הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות ברכות · פרק א׳

ספר אהבה · 20 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות ברכות · פרק א׳
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְבָרֵךְ אַחַר אֲכִילַת מָזוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח י) ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ׳‎ אֱלֹהֶיךָ״. וְאֵינוֹ חַיָּב מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא אִם כֵּן שָׂבַע שֶׁנֶּאֱמַר וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אָכַל אֲפִלּוּ כְּזַיִת מְבָרֵךְ אַחֲרָיו:
הלכה ב׳
וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְבָרֵךְ עַל כָּל מַאֲכָל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ. וַאֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לֶאֱכל אוֹ לִשְׁתּוֹת כָּל שֶׁהוּא מְבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה. וְכֵן אִם הֵרִיחַ רֵיחַ טוֹב מְבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ. וְכָל הַנֶּהֱנֶה בְּלֹא בְּרָכָה מָעַל. וְכֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְבָרֵךְ אַחַר כָּל מַה שֶּׁיֹּאכַל וְכָל מַה שֶּׁיִּשְׁתֶּה. וְהוּא שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית וְהוּא שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת. וּמַטְעֶמֶת אֵינָהּ צְרִיכָה בְּרָכָה לֹא לְפָנֶיהָ וְלֹא לְאַחֲרֶיהָ עַד רְבִיעִית:
הלכה ג׳
וּכְשֵׁם שֶׁמְּבָרְכִין עַל הַהֲנָיָה כָּךְ מְבָרְכִין עַל כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ. וּבְרָכוֹת רַבּוֹת תִּקְּנוּ חֲכָמִים דֶּרֶךְ שֶׁבַח וְהוֹדָיָה וְדֶרֶךְ בַּקָּשָׁה כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת הַבּוֹרֵא תָּמִיד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶהֱנָה וְלֹא עָשָׂה מִצְוָה:
הלכה ד׳
נִמְצְאוּ כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן שְׁלֹשָׁה מִינִים. בִּרְכוֹת הֲנָיָה. וּבִרְכוֹת מִצְוֹת. וּבִרְכוֹת הוֹדָאָה שֶׁהֵן דֶּרֶךְ שֶׁבַח וְהוֹדָיָה וּבַקָּשָׁה כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת הַבּוֹרֵא תָּמִיד וּלְיִרְאָה מִמֶּנּוּ:
הלכה ה׳
וְנֹסַח כָּל הַבְּרָכוֹת עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ תִּקְּנוּם. וְאֵין רָאוּי לְשַׁנּוֹתָם וְלֹא לְהוֹסִיף עַל אַחַת מֵהֶם וְלֹא לִגְרֹעַ מִמֶּנָּה. וְכָל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בַּבְּרָכוֹת אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. וְכָל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם וּמַלְכוּת אֵינָהּ בְּרָכָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה סְמוּכָה לַחֲבֵרְתָהּ:
הלכה ו׳
וְכָל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן נֶאֱמָרִין בְּכָל לָשׁוֹן וְהוּא שֶׁיֹּאמַר כְּעֵין שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים. וְאִם שִׁנָּה אֶת הַמַּטְבֵּעַ הוֹאִיל וְהִזְכִּיר אַזְכָּרָה וּמַלְכוּת וְעִנְיַן הַבְּרָכָה אֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן חֹל יָצָא:
הלכה ז׳
כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר וְאִם לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ יָצָא בֵּין שֶׁהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו בֵּין שֶׁבֵּרֵךְ בְּלִבּוֹ:
הלכה ח׳
כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן לֹא יַפְסִיק בֵּין הַבְּרָכָה וּבֵין הַדָּבָר שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בִּדְבָרִים אֲחֵרִים וְאִם הִפְסִיק צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ שְׁנִיָּה. וְאִם הִפְסִיק בִּדְבָרִים שֶׁהֵן מֵעִנְיַן דְּבָרִים שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ שְׁנִיָּה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁבֵּרֵךְ עַל הַפַּת וְקֹדֶם שֶׁיֹּאכַל אָמַר הָבִיאוּ מֶלַח הָבִיאוּ תַּבְשִׁיל תְּנוּ לִפְלוֹנִי לֶאֱכל תְּנוּ מַאֲכָל לַבְּהֵמָה וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵׁנִית. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ט׳
כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּם מֻתָּר לְטָמֵא לְבָרֵךְ אוֹתָן. בֵּין שֶׁהָיָה טָמֵא טֻמְאָה שֶׁהוּא יָכוֹל לַעֲלוֹת מִמֶּנָּה בּוֹ בַּיּוֹם. בֵּין טֻמְאָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת מִמֶּנָּה בּוֹ בַּיּוֹם. וְאָסוּר לַמְבָרֵךְ לְבָרֵךְ כְּשֶׁהוּא עָרֹם עַד שֶׁיְּכַסֶּה עֶרְוָתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאִישׁ אֲבָל בְּאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת וּפָנֶיהָ טוּחוֹת בַּקַּרְקַע וּמְבָרֶכֶת:
הלכה י׳
כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן אַף עַל פִּי שֶׁבֵּרֵךְ וְיָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ מֻתָּר לוֹ לְבָרֵךְ לַאֲחֵרִים שֶׁלֹּא יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן כְּדֵי לְהוֹצִיאָן. חוּץ מִבִּרְכַּת הַהֲנָיָה שֶׁאֵין בָּהּ מִצְוָה שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ לַאֲחֵרִים אֶלָּא אִם כֵּן נֶהֱנָה עִמָּהֶן. אֲבָל בִּרְכַּת הַהֲנָיָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִצְוָה כְּגוֹן אֲכִילַת מַצָּה בְּלֵילֵי הַפְּסָחִים וְקִדּוּשׁ הַיּוֹם הֲרֵי זֶה מְבָרֵךְ לַאֲחֵרִים וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן:
הלכה י״א
כָּל הַשּׁוֹמֵעַ בְּרָכָה מִן הַבְּרָכוֹת מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ וְנִתְכַּוֵּן לָצֵאת בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ יָצָא וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָנָה אָמֵן. וְכָל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר הַמְבָרֵךְ הֲרֵי זֶה כִּמְבָרֵךְ וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַמְבָרֵךְ חַיָּב בְּאוֹתָהּ בְּרָכָה. הָיָה הַמְבָרֵךְ חַיָּב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהָעוֹנֶה חַיָּב מִן הַתּוֹרָה לֹא יָצַא יְדֵי חוֹבָתוֹ עַד שֶׁיַּעֲנֶה אוֹ עַד שֶׁיִּשְׁמַע מִמִּי שֶׁהוּא חַיָּב בָּהּ מִן הַתּוֹרָה כָּמוֹהוּ:
הלכה י״ב
רַבִּים שֶׁנִּתְוַעֲדוּ לֶאֱכל פַּת אוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן וּבֵרֵךְ אֶחָד מֵהֶן וְעָנוּ כֻּלָּם אָמֵן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת. אֲבָל אִם לֹא נִתְכַּוְּנוּ לֶאֱכל כְּאֶחָד אֶלָּא זֶה בָּא מֵעַצְמוֹ וְזֶה בָּא מֵעַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אוֹכְלִין מִכִּכָּר אֶחָד כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּפַת וְיַיִן בִּלְבַד אֲבָל שְׁאָר אֳכָלִים וּמַשְׁקִין אֵינָן צְרִיכִין הַסִּבָּה אֶלָּא אִם בֵּרֵךְ אֶחָד מֵהֶן וְעָנוּ כֻּלָּן אָמֵן הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוְּנוּ לְהָסֵב כְּאֶחָד:
