חמשה מינין הן וכו'. משנה פרק כל שעה (פסחים ל"ה) אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח בחטים ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון ובגמרא תנא כוסמין מין חיטין שבולת שועל ושיפון מין שעורים:
ומ"ש וחמשה מינין האלו וכו'. הוא מדתנן (נדרים נ"ה) פרק הנודר מן הירק הנודר מן התבואה אסור בפול המצרי יבש דברי ר"מ וחכמים אומרים אינו אסור אלא בה' מינין בלבד [משנתנו לא כך היא שנויה וצ"ע]:
ומ"ש ואחר שדשין וכו'. בפרק כל שעה (פסחים ל"ה:) ובפ' שלשה שאכלו (ברכות מ"ז) אמרינן מ"ש כשהקדימו בשבלים לכשהקדימו בכרי ואמרו האי אידגן והאי לא אידגן כלומר דכי הקדימו בכרי אידגן. ובסוף משנה דנדרים שכתבתי בסמוך (דף נ"ה) תנן ר"מ אומר הנודר מן הדגן אינו אסור אלא בה' מינין אבל הנודר מן התבואה אסור בכל ומותר בפירות האילן ובירק ומשמע דרבנן מודו ליה בנודר מן הדגן ולא פליגי עליה אלא בנודר מן התבואה ובהדיא תנן בפ"ק דחלה וחכמים אומרים הנודר מן הדגן אינו אסור אלא בחמשת המינים והפת הנעשה מהם וכו':
ב׳
האוכל פת וכו'. כך פשוט פרק כיצד מברכין (ברכות ל"ה ל"ח) שעל הפת הוא אומר המוציא ובגמרא איפליגו אי אומר מוציא או המוציא ואסיקנא והלכתא המוציא:
אכל דגן שלוק. ברייתא שם (דף ל"ז) הכוסס את החטה מברך עליה בפה"א ומפרש רבינו דהיינו אפי' בשלם כיון שהם שלימים שלא הוסרה קליפתן ולא חלקו אותו וז"ש אכל דגן שלוק כלומר דלא מיקרי מבושל כיון שלא הוסרה קליפתו ולא חולק ואמר כמו שהוא כלומר כמו שמביאין אותו מהגורן וכ"כ ה"ר יונה. וכיון שמברכין בורא פה"א מברכין לאחריו בנ"ר. ואע"ג דקתני הכוסס את האורז מברך בפה"א ומשמע דהיינו דוקא אכלו חי שאני התם שדרכו לבשלו שלם ומ"מ צריך עיון למה לא כתב רבינו דין כוסס את האורז:
אכל קמח וכו'. (שם ל"ו) קימחא דחיטי רב יהודה אמר בפה"א ורב נחמן אמר שהכל נ"ב. וכתב הרי"ף דפסקו רבוותא כר"נ דלא רגילי אינשי לספויי קימחא. וגרסינן תו בגמרא א"ר זירא אמר רב מתנא אמר שמואל אקרא חייא וקימחא דשערי מברך שהכל ולכן סתם רבינו וכתב אכל קמח דמשמע קמח מאיזה קמח מה' מינין מברך לפניו שהכל נ"ב וכו':
ג׳
קמח של אחד מחמשת המינין וכו'. ג"ז שם (דף ל"ח) שתיתא רב אמר שהכל ושמואל אמר במ"מ אמר רב חסדא ולא פליגי הא בעבה הא ברכה:
ד׳
קמח של אחד מחמשת המינין שבישלו וכו'. ג"ז שם (ל"ו) חביץ קדירה וכן דייסא רב יהודה אמר שהכל רב כהנא אמר במ"מ בדייסא גרידא כ"ע לא פליגי דבמ"מ כי פליגי בדייסא כעין חביץ קדרה רב יהודה אמר שהכל דובשא עיקר רב כהנא אמר במ"מ סמידא עיקר אמר רב יוסף כוותיה דרב כהנא מסתברא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברך עליהן במ"מ. וכתב הרי"ף וכן הלכתא.
ומ"ש וכן הדגן וכו'. ברייתא (שם דף ל"ז) אלו הן מעשה קדרה חילקא טרגיס סלת זריז וערסן ופירש"י במ"ק מפרש להו חילקי חיטי דמתברי באסיתא חד לתרי טרגיס חד לתלת זריז חד לארבע ערסן חד לחמש:
וכן כל תבשיל וכו' אם עירב בו קמח. מתבאר מתוך מימרא דרב כהנא שכתבתי בסמוך ומשמע שהוא הדין לעירב בו את הפת:
ה׳
וזה כלל בברכות וכו'. משנה שם (דף מ"ד:):
ו׳
ומ"ש כיצד היא הטפלה המעורבת עם העיקר וכו'. שם (דף ל"ט) אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא אמר לן תבשילא דסילקא דלא מפשו קימחא בפה"א דליפתא דמפשו קימחא טפי במ"מ והדר אמר אידי ואידי בפה"א והאי דשדו ביה קימחא לדבוקי בעלמא עבדי:
ומ״ש אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר. הוא מדאמרינן בפ' משילין (ביצה לח:) מידי דעביד לטעמא לא בטיל:
ומ"ש לפיכך מיני דבש וכו'. נראה מדברי רבינו שאם לא היו נותנין החלב חיטה כדי לדבק אלא כדי לאכול החלב חיטה בדבש היה מברך במ"מ ולפי זה ה"ה לכל הדברים המרוקחים בדבש שמרקחים אותם כדי לאכלם בדבש שמברכין על הדבר המרוקח שהוא עיקר והדבש טפלה וכדברי החולקים על הטור בסימן ר"ד. ואיכא למידק שהרי כתב שאם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר והדבש כיון שהוא בא ליתן טעם בתערובות הוא עיקר ועליו יש לברך. ואפשר שכיון שהדברים המתרקחים הם נתנים לתוך הדבש אינם מתבטלים לגבי דידיה שלא באו לדבק לבד וכיוצא בהם דס"ד דבש תשמיש לדבר המרוקח ודמי לפירות ששלקום במים שהם נכשרים לאכילה על ידי המים ומברכין עליהם ברכתן הראויה להם ולא ברכת המים ה"נ דכוותה:
ז׳
כיצד היא הטפלה שאינה מעורבת וכו'. משנה (שם דף מ"ד) הביאו לפניו מליח בתחלה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת מפני שהפת טפילה לו:
ח׳
הפת שפתת אותה וכו'. לשון זה הוקשה לרוב חכמי זמננו דמשמע דקשיא רבינו דידיה אדידיה שבתחלה כתב דבחד לטיבותא דליהוי בהו דהיינו יש בהם כזית אע"פ שנשתנה צורתה או לא נשתנה צורתה אע"פ שאין בהם כזית מברך המוציא והדר קתני דבחדא לריעותא דליהוי בהו דהיינו אין בהם כזית אע"פ שלא נשתנה צורתה או שנשתנה צורתה אע"פ שיש בהם כזית מברך במ"מ. והרב מהרר"י ן' שושן כתב וז"ל בישל פתיתין או לשן במרק אם הם כזית אפילו נשתנה צורת הפת המוציא, אם הם פחות מכזית וצורת פת בהם גם בזה יברך המוציא, אם אין בהם כזית ונשתנה צורת הפת יברך במ"מ, אם אין בהם כזית אבל עברה צורת הפת שזהו איבוד יותר מנשתנה הנזכר מברך במ"מ. ואמר רבינו בחלוקה הרביעית בבישול לפי שלישה במרק ישנה ולא יעביר ולכן שינה דרכו שאמר תחלה בישול ולישה במרק עכ"ל הריב"ש וגם כי הוא מתיישב קצת בלשון רבינו לא מצאתי לו בגמרא על מה שיסמוך. וה"ר יהושע מבני בניו של רבינו כתב אומרו בסוף או שעברה צורת הפת פירושו אם עברה צורת הפת ועם זה יסכים למה שאמר בתחלה וה"ק אם אין בפרורין כזית אם עברה צורת הפת מברך במ"מ, ומצינו בכתוב או במקום אם או נודע כי שור נגח הוא או נודע אליו חטאתו וזה מסכים להלכה דגרסינן (שם ל"ז:) אמר רב יוסף האי חביצא אי אית ביה כזית מברך המוציא ואי לא במ"מ רב ששת אמר אפילו פרוסות שאין בהם כזית אמר רבא והוא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא עכ"ל:
ומצאתי שכתב הרב המובהק מהרר"י פאסי ז"ל שגדולי ספרד היו אומרים שטעות הוא שנפל בספרים בסוף לשונו והכי הל"ל ואם אין בהם כזית ועברה צורת הפת בבישול, ומ"מ הנראה לו ז"ל ליישב הלשון הוא שיש לחלק בין שינוי להעברה ששינוי הוא שינוי מה אבל העברה העברת כל הצורה מכל וכל הוא, וזהו נראה שדקדק בלשונו ברישא כתב אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה שר"ל שאם יש בפתיתין כזית אע"פ שיש שינוי מה או שאין בהם כזית אלא שאין בהם שינוי כלל וניכר שהם פת ולזה כפל לשונו שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה ר"ל שניכר היטב ולא נשתנה כלל מברך המוציא אבל אם אין בהם כזית אע"פ שלא עברה מכל וכל אלא שנשתנה או אע"פ שיש בהם כזית אם עברה מכל וכל בבישול ר"ל שבחלוקת הבישול שייך העברה שבלישה במרק לא שייך כי אם שינוי אמנם בבישול שייך שינוי לבד כשהבישול חלש אמנם כשהוא חזק שייך העברת הצורה מכל וכל ואז אפילו שיהיה בפתיתין כזית מברך במ"מ ולא המוציא ונמצא לפי דרך זה שהשוה הרמב"ם בישול למרק בצד וחילק ביניהם מצד השוה בשינוי המשותף ביניהם וחלקם בהעברה הנמצאת בבישול ולא בלישה במרק ובזה המיצוע יש מקום להרמב"ם להמלט מכל מה שהקשו עליו התוספות ושאר