי דפירוש הרבנים הנזכרים כמ"ש ודוק. ודברי הראב"ד אלו שלא מצאם החבי"ב הובאו בדברי הרשב"א בחידושיו יעו"ש. ומה שלא השיג על רבינו טעמו כמ"ש החבי"ב שם הגהת הטור אות ו' שלא מצא מפורש בדברי רבינו שיברך בשם ומלכות יעו"ש. ומ"ש מרן על דברי רבינו וז"ל ונראה מדברי רבינו דבאינך חותם בהם בשם ומלכות תיבת מלכות הוא ריהטא דלישנא שכך הוא הלשון מלומד ברם הכא לא בעי אלא שם ככל חתימות דעלמא וראיה שכתב וכן דעת רוב המפרשים ואם כונתו דמלכות שכתב דוקא מי הם המפרשים האלו אין סברא זו נמצאת כי אם לתלמידי רבינו יונה ז"ל. ברם ראיתי להר"ב החבי"ב הגהת הטור שם שדעתו סובב הולך שמ"ש מרן שם ומלכות תיבת מלכות היא דוקא ודבריו תמוהים ע"פ מ"ש, ועוד יש להכריח כמ"ש דתיבת מלכות לאו דוקא דאלת"ה מאי קאמר וכן משמע מדמספקא ליה בראש חודש אלמא דאינך פשיטא ליה דחתים, ומה ענין החתימה בשם ומלכות לו יהי דליכא מלכות וההפרש הוא דבשבת ויו"ט חותם ובר"ח אינו חותם ובשלמא אי מלכות לאו דוקא וכל כונתו להפשיט דיחתום בשם מייתי שפיר ראיה למרן דקשיא ליה דאי איתא דאינו חותם בשם אמאי מספקא להש"ס בר"ח ומאי נפק"מ אי יחתום או לא דליכא שום צד איסור ברם אי איכא חתימה בשם שפיר מספקא משום איסור מזכיר את השם לבטלה אי יזכיר בר"ח או לא ודוק. ושוב ראיתי להחבי"ב הגהת ב"י אות ח' הקשה על מרן קושיא זו והיינו מפני שהבין בדברי מרן דמ"ש מלכות הוא דוקא ברם ע"פ מ"ש יתיישב שפיר ודוק. ואם נזכר וכו'. עיין מ"ש הראב"ד ומרן. והנה מ"ש כן בדברי רש"י הוא להנצל מקושיא עצומה שהקשה הרשב"א בחידושיו על רש"י דא"כ דתלוי בסיום למה תלאו בגמ' בהתחלת הטוב והמטיב יעו"ש, ולכן פי' דמ"ש רש"י סיום ברכה היינו התחלת הטוב והמטיב והיינו טעמא דשנים בעי כדי שלא יחזור לראש שלא יעקור רגליו ושיהא רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו, דאי רגיל ועקר רגליו חוזר לראש וכן אינו רגיל ולא עקר רגליו וכאיכא דאמרי בברכות דף כ"ט ע"ב וכן פסקו הרי"ף והרא"ש והר"מ יעו"ש. ומן התימה על מרן בספרו הקצר הל' ר"ה סי' תקפ"ב שכתב גבי המלך המשפט אם נזכר קודם שעקר רגליו חוזר לברכת השיבה ואם לא נזכר עד שעקר רגליו חוזר לראש עכ"ל, דתלה הכל בעקירת רגלים ולא היא דאי סיים תפילתו עם תחנונים אף שלא עקר רגליו חוזר לראש וכן פסק הוא עצמו לעיל בסי' תכ"ב גבי ר"ח וכן בהל' תפילה סי' קי"ז ואולי סמך על מ"ש שם. הלום ראיתי להמג"א שם על מ"ש מרן ואם הוא רגיל לומר תחנונים אע"פ שלא עקר רגליו וכו', דברים תמוהים בעיני וז"ל משמע דאי סיים התחנונים אע"פ שלא עקר רגליו וכו' עד סוף הלשון יעו"ש, וודאי דיש ט"ס בהם דאין פירושו מובן דתחילה כתב משמע וכו' והאמת כן הוא דהכי משמע לשון מרן כאיכא דאמרי בתרא ושוב כתב ואין הלשון משמע הכי דהוי סותר הקודם, וגם קשה היאך לא משמע הכי. גם מ"ש דללישנא בתרא תלוי בעקירת רגלים לחוד בזה א"צ לערוך שפה כי מובן ממנו ביטול דבריו ולא ידענא מאי אידון בה וצ"ע. ועיין מה שהקשה הלח"מ ומה שתירץ דהכא עדיין יש לו ברכת הטוב והמטיב וכו', וקשה דא"כ כשנזכר קודם שים שלום יאמר ברוך שנתן ולא יחזור לרצה. י"ל כמ"ש הרא"ש דעד רצה חשוב כברכה אחת יעו"ש ודוק.