הלכה י״ג
כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מְבָרֵךְ בְּרָכָה מִכָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע הַבְּרָכָה כֻּלָּהּ מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאוֹתָהּ בְּרָכָה חַיָּב לַעֲנוֹת אָמֵן. וְאִם הָיָה הַמְבָרֵךְ גוי אוֹ אֶפִּיקוֹרוֹס אוֹ כּוּתִי אוֹ תִּינוֹק הַמִּתְלַמֵּד אוֹ שֶׁהָיָה גָּדוֹל וְשִׁנָּה מִמַּטְבֵּעַ הַבְּרָכָה אֵין עוֹנִין אַחֲרֵיהֶן אָמֵן:
הלכה י״ד
כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן לֹא יַעֲנֶה לֹא אָמֵן חֲטוּפָה וְלֹא אָמֵן קְטוּפָה וְלֹא אָמֵן קְצָרָה וְלֹא אֲרֻכָּה אֶלָּא אָמֵן בֵּינוֹנִית. וְלֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ. וְכָל מִי שֶׁלֹּא שָׁמַע אֶת הַבְּרָכָה שֶׁהוּא חַיָּב בָּהּ לֹא יַעֲנֶה אָמֵן בִּכְלַל הָעוֹנִים:
הלכה ט״ו
כָּל הַמְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא שֵׁם שָׁמַיִם לַשָּׁוְא וַהֲרֵי הוּא כְּנִשְׁבָּע לַשָּׁוְא וְאָסוּר לַעֲנוֹת אַחֲרָיו אָמֵן. הַתִּינוֹקוֹת מְלַמְּדִין אוֹתָן הַבְּרָכוֹת כְּתִקּוּנָן וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְבָרְכִין לְבַטָּלָה בִּשְׁעַת לִמּוּד הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאֵין עוֹנִין אַחֲרֵיהֶן אָמֵן. וְהָעוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן אָמֵן לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:
הלכה ט״ז
כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְהָעוֹנֶה אַחַר בְּרָכָה שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. כְּגוֹן אַחַר בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְאַחַר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית. וְכֵן בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת עוֹנֶה בָּהּ אָמֵן אַחַר עַצְמוֹ:
הלכה י״ז
וְלָמָּה יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם וַהֲרֵי אַחֲרֶיהָ בִּרְכַּת הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. מִפְּנֵי שֶׁבְּרָכָה זוֹ בִּימֵי חַכְמֵי מִשְׁנָה תִּקְּנוּהָ וּכְאִלּוּ הִיא תּוֹסֶפֶת. אֲבָל סוֹף עִקַּר הַבְּרָכוֹת שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן הִיא בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם. וְלָמָּה לֹא יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר אַהֲבַת עוֹלָם מִפְּנֵי שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהּ מִבְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִין אוֹתָן תְּחִלָּה לַדָּבָר, כְּגוֹן בְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִין לִפְנֵי קְרִיאַת מְגִלָּה וְהַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה. לְמַעַן לֹא יַפְסִיק בְּאָמֵן בֵּין בְּרָכָה וּבֵין הַדָּבָר שֶׁבֵּרֵךְ עָלָיו:
הלכה י״ח
וְלָמָּה לֹא יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכַּת הַפֵּרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. מִפְּנֵי שֶׁהִיא בְּרָכָה אַחַת וְאֵין עוֹנִין אָמֵן אֶלָּא אַחַר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁקָּדְמָה אוֹתָהּ בְּרָכָה אַחֶרֶת אוֹ בְּרָכוֹת כְּגוֹן בִּרְכוֹת הַמֶּלֶךְ וּבִרְכוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, לְהוֹדִיעַ שֶׁכְּבָר הִשְׁלִים כָּל בִּרְכוֹתָיו וּלְפִיכָךְ עוֹנֶה אָמֵן:
הלכה י״ט
כָּל הָאוֹכֵל דָּבָר הָאָסוּר בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁאָכַל טֶבֶל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אוֹ שֶׁאָכַל מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלוּ תְּרוּמוֹתָיו אוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ כְּהִלְכָתָן אֵינוֹ מְבָרֵךְ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת אוֹ שָׁתָה יֵין נֶסֶךְ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ:
הלכה כ׳
אֲבָל אִם אָכַל דְּמַאי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי אֶלָּא לַעֲנִיִּים אוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִטַּל מִמֶּנּוּ חֶשְׁבּוֹן תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְהוּא שֶׁהִקְדִּימוֹ בְּשִׁבֳּלִין, אוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן אֶת הַחֹמֶשׁ. הֲרֵי זֶה מְבָרֵךְ תְּחִלָּה וָסוֹף. וְכֵן כָּל כְּיוֹצֵא בָּהֶן:

כסף משנה · הלכות ברכות פרק א׳

נחלת הכלל · Torat Emet 363

דברי ירמיהו · הלכות ברכות פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות ברכות פרק א׳

ב׳
ומדברי סופרים וכו'. כתב מרן ריש פרק כיצד מברכין אמרו דילפינן לה מק"ו ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש. ויש לדקדק דלפי מסקנא דש"ס שם מוכח דלאו מק"ו נפקא אלא מסברא בין לברכה דשאר מינים לאחריו בין לפניו וכ"כ הרשב"א בחידושיו יעו"ש כדמוכח מפשטא דש"ס וא"כ אמאי הביא מרן ז"ל סלקא דעתיה דש"ס. ובעיקר סוגיין אין דעתי דעת הדיוט סובל איך מסברא נפקא לברך לפניו ולאחריו ועת לקצר. ומטעמת וכו' עד רביעית. וכתב מרן וז"ל וכתב הרא"ש וכן נראה שהוא דעת רבינו וכו'. והדברים מתמיהים כאשר יראה העיני בשר לו. ולענ"ד יראה ליישב דרצונו לומר דדעת רבינו כדעת הרא"ש דכל שאינו בולע אפילו יותר מרביעית אינו מברך והוא ממה שיש להקשות דגבי תענית כתב טועם ופולט וכאן סתם דבריו נראה דאפילו בולע אינה צריכה ברכה והיינו דוקא פחות מרביעית ברם בכדי רביעית מברך והיינו טעמא כמ"ש אח"כ דבפחות מרביעית לא מכוין לאכילה ואנן כוונת אכילה בעינן וברביעית אף דלטעימה קא מכוין מ"מ הא קא אכיל וכיון דאכילה מיקרי כמכוין דמי ומברך והשתא שפיר יוצא האי דינא דהרא"ש לדעת רבינו מכ"ש דומה פחות מרביעית אף דבולע כיון דלא מכוין לאכילה אינו מברך כ"ש בטפי מרביעית דלא בלע כלל דלא מכוין לאכילה דאינו מברך וכן ברביעית דדוקא משום דאכילה חשובה היא אף דלא מכוין לאכילה מברך דמקריא כמכוין לאכול ברם כשאינו בולע אפילו יותר מרביעית אינו מברך דהא לטעימה קמכוין ובליעה ליכא כי היכי דנימא דיחשב כמכוין לאכול וא"כ מפורש יוצא לדעת רבינו כדעת הרא"ש דאפילו ביותר מרביעית כשפולטו אינו מברך. בכ"מ ואפשר לתת סמך וכו' שיהא לו כוונת אכילה וכו' עכ"ל. הקשה הרב בס' בית ועד בנימוקיו על רבינו מההיא דאיתא בברכות דף ל"ו אבל נותן שמן הרבה וכו' ובולע פשיטא מהו דתימא כיון דלרפואה קמכוין לא לברך עליה כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי, הרי דאף דלא מכוין לאכילה מברך עליה ואיך כתב מרן ולברך בעינן דיכוין לאכילה והוא נתעצם בקושיא זאת יעו"ש. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אין כאן קושיא דעד כאן לא כתב מרן כן דבעי כוונת אכילה אלא בפחות מרביעית ברם ברביעית אפי' במכוין לטעום או לרפואה מברך עליה דכיון דהוי רביעית חשיב כמכוין וכאן בברייתא איירי ברביעית או ביותר וכדקתני בפירוש אבל נותן שמן הרבה וכו' ברם אי הוי פחות מרביעית לא מברך וזה פשוט.