המפרשים ר"ל ממה שהקשו על רש"י ז"ל ששניהם רש"י והרמב"ם דבר אחד להם והחילוק הזה אפשר שגם רש"י יפרש אותו עכ"ל. והעיד ז"ל שלשון זה נשאל בפומבי רבתי של חכמים ושל סופרים ובכללם הנשר הגדול מהרר"י אברבנאל ז"ל בהיותו לומד בישיבת הרב הגדול מהרר"י אבוהב ז"ל ושהרב מהרר"י פאסי ז"ל הגיד לפניהם יישוב זה ויכשר בעיניהם מכל אשר הוגד שם והוא הוא דרך מהר"ר יהודה ן' שושן ז"ל וגם זה דעת מורי הרב הגדול מהר"י בי רב ז"ל שכתב וז"ל בתוספות הקשו דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הם בכזית וכו' והרבה ליישב אלו הסוגיות שבגמרא דידן והירושלמי ועשה ג' חלוקות האחד אם יש בפתיתין כזית אע"פ שיהיה בו אי זה שינוי מברך המוציא ואם ניכר שהוא פת ואין בו שינוי כלל אע"פ שהיה פחות מכזית [מברך] המוציא אבל אם יש בו אי זה שינוי ואין בהם כזית או אפילו יהיה בהם כזית אם עברה מהם צורת הפת לגמרי מברך במ"מ דדוקא בשיש בו קצת שינוי אם יש בפתיתין כזית מברך המוציא אבל אם עברה צורתם לגמרי אפילו יהיה בו כזית מברך בורא מיני מזונות עכ"ל:
ולי נראה לומר דהכי פירושו הפת שפתת אותה פיתין ובשלה או לשה והתחיל לפרש למאי דסליק מיניה דהיינו אם לשה וכתב שבחדא לטיבותא דליהוי ביה דהיינו שיהא בפתיתין כזית אע"פ שנשתנה צורת הפת או שניכר שהן פת אע"פ שאין בהם כזית מברך המוציא והדר מפרש מאי דפתח ביה דהיינו אם בישלה וכתב דבחדא לריעותא דליהוי בה דהיינו אין בו כזית אע"פ שניכר שהוא פת או שעברה צורת הפת בבישול אע"פ שיש בו כזית מברך במ"מ. ולמד רבינו בבא דלשה במרק ממ"ש בסמוך (ברכות ל"ז) אמר רב יוסף האי חביצא וכו' וכרב האי ורב נתן בעל הערוך שפירשו דחביץ היינו שלש הפירורין במרק בלי בישול ואמר רב ששת אפי' פירורין שאין בהם כזית מברך המוציא ופירש רבא דבריו דהיינו בדאיכא עליה תוריתא דנהמא ופסק הרי"ף והלכתא כרב ששת ורבא הרי שאע"פ שאין בהם כזית כיון דאיכא עליה תוריתא דנהמא מברך המוציא ובאית בהו כזית לא פליג רב ששת ארב יוסף דמברך עליהם המוציא אע"ג דלית עלייהו תוריתא דנהמא דהא לאוסופי אדרב יוסף אתא ולא לגרועי ותוריתא דנהמא דקאמר רבא לא קאי אלא אאין בפירורין כזית. ובבא שנייה למדה רבינו מדתניא התם (שם ל"ז) הכוסס את החטה מברך עלי' בפה"א טחנה אפאה ובישלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא ושלש ברכות ואם אין הפרוסות קיימות מברך במ"מ וברכה אחת מעין שלש. וכתב רבינו יונה דמפרש בירושלמי דפרוסות קיימות היינו שיש בהם כזית ואין הפרוסות קיימות היינו אין בהם כזית וסובר רבינו דאף ע"ג דיש בהם כזית בעינן נמי דליהוי בהו תוריתא דנהמא לברך עליהם המוציא דלא עדיפי כשהן מבושלות אע"ג דאית בהו כזית מכשהם עשויות חביץ ואינם מבושלות אע"ג דלית בהו כזית וכיון דהתם בעינן תוריתא דנהמא ה"נ בעינן תוריתא דנהמא בהדי כזית כנ"ל:
ט׳
עיסה שנאפת וכו'. שם (דף ל"ח) א"ל אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה א"ל מי סברת נהמא הוא גובלא בעלמא הוא ומברכין עליה בורא מ"מ מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה ובריך עליה המוציא וג' ברכות ומפרש רבינו דכובא דארעא היינו עיסה שנאפת בקרקע:
וכן עיסה שלשה וכו'. שם (דף מ"ב) רב יהודה הוה עסיק לבריה בי רב יהודה בר חיננא אייתי לקמייהו פת הבאה בכסנין כי אתא שמעינהו דקא מברכי המוציא א"ל מאי ציצי דקא שמענא דילמא המוציא קא מברכיתו א"ל אין דתניא ר' מונא אומר משום ר' יהודה פת הבאה בכסנין מברך עליה המוציא ואמר שמואל הלכה כר' מונא א"ל אין הלכה איתמר ואסיקנא דאי קבע סעודתיה עילויה מברך המוציא ומפרש שם בגמרא שאע"פ שזה לא קבע סעודתיה עליו כיון שאכל שיעור שאחרים קובעים אכילתן בכך טעון ברכת המזון. ומפרש רבינו דפת הבאה בכסנין היינו עיסה שלשה בדבש וכו' או שעירב מיני תבלין וכו'. והיה נראה לומר דהיינו דוקא בשלא נתן מים אלא מעט אבל אם נתן מים הרבה אע"פ שנתן ג"כ שאר משקין כיון דמיעוטא נינהו בטלים הם לגבי מים ויש לאותה עיסה דין פת גמור לכל דבר והכי דייק לישניה שכתב שלשה בדבש דאם לא כן הל"ל עיסה שנתן לתוכה דבש וכו' אלא דמדכתב או שעירב בה מיני תבלין איכא למידק איפכא דהא תערובת תבלין דבר מועט הוא ואפ"ה מוציאו מתורת לחם לענין המוציא ותדע דהא עיסה שנילושה במי פירות תנן דחייבת בחלה ואפ"ה אינו מברך עליה המוציא כל שלא קבע עליה הילכך ע"כ דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא ושלש ברכות אפי' בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובות אבל כל שיש בה שום תערובות ממי פירות או מתבלין כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו לא חייבוהו לברך המוציא ושלש ברכות אא"כ אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו והוא שיהיה טעם התערובות ניכר בעיסה דומיא דעירב בה מיני תבלין שטעמם ניכר בעיסה וזה נראה עיקר:
י׳
אורז שבישלו וכו'. ג"ז שם (דף ל"ז) טחנו לאורז אפאו ובישלו אע"פ שהפרוסות קיימות מברך בתחלה במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש והתניא לבסוף ולא כלום ואסיקנא תני בהדי קמייתא ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום וכתב הרי"ף וקי"ל דכל ולבסוף ולא כלום מברך בנ"ר עכ"ל:
וכתב עוד הרי"ף וה"מ בדאיתיה לאורז בעיניה אבל ע"י תערובות לא דקי"ל בהא כרב ושמואל (שם ל"ז) דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו במ"מ דליכא מאן דפליג עלייהו וכתב עליו הרא"ש ז"ל דהיינו כשהרוב מין אחר דבכה"ג בחמשת המינין אפילו רובו ממין אחר מברך עליו במ"מ:
ומ"ש רבינו אבל פת דוחן וכו'. כ"כ הרי"ף ז"ל וטעמו לפי שדרך הגמרא להזכיר אורז ודוחן בהדי הדדי ובהאי ברייתא לא הזכיר דוחן אלמא דדוקא אאורז מברך במ"מ אבל לא אדוחן ואע"ג דתניא התם (שם דף ל"ז) הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה דמשמע דפת אורז שוה לפת דוחן י"ל דברייתא לאו לענין נוסח ברכות איתניא אלא לענין שצריך לברך תחלה וסוף כשם שמעשה קדרה צריך לברך תחלה וסוף ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דאורז בתחלה במ"מ כמפורש באידך ברייתא ודוחן שהנ"ב. וה"ר יונה כתב דהיינו טעמא משום דא"ר יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא ואע"ג דלא קי"ל כוותיה מ"מ כיון דאשכחן דאיכא מאן דס"ל דאורז מין דגן הוא ולא ס"ל הכי בדוחן אלמא דאין דינם שוה ודוקא באורז מברך במ"מ אבל לא בדוחן עכ"ל. ומ"מ למדנו מדאותבה בגמרא לרב ושמואל דאמרי כל שהוא מחמשת המינין מברך עליו במ"מ דמשמע הא אורז אין מברך עליו במ"מ מהך ברייתא דהביאו לפניו פת אורז ופת דוחן למדנו שדין פת אורז ודין האורז המבושל שוה ומינה דפת קטנית וקטנית מבושלים דינם שוה וכמ"ש רבינו. ודע שדעת ה"ר יונה והרא"ש ז"ל לומר דאורז ודוחן דינם שוה ומברך על שניהם במ"מ ובנ"ר. והוסיף עוד רבינו יונה ז"ל שה"ה לשאר הדברים שאנו רואים דמיזן זיין כגון פניז"ו בלעז שמברך עליהם בורא מיני מזונות ובורא נפשות:
י״א
כל שמברכין וכו' עד חוץ מן האורז. מתבאר בפרק כיצד מברכין ממשמעות הסוגיות. והרא"ש ז"ל כתב פרק הנזכר ירושלמי כל שאומר אחריו שלש ברכות אומר לפניו המוציא כל שאין אומרים אחריו שלש ברכות א"א לפניו המוציא. ולרבינו שכתב חוץ מן האורז י"ל דסבר דפליג אגמרא דידן ונתן טעם לדבריו דאין למדין מן הכללות:
י״ב
במה ד״א בשאכל מכזית ולמעלה וכו'. נתבאר בראש הלכות אלו. והא דאמרינן בפחות מכשיעור מברך לפניו ולא לאחריו אע״ג דבריש כיצד מברכין (ברכות דף ל״ה) ילפינן ברכה לפניו מק״ו מברכה דאחריו וא״כ כיון שאינו מברך לבסוף לא הו״ל לברך בתחלה כבר כתבתי בראש הלכות אלו דלאו ק״ו גמור הוא אלא מדרבנן הוא שצריך לברך לפניו כדי שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה כ״כ התוספות והרא״ש ז״ל. ואכתי קשיא לי מה ראו חכמים להחמיר בברכה שלפניו שהיא מדרבנן יותר מברכה אחרונה שהיא מדאורייתא. ונ״ל שלכך אמרו דבתחלה יברך אפילו על כל שהוא שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שהיה צריך ברכה לפניו ואין בידו לתקן אבל לאחריו אוקמוה אדינא שאם אכל כשיעור יברך ואם לאו לא יברך. ומ״ש רבינו דשיעורא דמשקין ברביעית טעמו מדאשכחן בעלמא לענין אכילת איסורין דחייב בשתיית משקין אסורין ברביעית דומיא דאוכלין בכזית:
י״ג
וזו היא ברכה אחת מעין שלש וכו'. מימרא דרב דימי בסוף פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ״ד):
ומ"ש ובשבתות וכו'. כתב רבינו יונה בפרק הנזכר דהכי איתא בירושלמי וכ"כ ה"ר מנוח וכתב שרבינו משולם לא היה מזכירו וכתב ה"ר מנוח דאפשר דדוקא בימי רבותינו שהיו קובעין על היין אבל אנו שאין אנו קובעין לא מדכרינן ואין זה כדאי לבטל דברי הירושלמי:
והפת הנעשה מא' כו'. עי' בירושלמי פ"ז דכלאים בענין פירות עציץ שאינו נקוב אם חייב לברך המוציא ועי' ברכות ד' מ"ז ע"ב גבי טבל דרבנן ועי' פסחים ד' ל"ה ע"ב מוכח דמקרי לחם ועי' בירושלמי פ"ה דמעשרות גבי חלה ע"ש וצ"ל דשם מבעי ליה אם נקרא ארץ ועין בירושלמי פ"א דערלה ר"י משום רבי ינאי דשפיר מקרי ארץ ומנחות ד' פ"ד ע"ב דמרבה מן אשר בארצם ע"ש ועי' תוס' שבת ד' צ"ה ע"ב ועי' בירושלמי פ"ה דמעשרות ה"ב מאי איכפלה שבת לגבי מעשרות ועי' בירושלמי פ"א דחלה ה"ג הכל מודים כו' ועי' עירובין ד' פ"א ע"א דמחלק בין פת אורז לדוחן ועי' ב"מ ד' פ"ז ע"א גבי פת וקטניות וסנהדרין ד' ע' ע"ב ע"ש:
ח׳
ואם אין בהם כזית או כו'. משום דס"ל דשלקות אם אין דרכם בבישול מברך שהכל וה"נ כן ועי' בהלכות חמץ ומצה בפרק ו' ה"ו שכתב הטעם משום שאין בה טעם פת וצ"ל דנ"מ אף אם צורת הפת ניכרת ועיין בר"ש פ"א דחלה ופסחים ד' מ"א ע"א: שעברו צורת כו'. והנה אם הטעם דזה לא הוה לחם או משום דאין זה אכילה עי' כאן ד' ל"ח ע"ב בהך דר"מ ור"י ועי' חולין ד' ק"כ ע"א גבי המחהו דאמר דלא הוה לחם ועי' שם בתוס' דלא הוה אכילה ועי' רש"י פסחים ד' ל"ה ע"א וד' מ"א ע"א ונראה דנ"מ דאף אם קבע עלייהו ג"כ לא מברך וגם י"ל דהוה כעין דיחוי עי' ברכות ד' נ"א ע"א וביבמות ד' מ' ע"א וד' ל"ו ע"ב ול"ז ע"ב גבי חלוט ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' בכורים פ"ז ה"ט ג"כ משום דיחוי ועי' בנזיר ד' נ' ע"א גבי נצל ע"ש בתוס' ונ"מ לכאן אם נמוח ואח"כ נקרש ועי' בנזיר שם ד' נ"א ע"ב גבי מת שטחנו דבעיא אם יש לו רקב ועי' שם ד' נ"ג ע"ב דאקמח אקמוחי ועי' נדה ד' נ"ו ע"א דמת שיבש יש לו רקב וצריך לחלק בין בידים או מאליו ועי' ע"ז ד' מ"ו ע"א דיבש הוה שינוי ושם ד' ל"ז ע"ב גבי מה מים שלא נשתנו ועי' בירושלמי כאן פ"ו גבי מורתא שחיקתא דיליף לה מן פת ועי' כריתות ד' ה' ע"א גבי קלי וכרמל ועי' בכורות ד' נ"ה ע"א גבי כבד שנימוח מטמא ע"ש משמע דוקא כבד ועי' חולין ד' ק"כ ע"א בתוס' ד"ה הוא עצמו ע"ש:
י׳
אבל פת דוחן או כו'. עי' בעירובין ד' פ"א ע"א מבואר דפת דוחן אין עליו שם פת אבל פת עדשים יש עליו שם פת, ועי' חולין ד' נ"ב ע"א בתוס' ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
לחם משנה · הלכות ברכות פרק ג׳
א׳
חמשה מינין הם וכו'. בפסחים פרק כל שעה (פסחים דף ל"ה) אמרו כוסמין מין חיטים שבולת שועל ושיפון מין שעורין. והקשו בתוספות מההיא שאמר במסכת חלה דהשעורין מצטרפין עם הכל חוץ מן החיטין א״כ כיון דמצטרפין עם הכוסמין משמע דכוסמין מין שעורים הם ותירצו דמ״ש בגמרא מין חיטים ר״ל אף מין חיטים וכ״ש מין שעורים. אבל רבינו ז״ל אי אפשר שהוא מפרש כן שאם כן היה לו לפרש ונראה שמתרץ הקושיא כך דכוסמין הם קצת מין שעורים ולכך מצטרפין עם השעורין אבל הם יותר מין חיטים ולכך קאמר כוסמין מין חיטים:
ב׳
אכל דגן שלוק כמו שהוא וכו'. נראה מדברי רבינו ז"ל דאע"ג דבגמרא (ברכות ל"ז) אמרו הכוסס את החטה סובר הוא ז"ל דהוא הדין לשעורה דמברך בורא פרי האדמה ודלא כדברי הכלבו ז"ל שכתב בשם רבינו הביאו הב"י ז"ל סי' ר"ח דמברך שהכל לפי שהוא מאכל קשה ואין דרך לאוכלו ודלא כה"ר דוד אבודרהם ז"ל שכתב שאינו מברך כל עיקר לפי שהוא מאכל בהמה. וא"ת כשהקשו בגמרא בכיצד מברכין (דף ל"ו) למ"ד קמחא דחיטי מברך שהכל מההיא דאמר קמחא דשערי מברך שהכל משמע הא דחיטי מברך בורא פרי האדמה דאל"כ לאשמעינן אפילו דחיטי ומאי קושיא לדעת רבינו ז"ל אימא דאיצטריך לאשמועינן דדוקא קמחא דשערי שהכל הא שערי ממש בורא פרי האדמה ודלא כדברי הכלבו, בשלמא לכלבו אתי שפיר דכיון דאפילו שערי שהכל למה נקט קמחא אלא למעוטי קמחא דחיטי אבל לפירוש רבינו ז"ל קשה וכן לה"ר דוד אבודרהם אימא דנקט קמחא לומר הא שערי אינו מברך כל עיקר וי"ל דעדיף מינה משני דאשמעינן חידושא בקמחא דשערי ממש ולא דאתא לדיוקא:
ג׳
ואם היה רך וכו'. בגמרא (דף ל"ח) אמרו שאע"פ שהוא מכוין לרפואה ורבינו לא חש להזכירו מפני שסמך על הסתם:
ז׳
הרי שצריך לאכול. כלומר שאכל פירות מתוקים שהם פירות גינוסר כדאמר בגמרא (דף מ"ד) וצריך עתה לאכול מליח להסיר המתיקות:
ח׳
הפת שפתת אותה פיתין וכו'. כבר נודע הקושיא אשר בלשון זה אל הרב מוהררי"ק ז"ל בא"ח סי' קכ"ח והתירוץ שתירץ עליו מוהרר"י פאסי ז"ל והוא הקשה עליו דאין לדברים האלו שרש בגמרא ונראה דשרשו הוא שהוקשה לרבינו ז"ל ההיא ברייתא (דף ל"ז) דכוסס את החטה כו' טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליה המוציא וכו' אם אין הפרוסות קיימות וכו' דהיכי סתם דכשאין הפרוסות קיימות כלומר שאין בו כזית מברך בורא מיני מזונות היה לו לבעל הברייתא לחלק ולומר דהיכא דאיכא תוריתא דנהמא מברך המוציא אע"ג דליכא כזית וכמו שהוקשה לה"ר יונה ז"ל קושיא זו ורבינו תירץ כפי דרך מוהרר"י פאסי זלה"ה דברייתא אליבא דרב ששת פירושה הכי בזמן שהפרוסות קיימות כלומר דלא עברה צורת הפת לגמרי אז מברך המוציא בין דאיכא כזית בין דליכא כזית אבל בזמן שאין הפרוסות קיימות כלומר דעברה צורת הפת לגמרי בין דאיכא כזית בין דליכא כזית אין מברכין משום דעברה צורתו ולהכי לא חלק בעל הברייתא בין דאיכא כזית בין דליכא כזית ומכאן יצא לו לרבינו ז"ל דהיכא דעברה צורתו לגמרי מברך בורא מיני מזונות אפילו דאיכא כזית כדי ליישב הברייתא דאי הוה כפי מאי דמשמע מפשט הגמרא דהיכא דאיכא כזית אפילו דנשתנה מברך המוציא א"א ליישב הברייתא ולומר בזמן שהפרוסות קיימות ר"ל דלא נשתנו דא"כ תיקשי היכא דאין הפרוסות קיימות דנשתנו אמאי אמר דרך סתם דאינו מברך המוציא היה לו לומר דהיכא דאיכא כזית מברך. ולפ"ז מה שאמר בירושלמי בזמן שהפרוסות קיימות שר"ל דאיכא כזית היינו אליבא דרב יוסף ולא אליבא דרב ששת. ודרך זה של הרב מוהרר"י