י״ג
בראשי חדשים וכו' וכן בחולו של מועד וכו'. וכתב מרן כלומר שדין חולו של מועד שוה לדין ר"ח וכו' עכ"ל. ומה שכתב הלח"מ ז"ל היכא שטעה ולא הזכיר בברכה בחול המועד לא ראיתי בגמ' וכו' עכ"ל, יעו"ש כוונתו שהן אמת שראה לרבינו דהשוה חול המועד לר"ח מ"מ לא ראה כן להמפרשים אחרים ולכן סיים ואולי דה"ה לחול המועד ומ"מ כתב צ"ע כיון שלא נמצא מפורש לשאר המפרשים זו כונתו בלי ספק אצלי. אמנם ראיתי להחבי"ב בשיירי סי' קפ"ח הגהת הטור אות ט' שכתב וז"ל אמר המאסף לענין חולו של מועד אם טעה ולא הזכיר יעלה ויבא דין זה לא נתבאר בתלמוד וכו' שמ"ש הר"מ וכו' לא קאי אלא אעיקרא דדינא וכו' אבל שאם נזכר וכו' לא נתבאר וכו' וכן הסכים הרב לח"מ ז"ל עכ"ל. נראה שהבין בדברי הלח"מ שמ"ש רבינו וכן בחולו של מועד הוא נרדף למ"ש ובחנוכה ופורים שכח ולא הזכיר הענין אינו חוזר וא"כ הבין דבריו תמוהים דאם הוא נרדף הלשון כמ"ש, בלא ימנע קשה דאי הכונה דכששכח בחולו של מועד וחנוכה ופורים ולא הזכיר היינו קודם שהתחיל הטוב והמטיב נמי א"כ הרי מפורש יוצא דאינו אומר ברוך שנתן דאף שכתב אינו חוזר לאו לדיוקא הא ברוך שנתן אומר דא"כ זה ניחא כשנזכר קודם התחלת הטוב והמטיב ברם כשהתחיל לא שייך לברך ברוך שנתן ואם נאמר דכוונתו דבין כשהתחיל הטוב והמטיב בין שלא התחיל עדיין אינו חוזר לתחילת בהמ"ז ברם אם לא התחיל אומר ברוך שנתן זה א"א דבחנוכה ופורים אין הדעת נוטה שיאמר ברוך שנתן דבגמ' מבעיא אי יזכיר אעיקרא וקאמר אי בא להזכיר מזכיר והיכא דשכח מי זאת אמר דיאמר ברוך שנתן והבו דלא להוסיף עלה וכמ"ש, ולכן נראה לי ברור כדעת הלח"מ כמ"ש ומן התימה הגדולה להרב החבי"ב שכתב דלא מצא גילוי ומ"ש רבינו כך הוא הפירוש, והא מרן צווח ככרוכיא בפירוש דברי רבינו ז"ל דמשם תורה יוצאה דאומר ברוך שנתן כמו בר"ח וצ"ע.
י״ד
מי שאכל וכו'. כתב מרן כתב הרא"ש וכו' או רעב ותאב לאותם פירות יברך. ותימה לי וכו' עכ"ל. דברים אלו אינם מובנים וכמ"ש הרב משל"מ ז"ל, אם לא שט"ס יש וכמ"ש הוא ז"ל. ועיין להמגיה שם שכתב הפי' לפי הט"ס ושוב כתב אבל איכא לפרושי דה"ק אם אינו רעב וגם אינו תאב יברך לאפוקי תאב אע"ג דאינו רעב או איפכא דלא יברך עכ"ל. והן אמת דלפי פירוש זה לא קשה קושיית מרן כמו שהקשה בכ"מ ברם באופן אחר קשה דאיהו הצריך שניהם לשיברך הא אי אינו רעב אבל תאב לא יברך ואין הדעת נוטה לזה דכיון שאינו רעב והגמ' ברעבון תלה הדבר איך בתאב לאותו דבר לא יברך כיון שאינו רעב ראוי לברכה הוא ודוק. וכן אם נעלם וכו' והוא שלא נתעכל וכו'. יש לדקדק דדברי מותר הן דממה שכתב (דרישא) [ברישא] נפקא. ובס' קול בן לוי תירץ דאתא לאשמועינן דלא נימא דבספק אם בירך או לא נחתינן דרגא דאפילו התחיל להתעכל לא יברך קמ"ל דאפ"ה יברך עכ"ל יעו"ש. ואי הוה ניחא לי זה בכונת רבינו הו"א דלזה כיון מרן שכתב ואתא לאשמועינן שאעפ"כ אם נתעכל כל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך, ואין דבריו מובנים מה תיקן בזה אלא שה"פ ואתא למימר שאעפ"כ שהוא ספק דוקא אם נתעכל כל המזון אינו חוזר ברם אם התחיל להתעכל מברך. ברם אין זה נוח לי בכונת רבינו דלפ"ז נמצא דחידושו קמ"ל דאפילו התחיל להתעכל מברך א"כ הכי הו"ל למימר ואפילו שלא נתעכל וכו' דהא לפירוש זה לא נתעכל ר"ל שלא נתעכל לגמרי ודוק. ולענ"ד נראה היפך מדרך זה דס"ל לרבינו כיון שהוא ספק אם התחיל להתעכל לא יברך כדעת הר' יונה ז"ל, אלא דהר"י ס"ל אפילו בודאי שכח לא יברך ורבינו לא ס"ל הכי אלא בספק וז"ש והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו ופי' מכל וכל ברם אם התחיל להתעכל אינו מברך ברם כפי"ז משתנה פירוש נתעכל דסיפא מנתעכל דרישא. והנה פי' נתעכל לא פורש בדברי רבינו ובגמ' איפליגו אמוראי חד אמר שאינו רעב וח"א כדי שיצמא מחמת אכילתו וכו', והלח"מ הרגיש בזה וכתב דלא ביארו דממילא משתמע ודבריו תמוהים דדבר דפליגי אמוראי בה שייך לומר ממילא משתמע כדמר או כדמר. עוד כתב הלח"מ שם על מ"ש מרן בב"י סי' קפ"ד וסי' ר"ט דרבינו כתב דין זה כאן בבהמ"ז משום דהוי מן התורה דוקא אבל שאר הברכות שנסתפק