ה׳
ונוסח כל הברכות וכו'. וכתב מרן הכ"מ ראה פת נאה וכו' ועוד י"ל דפלוגתייהו וכו' עד מי גרע וכו' עכ"ל. ודברי מרן תמוהים מסוגיית הש"ס דמוכח בבירור דפי' דהך ברייתא הוי כפירוש קמא דמרן דפלוגתייהו אי מועיל שינוי או לא דה"ק הש"ס התם על פלוגתא דרב הונא ור' יוחנן דחד אמר דעל הכל אם אמר שהכל יצא חוץ מן הפת והיין וחד אמר אפילו פת ויין נימא כתנאי ראה פת ואמר וכו' ברוך המקום שבראה יצא דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר כל המשנה וכו' לא יצא ידי חובתו נימא רב הונא כר' יוסי ור' יוחנן כר' מאיר וכו', הרי בפירוש דקי"ל לש"ס דבשינוי ברכות פליגי דאי לא פליגי בהכי אלא בהזכרת שם ומלכות היאך אתי הני אמוראי כהני תנאי ואדרבא רבי יוחנן אתי ככו"ע ור"ה דלא כמאן. עוד זאת קשה טובא דאם כן דפלוגתייהו בהזכרת שם ומלכות גבי פלוגתייהו דרב ודר' יוחנן אי צריך שם ומלכות או לא אמאי לא קאמר הש"ס לימא כתנאי דר' יוחנן כר' יוסי ורב כר' מאיר. ולענ"ד נראה לתרץ מילתא דשוייא לתרוייהו והוא זה דאה"נ דפירושא דברייתא הוי הכי דפליגי בהזכרת שם ומלכות וא"כ קשיא טובא דרב הונא דלא כמאן אלא דלא ניחא לה לש"ס למותביה בהכי דיכול לומר ר"ה דפלוגתייהו לאו בהכי אלא אי מועיל שינוי בברכה או לא א"כ אנא דאמרי כר' יוסי אמטו להכי אומר הש"ס לימא כתנאי כלומר אפילו נאמר דבהא פליגי נמצא דפליגי בפלוגתא דהני תנאי ולזה משני אמר לך רב הונא וכו' ור"י אמר לך וכו' ואה"נ דלרבי יוחנן א"צ לכל זה כי יפרש פלוגתא דברייתא בקושטא דמלתא דפליגי בשם ומלכות ואיהו דאמר ככו"ע והיינו טעמא ג"כ גבי פלוגתא דלקמן דרב ור' יוחנן דלא קאמר לימא כתנאי די"ל דלא פליגי בהכי אלא אי מועיל שינוי או לא דמהאי טעמא לא מותיב לעיל לר"ה וכדכתיבנא. ושוב ראיתי לתורת משה בס' גולל אור שכתב בזה הלשון ועיי"ש מ"ש משם מורנו הרב הראב"ע נר"ו. וכתבו התוס' בסוגיין דף מ' וז"ל נימא רב הונא וכו' וא"ת היכי מצי סובר וכו' ויש מפרשים דמצי למימר דאפי' ר' יוסי וכו' עכ"ל. ולכאורה תירוצם תמוה כמו שהקשה הרב חידושי הלכות ז"ל יעו"ש ותירץ וז"ל וי"ל דתלמודא ודאי לא ניחא ליה בהך סברא וכו' והמתרץ השיב דלרב הונא ג"כ לית לן לפלוגי בהכי אלא אנא דאמרי אפילו כר"מ וכו' ור' יוחנן אמר לך אנא דאמרי וכו' והיינו משום דקאמר ברכה דלא תקינו עכ"ל, האריך בסיום לשון זה לומר דעכשיו דסברינן דלית לן לפלוגי בהכי כדאסיק דעתיה המקשן בחילוק שכתבו התוס' ז"ל א"כ היאך קאמר ר"ה דאמר אפי' כר"מ וכ"ש כר' יוסי והא כר"י לא מצי אתיא וכקושיית התוס' ז"ל ולזה מתרץ דסמיך למ"ש אח"כ ור' יוחנן אמר לך וכו' דיש לחלק בין ברכה דתקינו בין ברכה דלא תקינו ומזה הטעם ג"כ הוא דאתי ר"ה כר' יוסי על דרך מ"ש התוס'. המורם מדברי הרב חידושי הלכות לדעת התוס' ז"ל דמ"ש הם ז"ל שאינה ברכה כלל לאו היינו מ"ש הגמ' דלא תקינו לה רבנן אלא הוי מילתא אחריתי וא"כ יש להבין לדעתו מהו כוונתם, ולענ"ד נראה בבירור דכוונתם שכתבו אלא בברוך המקום שאינה ברכה כלל היינו הא דאמר דלא תקינו ליה רבנן ולא קשה בדבריהם אלא דכיון דהמקשן אסיק אדעתיה האי חילוק מאי מקשה נימא ר' יוחנן כר"מ אפשר לומר דאפילו כר' יוסי ס"ל ובהך חילוק דתקינו ליה רבנן וכתירוץ המתרץ ולזה י"ל כמ"ש הרב דהך סברא קלישתא היא ברם לר"ה צריך לדחוק בהכי לא כן לר"י והמתרץ נדחק אף בר"י וככמה דוכתי בש"ס. וכל ברכה וכו'. עיין מ"ש מרן וקשה טובא דוכי בתיבת אלהים חשיב מלכות מה בכך דעד כאן לא אמרינן דאלהי אברהם חשוב מלכות אלא משום דהמליכו על כל העולם לא כן בתבת אלהים וכן לתירוץ א' עד כאן לא אמרינן דהאל הקדוש חשיב מלכות אלא משום דקאמר בהדיה שאין כמוהו דחשיב גדולתו של הקב"ה וכן בברכת שמונה עשרה האל הגדול הגבור והנורא וכו'. ועוד קשה דא"כ דאלהים חשיב כמלכות אין לך ברכה שאין בה אלהינו וא"כ למה תקינו מלכות באופן שדבריו לכאורה תמוהים ועיין בב"י סי' רי"ד שדבריו שם נכונים.
י״א
וכל העונה אמן. ועיין מ"ש מרן. ולי נראה בפשיטות דהוצרך רבינו ז"ל לזה לומר דאינו גדול העונה אמן מן המברך ולאפוקי מר' יוסי דאמר גדול העונה אמן יותר מהמברך משום הכי הוצרך לומר וכל העונה אמן הרי זה כמברך וק"ל. היה המברך חייב מדברי סופרים וכו' עד שיענה וכו'. וכתב מרן דעד אסיפא גריר וכו' יעו"ש. וקשה לי (דאי) [דהאי] סיפא יתירה היא והיה די למימר היה המברך וכו' לא יצא ידי חובתו. ולצאת ידי חובתו בשמיעה או בענייה זו אינה צריכה לפנים כי כבר כתבו רבינו בתחילת הדין וק"ל. ולולי דברי מרן לק"מ דהכי פירושו היה המברך וכו' לא יצא ידי חובתו עד שיענה דבענייה מהני או שישמע ממי שהוא חייב דאז אין צריך ענייה, ואולי מטעם זה חזר מרן עצמו וצידד להיפך בפ"ה הט"ז יעו"ש.
י״ב
רבים שנתועדו וכו'. הא דנקט רבים שנתועדו לרמוז מ"ש הרא"ש דה"ה נמי אי אמרו נאכל כאן שקבעו מקום ודוק. ולא כתב דין דהסיבה דהוי מכ"ש דתפש המחודש וכמו שמשמע מהגמ'. וכתב הלח"מ ז"ל ועוד י"ל וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה דלא תירץ רבינו כן משום דלפי' זה לא אתי תירוץ הגמ' שתירצו לקושיא שנית שהקשו להאיך לישנא קשיא סיפא ותירצו שאני התם דמיגו דמהניא ליה הסיבה לפת מהני ליין, דבשלמא לפירוש הרא"ש שפירש אתי כפי' איכא דאמרי בתרא דהיינו מידי דחשיב ליה מהניא ליה הסיבה ולכן לרב דוקא פת ולר' יוחנן יין נמי חשיב ומהניא ליה הסיבה א"כ כשהקשה מברייתא דקתני בא להם יין וכו' אחד מברך לכולם וכו' דקשה לרב דלא מהניא ליה הסיבה מתרץ שפיר דהן אמת דיין לא, כיון דמהניא לפת מהני ליין במיגו (דכתב) דמהני לפת דחשיב מהני ליין דלא חשיב לא כן אי יפרש כמ"ש הלח"מ דלהאי איכא דאמרי לרב היין חשוב מהפת ולכן לא מהניא הסיבה ולר"י שניהם שוין ומהניא א"כ כשהקשה מהברייתא לרב דמשם משמע דמהניא מאי מתרץ מיגו דמהניא לפת מהניא ליין וכי משום דמהני לגרוע מהני לחשוב שאני יין דחשוב ולא אזיל בתר הגרוע. ואף דלפי מה שהשיב רבינו לחכמי לוניל תירוץ הגמ' אין לה מובן מ"מ אנן הוא דלא ידעינן לפרש תירוץ הגמ' לפי דרכו ברם הוא ודאי פריש לה ברוחב מבינתו ושכלו הזך ודוק.
י״ג
כל השומע אחד מישראל וכו'. ז"ל הרא"ש ועונין וכו' אבל כותי אע"פ ששמע הזכרת השם כיון שלא שמע כל הברכה חיישינן שמא כיוון לע"ז וכו' ירושלמי כושי שברך ה' עונין אחריו אמן וכו' עכ"ל. נמצא דכושי משווהו טוב מכותי ולזר יחשב בעיני, ושוב ראיתי למהר"ש יפה ז"ל ביפה מראה פ"ח סי"ז תמה עליו והצריכו עיון ובקיצור פסקי הרא"ש כתוב וז"ל וכן ערום שברך אין עונין אחריו אמן עד שישמע כל הברכה ובכאן מוכרח שיש ט"ס וצ"ל וכן כותי או וכן גוי וכמ"ש שיירי כנה"ג הגהת הטור אות ב' והכריח להגיה כהגה אחרונה דאל"כ תיבת וכן לא אתי שפיר דלמעלה כתב וכן עונין אמן אחר ישראל המברך אע"פ ששמע כל הברכה ולא יצדק אחריו וכן אבל לפי הגהה זו השניה יצדק שפיר לישנא דוכן עכ"ל. ולא ידעתי למה בחר בהגה זו הב' יותר מן הא' דאילו הן אמת דאתי שפיר לישנא דוכן ברם צ"ל דט"ס יש בסוף הלשון וצריך למחוק תיבות אלו עד שישמע כל הברכה ואדנמחוק כל זה נמחוק תיבת וכן ובמקום עכו"ם כותי ויתישב הלשון שפיר וק"ל. ולענ"ד נראה לתת טעם כדי לתרץ קושיית מהר"ש יפה ז"ל דכותי כיון שהוא כיהודי מחמת יראה שם שמים מורגל בפיו אלא שבקרבו ישים ארבו והיה מכוין לע"ז, הורגל בזה וכל ימיו מזכירו לע"ז שלו כן, לא כן בגוי אינו מזכיר לע"ז בשם אלהינו שלא הורגל בזה וק"ל. ומרן ז"ל העתיק לשון הרא"ש ועפ"ז כתב וז"ל ויש לתמוה על רבינו וכו'. ודבריו אלו תמוהים בעיני דעדיין קשה דהירושלמי ס"ל דבגוי אפילו לא שמע כל הברכה עונין ואיך משווהו הוא ז"ל לכותי. ועוד קשה לי עליו דקודם תירץ דלא ידעינן הא דלצדדין קתני אלא כפשט דברי רבינו דאין עונין ר"ל אפילו שמע כל הברכה א"כ אמאי לא קשיא לי קושיא יותר גדולה דרבינו השמיט דינא דמתני' דאילו מתני' קתני עד שישמע כל הברכה מכלל דאי שמע כל הברכה עונין ואילו רבינו קא פסיק ותני אין עונין דומיא דתינוק המתלמד דבחדא מחתא מחתינהו וא"כ עדיפא מינה הו"ל להקשות וכעת צ"ע. ולקושיא הראשונה י"ל דכיון דהרא"ש לא העתיק לשון הירושלמי בשלימות אלא גוי שברך עונין אחריו אמן ולהך קאי מרן וכתב דעונין אמן אחריו היינו בשמיעת כל הברכה לדעת רבינו ז"ל וכנראה ג"כ דבאיזה נוסחאות ליתא בירושלמי כי אם הך בבא דגוי שכן ראיתי ביפה מראה כתוב תנא נכרי שברך את ה' עונין אחריו אמן ולא עוד, וכתב מהר"ש יפה נראה דדוקא כששמע כל הברכה וכו' וכדתנן בסוף פרקין גבי כותי ולא עדיף גוי מכותי אבל מדברי הרא"ש בפסקיו משמע דבהזכרת ה' די ועונין אחריו וצ"ע אם איתא דאיתיה להאי סיומא דכותי בירושלמי מאי מקשה מהר"ש יפה להרא"ש וא"כ צדק מרן במ"ש לדעת רבינו להשוות כותי ונכרי לפי הירושלמי אלא דהרא"ש טעמו ונימוקו עמו שהיה לו בירושלמי האי סיומא וכמו שהעתיקו הטור אלא שלא כתב הוא אלא הנרצה אליו. אמנם עדיין קשיא למרן דהו"ל לבאר החילוקים דיש מהרא"ש לרבינו בגוי דבמה שהקשה ויש לתמוה על רבינו וכו' נראה דקאי לדין הרא"ש בשלימות דבגוי אפילו בלי שישמע כל הברכה עונין באופן שלשונו מגומגם לפי יישובנו זה ועדיין קשיא קושיא הב' וצ"ע.