פאסי ז"ל מתחוור דלדעת מוהררי"ק ז"ל קשה חדא היכי פתח בבישול ולישה ואינו מפרש אלא לישה לחודא דא"כ לא הוה ליה למפתח אלא בלישה לחודא. ועוד מנין לו לרבינו ז"ל דבזמן שהפרוסות קיימות דברייתא איירי דאיכא תוריתא דנהמא אדרבא מדברייתא לא חלקה משמע דבכל ענין מברך המוציא. ואני בעניי נ"ל לומר דרך אחר ולחלק בין היכא דהשינוי מחמת בישול להיכא דהשינוי הוא מחמת עצמו כלומר שהפת מפני יושנו נשתנה מצורתו לא שהגיע למדרגת פת שעפשה דודאי אז אין מברכין עליו אלא שהכל כמבואר לקמן בפ"ח אלא נשתנה צורתו מחמת יושנו דאז ודאי מברכים עליו המוציא היכא דאיכא ביה כזית דכיון דהוא פת בפני עצמו אינו יוצא לעולם מתורת פת וכמו שכתב רבינו יונה ז"ל גבי פת שאינו מהודר אבל כשנשתנה מחמת בישול כיון שהבישול היה כ"כ שהגיע לשנות צורת הפת הוה ליה כמו תבשיל ומברך עליו מיני מזונות. ומפני כן כתב רבינו ז"ל למעלה או שניכר צורת הפת ולא נשתנה צורתו ולא כתב לא נשתנה מחמת בישול אלא לא נשתנה לבד לומר דדוקא משום דלא נשתנה הא אם נשתנה אי איכא כזית דוקא מברכים משום דלא בא השינוי מחמת הבישול ולמטה כתב ואם אין בהם כזית כלומר ונשתנה מחמת עצמו או שעברה צורת הפת בבישול אפילו דאיכא כזית אין מברכים המוציא משום דעברה צורתו בבישול ודייק רבינו שכתב למטה בבישול וכל לשונו הוא מדוקדק אלא דהוי דוחק לומר דהיכי תיסק אדעתין דמשום יושנו דלא נברך עליו ועדיין עומד בטעמו שלא נתעפש. ואפשר דיצא לו לרבינו ז"ל חילוקנו זה לתרץ הברייתא שהבאתי מן הפרוסות קיימות וכו' וכמו שהקשיתי ובכי הא אתי שפיר דהתם ברייתא איירי בבישול ולכך קאמר בזמן שהפרוסות קיימות שלא נשתנו צורתם מחמת הבישול בין דאיכא כזית בין דליכא כזית מברך המוציא בזמן שהפרוסות קיימות כלומר שנשתנו מחמת הבישול אז אפילו דאיכא כזית מברכים עליה במ"מ ומאי דאמר והוא דאיכא תוריתא דנהמא דמשמע דהיכא דליכא תוריתא דנהמא דאיכא כזית מברכין איירי בנשתנה הפת מחמת עצמו כנלע"ד:
ט׳
עיסה שנאפת בקרקע וכו'. בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל"ח) אמרו מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה ובריך המוציא [ושלש ברכות] אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח והבית יוסף סי' קס״ח אומר אליבא דבעל הטורים ז״ל דרב אשי פליג אדלעיל וסבר דכיון דהוי לחם לענין פסח הוא הדין לענין המוציא ובכל גווני מברכין עליו אע״ג דלא קבע סעודה עליה אבל רבינו ז״ל אין דעתו כן דהוא פסק שם דיוצא ידי חובתו בפסח והכא פסק דוקא היכא דקבע אבל היכא דלא קבע לא. וא״ת א״כ דאין ללמוד דין המוציא מדין פסח מה הקשה שם (דף ל"ז:) אביי לרב יוסף גבי חביצא אלא מעתה לתנא דבי רבי ישמעאל וכו' וכ״ת ה״נ והתניא לקט מכולן כזית וכו' ואם מצה היא אדם יוצא ידי חובתו בפסח מ״ש דמקשי ליה דמדהוי לחם לענין פסח מברכין המוציא ומאי קושיא נימא דאע״ג דלענין פסח הוי לחם לענין המוציא בתר קביעותא אזלינן דומיא דטרוקנין ולא תיקשי לרב יוסף מידי דקאמר דאין מברכין בכזית דהיינו היכא דלא קבע סעודתיה עלוייהו. וי״ל דבשלמא בטרוקנין אע״ג דהוי לחם לענין מצה מ״מ כיון דאין דרך בני אדם לאוכלו כך בעו קביעותא לענין המוציא אבל הכא דודאי דרך בני אדם לאכול כך שיהיו מפוררין אע״ג דלית בהו כזית ואף אם הוא לחם לענין המוציא הכא לא בעי קביעותא:
י׳
פת דוחן וכו'. ואע"ג דבגמרא (דף ל"ז) אמרו דמברך כמעשה קדרה תירצו כמעשה קדרה ולא כמעשה קדרה אמרינן הא משום דלא איתותב שמואל אלא גבי אורז בלבד כדכתבו התוספות:
י״א
חוץ מן האורז. אבל פת בכסנין מברך לבסוף ברכת המזון ומ״ש בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ"א:) שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון לאחריו אלא פת הבאה בכסנין איירי כשהביאו בתוך הסעודה כדכתבו התוס':
י״ג
על הארץ ועל המחיה. וא"ת אמאי לא אמר על המחיה ועל הארץ כדפתח מחיה תחלה. וי"ל דה"ק על הארץ דמפקא מחיה כדאמרו בגמרא כי היכי דלא ליהוי חותם בשתים ולכך הזכיר ארץ תחלה:
נחלת הכלל · ToratEmet
קובץ על היד החזקה · הלכות ברכות פרק ג׳
ב׳
אכל דגן שלוק. בכ"מ הבין בדברי רבינו שכל הה' מינים אפי' בשעורים מברך בפה"א אפילו בחי ועיין בד"מ סימן ר"ח ובש"ע שם העתיק המחבר דברי הרמב"ם וכתב המ"א שם כל חמשת מינים והרב שכתב בהגהות רמ"א שם והא דמברך לפניו הו"ל לכתוב וי"א אלא כיון דהוא סובר ג"כ הכי בדעת רבינו דמודה בשעורים מש"ה לא כתב וי"א:
ח׳
הפת שפתת. עיין כ"מ מ"ש בהבנת דברי רבינו פה ועיין בב"י סימן קס"ח דאם עברה צורתו לגמרי ע"י בישול אפילו ביש כזית לא מברכים המוציא וזה הנראה ג"כ בדעת בה"ג וז"ל פת צנומה בקערה דוקא דשדי רותחין עלה הו"ל כלי שני אבל רמי פת בכ"ר כיון דמבשל אע"ג דאי בעיניה נפקא ליה מתורת לחם ומברכים עלה במ"מ דקתני גבי מצה יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח דברי ר"מ ר"י אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אעפ"י שלא נמוח והלכה כר"י ע"כ. מוכח מדבריו דס"ל אעפ"י שיש בהם כזית בבישול נפק ליה מתורת פת דהא מדמה לה לפלוגתא דר"מ ור"י והתם בכזית בעיניה מיירי וקשה עליו דהא בגמרא טעמא דר"י משום דבעי טעם מצה וצ"ל דס"ל דלא קאמר התם דבעי טעם מצה אלא שלא לגרע עבור זה ברכת בפה"א אבל עכ"פ משנתבשלה ונפיק עיקר טעם שלו אין לו חשיבות לברך המוציא לדידן דקיימ"ל כר"י אבל קצת דחוק ולפי שיטת רבינו פה ניחא די"ל דבה"ג מוקי לפלוגתא דר"מ ור"י ג"כ בעברה צורתה לגמרי והא דלא פי' הבה"ג פת צנומה בקערה בענין שלא עברה צורתה לגמרי ס"ל לבה"ג כיון שנתבשל בכלי ראשון מסתמא ע"צ לגמרי ודעת הרמב"ם ובה"ג שוים וראוי לחוש לדבריהם. וראיתי בב"ח סימן קס"ח שמביא בשם המרדכי שהביא לתחילת דברי הבה"ג וכתב הב"ח שם ע"כ מיירי באין בפרוסות כזית ותימה גדולה עליו שהוא לא ראה בבה"ג גופיה שמוכח מסיום דבריו דגם בפרורים שיש בהן כזית מיירי ועוד הארכתי בזה ליישב כמה קושיות:
י׳
אורז שבשלו כו'. גרסינן בירושלמי הכוסס את האורז מברך בורא מיני זרעונים כו' אפייה ובשליה אומר עליו במ"מ וא"צ לברך אחריו ר' ירמיה אמר בפה"א ר"ח בר ווא שנ"ב ר"ש חסידא אמר בורא מיני מעדנים אמר ר"י ב"א ולא פליגי מ"ד במ"מ בההוא דעבד בול (פי' שבולל ומעורב עד שאין ניכר עין הפרי והוי כמו דייסא) מ"ד בפה"א בההיא דבריר (פירוש זך וניכר כל גרעין בפ"ע) מ"ד שנ"ב בההוא דשליק (פי' מבושל הרבה ולא ניכר עין הפרי ובלילתו רכה ולא הוי כעין בול שאינו זיין לפיכך אינו מיני מזונות ולא בפה"א אלא שהכל) מ"ד בורא מיני מעדנים בההוא דטריף (פי' שאין בלילתו רכה לגמרי ולא עבה לגמרי אלא כמו דבר הטרוף בקערה). והנה מדברי הירושלמי למדנו הגם דאתותב רב ושמואל ומברכין בורא מיני מזונות אאורז אין הדבר אמור בסתם אלא לפי תבשילו כך ברכתו. ובשום אחד מהפוסקים לא ראיתי שמחלקים בזה ופירוש רבינו פה לא הזכיר מזה כלום ונראה דתלמודא דידן לית ליה להך דירושלמי וכ"מ דאל"כ קשה מאי מקשה תלמודא לרב ושמואל דילמא הם לא מיעטו אלא בההוא דשליק דבכה"ג בחמשת מינים מברכין במ"מ ובאורז ודוחן לא אבל בפת מודה ובמ"ק ג"כ אם עשאו כעין בול במ"מ ודוחק לומר מדקאמר רב ושמואל כל שהוא מחמשת מינים משמע שבא למעט לגמרי אורז ודוחן א"ו דמחולק הבבלי בזה