אם בירך או לא בירך אינו חוזר ומברך, דצ"ע ליישב הסוגיא דריש כיצד מברכין דמשמע התם דשבעת המינים הוי דאורייתא שכן אמר שם דיליף משבעת המינים וכו' ואע"ג דאמר שם אלא סברא וכו' מ"מ משמע דמהא לא הדר דשבעת המינים הוי דאורייתא וכו' זה תוכן דבריו. ולענ"ד יש להכריח כן מסוגיית הש"ס מדאמר קמה תוכיח מה לקמה וכו' אלא דיליף משבעת המינים ואם איתא דשבעת המינים הוי דאורייתא מסמיכות לואכלת ושבעת והוי אסמכתא גמורה א"כ כשדחה מה לקמה הו"ל לומר שבעת המינים יוכיח או דיליף משבעת המינים ולמה המתין עד לבסוף שלא מצא ראיה מקמה וזית והצד השוה אלא ודאי דלאו אסמכתא גמורה היא דהא לא סמיך ואכלת אלא לקמה ר"ל אפילו שתאמר דשבעת המינים הוי דאורייתא וברור ודוק. עוד כתב הלח"מ מ"מ קשיא וכו', כלומר דא"כ אייתר לן קרא חד הלול ואף שכתבו התוס' דקרא אסמכתא אפשר דהוי למ"ד כרם רבעי אף שאין משמעות דבריהם כן וק"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות ברכות פרק ב׳
ב׳
מברכין ארבע ברכות. כן הוא בירושלמי ועי' שם ד' מ"ה ע"ב וד' מ"ו ע"א ובירושלמי פ"ו שם:
ג׳
וצריך להזכיר כו'. ולא כרב ד' מ"ט ע"א ועי' בירוש' פ"א ה"ה ותוס' ערכין דף ג':
י״ד
וכן אם נעלם ולא ידע כו'. כן מבואר בירושלמי ריש פ"ק דברכות ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
לחם משנה · הלכות ברכות פרק ב׳
ב׳
הפועלים שהיו עושים מלאכה וכו'. בפרק היה קורא (ברכות דף ט"ז) הקשו בתוס' דלמה עוקרים בונה ירושלים שהיא מן התורה כיון דכולהו נפקא לן בגמרא מקראי ותירצו דיש כח ביד חכמים לעקור דבר תורה כלומר ומש״ה אמרו דכולל בונה ירושלים דרצו לעקור עם טעם כלומר שאומרים כל הברכות אע״פ שבונה ירושלים נאמרה בכללות לית לן בה אבל שלא יאמר אותה כלל לא רצו לומר כן שזו היתה עקירה בלי טעם, ומה שכללו יותר בונה ירושלים מהאחרות משום דדמיא לברכת הארץ כדכתב רש״י ז״ל. והרב בית יוסף תירץ דאין צורך לזה דאין מנין הברכות שאחר המזון מן התורה ומאי דנפקא להו בגמ' מקראי היא אסמכתא בעלמא וכתב שכן משמע מדברי רבינו ז״ל במנין המצות שכתב המצוה י״ט לברכו אחר אכילה ולא הזכיר מנין הברכות. וקשה לי על דבריו דאם כן בברכת הזן לחודיה די כיון דכל השאר הוו מדרבנן והוו כברכת המוציא דאין אומרים אותה שהיא מדרבנן. ועוד קשה כשנעלם ולא ידע אם בירך ברכת המזון שחוזר ומברך כדכתב רבינו ז״ל בסוף פרק זה למה חוזר ומברך הכל לא היה לו לברך אלא ברכת הזן לחודיה דהיא מדאורייתא, ואולי יש לתרץ לדעתו ז״ל דכיון דיש להם אסמכתא בקרא רצו להחמיר בהם קצת. אבל ל״נ כדברי התוספות דודאי כל הברכות הם מן התורה אבל המטבע שלהם לא הוי מן התורה ומה שלא הזכיר רבינו ז״ל במנין המצות מנין הברכות הוא מפני שאין דעתו למנות אלא מצות ובין שתהיה ברכה אחת או ארבע ברכות מצוה אחת היא ואתו משה ויהושע דוד ושלמה ותקנוה בנוסח זה ולהכי בברכת המזון חוזר ומברך דהכל הוו מן התורה. ומ״מ ברכת הטוב והמטיב נראה לי לכאורה דאינו חוזר ומברך כיון שהיא מדרבנן אבל צ״ע:
ג׳
וכל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו. קשה למה בארץ חמדה ובמלכות בית דוד משיחך כתב רבינו ז"ל כל מי שלא אמר לא יצא ידי חובתו ובברית ותורה לא אמר כן אלא צריך להזכיר ברית ותורה לבד והוא בגמרא (דף מ"ט) בכולהו אמר ואם לא הזכירן לא יצא י"ח ואע"ג דרב אמר שם לא אמר ברית ותורה ומלכות יצא לית הלכתא כוותיה כדמשמע שם. עוד שם בברייתא והפוחת לא יפחות מאחת כלומר גבי הודאה תחלה וסוף דלא יפחות מאחת או תחלה או סוף וכל הפוחת מאחת הרי זה מגונה ולא הזכירו רבינו ז"ל ולא ידעתי למה: והתורה כולה נכרתו עליה שלש בריתות שנאמר וכו'. ואם תאמר למה במילה נכרתו י"ג בריתות מפני שבפרשת מילה הוזכרו י"ג בריתות והלא כמה פעמים בתורה כתיב ברית ושמרתם את הברית הזאת וגו' ורבים כמוהו. וי"ל דבשלש פעמים נתנה התורה כדכתב רש"י ז"ל באהל מועד ובהר גריזים ובערבות מואב ובכל מקום שנתנה לא הוזכר אלא ברית אחת אבל המילה כשנתנה הוזכרה בה שלש עשרה בריתות אבל כל שאר הבריתות שהוזכרו בתורה אין קפידא כיון שלא הוזכרו בשעת נתינת התורה די"ל דמה שקרא התורה אח"כ ברית אינו שכורת ברית עתה מחדש אלא קורא ברית מה שכרת אתם כשנתן אותה אבל המילה בשעת נתינתה היו י"ג וזהו שאמר זו נתנה בשלש בריתות וזו נתנה בי"ג בריתות:
ד׳
או נחמנו ה' אלהינו וכו'. מה שאמרו בברייתא בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ח:) בשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה לא כפירוש רש״י ז״ל מפרש לה רבינו ז״ל ולא כסברת הרי״ף ז״ל שהביא הטור בסימן קפ״ח אלא פירוש שלישי אני רואה בדבריו. דרש״י ז״ל מפרש דמאי דקאמר מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה אין הענין שמזכיר לשון נחמה אלא כוונת הברייתא לומר דאין צריך להזכיר בתחלה וסוף של שבת אלא באמצע אבל מתחיל בענין נחמה שהוא ענין הברכה רחם ה' וכו' ומסיים בענין נחמה שהוא בונה ירושלים, ואין נראה כן דעת רבינו ז״ל שהוא מפרש דנחמה דקאמר רוצה לומר לשון נחמה משמע דמתחיל נחם ומסיים מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים. והרי״ף ז״ל מפרש דדוקא בשבת מזכיר לשון נחמה בתחלה וסוף ואין כן דעת רבינו ז״ל שהוא אינו מצריך לשנות משבת לחול אלא שהוא מפרש כפירש״י ז״ל והוא רצה לדייק לשון נחמה וקאמר דכוונת הברייתא לומר שאין צריך להזכיר של שבת בתחלה וסוף כדפירש״י ומ״ש מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה להודיענו דאם רצה לומר נחם בתחלה ומנחם עמו בין בתחלה בין לבסוף הרשות בידו אבל אין סברא לחלק בכך בין חול לשבת. וכי תימא אמאי לא מפרש מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה דוקא ולא בענין אחר י״ל דמשום דבברייתא אחרת אמר מהו חותם בבנין ירושלים משמע דבונה ירושלים לחוד סגי ואין הסברא לומר דהברייתות פליגי אלא בכל צד שירצה יעשה וברייתא אחת נקט לשון נחמה והאחרת לשון בונה ירושלים והא והא איתא:
ה׳
מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים. הקשה רבינו אפרים ז"ל דהוה ליה חתימה בשתים ואין חותמין בשתים. ותירץ הרא"ש בפסקיו דאם היה אומר מנחם עמו ובונה ירושלים הוי חותם בשתים אבל מנחם עמו בבנין ירושלים חדא היא שינחם עמו על ידי בנין ירושלים. ואם תאמר במגילה דחותם האל הנפרע להם מכל צריהם האל המושיע הא הוי חתימה בשתים. ותירץ מהררי"ק ז"ל בא"ח סימן תרצ"ב בשם אורחות חיים דהני שתים שייכי אהדדי ואין תשועה שלמה אלא בשתיהן אחת שנפרע לנו מאויבינו והאחרת גדולה מזו שהושיענו מידם ולא נפקד ממנו איש ע"כ. ואם תאמר אם כן למה ליה לומר כאן מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים אפילו שיאמר מנחם עמו ובונה ירושלים [לא] הוי חתימה בשתים דאין הישועה אלא בשתיהן כי היכי דאמרינן התם. ויש לומר דשאני התם דשניהם בענין ישועת ישראל אלא שהם שני דברים אחת שנפרע מצריהם ואחת שלא נפקד מהם איש אבל הכא חד בישועת ישראל וחד בבנין ירושלים והוו תרי מילי אי לאו דקאמר בבנין ירושלים דהוי חדא מילתא כדקאמר הרא"ש ז"ל:
ו׳
בחנוכה ופורים מוסיף באמצע ברכת הארץ על הנסים. ואם תאמר הא בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ד) לא אמרו אלא אם בא להזכיר מזכיר משמע דהרשות בידו ואיך כתב רבינו חיובא. י״ל דבירושלמי אמרו דכשלא הזכיר על הנסים דחיובא חוזר וכמו שכתב ההגהות [מיימוני לקמן]. ורבינו לענין חוזר לא רצה לפסוק כירושלמי כיון דלגמ' דידן הוי רשות ההזכרה אם כן החזרה הוי ברכה לבטלה ולא שבקינן גמרא דידן ועבדינן כירושלמי אבל לענין חיוב ההזכרה פסק כירושלמי משום דאפילו לגמרא דידן אין כאן איסור דהרי קאמר דהוי רשות ואם כן ראוי להחמיר כירושלמי והוא טעם נכון:
ח׳