י״ט
כל האוכל דבר וכו'. הנה לרבינו אסור לברך בין בתחילה בין בסוף יען היא אכילה אסורה וכן במצה גזולה וכן בגזל דעלמא משום דבאה בעבירה ופסק כן מרן בספרו הקצר סי' קצ"ו. ואין להקשות ממה שפסק מרן גופיה ביו"ד סי' רס"ה דממזר אע"פ שנולד מטיפה פסולה הרי הוא כישראל ומברכין על מילתו דלמה מברכין כיון שבאה בעבירה דשאני מילה דאין המברך מביא עצמו לידי ברכה דמדאורייתא חייב למול משא"כ באוכל דבר איסור וגזילה דבאכילתו מביא עצמו לחיוב ולא יאכל ולא יברך ואפילו באינו מוצא מצה אחרת כי אם זו איתיה בתקנתא דישלם מעותיו כיון שאי אפשר בלאו הכי. גם יש לחלק בין עושה העבירה בעצמו ומברך לכשאין עושה העבירה המברך עצמו וק"ל. וכתב הראב"ד טעה בזה וכו'. ועיין מ"ש מרן (על) [למה דחה דברי] רבינו בכך וכו'. ולענ"ד עדיין יש לבע"ד לחלוק לסייע גם לפי גירסא זו להראב"ד, והן קודם נדקדק דמאי שנא דנקט חלה ולא אמר שגנב סאה ואכלה כיצד מברך וכו' אין זה מברך וכו' אלא הכוונה הכי הוי וכמ"ש מרן ברם היינו דוקא בחלה דליכא הנאה בו אבל אי אכלה חייב לברך דהא מיהא נהנה הוא באכילתו וכמו שסיים הראב"ד ודוק. עוד כתב מרן וגם מדברי רש"י בפ' שלשה שאכלו משמע דס"ל דאין מברכין על דבר איסור עכ"ל. ולענ"ד אין מדברי רש"י גילוי שכתב וז"ל ד"ה והשמש ובכל הני איצטריך לאשמועינן אע"ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה עכ"ל, ור"ל דלא נימא דאיכא איסור בברכתם ואף דמברך וכמ"ש הרא"ש דמברך אע"פ שהוא מנאץ מ"מ לא חזו לזימון דלא חשיבי קביעות קמ"ל דאין כאן ברכה בעבירה ושפיר מזמני וא"כ י"ל דרש"י כהרא"ש ועיין במ"ש רש"י בגמ' שם גבי דמאי בדף מ"ז ד"ה הא לא חזי ליה מפורש יוצא כמ"ש מרן ואף שיש לדוחה לדחות מ"מ האמת יורה דרכו ודוק. עוד כתב וז"ל וכתב רבינו דאינו מברך לא בתחילה ולא בסוף משום דההוא טעמא באבל וכו' לא שייך אלא בגזל וכו' עכ"ל. ודבריו תמוהים דמי הגיד לו שדעת רבינו לפסוק כת"ק עד שנאמר שמ"ש רבינו לא בתחילה ולא בסוף היינו באיסור דלאו גזל אבל באיסור גזל מברך בסוף משום דדמים חייב ולא [נימא] שרבינו פוסק כר' יונה ורבי אילא דפליגי עליה דת"ק דסברי אף בגזל דאינו מברך בסוף ומה גם לפי נוסחתנו בירושלמי כמו שהעתיק מרן בתחילת לשונו דלא גריס ההיא מימרא דאין מצוה עברה ונמצא דבין ר' יונה ור' אילא פליגי אדר' אושעיא וסברי דאפילו בסוף אינו מברך כלל וראוי לפסוק כוותייהו דרבים נינהו וכ"כ בב"י סי' קצ"ה וז"ל ומשמע דלר"י ור' אילא בסוף נמי אינו מברך על מצה גזולה הרי בפי' דס"ל לדעת רבינו דפוסק דבגזל גם בסוף אסור לברך ואף לפי גירסת רבינו רבי יונה אומר אין עבירה מצוה ר' יוסי אומר אין מצוה עבירה וכו' אפ"ה לא פליגי באיסור ברכה אחריו ופלוגתייהו כמ"ש מהר"ש יפה פ"ק דחלה דלר' יונה טעמא משום דאין מהעבירה ראוי שתמשך מצוה ונפק"מ דאפילו לא גזל מצה אלא חיטין וכו' אפ"ה הוי מנאץ ולר' יוסי טעמא משום דאין ראוי ש[מ]המצוה תמשך עבירה הילכך [דוקא] בגזל מצה דלא קני לה עד שעת אכילה דבההיא שעתא עושה העבירה אבל אם גזל חיטין קנאם בשינוי וכי עביד מצוה לא עביד עבירה דדמים חייב לו עכת"ד, נמצא לכולהו מצה גזולה אסור לברך אחריו ורבינו פוסק כוותייהו וכה סייעני החכם השלם ה"ה הרב יעקב אלבעלי הי"ו דרבינו פסק דלא כר' אושעיא דיברך בסוף דדמים חייב שהרי פסק בהל' חמץ ומצה פ"ו ה"ז דאין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה וסיים זה הכלל כל שמברכים עליו ברכת המזון יוצא בה ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברהמ"ז אינו יוצא בה ידי חובתו עכ"ל, הרי דס"ל דבמצה גזולה אסור לברך עליה גם בסוף הרי דפוסק דגם בסוף אסור לברך עליה וצ"ע ועיין במ"ש הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ז. וע"פ האמור נתנה ראש ליישב למה שהקשה הלח"מ ז"ל כאן במ"ש רבינו הל' חמץ ומצה זה הכלל וכו' וז"ל וא"ת למה כתב רבינו בהל' חמץ ומצה וכו' היה לו לומר כל שמברכין עליו סתם דהא איהו סבר כאן דאינו מברך כלל וכו' עכ"ל, והרב מקראי קדש על מ"ש מרן בספרו הקצר סי' תנ"ד גזל מצה וכו' כתב וז"ל יראה דה"ה גזל שוגג וכו' אינו יוצא ידי חובתו וכו' שהרי כתב הר"מ כל שמברכין עליו בהמ"ז יוצא ידי חובתו ובזה יתורץ קושיית הלח"מ ז"ל זה תוכן דברו. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו עדיין קושיית הלח"מ במקומה עומדת שהקשה דהיה לו לומר כל שמברכין וכו' ומשמע כל שחייב לברך יוצא ידי חובתו ולא שאם ברך כבר בלי חיוב דמן הדין יצא ידי חובתו דאין הדעת סובלתו ועדיין [יקשה] למה הזכיר רבינו בהמ"ז. ולענ"ד נראה דהוצרך רבינו לכתוב כן לגלות דס"ל דלא כר' אושעיא דס"ל דבסוף דמים הוא חייב וחייב לברך אלא דאף בסוף אינו מברך כהחולקים עליו וא"כ אי הוה כותב סתם כל שמברכים עליו יצא ידי חובתו הוה משמע ברכה ראשונה דומיא דגזל דמשום דאינו מברך עליו לר' אושעיא ברכה ראשונה אינו יוצא ידי חובתו אף שמברך באחרונה לכן כתב כל שמברכין עליו בהמ"ז לרמוז דבברכה אחרונה תלוי א"כ גבי מצה גם בסוף פטור. ומדברי רבינו אלו שכתב בהל' חמץ ומצה זה הכלל וכו' תברא למ"ש הב"ח ז"ל סי' קצ"ו לדעת הירושלמי דלכו"ע ברכה אחרונה מברך ואינו אפי' מנאץ יעו"ש, דהא כתב רבינו דבמצה גזולה אסור לברך עליה והוא הך ירושלמי עצמו שהעתיק גם בסוף מדכתב זה הכלל וכו' וכדכתבינא והוי דלא כמאן לדעתו. ועוד תימה דא"כ דלכו"ע בברכה אחרונה אפי' מנאץ ליכא א"כ בגזל חיטין וכו' והפריש חלה דכבר קנאו בשינוי אמאי הוי מנאץ הא הוי דומיא דברכה אחרונה דדמים הוא חייב. גם מ"ש דהירושלמי איירי בגזל חיטים וכו' הוא תימה דא"כ מאי האי דאמר רבי הושעיא הדא דתימא וכו' אבל בסוף דמים הוא חייב מה בין קודם אכילה לאחר אכילה הא קנאן בשינוי ודמים חייב וכן ראיתי (בב"י) [בכת"י] שהקשה כן היד אהרן נר"ו בנימוקיו על רבינו [במרכבת המשנה] ולק"מ דכבר הקדים לנו הידיעה הב"ח ז"ל דר' יונה לחוד ס"ל דשינוי