עם הירושלמי. ובב"י סי' ר"ח בהא דכתב הטור בשם הרא"ש דעל תבשיל של שאר מיני קטניות מברך שהנ"ב כתב תמהני אמאי לא יברך בפה"א ואפשר דכיון דנתבשלו עד שנתמעכו כיון דאין זה דרך אכילתן אין מברכין עליה בפה"א אלא שהכל ויש ראיה לדבריו מדברי הירושלמי שהבאתי ועיין ברבינו יונה מה שמחלק בין אורז ודוחן דבאורז גם כשהוא שלם מברכין במ"מ צ"ע מהירושלמי הנ"ל וגרסי' עוד שם בירושלמי עד כדון בתחילה בסוף מאי ר"י בשם ר"ש חסידא אשר ברא מיני מעדנים לעדן בהם נפש כל חי בא"י על הארץ ועל מעדנים ר' אבא ב"י בשם ר"י רובא רבי כשהוא אוכל בשר או ביצה היה אומר אשר ברא נפשות רבות להחיות בהם נפש כל חי בא"י חי העולמים כלפי בשר והביצה דנפשות הן דמביצה נתהוה אפרוח משמע דעל שלוק של אורז ושאר מינים מברך אחריו א"ב מיני מעדנים משום דכר"י ס"ל דבעי היכר ברכה לכל מין ומין וכי היכי דס"ל לר"י בברכה שלפניה כן ס"ל בברכה שלאחריה לדידן דלא פסקינן כר"י אין חילוק ולעולם מברכין אחריו בורא נפשות ועיין ברכות דף מ"ט בתוספות ד"ה נתן ב"ק כו' דמ"ש דמיירי בברכה ראשונה כו' ומביאים ראיה מהא דאמרינן אין מזמנים כו' ועיין בתוספות חולין דף ק"ו ויש לדחות ראייתו ורבים מתמיהים על דברי התוס' דמה צריכים להב"ר ממרחק דאיך ס"ד כלל לומר דמיירי בברכה אחרונה דהא בברכה אחרונה על שניהם מברך בורא נפשות ולפ"ד הירושלמי פה עולים דברי התוספות כהוגן די"ל דסבר כר"י ודוק היטב כי קצרתי:
י״א
כל שמברכין כו'. עיין כ"מ ודבריו מופלאים דלא נזכר בירושלמי ברכות ברכה אחת מעין שלש גבי אורז וצ"ע:
י״ב
ולבסוף אינו מברך כלל. עיין בטור או"ח סימן ר"י וב"י שם ועיין בירושלמי מסכת סוכה דף ה' ע"א ומ"ש בהשמטת שלום ירושלים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות ברכות פרק ג׳
א׳
תבואה כו' והפת. כן מבואר בחלה במשנה ובנדרים פליגי בדגן ובתבואה כו"ע מודו יעוי' בסוגיא שם ובפי' משנה בחלה ובכס"מ ט"ס גדול.
ב׳
אכל קמח מברך לפניו שהכל ולאחריו בורא נפשות רבות. ועיין בכסף משנה בגמרא דף ל"ו קימחא דחיטי כו' שמן זית מברכין עליו ב"פ העץ כו' התם לית ליה עלויא אחריני הכא אית ליה עלויא אחרינא בפת כו' עיי"ש. וקשה מהא דתניא לקמן דף נ: יין עד שלא נתן לתוכו מים כו' אלא ב"פ העץ כו' משנתן לתוכו מים מברכין עליו ב"פ הגפן כו' ואם כן קשה דיין עד שלא נתן לתוכו מים הא אשתני ובכל זה מברכין עליו ברכתו שעל הענבים גופייהו ב"פ העץ, ותמן ג"כ איכא עלויא אחריני היינו כשיתן לתוכו מים דאז יברכו עליו ב"פ הגפן ומדר' אליעזר נשמע לרבנן דבהא לא פליגי עליו, רק דסברו דעד שלא נתן לתוכו מים גם כן מברכין עליו ברכה חשובה, ודחוק לחלק דתמן ליכא העלויא מצד עצמו רק על ידי תערובות מים, אבל הכא המים שמערבין בהפת הלא האש מוציאו ורק ההשתנות מצד עצמו שנעשה לחם ואפוי ואית ליה בעצמותו עלויא אחריני, ויתכן לאמר דבקמחא אית ליה עלויא שכן יעשה לחם שחשוב טפי דלחם קרב ג"כ על מזבח כמו שתי הלחם וקדוש בהיכל כמו לחם הפנים וצד מזבח נותן חשיבות אצל ברכה כדאמר לעיל ריש פירקא, אבל יין דחשיבותו שיתן בו מים הוא רק להדיוט אבל למזבח חי כשר דוקא ולא מזוג כדתניא בספרי ויעוין פרק המוכר פירות צ"ז: לכן חשוב דלית ליה עלויא אחריני ואף ע"ג דאשתני במילתיה קאי ונכון.
ו׳
שכל דבר שמערבין אותו לדבק כו'. ע"ש בגמרא כי הוינן בי רב כהנא אמר לן תבשילא דסלקא דלא מפשו בה קמחא בורא פרי ה"א, דלפתא דמפשו בה קמחא טפי בומ"מ, הדר אמר אידי ואידי בורא פה"א, והאי דשדי בה קמחא טפי לדבוקי בעלמא עביד ליה, משמע מכאן דבתבשילא דסלקא דלא מפשו בה קמחא, אינו צריך לטעמא דלדבוקי בעלמא, אף ע"ג דכל שיש בו מחמשת המינים מברכין בורא מיני מזונות, אף ע"ג דרובו ממין אחר כמו"ש הרא"ש, וכמו"ש רבינו אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתבשיל הרי הוא עיקר, נראה לי כך, דכל היכי דאם הוי מרבה בקמחא הוי מאכל תו חשיב המיעוט המעורב וכמו חביץ קדירא ודייסא דאי הוי מפשי בה קמחא ומעט דובשא ג"כ חזי לאכילה, לכן המעט המעורב מחמשת המינים אינו בטיל וחשיב ומברכין משום מיעוט מה' מינים המעורבב בורא מיני מזונות, אבל בתבשיל סילקא דאילו הוי מרבים בקמחא לא היה טוב לאכילה, דטעם הסילקא הי' נפגם, ולא עדיף אם מפשו בה קמחא לכן לא חשיב המיעוט המעורבב בלא טעמא דדבק ואין מברכין עליו בורא מיני מזונות כן נראה לי ברור להלכה.
ט׳
והיא הנקראת פת הבאה בכיסנין כו' בורא מיני מזונות כו'. בגמרא אמר להו אין הלכה כר' מונא איתמר כו' ובמגילה דף י"ח פליגי אליבא דר' מונא משמיה דר' יהודא אם שמואל אמר הלכה כמותו או לא, ומסיק רב יוסף נקוט דרב ביבי בידך דשמואל חייש ליחידאי כו', ונראה דלא מייתי הכא משום דהתם בהמתן עד שיעשה אחיך מעשה שזה ספק אחות זקוקתו וספיקא להחמיר אם הוי מספקא ליה שמא הלכה כר' יהודא ב"ב, וחייש לדר"י ב"ב, והוי כספק אף ע"ג דהוי יחיד ועיין בסימן קנ"ט בהגה"ה והוא משנה ערוכה במי שקידש אחת מב"א וא"י איזו מהן קידש כו' וכן במגילה חייש לדברי יחיד והוי כספק וספק אם יצא במגילה שהוא דברי קבלה הוי כמו ספק בדברי תורה, וכמו דאמר רב אשי בר"ה דף י"ט ד"ק כדברי תורה דמי, וכן כתבו תר"י, אבל כאן אף אם חייש לדר' מונא הוי ספק ברכות להקל, ואינו מברך רק בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש ודו"ק. וזה כמו שכתבתי לעיל פ"ב הי"ד, ודברי הכסף משנה בהלכה י"א מוטעים וצריך למוחקם ותלמיד טועה העתיק שלא כדת ודו"ק:
י״ב
אכל פחות מכזית כו'. התוספות בדף ל"ט הביאו בשם ר"י דבורא נפשות מברך גם בסוף אפילו בבציר משיעורא ועיין רא"ש סימן ט"ז והביא ראיה לסתור דבריו, שאם אכל ז' מינים פחות משיעור אינו מברך ברכה בורא נפשות שלא נתקנה על ז' מינין אלו מהך דר' צדוק שלא בירך אחריו, ונראה לי דמשנתינו דאמרה וכשנטל ר' צדוק אוכל פחות מכביצה כו' ולא בירך אחריו, פירושו כשהיה בעל קרי ולא הי' לפניו מקוה לטבול דקיי"ל במשנתינו דמברך לאחריו ואינו מברך לפניו משום דלאחריו הוי דבר תורה לכן נטל פחות מביצה ולפניו לא בירך כדין בעל קרי [ולא נטל את ידיו משום שלא רצה לטמא משקין מן התורה שמטמאין כלים ומשקין מחמת ידים אינן מטמאין כלים לשיטת רבינו] ולאחריו לא בירך משום שהוא פחות משיעור ולא בירך בורא נפשות משום שהוא מדבריהם ולא עדיף מברכה שלפניו שבעל קרי אינו מברך אותה, ולכן אכל פחות משיעור שלא רצה להתחייב בברכת המזון ולברך כשהוא בעל קרי ולכך אכל חוץ לסוכה וכי"ב, וזה עומק הפשט במשנתינו ולשון רש"י בדף ל"ט בצר ליה שיעורא וגבי ברכת פירות הארץ אכילה כתיב כו' מורה כתוספות. והא דפריך הוא למאי דמפרש דלאחריו מברך ברכה מעין שלש ושלקות במלתייהו קיימי ודו"ק היטב. אכל פחות מכזית כו' וכו'. הנה הפוסקים הביאו שיטת הירושלמי דבריה חשיב לברך ופלפלו בסוגיין דבבלי, ולדעתי נראה לפרש בזה הא דאמר הגמרא בדף מ"ד ור"ג נמי ארץ הפסיק הענין ההוא מבע"ל למעוטי הכוסס את החיטה, דלאו משום דלא חשיב לאברוכי עליה לאחריו שלש ברכות רק קא משמע לן דלא נאמר דעל בריה מברך שלש ברכות כשיטת הירושלמי דמייתי, בתוספות ל"ט ד"ה בצר, והוא הדין על כל הנך שבעה מינים, דקמ"ל דלא מברכינן על בריה דילהו, אבל בכוסס חטה סברא הוא אף לרבנן דלא חשוב לברך עליה לאחריו גם מעין שלש ויעוין תוספות דף ל"ז תוך ד"ה הכוסס את החטה, וקמ"ל הא דהפסיק בארץ לר"ג להשמיענו דאף ע"ג דכל שבעת המינים כתב בפרט חטה כו' גפן הוא רק שם המין, אבל אינו מברך על בריה בפני עצמו רק כשיאכל מהן כזית או כביצה ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אבן האזל · הלכות ברכות פרק ג׳