בבית האבל אומר בברכה רביעית וכו'. בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ו:) אמר רב נחמן בר יצחק תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי עוקרין אותה בבית האבל כדתניא מה הם אומרים בבית האבל ברוך הטוב והמטיב ר' עקיבא אומר דיין האמת הטוב והמטיב אין דיין האמת לא אלא אימא אף הטוב והמטיב כך היא גירסת ספרינו ולפי זה פסק רבינו ז״ל כתנא קמא וגירסת הטור כפי הנראה מסי' קפ״ט הוא בהיפך וה״ג דיין האמת אין הטוב והמטיב לא אלא אימא אף דיין האמת. ואם תאמר לפי גירסא זו ממאן מייתי ראיה רב נחמן אי מרבנן הא אמר הטוב והמטיב דוקא ואין כאן עקירה ואי מרבי עקיבא הא איהו אמר תרווייהו הטוב והמטיב ודיין האמת ולא מיקרי עקירה אלא כשאומרים דיין האמת לבד ואין אומר הטוב והמטיב. וי״ל דמכל מקום מיקרי עקירה כיון שאין אומרים הטוב והמטיב לבדו וההוספה מיקרי עקירה. אי נמי יש לפרש דרב נחמן דמייתי ראיה סבר כרבי עקיבא דדיין האמת דוקא קאמר והוי עקירה, ובגמרא דחי וקאמר דיין האמת אין הטוב והמטיב לא אלא אף דיין האמת ולא הוי עקירה וליתא לראיה דרב נחמן:
י״א
משמח עמו ישראל ובונה ירושלים. כך כתוב בספרי הדפוס והוא קשה דהא אין חותמין בשתים דהרי הרא"ש ז"ל כתב דאם היה אומר מנחם עמו ישראל ובונה ירושלים דהוה משמע דחתימה בשתים, וכבר עלה בדעתי לקיים זה ולומר דרבינו ז"ל גריס כגירסת בה"ג דדחאה רש"י בפרק שלשה שאכלו כשהקשו התם ממקדש ישראל והזמנים. ותירצו חוץ [מזו] דבה"ג גריס שם ומאי שנא הני תרתי קדושי נינהו ומודה רבי דחתמינן בהו כלומר דמודה רבי דחותמין בשתים היכא דהוו תרי ענייני ולכך הכא דהוו תרי ענייני חד שמחת חתן וכלה דאיירי בה ענין הברכה דקאמר שמח תשמח וכו' ועלה קאמר משמח עמו ישראל והב' ענין בנין ירושלים דעלה קאמר ובונה ירושלים הוו תרי ענייני וחותמין בהן אבל אין דעתי נוחה בזה. ועל כל פנים נראה לי שטעות נפל בספרים וצריך לומר משמח חתן וכלה וכך היא כתובה בגמרא וכן הביאה רבינו בהלכות אישות במקומו:
י״ב
שכח ולא הזכיר וכו'. מדברי רבינו ז"ל נראה דצריך בהך ברכה שם ומלכות אע"פ שהוא לא הזכיר בה אלא שם ודאי דמסתמא מלכות נמי בעי דשם בלא מלכות לא מהני מידי. והטור כתב בשם הראב"ד ז"ל דאין לומר בהם שם ומלכות לפי שאינה ברכה קבועה ודומה לברכת המזון שאע"פ שהיא מן התורה אין בה לא שם ולא מלכות. ויש לתרץ לדעת רבינו ז"ל דשאני הכא דהך הזכרה היא באה תמורה להזכרה שאנו מזכירין בתוך הברכה. וכבר כתב הרשב"א הביאו שם הב"י דאע"פ שלא היה בהזכרה שם דהיינו משום דכל שהוא מזכיר בברכה הסמוכה הרי הן נכללות בברכה שיש בה מלכות בפתיחתה וחתימתה וכיון שכן הרי הוא כאילו היה באותה הזכרה שם ומלכות כיון שהיא בתוך ברכה שיש בה שם ומלכות וכיון דהזכרה זו באה תמורתה צריך שגם בזו יזכיר שם ומלכות:
י״ג
אם נזכר קודם שיתחיל ברכה רביעית בשבת וכו'. קשה דבגמרא השוו תפלה לאכילה בשבתות וימים טובים וא"כ למה בתפלה כששכח ולא הזכיר קודם שעקר רגליו חוזר לרצה וכאן אם לא התחיל בברכת הטוב והמטיב אין צריך לחזור אלא יזכירנו בברכה בפני עצמה גם בתפלה היה להם לעשות כן. וי"ל דשאני התם כיון דכבר סיימו כל הברכות צריך לחזור אבל הכא שעדיין יש לו ברכת הטוב והמטיב שצריך לאומרה לא מיקרי סיים כל כך כמו התם וכי תימא היכי עדיפא ברכת הטוב והמטיב מרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו שצריך לחזור לראש הא הראב"ד ז"ל לא כתב בהשגות אלא דלא גריעא ברכה רביעית ממי שרגיל אבל שתהא עדיפא לא. וי"ל דודאי עדיפא ואם הראב"ד ז"ל כתב כן [הוא] מפני שכבר התחיל הברכה אבל קודם התחלה עדיפא. אי נמי אמר כן לכל הפחות כלומר אפילו שתחלוק עלי דלא חשיבא לפחות לא גריעא: וכן בחולו של מועד וכו'. היכא שטעה ולא הזכיר בברכה בחול המועד לא ראיתי בגמרא ובמפרשים שיזכירו בברכה בפני עצמה קודם הטוב והמטיב כמו ביום טוב ושבת וראש חודש ולא ידעתי מאי שנא חול המועד מראש חודש ואולי דהוא הדין לחול המועד דהדין כן וצריך עיון: ובחנוכה ופורים שכח ולא הזכיר בברכת המזון אינו חוזר. ואם תאמר הא תינח ברכת המזון דלאו חיובא הוא משום דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל כדאמרו בגמרא אבל בתפלה דהוי חיובא למה כתב רבינו למעלה בהלכות תפלה פרק י"ד דאין מחזירין אותו הא משמע בגמרא דהיכא דהוי חיובא מחזירין אותו. וי"ל דהיינו בראש חדש ושבת דהוי דאורייתא אז מחזירין אותו בתפלה דהוי חיובא אבל בחנוכה דהוי דרבנן לא:
י״ד