קונה והיינו טעמא דמברך גם בתחילה לפי דרכו לא כן לרבי הושעיא דס"ל דשינוי אינו קונה לכן אינו מברך בתחילה אלא בסוף דדמים חייב לו דכבר אכלו. אך קשה לרבי יוסי מאי שנא דמברך בסוף אין זה מנאץ ובתחילה הוי מנאץ הא לדידיה כבר קנה בשינוי. גם קשה דמלשון הירושלמי דתני מצה גזולה משמע דגזל מצה ממש דלא כמ"ש הב"ח באופן שכל דבריו תמוהים. ודרך אגב ראיתי לצוות כאן מ"ש מהר"ש יפה פ"ק דסנהדרין סי' ב' על מ"ש בירושלמי הך דגנב סאה כלשון זה גנב סאה וכו' והפריש חלה והאכיל לבניו, וכתב ע"ז וז"ל מדכתב הכא כן נראה דדוקא כה"ג שהוא לא אכלה ואין בברכתו אלא על החלה אינו מברך אבל אם הוא אכלה מברך דהוי ברכת הנהנין עכ"ל. ולא ידעתי מאי שנא דאי אכלה הוא מברך ואי האכיל לבניו לא יברכו אדרבא כלפי לייא ועיי"ש בפ"ק דחלה מ"ש הוא עצמו דברים הפוכים ודוק. עוד כתב ומעתה מתני' וכו' לאו דוקא זימון דה"ה לענין ברכה וכו' והרב ב"ח תירץ לזה דרבותא קמ"ל לא מיבעיא ברכה דאסור אלא אפילו להצטרף לזימון שאחר מברך נמי לא עכ"ל. ודבריו תמוהים דא"כ הו"ל לרבינו ז"ל לאשמועינן האי חידושא דזימון כשם שנחית תנא לאשמועינן דאי תנא נחית אנן לא כ"ש, ועוד שאין דרכו לשנות לישנא דמתני'. ולא תעזוב נפשי לשאו"ל מה שראיתי עוד להרב ב"ח שם שכתב משם מהר"א מפראג דלבסוף יברך שהיא דאורייתא והביא ראיה מדאמר בפרק במה מדליקין הדמאי מברכין עליו ומזמנים עליו אלמא דמאי הוא דמברכין עליו הא טבל אין מברכין עליו עכ"ל, ולא ידעתי מאי ראיה יש מהתם שברך ברכה באחרונה ואדרבא רבינו כתב דלא יברך לא בתחילה ולא בסוף וכתב מרן שכן דעת הרשב"א ושהביא ראיה מהא דבמה מדליקין יעו"ש וזה ודאי מחוסר ידיעה. ובעיקר דברי הרמב"ם יש לדקדק דכאן משמע דס"ל לאסור במצוה הבאה בעבירה דודאי דמהאי טעמא נגע בה כאן שלא לברך ואילו הוא ז"ל פ"ח מהל' סוכה כתב דליכא קפידא על מצוה הבאה בעבירה וביו"ט שני דליכא לכם יוצא ידי חובה בגזול יעו"ש. ויראה דשאני הכא דהוי לענין ברכה ובפרט זה החמיר וקפיד למצוה הבאה בעבירה משום הזכרת שם שמים וכמ"ש התוס' פרק מרובה דף ס"ז ד"ה אמר עולא וכ"כ בגיטין דף נ"ה ד"ה מאי טעמא יעו"ש, לא כן בלולב דאה"נ דיוצא ידי חובה ברם אינו מברך עליו. אך קשה לפי"ז מ"ש רבינו פ"ו מהל' חמץ ומצה ה"ז וז"ל אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה אסורה כגון טבל או מעשר ראשון וכו' זה הכלל כל שמברכין וכו' יוצא בו ידי חובתו וכו' עכ"ל, הרי דתלוי בברכה אי יוצא ידי חובתו או לא דאי אסור לברך אינו יוצא ידי חובתו ואי מברך יוצא ידי חובתו ואי יש הפרש בין ברכה ליציאת ידי חובה היאך תלאן זה בזה. ולזה י"ל דאה"נ דיש הפרש בין ברכה לקיום המצוה ומאי דתלאן כאן זה בזה היינו טעמא דהוי מצוה דאורייתא ובמצוה דאורייתא קפיד אמצוה הבאה בעבירה דהוי דומיא דקרבן דאמרו דלאחר יאוש פסול משום מצוה הבאה בעבירה והוי דומה לברכה דהחמירו משום הזכרת שם שמים לא כן לולב דאף דבמקדש הויא דאורייתא אף בשאר ימים מ"מ שאני מקרבן דהכא יוצא בשאול וכמ"ש הלח"מ פ"ח דסוכה ה"א יעו"ש נמצינו למדים דמצוה דאורייתא קפדינן אם באה בעבירה לא כן בדרבנן וכ"כ התוס' ריש פ"ג דסוכה ד"ה משום ומתוך יעו"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות ברכות פרק א׳

ג׳
וכשם שמברכין כו'. עי' ברכות ד' מ' ע"ב בהך דלא שכחתי מלברכך וד' מ"ח ע"ב ד"ה כי הוא יברך ובפסחים ד' קכ"א ובתוספתא כאן ורש"י עירובין ד' נ' ע"א ופסחים ד' ז' ע"ב וד' מ"ט ע"ב גבי שחיטה וברכות ד' מ"ד ע"ב לבי ברוך משמע קצת דהוה מה"ת ברכת המצות ועי' בירושלמי פ"ו דברכות ה"א הקיש תורה למצות ופ"ז סוף ה"א ומה דאמרינן בגמ' דברכות ד' ט"ו פירש רש"י שם דזה דהוא רק מדרבנן מה שצריך עובר לעשייתן ר"ל דרק מה שהעושה מצוה הוא יברך ועי' ב"מ קי"ד ע"ב ע"ש ברש"י ד"ה מנין לערום ועי' סוכה ד' מ"ו ע"א ע"ש:
ו׳
וכל הברכות כולן כו'. והנה יש בזה ג' דינים דבמגילה בלשון הקודש אף אם אינו מבין אבל בשאר לשון צריך דוקא [להבין] ובהנך כגון בהמ"ז צריך להבין אף בלשון הקודש אבל בקידוש אף בשאר לשונות אין צריך להבין עי' בירושלמי דסוטה פ"ז ותוס' שם. ועי' בתוס' ברכות ד' מ"ה ע"ב ע"ש: ואם שינה כו'. אך זה רק אם אמר בלשון חול אבל בלשון הקודש אם שינה לא וזהו דר"ל בה"ה אינו אלא טועה ועי' מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות בהל' ק"ש ה"ו ע"ש:
ז׳
בין שבירך בלבו כו'. עי' בבעל המאור ובהשגות הראב"ד ז"ל עליו וד' כ' ע"ב ועי' בתוספתא גבי ב"ק ובירושלמי שם דמוכח דהוה חדא אך מן תפלה לא משמע כן דלא השמיע לאזנו עם הרהור הוה ב' דברים. ועי' מש"כ רבינו פ"ה מהל' תפלה הל' י"ח ובירושלמי פ"ב דברכות ועי' מש"כ רבינו ז"ל לקמן בפרק ח' ה' י"א דאזלינן בתר מחשבה ועי' בנדרים ד' ע"ז ע"ב וד' ע"ט ע"א גבי הפיר בלבו ע"ש וברא"ש שם ד' ע"ג ע"א גבי חרש:
ט׳
כל הברכות כולן כו'. נראה דס"ל כר"י ד' כ"ב ע"א דהוה כהלכות ד"א ע"ש. ועי' בפ"א דתרומות גבי תרומת בעל קרי וצ"ל דכאן לא ר"ל רק אברכת רשות שם ס"ל לר"י כך ועי' בפסחים ד' ז' ע"ב וחולין ד' קל"ו ע"ב וברכות ד' נ"א ע"א ונדה ד' נ"א ע"ב:
י״א