ח׳
הפת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהן פת ולא נשתנה צורתה מברך עליה בתחלה המוציא, ואם אין בהן כזית או שעברה צורת הפת בבישול מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות. כתב הכ"מ לשון זה הוקשה לרוב חכמי זמננו דמשמע דקשיא רבינו דידיה אדידיה שבתחלה כתב דבחד לטיבותא דליהוי בהו דהיינו יש בהם כזית אע"פ שנשתנה צורתה או לא נשתנה צורתה אע"פ שאין בהם כזית מברך המוציא והדר קתני דבחדא לריעותא דליהוי בהו דהיינו אין בהם כזית אע"פ שלא נשתנה צורתה או שנשתנה צורתה אע"פ שיש בהם כזית מברך במ"מ, עיי"ש בכ"מ שהאריך בישוב דברי רבינו והביא בתוך דבריו בשם מהר"י פאסי לחלק בין שינוי צורת הפת להעברת צורתו, והביא הכ"מ שכן הסכים מהר"י בי רב ועשה ג' חלוקות, האחד אם יש בפתיתין כזית אע"פ שיהיה בו איזה שינוי מברך המוציא, ואם ניכר שהוא פת ואין בו שינוי כלל אע"פ שהיה פחות מכזית מברך המוציא, אבל אם יש בו איזה שינוי ואין בהם כזית או אפילו יהיה בהם כזית אם עברה מהם צורת הפת לגמרי מברך במ"מ דדוקא בשיש בו קצת שינוי אם יש בפתיתין כזית מברך המוציא אבל אם עברה צורתם לגמרי אפילו אם יהיה בו כזית מברך במ"מ עכ"ל, ובמקור לד' הרמב"ם כתב הלח"מ לפי' הר"י פאסי ומהר"י בי רב דכיון דקיי"ל אליבא דרב ששת ורבא דהיכי דאיכא תוריתא דנהמא מברך המוציא א"כ למה קתני בההיא ברייתא בדף ל"ז גבי כוסס את החטה וכו' טחנה ואפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליה המוציא וכו' אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך עליה במ"מ דהיכי סתם דכשאין הפרוסות קיימות כלומר שאין בו כזית מברך במ"מ הו"ל לחלק דהיכי דאיכא תוריתא דנהמא מברך המוציא אע"ג דליכא כזית, וכמו שהוקשה לה"ר יונה ז"ל קושיא זו, וע"כ תירץ רבינו כפי' הר"י פאסי ז"ל דברייתא אליבא דרב ששת פירושה הכי בזמן שהפרוסות קיימות כלומר דלא עברה צורת הפת לגמרי אז מברך המוציא בין דאיכא כזית ובין דליכא כזית אבל בזמן שאין הפרוסות קיימות כלומר דעברה צורת הפת לגמרי בין דאיכא כזית ובין דליכא כזית מברך במ"מ, ולפי"ז מה שאמר בירושלמי בזמן שהפרוסות קיימות שר"ל דאיכא כזית היינו אליבא דרב יוסף ולא אליבא דרב ששת וכמש"כ הרבינו יונה לפירש"י, והנה פי' זה קשה בלשון הרמב"ם דכיון דברישא כתב או שניכר שהן פת ולא נשתנה צורתה ומוכח דאם יש בפתיתין כזית מברך המוציא ואפילו אם נשתנה צורת הפת עד שלא ניכר שהוא פת ואין לך העברת צורת הפת גדול מזה, ובמה אלים עברה צורת הפת דסיפא. והכ"מ כתב בדברי הרמב"ם דהכי פירושם הפת שפתת אותה פיתין ובשלה או לשה והתחיל לפרש למאי דסליק מיניה דהיינו אם לשה וכתב דבחדא לטיבותא דליהוי ביה דהיינו שיהא בפתיתין כזית אע"פ שנשתנה צורת הפת או שניכר שהן פת אע"פ שאין בהן כזית מברך המוציא והדר מפרש מאי דפתח ביה דהיינו אם בשלה וכתב דבחדא לריעותא דליהוי בה דהיינו אין בה כזית אע"פ שניכר שהוא פת או שעברה צורת הפת בבישול אע"פ שיש בו כזית מברך במ"מ, ודין לשה במרק למד הרמב"ם מדין חביצא אליבא דרב ששת ורבא ואע"פ שאין בו כזית כיון דאיכא עליה תוריתא דנהמא, ודין בישלה למד מהא דתניא דכוסס את החטה דבזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא והיינו שיש בהם כזית וכמו דמפרש הירושלמי וסובר הרמב"ם דאע"פ שיש בהם כזית בעינן נמי דליהוי עלייהו תוריתא דנהמא לברך המוציא דלא עדיפי כשהן מבושלות אע"ג דאית בהו כזית מכשהם עשויות חביצא ואינן מבושלות אע"ג דלית בהו כזית וכיון דהתם בעינן תוריתא דנהמא ה"נ בעינן תוריתא דנהמא בהדי כזית ע"כ דברי הכ"מ, וכבר הקשה הלח"מ עליו דמנין פשיטא ליה סברה זו, ואולי יש לומר דמלשון פרוסות דייק דאית בהו תוריתא דנהמא, ודחוק, והלח"מ בעצמו מפרש דמה דכתב מקודם הרמב"ם ברישא שנשתנה צורת הפת היינו שנשתנה מחמת יושנו, והמקור לזה כתב כמ"ש לפי' מהר"י פאסי ושהר"י בי רב דלרב ששת ורבא פי' דפרוסות קיימות הוא דלא כפי' הירושלמי, וגם פירושו דחוק מאוד. והנה בגמ' בדף ל"ז ע"ב אמר רב יוסף האי חביצא דאית ביה פירורין כזית בתחלה מברך עליו המוציא כ"ו ופירש"י חביצא שנתבשלו והקשו בתוס' דהא תניא לעיל אין הפרוסות קיימות מברך במ"מ אע"ג דאית בהו כזית ותירצו דרב יוסף מפרש ליה הפרוסות קיימות היינו בכזית ואין הפרוסות קיימות כשאין בהן כזית וכן מפרש נמי בירושלמי. והוסיפו על דברי התוס' בתר"י דזהו לרב יוסף אבל רב ששת מפרש בזמן שהפרוסות קיימות באין בהן כזית ומ"מ מברך המוציא כיון שהן קיימות ובאין קיימות מברך במ"מ כיון שאין בהם כזית ונמצא דקיימות לרב ששת היינו תוריתא דנהמא. והקשו ע"ז בתוס' דמאי פריך מלקט מכולן דע"כ מיירי התם בפתיתין יבשים ומאי פריך על חביצא דרב יוסף דמיירי בנתבשלו. ולכן פי' בתוס' דחביצא היינו פירורי פת שנתדבקו ע"י מרק וכן פי' הגאון ובעל הערוך, וכ' בתר"י דרבינו יונה מביא עוד ראיה דלא כפירש"י דאי כפירושו א"כ מאי קמ"ל רבא דהא ע"כ צריך לפרש לרב ששת ורבא דפרוסות קיימות היינו תוריתא דנהמא ומיירי באין בהם כזית וכנ"ל וא"כ מאי מחדש רבא אבל לפי' זה דחביצא היינו שנתדבקו ע"י מרק ולא נתבשלו הוצרך רבא לומר דכי אמרינן דאפי' פירורין שאין בהם כזית מברך עליהם המוציא זהו בשיש בהן תואר לחם דאי מברייתא הייתי אומר דדוקא בדבר שהוא מבושל צריך שיהא בה תואר לחם, וסיים ברבינו יונה דלפי"ז נוכל לפרש הברייתא גם לרב ששת כמו שמפרש בירושלמי דפרוסות קיימות אין זה תוריתא דנהמא אלא שיש בהם כזית ואין פרוסות קיימות היינו שאין בהם כזית דכיון שנתבשלו אפי' איכא עליה תוריתא דנהמא יצא מתורת לחם דלא חשיב תוריתא דנהמא בנתבשלו אבל בנתדבק ע"י מרק בעינן דוקא דליכא תוריתא דנהמא. ולפי"ז כתב רבינו יונה שיש ג' דינין חלוקים היכי שהוא מבושל דוקא בשיש פרוסות כזית מברך המוציא ואם אין פרוסות כזית אע"ג דמיחזי דאיכא עליה תוריתא דנהמא מברך במ"מ דלא חשיב תואר לחם בנתבשלו, והיכי שאינו מבושל ונתדבק ע"י מרק צריך שני התנאים שלא יהיה כזית ודליכא תוריתא דנהמא ואז מברך במ"מ. ואם הם פרורים יבשים אפי' ליכא כזית וליכא תוריתא דנהמא מברך המוציא. וכתב הב"ח דחילוק הג' הוציא רבינו יונה מדנקט חביצא ולא נקט פירורים יבשים. ולכאורה קשה דא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלפי"ז מאי פריך על חביצא מלקט מכולן כיון דגם לפי' זה יש חילוק בין חביצא לפרורים יבשים. ועמד ע"ז הגר"א ז"ל בביאורו לאו"ח סי' קס"ח ותי' הגר"א ז"ל דלענין ליכא תוריתא דנהמא ודאי יש חילוק שמה שבטל צורת הפת ע"י מרק משנה דינו כיון שהוא ע"י מרק ונשתנה גם טעמו עי"ז אבל מה שנתבטל צורת הפת ע"י שהם פתיתין דקים אין זה חשיב שינוי כלל כיון שהוא אותו הפת ממש. וכ"ז לרב ששת אבל לרב יוסף דלא מצריך שלא יהיה עליה תוריתא דנהמא א"כ הלחם לא נשתנה וא"כ אין נ"מ בין נתדבק ע"י מרק לפרורים יבשים דהא לא נתבשל ואין שום חילוק בפת ולא מהני המרק כלל ולכן על הא דרב