נתעכל המזון וכו'. בגמרא (דף נ"ג:) פליגי כמה שיעור עיכול ואמר רבי יוחנן כל זמן שאינו רעב וכותיה קי"ל ולא הוצרך רבינו ז"ל לבארו דממילא משתמע: וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך או לא בירך חוזר ומברך וכו'. בסימן קפ״ד ובסימן ר״ט כתב מוהררי״ק ז״ל דרבינו כתב דין זה כאן בברכת המזון משום דהוי מן התורה דוקא אבל כל שאר הברכות שנסתפקו אם בירך או לא אינו חוזר ומברך. וצ״ע ליישב הסוגיא דריש כיצד מברכין (ברכות דף ל"ה) דמשמע התם דז' המינים הוי דאורייתא שכן אמר שם אלא דיליף מז' המינים מה לז' המינים וכו' ואע״ג דאמר שם במסקנא אלא סברא הוא וכו' דמשמע דמהא לא הדר ביה דודאי שבעת המינים הוי מדאורייתא דליכא שום טעמא למיהדר מהא. ואפשר דאיכא טעמא כדכתב הרב״י בסימן ר״ט דודאי אם הוא מן התורה הוה לן למימר דבעינן ג' ברכות ממש ולא ברכה מעין שלש ולכך סבור ודאי דכשאמר בגמרא אלא משבעת המינים רוצה לומר אפילו דתאמר דשבעת המינים הוי מדאורייתא אבל לפי האמת אינו כן. מכל מקום קשה לי דלמאן דאמר נטע רבעי משמע התם בגמרא דאייתר חד הלול לכל דבר נטיעה דטעון ברכה ואע״ג דבגמרא אמרו אלא סברא הוא משמע דמהא לא הדר ואם כן קשה על רבינו ז״ל שפסק בהלכות מעשר שני ונטע רבעי כמ״ד נטע רבעי איך כתב דכל הברכות הוו מדרבנן הא בכל ברכה דנטיעה משמע דהוי מן התורה וצ״ע:
נחלת הכלל · ToratEmet
קובץ על היד החזקה · הלכות ברכות פרק ב׳
ג׳
וצריך להזכיר בו"ת כו'. ובגמרא גרסינן כל שלא אמר בו"ת לא יצא י"ח ורבינו לא כתב כ"א צריך נראה משום דהטור בסימן קפ"ז כתב שאחיו ר' יחיאל היה מסופק אי לעכובא קאמר או לא לכך כתב רבינו דדעתו בדיעבד א"צ לחזור ולברך אלא דתמיה לי טובא דגרסינן בירושלמי פ"א דברכות הלכה ז' ריב"ל אמר לא הזכיר ברית בארץ מחזירין אותו כו' בשם רב אם לא מזכיר ברית בארץ מחזירין אותו הרי להדיא מפורש דמחזירין אותו ומה הוא ספיקותו של ר"י וביותר קשה על רבינו ע"ש בב"י. ונראה ליישב דהרי גרסינן בגמרא משום דאמר ר"ח אמר רב לא אמר כו' יצא כ"ה הגירסא שלפנינו וקשה טובא דא"כ הוא דרב לא אמר כ"א דיצא בדיעבד אם לא אמר אבל לכתחילה מודה דצריך להזכיר וא"כ אכתי קשה אמאי לא אמר דהא גם רב ס"ל הכי אבל העיקר כגירס' הרשב"א רב לא הוי אמר כו' וא"ש דסבר היה כרב ומ"ט דרב כתב הרשב"א שלא יתקנו שני מטבעות. ומעתה י"ל אף דלא קיימ"ל כרב מ"מ מדדייק בברייתא לא יצא י"ח ולא אמר מחזירין אותו י"ל דבזה ודאי דמסתבר דא"צ לחזור כיון דרב לא אמר אותו לכתחילה ובודאי דאית ליה תנאי דסברי כוותיה ושפיר מסופק הר"י אי קיי"ל כוותיה דרב בדיעבד מיהת ורבינו לא היה מסופק כלל בזה דודאי לענין דיעבד סמכינן על רב ולא קיי"ל כהירושלמי דבלא"ה צ"ל לכל הגרסאות דאמוראי נינהו אליבא דרב:
י״ב
שכח ולא הזכיר כו'. עיין כ"מ מ"ש וסובר רבינו כו'. עיין בזה בא"ר סימן קפ"ח שתמה על דברי הכ"מ ובספר ברכי יוסף שם כתב ישוב לדברי הכ"מ ומסיק כן להלכה יע"ש: חוזר לראש. בכל הני דמזכירין מעין המאורע אם אזלינן בתר התחלת הסעודה או בתר סופה כגון אם התחיל ביום ר"ח ונמשך סעודתו עד הלילה או בחנוכה ביום ח' ונמשך סעודתו עד הלילה ודומיהם עיין מ"א א"ח סימן רע"א דהוי ספיקא דדינא וגם הב"ח הוסיף להקשות דבסימן תרצ"ה כתב הב"י דהדבר במחלוקת וכבר האריך בזה בספר ברכי יוסף שם וסתירת הש"ע י"ל משום כבוד שבת יש לו להזכיר שבת ודו"ק. ולענין דינא אם באמצע סעודתו התפלל ערבית אזי לא יזכיר ודלא כדעת מ"א סימן תרצ"ה ובשבע ברכות דחתן שנמשכה סעודת ז' עד ליל ח' ודאי דאין לברך שבע ברכות. כן העלה הרב גינת ורדים כלל א' סוף סימן כ"ח יע"ש:
י״ד
נתעכל המזון. וכתבו האחרונים שהוא שיעור ו' שעות והכל לפי ענין אכילה ועיין בברכי יוסף א"ח סימן ו' בברכת אשר יצר למי ששכח לאומרו אם יכול לברך עוד בשעה שנזכר אפילו לאחר ו' שעות ומסיק שם דספק ברכות להקל ע"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות ברכות פרק ב׳
ה׳
בהגה"מ. וחולה כו' שאוכל ביוהכ"פ כו'. נ"ב כן הוא דעת ר' חננאל שבעירובין דף מ' על הך וגם לרבות ר"ה ויוהכ"פ לא לברכה פירש בברכת המזון הרי דביוהכ"פ חולה מזכיר בבהמ"ז וכהר"מ.