וכל העונה אמן כו'. עי' ברכות ד' נ"ד ע"ב דענה בתרייהו אמן וד' מ"ה ע"ב שמע ולא ענה כו' ועי' תוס' ד' כ' ע"ב ד"ה כדאשכחן ועי' בירושלמי פ"ג ה"ג ופ"ז ה"ג. ונ"ל דנ"מ אך לכתחלה אך באמת נ"מ דאף אם יצא מוציא כיון דענה אמן ע"ש בירושלמי. אך מדברי רש"י בעירובין ד' מ' ע"ב מוכח דבא"י לברך גם בזה יכול הוא לברך והטעם הוה דאמן הוה כמוציא דבר מפיו כמבואר בשבועות ד' כ"ט ע"ב וד' ל"ו ע"א וע"ש בדברי רבינו בהל' שבועות פ"ב ה"א דאפילו אם ענה אמן אחר שבועת עכו"ם או קטן הוה שבועה ע"ש וכהך גירסא דירושלמי כאן פ"ג גבי הלל בעבד ע"ש. והנה בענין להוציא נ"ל כך דבתפלה ובק"ש וכן גבי ברהמ"ז בג' דכך הוה החיוב וכן בתפלה בש"ץ דתחלה הוה החיוב בש"ץ בצבור לשיטת ר"ג בר"ה ד' ל"ד ע"ב וכן ברכת המזון בג' הוה הדין כך לא בגדר שהוא מוציא אבל אם אין ג' אז רק אם עונה אמן כמבואר לקמן פ"ה ה' ט"ו ובזה באמת הך פלוגתא דברכות ד' מ"ה ע"ב ודייק משם דאין זימון בשנים דאל"כ לא שייך לשון יצא אבל בק"ש וכן בתפלה בלא ש"ץ אז צריך כאו"א עי' ירושלמי ברכות פ"ג ה"ב ור"ה ד' ל"ד ע"ב ובירושלמי שם ועי' סוטה ד' ל' ע"ב והא דיליף בסוכה ד' ל"ח ע"ב דשמע ולא ענה יצא בהך דהלל שם ר"ל לא ממה שהם יוצאים מן הש"ץ רק ממה שהש"ץ יוצא ממה שהם עונים והוא אין צ"ל זה. ועי' בתוספתא סוף פסחים מבואר שם דאם השומעים היו קטנים צריך החזן לומר כל דבר ע"ש. וכן מוכח בירושלמי בסוכה שם ועי' בירושלמי פ"ד דמגילה ה"א גבי הך דר"מ ע"ש: לא יצא כו'. עי' בכסף משנה אך י"ל דהך עד שיענה ר"ל שיאמר אחריו כל מה שהוא אומר ועי' לקמן פ"ה ה' ט"ו:
י״ב
במה ד"א כו'. עי' בירושלמי פ"ב דמעשרות ה"א גבי עשה היסב בשדה ע"ש גבי יין:
י״ג
ואם היה המברך כו'. רבינו לשיטתיה בהלכות ע"ז פ"ב גבי מגדף דאין צריך לקרוע על קללת עכו"ם ע"ש וצ"ל דעכו"ם אין דעתו על שם המיוחד בעצמותו ועי' בירושלמי פ"ג דסוכה ע"ש בזה ומ"ש בהך דגיטין ד' ס"ב ע"א ע"ש:
י״ח
ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפירות וכיוצא בה וכו'. עי' מה שהקשה הראב"ד וכו', ונ"ל דבאמת כתבו התוס' כאן ד' ל"ד ע"א דאמן לא הוה הפסק ע"ש רק הא כתבו התוס' פסחים ד' קט"ו ע"ב דבברכת חובה צריך לברך מיד וא"ש דברי רבינו וכן ס"ל לעיל בהל' תפלה פי"א גבי ברכת כהנים ע"ש:
י״ט
כל האוכל דבר כו'. עי' בהשגות וטעם רבינו משום דס"ל דאינו נהנה ממאכל איסור עי' בכורות ד' ל"ז ע"א ועי' בירושלמי דתרומות פ"ו ה"ג טבלים נפשו של אדם חתה עליו ע"ש ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' תרומות פ"י הי"א דנזיר זר ששתה יין של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש דהוה כמזיק ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' מכירה סוף פי"ו דמחלק בין דאורייתא בין דרבנן ובין איסורי הנאה לאיסורי אכילה, ועי' תוס' ב"ק דף מ"א ע"א ד"ה כגון שקפץ כו' מה דמחלקים בין תחלת מעשה באונס ובין תחלת מעשה ברצון ועי' תוס' כתובות ד' ל' ע"ב ד"ה לא צריכה ובד"ה ואי דלא מצי ע"ש ואמאי לא הוה התם תחלתו באונס לפירוש ר"ח וצ"ל דאכילה שאני כמש"כ הראב"ד ז"ל בהלכות מעילה פ"ז ה"ב דגבי אוכל חייב טפי ע"ש ועי' בירושלמי סוטה פ"ה גבי ההיא איתתא כו' ע"ש ובנדה ד' מ"ה ע"א ועי' מש"כ בזה בהל' פרה פ' ט"ו ה"ח דנקט שם רק נכנס למקדש ולא נקט אכל קודש משום דגבי אכילה גם אונס חייב ע"ש ועי' בהך דסוכה ד' מ"ב ע"א גבי עולת העוף כו' ועי' בפסחים ד' ל"ג ע"א גבי נתכון להתחמם בגיזי חולין שכתבתי שם דכל היכא דעיקר האיסור הוא הנאה חייב אף באונס וראיה לזה מהך דיבמות ד' ס"ט ע"ב דס"ל שם דגבי תרומה א"צ הבחנה ומ"מ אם אכלה תרומה ואח"כ נמצאת מעוברת משלמת קרן וחומש למפרע ולא אמרינן מינס אנסה ועי' בתוס' שם ד' ל"ה ע"ב ד"ה ונמצאת ע"ש ושם ד' צ"א ע"ב מאי הו"ל למיעבד מינס אנסה ועי' פסחים ד' ע"ג ע"ב וביצה ד' כ"ה ע"ב בתוס' ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

לחם משנה · הלכות ברכות פרק א׳

י״ב
רבים שנתועדו לאכול וכו'. על התשובה של הרמב"ם ז"ל כבר ידוע הספק שספק ב"י ז"ל. ועוד יש לי להקשות דלמה ליה לרבינו לדחוקי נפשיה בהאי לימא דודאי כל שאר הדברים הם פחותין מהיין ומהפת ולכולהו לישני לא בעי הסיבה אלא בלא הסיבה נמי אחד מברך לכולן דלישנא קמא קאמר אבל יין לא בעי הסיבה דר"ל וכ"ש שאר הדברים ואפילו ר' יוחנן לא פליג אלא ביין אבל בשאר הדברים מודה ולישנא בתרא נמי לא קאמר דצריך הסיבה אלא בפת ולהכי לא מוקי מתניתין אלא בפת כדקאמר לא שנו אלא בפת דמהניא הסיבה ולא מוקי מתני' בשאר הדברים משמע דבשאר דברים אין צריך הסיבה כלל ואתא ר' יוחנן ופליג ביין ואמר דמועיל בו הסיבה ובשאר הדברים לא פליג אלא דאינו צריך. ולפי זה אתי רבינו ז"ל ככולהו לישני ודברי הגמרא מהניא הסיבה ולא מהניא הוו, זה נראה לע"ד בהאי שקלא וטריא כפשטן. ועוד קשה לחכמי לוני"ל דהקשו על רבינו ז"ל דפסק כלישנא קמא משמע דס"ל כדכתב הרא"ש ז"ל דלעולם שאר הדברים הם פחותים מן הפת אבל בהא פליגי תרי לישני ללישנא קמא מידי דחשוב בעי הסיבה מידי דלא חשוב לא בעי הסיבה אלא לעולם אחד מברך לכולן דהחשיבות הוא לברך כל אחד ואחד לעצמו וכסברת רבינו ז"ל ולהכי שאר הדברים לא בעו הסיבה אלא לעולם אחד מברך לכולן ור' יוחנן נמי לא פליג אלא ביין אבל בשאר הדברים מודה וללישנא בתרא הוי איפכא דמידי דחשוב מהניא הסיבה אבל מידי דלא חשוב לא מהניא ביה הסיבה אלא לעולם אחד מברך לכולן דהחשיבות הוא לברך אחד לכולן דברוב עם הדרת מלך וכסברת הרמ"ה ז"ל שהזכיר הב"י ולהכי שאר הדברים שהם פחותים כל אחד מברך לעצמו. כך נראה מחכמי לוני"ל בדברי הגמרא וכן פירש הרא"ש ז"ל ולהכי הקשו על רבינו ז"ל דלמה הניח לישנא בתרא ופסק כלישנא קמא והשתא איכא לאתמוהי מנא להו הא בדברי הגמרא כדי להקשות על דברי רבינו ז"ל לימא דכולהו לישני סברי דהחשיבות הוא כל אחד מברך לעצמו וכדברי רבינו ז"ל ויפורשו הלשונות כדכתיבנא שפיר ולכולהו שאר דברים לא צריכים הסיבה ואל יהיה כאן השגה על רבינו ז"ל דלכאורה נראה הפירוש שכתבתי הוא מרווח יותר מהפירוש שהם פירשו בגמרא. ונראה לתרץ דרבינו סבר דכי היכי דהפת והיין הם חשובים מכל שאר הדברים כן הפת ג"כ חשוב מן היין וכדדייק לישנא שהתחיל בתשובה, הדבר ידוע כי הפת חשובה מהכל וכן היין חשוב מכל שאר המשקים ומכל הפירות דבפת קאמר מן הכל כלומר בין באוכלין בין במשקים וביין הזכיר שהוא חשוב מן המשקים והפירות לבד וא"כ כי היכי דלא אמרי' ששאר דברים חשובים מן הפת והיין משום יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא מהך טעמא גופיה לא נימא דהיין חשוב מהפת וא"כ אם יפורשו הלשונות כמו שפירשתי ע"כ ללישנא בתרא יהיה היין חשוב מהפת דבפת מהניא הסיבה וביין לא מהני הסיבה לכך פירש רבינו ז"ל מה שפירש דלפי פירושו ניחא וחכמי לוני"ל ג"כ הוכרחו לפרש מה שפירשו מהך טעמא כדי שלא נאמר דהיין חשוב מהפת ולכך פירשו דפליגי לישני בהכי מידי דלא חשוב בעי הסיבה מידי דחשוב לא בעי הסיבה והחשיבות הוא לברך כל אחד לעצמו או אחד מברך לכולן כדכתיבנא. והשתא אתי שפיר דלכולהו לישני שאר דברים פחותים מן היין והיין פחות מהפת. ורבינו ז"ל לא נראה לו לפרש כן משום דס"ל דאין להעלות על הדעת ללישנא בתרא דהחשיבות הוא לברך אחד לכולן אלא לעולם לכולהו לישני החשיבות לברך כל אחד לעצמו ולפיכך פירש מה שפירש. אך ליישב פירושו כפי הגירסא אשר בגמרא לא ידעתי ליישב הסוגיא אם לא שנאמר שגירסא אחרת היתה לו שם:
י״ג
כל השומע אחד מישראל וכו'. לכאורה משמע דהכי קאמר לא מיבעיא אם חייב וצריך לצאת דיענה אמן אלא דאפילו שאינו חייב יענה וקשה דבחייב וצריך לצאת אינו יוצא בעניית אמן אם לא שמע כל הברכה מתחילתה ועד סופה אפילו שיענה אמן כדמשמע בגמרא וכדכתב רבינו לעיל ורבינו קאי היכא דלא שמע כל הברכה מתחילתה ועד סופה שכן כתב אע"ג שלא שמע וכו' ואע"פ שאינו חייב וכו'. וי"ל דהך אע"פ הוי כמו שאין לו לא מיבעיא וה"ק אע"ג שאינו חייב ואין צריך לצאת ואם כן לא היה לו לענות אפילו הכי יענה: ואעפ״י שאינו חייב באותה ברכה חייב לענות אמן. רבינו סובר שמ״ש במתניתין בפרק אלו דברים (ברכות דף נ"א:) ועונים אמן אחר ישראל המברך דהוי חיובא לענות אמן אבל הטור בסימן רט״ו כתב דלא הוי חיובא אלא רשות אם רצה לענות עונה מה שאין כן בעכו״ם המברך שאינו רשאי לענות. וא״ת לדברי רבינו ז״ל מה הקשו בגמרא (דף נ"ג:) למימרא דישראל אע״ג דלא שמע כל הברכה עונה וכי לא שמע היכי נפיק מאין ראה המקשה דמתניתין קאמרה דיוצא דלא קאמרה אלא דחייב לענות אעפ״י שאינו יוצא בשלמא לדברי הטור ז״ל יש לומר דהמקשה היה סבור דעונים דמתניתין חיובא הוא ולכך קאמר דודאי ליכא חיובא בעניית אמן כשאינו רוצה לצאת וכסברת הטור ז״ל ולכך על כרחין משמע ליה מתניתין ברוצה לצאת ולכך קאמר עונים דהוי חיובא לצאת ותירץ לו המתרץ דמתניתין לאו חיובא הוא אלא רשות ואיירי בשלא אכל עמהן והוא הדין כשאכל עמהן ואינו רוצה לצאת דהיינו הך אבל לרבינו ז״ל מהיכא תיסק אדעתי' דמקשה דמתניתין קאמר דנפיק. וי״ל דגם לדעת רבינו ז״ל י״ל דהוא סבור בהמקשה כסברת הטור ז״ל דודאי בשאינו רוצה לצאת ליכא חיובא ולכך ודאי דמיירי בשרוצה לצאת וחידש לו המתרץ דאפילו בשאינו רוצה לצאת איכא חיובא וזהו שאמר כשלא אכל עמהן והוא הדין כשאכל ואינו רוצה לצאת והוא נכון לדעת רבינו ז״ל: ואם היה המברך (עכו"ם או) אפיקורוס או כותי או תינוק המתלמד או שהיה גדול ושינה ממטבע הברכה אין עונין אחריהן אמן. אע"ג דבמשנה אמר דבכותי אם שמע כל הברכה מתחלתה ועד סופה יענה ס"ל לרבינו ז"ל דהיינו דוקא קודם שגזרו על הכותים וכדכתב בפירוש המשנה אבל השתא הוו כעכו"ם ובעכו"ם ס"ל דלא יענה אמן אחריו ודלא כירושלמי ועיקר הנוסחא בדברי רבינו ז"ל עכו"ם או מין או כותי דאי הנוסחא כותי ולא עכו"ם כנוסחת בעל הטורים דמשמע דבעכו"ם מודה דיענה אמן כירושלמי א"כ כותי למה לא כתב שאם שמע כל הברכה מתחילתה ועד סופה שיענה דאפילו דדיינין ליה כעכו"ם יענה אלא ודאי עכו"ם לא יענה דלא כירושלמי והשתא הכותי כעכו"ם ולא יענה אפילו שמע כל הברכה וכן נראה מדברי רבינו ז"ל בפירוש המשנה, ע"כ לא הבינותי מה שכתב מוהררי"ק ז"ל בספרו דאם הנוסחא בדברי רבינו ז"ל כדברי בעל הטורים שלא הוזכר עכו"ם היא נכונה לא ידעתי ליישבו כדכתיבנא:
י״ד
וכל מי שלא שמע את הברכה שהוא חייב בה לא יענה אמן בכלל העונים. משמע דמה שהוצרך לומר שהוא חייב הוא כדי לתרץ ההיא קושיא מאלכסנדריא של מצרים וכדחילק רבינו נסים ז"ל דהיינו בברכה שהוא חייב בה וצריך לצאת ולכך כיון דצריך לצאת לא יענה אמן דאינו יוצא באותה הענייה. וקשה דבמאי עסקינן אי דלא שמע הברכה כלל אפילו מי שאינו צריך לצאת לא יענה דהא למעלה אפילו במי שאין חייב הצריך שישמע הברכה שכן כתב אע"פ שלא שמע וכו' משמע דסופה מיהא בעי לשמוע, מיהו לזה י"ל דמ"ש רבינו למעלה הוא לחיובא דוקא אבל למצוה אפילו שלא ישמע סופה מצוה. אבל קשה מה השמיענו כאן הא למעלה השמיענו יותר דאפילו ששמע הברכה בסופה אם לא שמעה כולה לא יצא ידי חובתו וכל שכן היכא דלא שמעה כלל. ואי איירי רבינו ז"ל במי שלא שמעה כולה אלא סופה ולהכי קאמר דדוקא מי שחייב ורוצה לצאת לא יענה אבל מי שאינו רוצה לצאת יענה מכל מקום קשה דכבר אמר רבינו ז"ל הדין זה למעלה. וי"ל דרבינו איירי במי שלא שמע הברכה כולה אלא סופה ובא להשמיענו דאפילו יהיו רבים העונים ובודאי שהם אינן עונין אמן יתומה ואם כן הוה אמינא דיכול לענות עמהן קמ"ל דלא יענה אמן בכלל העונים ודלא כרבינו האי שכתב הרב ב"י בא"ח סימן קכ"ד שמי ששמע רבים מישראל שעונים אמן וחזקתן שאין עונים אלא א"כ שמעו הברכה כתיקנה אין חוששין לאמן יתומה:
י״ט
כל האוכל דבר איסור וכו'. רבינו סובר מה שאמרו במתניתין בריש פרק שלושה שאכלו (דף מ"ה) דאין מזמנין ר"ל דאין מברכים עליהם. ונראה דהכריחו לזה הקושיא שהקשו התוספות התם מההיא דערכין דאע"ג דכהן אכיל תרומה וישראל חולין מצטרפין דאע"ג דאין הישראל יכול לאכול תרומה מדכהן יכול לאכול בישראל חולין א"כ ה"ה נמי באוכל טבל אע"ג דאין אחרים יכולים לאכול משלו הוא אוכל משלהם ולפי דעת רבינו ז"ל דסובר דבטבל אין מברכין מתורץ הקושיא דשאני הכא בטבל דאין ראוי לברכה וא"כ איך יצטרף בזימון שאומרים נברך שאכלנו וכו' הא הוא אין ראוי לברכה ולהכי סובר רבינו ז"ל דבכל דבר של איסור אין מברכין ומהך טעמא כתב לקמן בפרק תשיעי דבשמים של ערוה אין מברכין עליהם דאזיל לטעמיה וא"ת לדעתו הו"ל למתניתין לאשמעינן דאין מברכין וכל שכן דאין מזמנין תירץ הרב"י ז"ל דאיידי דנקט רישא מזמנין להודיענו דאפילו זימון וכ"ש ברכה נקט סיפא אין מזמנין. אבל קשה לי על זה דא"כ אמאי לא