יוסף אין חילוק מנתדבק ע"י מרק לפרורים ומשום הכי פריך שפיר מברייתא דלקט מכולן על הא דרב יוסף. זהו ביאור דבריו הקדושים אלא שקיצר כדרכו. אך באמת יש ליישב דברי רש"י דכיון דחזינן בברייתא דפרוסות קיימות היינו שלא נימוחו בבשולן ומוכח מהברייתא דבשול לבד אינו מפקיע מתורת לחם והיינו או דאתיא כר"מ דסובר דיוצא בה משום מצה או דר' יוסי נמי לא אמר אלא לענין מצה וכדאמר בגמ' בדף ל"ח גבי ירקות (ועיין מש"כ לקמן), ולכן כמו דניחא לפי' הראשונים דחביצא הוא מדובק ע"י מרק דמסתבר למקשה דלענין אין בהם כזית אין חילוק מנתדבקו ע"י מרק לפתיתין יבשים א"כ שפיר יש לומר דגם מנתבשלו אין חילוק דכיון דס"ל דבישול לחוד לא מהני להוציאו מתורת לחם וברייתא דאין פרוסות קיימות היינו שנתבשלו כ"כ עד שנמוחו ובישול כזה מהני אבל סתם בישול לא מהני כלום. ובהא דחביצא לא מיירי שנתבשל כ"כ עד שאין בפרורים כזית אלא דמעיקרא לא הוי בפרורין כזית ולכן מקשה שפיר דאין בהם כזית לא מהני וזה מוכח מלקט מכולן ובשול לא מהני כמו דלא מהני לפי' הראשונים דבוק ע"י מרק. ובזה נראה לבאר דברי הרמב"ם. דזה ודאי מוכח מהברייתא דבשול לחוד לא מהני להפקיע מתורת לחם והא דקתני פרוסות קיימות פרש"י שלא נמחו בבשולם. אלא דיש נ"מ בזה דיתכן שלא יהיה על הפרורין תואר לחם ע"י התערובות או הלישה במרק שהוא לחם רק ויערב וילוש אותה היטב בדייסא או מרק עבה עד שאינו ניכר צורת הפת. ואפי' אם בישל הפתיתין רק דלא בישל הרבה ומה דאינו ניכר שהוא פת הוא בשביל התערובות ולא משום בישול ובזה מיירי הרמב"ם ברישא דמחלק בין יש בהם לאין בהם כזית ובחדא לטיבותא מברך המוציא. וכ"ז אם הבשול לא פעל בהלחם ולא נשתנה הלחם מחמת הבישול אבל אם עברה צורת הפת מחמת הבישול דהיינו שנמוחו בבישולם כפירש"י באין פרוסות קיימות וכדרך העברת הצורה ע"י בישול אפי' יש בהם כזית דהיינו שמדובק יחד כדרך דברים שנתמעכו כמו פירות מעוכים אינו מברך המוציא דבבישול עד שנמוח ועברה צורת הפת בבישול בטל שם לחם לגמרי. ומקור דברי הרמב"ם נראה דהוא משום דהרמב"ם אינו מפרש דברי הירושלמי כמו שמפרשים התוס' ותר"י וכן הלכו אחריהם כל המפרשים דבירושלמי מפרש פרוסות קיימות היינו שיש בהם כזית ואין פרוסות קיימות היינו שאין בהם כזית. דלשון הירושלמי אינו מורה כן. דזה לשון הירושלמי עד כמה יהו פרוסות ר' יוסי ב"ר אבין כהנא בר מלכיו בשם רב עד כזיתים, והנה לפי פי' התוס' ותר"י דקאי על פרוסות קיימות הול"ל עד כמה יהו פרוסות קיימות. ולכן אפשר לפרש בפשיטות דזהו קאי דוקא על הפרוסות והכי פירושו דפרוסות דברייתא היינו שיש בהם כזית ובפחות מזה אפילו הם קיימות אינו מברך המוציא ואין פרוסות קיימות היינו שנמוחו בבישולם ומיירי ג"כ שיש בהם כזית היינו שמדובקין עד כשיעור כזית ומ"מ מברך בורא מ"מ. ונמצא דהירושלמי לפי פי' זה הוא להיפוך ממה שעולה לפי' התוס' ותר"י. ומכאן הוציא הרמב"ם דינו בסיפא דאם אין פרוסות קיימות היינו שעברה צורת הפת ע"י בישול שנמוחו ונתמעכו בבישול אפי' יש בהם כזית דהיו פרוסות המדובקים כזית אינו מברך אלא במ"מ. אלא דמהירושלמי הוי מפרשינן דאין בפרוסות כזית אפי' ניכר שהן פת ואיכא עלייהו תוריתא דנהמא אינו מברך המוציא. וזהו שלמד הרמב"ם ברישא מהא דרב ששת ורבא דאין בהם כזית לחוד לא מהני וגם דבוק ע"י מרק או בישול מועט לא מהני ולכן כתב בתחלה דין בשול או לשה במרק דאין נ"מ ואי איכא עליה תוריתא דנהמא מברך המוציא משום דבישול אינו מוציא מתורת לחם ד"ר יוסי לא אמר אלא לענין מצה וכנ"ל וממילא יצא להרמב"ם מהא דרב ששת ורבא דגם הברייתא דפרוסות קיימות דמברך המוציא דמפרש הירושלמי דפרוסות הוא דוקא בכזית דזה דוקא אם נתערב במרק ואינו ניכר משום דבישול מועט הוי כמו לשה במרק כיון דקיי"ל דבישול אינו מוציא מתורת לחם לענין המוציא אבל אם עברה צורת הפת בבישול דהיינו דע"י בישול נמוח הפת בזה מהני הבישול להוציאו לגמרי מתורת לחם וזהו הברייתא דאין פרוסות קיימות. ובאמת יש ראיה ברורה מברייתא דרקיק השרוי בדף ל"ח ובפסחים מ"א דהא גם ר"מ דאינו סובר כר' יוסי דבעינן טעם מצה וסבר דיוצאין במבושל מ"מ אמר דוקא במבושל שלא נמוח וע"כ משום דנמוח בטל מתורת לחם. ולכן גם לענין המוציא אינו לחם ומברך במ"מ ונמצאו דברי הרמב"ם ברורים. והנה זה מוכח להדיא דהרמב"ם סובר דבישול לבד אינו מוציא מתורת לחם וכמש"כ וע"כ דהא דאמר ר' יוסי דאין יוצאין ברקיק המבושל וקיי"ל כוותיה הוא דוקא לענין מצה משום דבעינן טעם מצה וכדאמרי' בדף ל"ח לענין ירקות. והתוס' בפסחים דף מ"א כתבו דהא דאין יוצאין במצה מבושלת לר' יוסי הוא משום דלא הוי מצה עניה. אכן הרמב"ם בפ"ו מהל' חמץ ומצה ה"ו כתב בהא דאין יוצאין במצה המבושלת שהרי אין בה טעם פת ומוכח דאינו סובר כפי' התוס' אלא משום דאין לה טעם פת. ולכאורה לפי"ז יקשה פסקי הרמב"ם אהדדי דאם בישול מוציא טעם פת א"כ לא היה צריך ג"כ לברך עליה המוציא. ונראה דסובר הרמב"ם דלענין לחם לא נפיק מתורת לחם במה שאין בה טעם פת כ"ז שלא נמוח לגמרי אלא דלענין מצה כיון דהוא לזכרון צריך דוקא שיהיה בה טעם פת ואף דקיי"ל בלע מצה יצא אבל המצה בעצמה צריך שיהיה בה טעם פת. והר"ש בפ"א מחלה מ"ה כתב דהאי ברייתא דפרוסות קיימות מברך המוציא אתיא כר"מ דלא אתי בישול ומבטל לאפיה אבל לר"י אתו בישול ומבטל ליה מתורת לחם. ונראה לחלק בין בישול ירקות דאמרי' בגמ' דאף ר' יוסי מודה. דזה ודאי סובר ר"י דבישול מוציא מתורת לחם ומבטל טעם פת כמו שכתב הר"ש ולכן אינו מברך עליו המוציא דלא מיקרי לחם כיון דלית ליה טעם פת אבל גבי ירקות לא נקרא נשתנה לגריעותא ובמילתא קאי לענין ברכת בפה"א כיון דהוא גם עכשיו פה"א. ועיי"ש בר"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
נחל איתן · הלכות ברכות פרק ג׳
ב׳
אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך לפניו בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות רבות. רבינו ז"ל לא מספקא ליה כדמספקא ליה לר"י כמ"ש התוס' בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל"ז) דשמא חכמים כיילי ליה במה שאמרו בברייתא התם מין דגן ולא עשאו פת ברכה אחת מעין ג'. גם לא משמע ליה דיוקא של הרא"ש והגהות שכתבו דמשמע דקאמר מין דגן אפי' אכלו חי דומיא דשבעת המינין דמדכר בהדיא. ונראה דטעמו של רבינו הוא דס"ל דליתנהו להני דיוקא דדייקי הר"י והרא"ש מלישנא דחכמים דברייתא שזכרתי. שהרי באמת חכמים עצמן לא קאמרי כלל ההוא לישנא דהתם. אלא רבן גמליאל קאמר ליה התם בברייתא וחכמים עליה הוא דמהדרי שהרי הכי מתניא התם ר' יהודה אומר משמו של רבן גמליאל כל שהוא מז' המינין ולא מין דגן או מין דגן ולא עשאו פת ר"ג אומר ג' ברכות וחכמים אומרים ברכה אחת מעין ג' ור"ג גופיה ודאי דלא כייל ליה לדגן במה שאמר מין דגן ולא איירי באכל דגן חי. דהא בסוגיא דסוף פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ"ד ע"א) מבואר דר"ג מודה בכוסס חטה שאינו מברך ג' ברכות. ולפ"ז כיון דר"ג גופיה דנקט ההוא לישנא דמין דגן לא כייל לדגן חי ולא נקט ליה דומיא דשבעת המינין. מהיכא תיתי לן לומר דחכמים כיילו לדגן חי. ומצאתי להפני יהושע שכ"כ ותמה על דברי ר"י שבתוס'. ושוב ראיתי שכבר הקדים בזה הרשב"א בחידושיו והוא דעת רבינו].