י״ד
מי שאכל ושכח ולא בירך אם נזכר קודם כו' וכן אם נעלם ממנו כו' שלא נתעכל כו'. הנה ודאי דשלש ברכות דבר תורה, אבל מהא דפועלים כוללין ברכת הארץ ובונה ירושלים מוכח דמעין שלש הוי דבר תורה, ולא שלש ממש, אולם מדכתבו הפוסקים דאם אינו יודע לברך כל השלש לא יברך הזן לחודא מוכח דמעין שלש הוי דבר תורה, ועיין במג"א סימן קצ"ד ובדג"מ, אולם הכא כיון דכבר נתקן שלש ברכות הוי בספק מברך כדין - ולזה נראה לי הא דמשני בכיצד דף ל"ז אלא לעולם רבנן ותני גבי אורז לבסוף ולא כלום אינו מגיה הברייתא רק דמשני דספוקי מספקא להך תנא אם הלכה כר' יוחנן בן נורי או לא, לכן בתחילה מספקא לן אם מברך המוציא לחם מה"א או בורא מיני מזונות, מברך מזונות דכל מילי איקרי מזון ולא כל מידי איקרי לחם, ובסוף דמספקא לן אם נתקן ע"ז ברכת המזון או לא מברך מעין שלש, דלזה הוי דבר תורה ויותר הוי דרבנן, משא"כ הכא שכבר נתקן שלש ברכות ומספ"ל אם אכל מחיוב לברך כדין ומוקמינן לי' בחזקת חיובא ודו"ק, ודברי רבינו המה ירושלמי מפורש פרק קמא דברכות ספק בירך על מזונו כו' חוזר ומברך יעו"ש, ואף הטוב והמטיב חוזר ומברך דכיון דמברך הג' ברכות שוב מברך אותה, וכן כתב הפר"ח גבי בע"ק מברך לאחריה ועוד דמלכות דבונה ירושלים וברכת הארץ בעי לאדכורי בה, ולאו סמוכות לחביריהן הוי כמו"ש בתוספות ודו"ק. נתעכל המזון שבמעיו כו'. בגמ' מוכח דלרשב"ל באכילה מרובה שעורו כדי להלך ארבעה מילין וע"ז לא פליגי עלי' ורבינו לא הזכיר משום דבפסחים אמרו ר"א בשם ר"ל לגבל לנטילת ידים ולתפלה ד' מילין אמר רנב"י ההוא איבו אמרה וארבעה אמר בה כו' שעור עבוד כדי להלך ד' מילין והנה רשב"ל לא חשיב רק דברים דצריך להלוך מרחק ארבע מילין ואלו עבוד אינו רק שעור הלוך ד' מילין, אבל לא צריך שיהלוך אולם איבו כי אמר משמי' דרשב"ל וחשיב גם הך דעבוד דהוי רק שעור כדי הלוך ד' מילין אמאי לא חשיב הך דבאכילה מרובה כי שהה כדי הלוך ארבע מילין אינו מברך מסתמא הדר בי' ר"ל מהך וכן בירושלמי לא אמר לה ולכן לא הזכיר זה רבינו. ומה נפלא הא דאמר רנב"י ההוא איבו אמרה דאיהו אמר בפ"ב דעו"ג דף ל"ה לא תשתעון מני' דאיבו דאכיל פתא דארמאי ופירש ר"ן בשם הגאונים דאכיל פת פלטר אבי מצרי אסור לאמר שמועה מפומי' לזה אמר רנב"י פוק חזי דלא ר' אבהו אמרה משמי' דרשב"ל רק איבו אמרה ונענש על דנכית בי מצרי שלא נאמרה השמועה בבהמ"ד בשמו רק על שם ר' אבהו וכן אמרו בירושלמי חלה יעו"ש ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אבן האזל · הלכות ברכות פרק ב׳
ז׳
ברכה רביעית צריך להזכיר בה שלש מלכיות, וכשמברך האורח אצל בעל הבית מוסיף בה ברכה לבעל הבית, כיצד אומר יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא וכו', ויש לו רשות להוסיף בברכת בעל הבית ולהאריך בה. מד' הרמב"ם מוכח דברכת האורח אצל בעה"ב הוא המשך לברכת הטוב והמטיב ולא ברכה בפ"ע, וכתב ויש לו רשות להוסיף בברכת בעה"ב ולהאריך בה, ולפי"ז נמצא שכל ברכות הרחמן שאנו אומרים אם יאמרו אותם אחר ברכת בעה"ב הם מצורפים לברכת הטוב והמטיב, ולפי"ז א"א לענות אמן אחר שאמר אל יחסרנו, וזה אין לומר דיהי' הפסק בין היהי רצון ובין אל יחסרנו בתפלות הרחמן דא"כ אינה מצטרפת לברכה רביעית, וע"כ דצריך לומר היהי רצון תיכף אחר אל יחסרנו ושלא לענות אמן, אלא דאפשר דכשאין אורח אין תפילות הרחמן מצטרפין.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
נחל איתן · הלכות ברכות פרק ב׳
י״ד
אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך אם לא בירך חוזר ומברך. הכ"מ לא הראה מקור לזה רק נתן טעם לדבר משום דברכת המזון דאורייתא. והנה הדבר מבואר להדיא בירושלמי ריש ברכות רבי זעירא בשם רב ירמיה ספק בירך על מזונו ספק לא בירך צריך לברך דכתיב ואכלת ושבעת וברכת. ומה שהקשה בס' נשמת אדם דאיך פסק רבינו שיברך מספק הא איהו סבר דהמברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא מן התורה וכדמשמע מדבריו לעיל בפ' א'. ובסוף הלכות שבועות. וא"כ לא מצי אתי ספק דמצות בהמ"ז ודחי ספק איסור לא תשא דאורייתא וכדאמרינן בשבת גבי מצות מילה דספק ערל שאינו דוחה שבת. ומ"ש הפמ"ג סי' ס"ז דספק מצוה דוחה ספק איסור אכתי תקשי ממילה. אמנם נראה דלק"מ דלא דמי ספק מצות בהמ"ז לספק ערל דהתם לא איתחזק שום חיוב למול הספק ערל שנולד כך בספיקו כגון שנולד מהול דהוי ספק שמא ערלה כבושה היא. וכה"ג דאין ידוע אם הוא בר חיוב כלל וכדאיתא בשבת (ריש דף קל"ה) ועיי"ש בתוס'. משא"כ ספק דברהמ"ז יש לו לגברא חזקת חיוב שהרי בר חיוב הוא וגם נתחזק בחיובו משאכל וספק אם ברך ונפטר ובכה"ג ודאי דאתי ספק חיוב דיש לו חזקה ודחי לספק איסור דברכה לבטלה שלא היה שום חזקה מעיקרא לאיסור זה. ושוב ראיתי שכ"כ ג"כ בשו"ת זכרון יוסף דטעם רבינו כאן הוא משום שיש כאן חזקת חיוב לגברא. ויש להביא ראיה לחילוק הנזכר מדברי התוס' דבשבת שם כתבו דאף בלאו קרא שמעינן דספק מילה אינה דוחה שבת. ובפ"ק דחולין (דף י"א) בסוגיא מנא הא מילתא דאזלינן בתר רובא כתבו דאין לפשוט מכל הקרבנות דדחו שבת ולא חיישינן שמא תמצא טרפה ותפסל וחילל שבת דאיכא למימר דמספק נמי אמר רחמנא דלידחי שבת. והיינו משום דלמצות קרבן איכא חזקת חיוב לגברא שנתחייב בודאי ולכך מצי דחי לספק חילול דטריפה דלא נתחזק איסורו. ובס' מחנה ארון הקשה אהדדי דברי התוס' דשבת ודחולין וכן בס' מעיין החכמה. ולפי מ"ש אתי שפיר דאין בדברי התוס' סתירה כלל וכ"ש דאתי שפיר לפי שיטת רבינו בהלכות איסורי ביאה ובהלכות כלאים והלכות טומאת מת דכל ספק איסור שאין לו חזקה אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן. ולפ"ז ודאי דאתא חזקת חיוב דמצוה דהוי דאורייתא ודחי לספק איסור שאין לו חזקה שאינו אלא מדרבנן. וכה"ג מצינו בשלהי ראש השנה (דף ל"ד ע"ב) גבי שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין ופריך פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן ומשני לא צריכא דאע"ג דהא ודאי והא ספק. הרי דספק מצוה דאורייתא דוחה אפילו לודאי דרבנן. ואע"ג דיש לחלק דהתם הוי ביטול מצות ברכות דרבנן בשב ואל תעשה מ"מ ספק איסור אפילו בקום ועשה נדחה מפני ספק קיום דחיוב עשה כשיש לו חזקה לחיוב כמ"ש. ועוד יתבאר בזה אי"ה בהלכות קרבן פסח. [וכן יש ללמוד ממ"ש הפר"ח ביו"ד סי' ק"י אהא דתניא גבי כהן לה יטמא אודאי ולא אספק דאיצטריך היכא שהיה חזקה להיתר טומאה משמע דאי לאו קרא היה דוחה ספק חיוב לספק טומאה. וכ"ש לדעת רבינו דספק איסור שלא היה לו חזקה אינו אלא מדרבנן וא"כ אתי ספק חיוב דאורייתא ודחי לדרבנן. וכהא דשלהי ראש השנה ושבת (דף קכ"ח)].
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יד איתן · הלכות ברכות פרק ב׳
י״ד
אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך אם לא בירך חוזר ומברך. הכ"מ לא הראה מקור לזה. והנה הדבר מבואר להדיא בירושלמי ריש ברכות ר' זעירא בשם רב ירמיה ספק בירך על מזונו ספק לא בירך צריך לברך דכתיב ואכלת ושבעת וברכת:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות ברכות ב׳, מתוך הלכות ברכות שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