נחלת הכלל · Friedberg Edition
לב שלם · הלכות ברכות פרק ג׳
י׳
אורז שבישלו או שעשה ממנו פת וכו'. ראיתי בהגהות מיימוני שכתב וז"ל אורז ודוחן מברך עליה בורא פרי האדמה והיכא דבשלו מברך בורא מיני מזונות ולבסוף קאמר תלמודא ולא כלום ופי' רש"י שאינו צריך וכו' אלא בורא נפשות רבות לאפוקי מהלכות גדולות שכתב שאורז ודוחן מברך עליהם בתחילה שהכל עכ"ל מורי ורבינו שיחיה מן התוספות וכן ספר המצוות [סמ"ג] וכן פסקו בה"ג וכן רי"ף ורבינו שב"ט דרב ושמואל דאמרו אין מברכים עליהם בורא מיני מזונות איתותבו. וראבי"ה כתב דלא איתותבו ולא גרסינן תרי זימני תיובתא דשבוש הוה כשתדקדק בכל המסכתא תמצא שכל הטעון לפניו במ"מ טעון לאחריו מעין שלש וכל שמברך לפניו שהכל מברך לאחריו בנ"ר ואורז מברכין לפניו שהכל ולאחריו בנ"ר וכו' עכ"ל. ולא הבינותי מ"ש וכן פסקו בה"ג ורי"ף וכו' דהרי זה סותר הקודם והאמת. וגם מ"ש דרבינו פסק שהכל כבר כתבנו שגם הרא"ש העיד כן. ואפשר שגרסתם לא היתה כגרסתינו דגרסינן בורא פרי האדמה באורז וגם בדוחן. איך שיהיה אפשר דזה יהיה כוונת רב כהנא ורב יוסף דלא חשו להך תיובתא אי משום דלא גרסי תרי זמני תיובתא וגם שהיא נגד סתמא דתלמודא. ובזה נתבארו דברי רבינו הגאון ז"ל בפסק זה. והנה עין רואה דמשום דמברייתא זאת מוכח דלא ס"ל מאי דשמעינן בכל המסכתא דכל הטעון ברכה במ"מ מעיקרא צריך לברך אחריה מעין שלש וקאמר גבי אורז תחילה במ"מ ואחריו בנ"ר נדחה קרא לה ראבי"ה מפני זה ולא ניחא ליה לומר דאורז לבד יצא מן הכלל ולא פליג אשארא. ובהכי יופתח לנו שערי אורה להבין דברי מרן הקדוש שכתב בכ"מ פ"ג מהלכות ברכות על מ"ש הרמב"ם ז"ל כל שמברכין עליו המוציא וכו' עד חוץ מן האורז וז"ל מתבאר בפ' כיצד מברכין ממשמעות הסוגיות והרא"ש כתב ירושלמי כל שאומר אחריו ג' ברכות אומר לפניו המוציא וכל שאין אומר אחריו ג' ברכות אין אומר לפניו המוציא ולרבינו שכתב חוץ מן האורז י"ל דסבר דפליג אגמ' דילן ונתן טעם לדבריו דאין למדים מן הכללות עיי"ש. ודבריו צריכים נגר ובר נגר ליישבם כי כולם מקשה חדא דמשמע מלשונו שהירושלמי דמייתי הרא"ש פליג אגמרא דילן ומשו"ה כתב דרבינו סבר דפליג והוא פלא דברורים הדברים דלא פליגי ושוים הם. ואף שהרמב"ם ז"ל כתב בלשון הזה כל שמברכין עליו המוציא מברכין אחריו ברכה מעין ג' וכו' ובירושלמי שינו כל שמברכין לאחריו ג' ברכות מברכין עליו תחילה המוציא מה בכך הכל הולך אל מקום אחד דדא ודא חדא היא. ותו מה שסיים ונתן טעם לדבריו דאין למדים מן הכללות קשה לשמוע דא"כ לא פליגי ואפסדתן לקמייתא דכתב דפליג אגמ' דילן. ותו מה הלשון אומרת ונתן טעם לדבריו דהשתא לאו בדברי הרמב"ם קיימינן אלא מגמ' דילן אדירושלמי. והרב מגילת ספר על הסמ"ג עשין ט"ו לא מצא מנוח והניחו בתימה גדולה ואני המהפך בדברי הרב כ"מ זה ימים נפלאו ממני ולא אוכל שכול. אמנם כל כי השתא בהגלות נגלות דברי מרן ראבי"ה יופתחו לנו שערי תשובה אך את זה אומר דנראה לענ"ד דבכ"מ יש ט"ס וכצ"ל ולרבינו שכתב חוץ מן האורז י"ל דסבר דלא פליג אגמ' דילן וע"פ זה יבא לכלל ישוב דבתחילה כתב דכלל זה דכתב רבינו ז"ל דכל שמברכין לפניו המוציא וכו' לאו בפירושא איתמר אלא מכללא דשמעתתי דפרקין ושוב כתב דהירושלמי מתני לה בפירוש והביאו הרא"ש דנמצא דגמ' דילן עם הירושלמי שוים הם בכלל זה והוקשה לו דלפי הכלל הלזה אורז דמברכין תחילה במ"מ צריך לברך אחריו מעין ג' וא"כ היכי כתב רבינו לעיל דאחריו יברך בנ"ר. וכי תימא דהכי איתא בברייתא ולבסוף ולא כלום דהיינו בנ"ר ואותבינן מינה לרב ושמואל ואיתותבו אימא נדחי כלל זה דכיון דברייתא זו מנגד לגמ' דילן משבשתא היא והדר דינא כרב ושמואל לברך על האורז בפה"א ובורא נפשות רבות כדברי ראבי"ה והיכי פסק רבינו הרמב"ם לעיל סמוך ונראה באורז במ"מ ולבסוף בנ"ר דהרי בכלל זה סותר הקודם. וז"ש ורבינו שכתב חוץ מן האורז י"ל דסבר רבינו דלא פליג אגמ' דילן כלומר דברייתא לא פליג אהך כללא דכיילינן שנאמר דחויה היא כי היכי דנפסוק כשמואל ורב והטעם דסבר דאין למדים מן הכללות די"ל דאה"נ בכל מיני אכילות דינא הכי חוץ מן האורז. וז"ש ונתן טעם לדבריו דייקא כי היכי דלא יראו החוצה כסתרי אהדדי הוצרך לומר כאן חוץ מן האורז דאי לא תימא הכי ל"ל להרמב"ם לומר חוץ מן האורז הרי כבר מלתיה אמורה לעיל בסמוך ונראה באורך דיניה דאורז דתחילה מברך במ"מ ולבתר בנ"ר אלא ודאי שבא לתת טעם לדבריו דמשו"ה פסק כברייתא דלאו משבשתא היא דאיכא למימר חוץ מזה. ובזה נתיישבו דברי הרמב"ם ודברי מרן ז"ל. ומה שקצר הרב אפשר שסמך על המעיין שיעיין בהגהות מיימוני אשר שם כן נראה לענ"ד וקצרתי כאן. ועיין בספרי שונה הלכות שהארכתי הרבה בפ' כיצד מברכין בכל הסוגיות ומשם בארה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
הגהות מהר"ם פדווא · הלכות ברכות פרק ג׳
ח׳
בפתיתין כזית . א"ה יראה בתחילת הדעת שדברי רבינו סתרי אהדדי. וזה כי בתחלה אמר אם יש בהם כזית או לא נשתנה צורתה, דהיינו כזית אע"פ שנשתנה או לא נשתנה אע"פ שאין בם כזית מברך עליהם המוציא, ואחר כך אמר ואם אין בהם כזית או שעברה צורת הפת בבשול דהיינו אין בהם כזית אע"פ שלא עברה צורתה או עברה צורתה אע"פ שיש בהם כזית מברך במ"מ, והסתירה מבוארת. אמנם כשנדקדק בדברי רבינו ימצאו מכוונים, כי מה שאמר בתחלה כי כל אחד מאלו השנים מחייב המוציא או כזית או לא נשתנה, היינו כזית אע"פ שנשתנה קצת או לא נשתנה כלל אע"פ שאין בו כזית, אבל נשתנה קצת ואין בו כזית או עברה צורת הפת מכל וכל אע"פ שיש בו כזית מברך במ"מ. וזהו שאמר רבינו ואם אין בהן כזית או שעברה צורת הפת, פי' ואם אין בהם כזית אע"פ שלא עברה צורתה מכל וכל אבל נשתנית קצת או עברה צורתה מכל וכל וכו' ולזה אמר או שעברה צורת הפת בבישול כי ע"י מריקה רחוק הוא שתעבור צורת הפת מכל וכל כמו שכתב רבינו יונה פרק כיצד מברכין:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות ברכות ג׳, מתוך הלכות ברכות שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