הודיענו רבינו ז"ל לקמן בפ"ה גבי דין הזימון הנהו דמזמנין עליהן כיון דהוי חידוש טפי גבי זימון ולמה לא כתבם אלא לעניין ברכה דאיכא לאטעויי ולומר דבזימון אין מזמנין. והראב"ד ז"ל בהשגות סובר דדוקא נקט מתניתין זימון דאין מזמנין אבל ברכה מברכין וטעמא דאין מזמנין משום דהוי כאכילת פירות והרא"ש ז"ל הסכים לסברתו ואף על פי שהוא סבר דאפילו באכילת פירות מזמנין כשהשנים אכלו דגן והאחד פירות כדכתב הטור ז"ל בסימן קצ"ז מכל מקום גרוע הוא אכילת איסור מאכילת פירות לדעתו וחיזק סברת הראב"ד ז"ל מההוא דאמר בפרק הגוזל (ב"ק דף צ"ו) הרי שגזל חיטים טחנה ואפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ משמע דמברך אלא דברכתו הוי ניאוץ. ול"נ לתרץ לדעת רבינו ז"ל דשאני התם דקנאה בשינוי דטחנה ואפאה ולכך מברך אלא שאמר נקרא ניאוץ אבל בשאין שם שינוי אסור לברך. וראיה לזה ממ"ש הרב המגיד בפרק ו' מהלכות חמץ ומצה דהיכא דגזל חיטים או קמח ועשאו פת דיוצא ידי חובתו בפסח שקנאו בשינוי ואי אמרת דלענין ברכה אפילו שקנאו בשינוי סובר רבינו ז"ל דאסור א"כ היכי קאמר דלענין מצה יוצא הא שם השוה רבינו ז"ל הברכה והמצה שכן כתב שם זה הכלל כל שמברכין עליו וכו' משמע דברכה ומצה שוים אלא ודאי דהיכא דקנאו בשינוי סובר רבינו ז"ל שחייב לברך וא"כ אתי שפיר ההיא דגזל דאיירי בשינוי. וא"ת ההיא סברת ר' אליעזר היא דסבר דשינוי אינו קונה כדאמרו שם י"ל דהא דחי רבא לאביי התם דאמר דילמא דסבר שינוי קונה ושאני התם משום דהוי מצוה הבאה בעבירה וכוותיה קיימא לן. אבל מכל מקום קשה בעיני דרבא אמרו שם בדרך דילמא וליכא למפסק כוותיה וראיה לדבר דבשאר דילמא דקאמר שם רבא לא פסק כן רבינו ז"ל בהלכות גזילה כמבואר שם לכך נראה ודאי דרבי אליעזר סבר דשינוי אינו קונה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לדעת רבינו דהא קאמר התם דמברך אלא דהוא ניאוץ והוא סבר דבשינוי אינו קונה ומניה נשמע לדידן דקי"ל דשינוי קונה היכא דליכא שינוי לא. ע"כ צריך לתרץ כתירוץ הרב ב"י בא"ח סימן קצ"ו ע"ש: לא בתחלה ולא בסוף וכו'. וא"ת למה כתב רבינו ז"ל בהלכות חמץ פרק ששי זה הכלל כל שמברכים עליו ברכת המזון הל"ל כל שמברכין עליו סתם דהא איהו סבר כאן דאינו מברך כלל. י"ל דנקט ברכת המזון דהוי מדאורייתא לדמותו למצוה דהוא חייב מן התורה:
נחלת הכלל · ToratEmet

קובץ על היד החזקה · הלכות ברכות פרק א׳

א׳
אא"כ שבע. עיין לקמן פ"ה הלכה ט"ו בהשגת הראב"ד שם ובמה שאכתוב שם בס"ד:
ט׳
ופניה טוחות בקרקע. דברי רבינו צ"ע דהא ר"ה בברכות דף כ"ד אמר עגבות אין בהן משום ערוה ומייתי תלמודא סייעתא מהא דתנן אשה יושבת וקוצה חלתה ודחה רנב"י דאין משם ראיה כגון שהיה פניה כו' ואין סייעתא לר"ה אבל דינא דר"ה דין אמת ואין חולק בזה ולמה פסק רבינו פה דלא כר"ה וכן תמה המ"א בסי' ר"ו אות ה' ומסיק דהלכה כר"ה וה"ט שהשמיטו הרי"ף והרא"ש הך דפ"ט ע"ש, ולענ"ד ליישב דעת רבינו הנה הרע"ב בפי' המתניתין אשה יושבת פירש עגבות אין בה משום ערוה וכתב עוד ופניה טוחות בקרקע הדבר תמוה וכבר תמה ע"ז בספר א"ר א"ח סי' ע"ד ונראה דהיה קשה לו להרע"ב הא דאמר רנב"י תרגמה בפ"ט, לישנא דתרגמה קשה דהכי הו"ל לומר הכא במ"ע וגם הא"ר הרגיש בזה ורצה לדייק מלישנא דתרגמה דמסיק להלכה דעגבות יש בהן משום ערוה וזה קצת דוחק דהא ר"ה אמר בפשיטות עגבות אין בה משום ערוה וכ"ה בירושלמי פ"ב דחלה הדא אמרה עגבות אין בהן משום ערוה אלא היה נראה לו משום דבסוגיא דירושלמי אמר נשמעינה מן הדא האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה והדא אשה לאו בתוך הבית היא יושבת (פירוש למה לא תלבוש בגדיה) ותימר אין מטריחין פי' דמשני דלא רצו להטריחה ללבוש הבגדים והיה סובר רנב"י דודאי בזה אין מטריחין אותה ללבוש הבגדים אבל לעשות בענין זה שפניה טוחות דזה לאו טרחא הוא למה לא תעשה כן הגם דעגבות אין בהן משום ערוה מ"מ כל מה דאפשר לה לעשות בזהירות יתירא עדיף טפי וזה שאמר רנב"י תרגמה בפ"ט פי' הגם לדידך דסברת דעגבות אין בהן משום ערוה אעפ"כ צריכים ע"כ לאוקומי מתניתין בפ"ט וא"כ אין ראיה משם אבל הדין דין אמת דעגבות א"ב משום ערוה ואעפ"כ אין אנו מתירין לה לברך כ"א בפ"ט דבקל יכולה לעשות זהירות יתירא להזכיר את השם ודברי הרע"ב כנים וברורים וגם דברי רבינו א"ש ודו"ק:
י׳
חוץ מברכת הנייה שאין בה מצוה. פי' שאין שם ברכה למצוה אלא ברכת הנייה ובא לאפוקי גם ברכת אכילת פת בשבת וכדמסיק בש"ע א"ח סימן קס"ז ס"כ וכמ"ש במ"א שם דהב"י הביא ראיה מדנקט ברכת המוציא של מצה ועי' בס' יום תרועה שהקשה על הב"י דמ"ש מקידוש היום ובאמת לפי מה דאסברא שם המ"א והט"ז אזדא קושייתו וא"כ יש לפרש דברי רבינו פה במ"ש שאין בה מצוה הכונה בזה שאין בה מצות חובה על האדם כי אם מצוה שבא להנאתו משא"כ בקידוש היום שמצוה באה חובה וע"כ יכול להוציא אחרים אע"פ שאין כאן כ"א ברכה אחת:
י״א
עד שיענה או עד שישמע כו'. גרסי' בירושלמי בפ"ג דברכות תני אבל אמרו אשה מברכת לבעלה ועבד מברך לרבו וקטן לאביו לא כן אמר ר"א בשם ר"י בי ר' נהוראי כל שאמרו בקטן כדי לחנכו פי' א"כ הוי אינו מחוייב בדבר תפתר בעונה אחריהם אמן כהא דתנינן תמן מי שהיה עבד אשה או קטן כו' א"כ משמע מהך דירושלמי דבעונה אמן יוצא אפילו שמע ברכה ממי שאינו מחוייב בדבר ובאמת ז"א אלא דה"פ הירושלמי בעונה שעונה אחריהם מלה במלה וכהא דתנן מי שהיה עבד אשה או קטן וכ"כ הט"א בריש מסכת מגילה דבעונה אחריו מלה במלה ודאי דיוצא ולא העתיק רבינו להך דינא משום דמלתא דפשיטא הוא וכ"מ בגמרא דף כ' בברכות דרבא דייק מהך ברייתא דבן מברך לאביו כו' ואמאי לא מוקי לה כענין שאמרו בירושלמי אלא משום דמלתא דפשיטא היא. ואפשר דמ"ש רבינו עד שיענה הלשון קצת דחוק כמ"ש הכ"מ ולפי דברי הנ"ל י"ל דה"פ עד שיענה מלה במלה והוא דין הירושלמי והלשון מדוקדק:
י״ב
א"צ הסבה. עיין כ"מ מה שהקשה על פי' רבינו ממה שהשיב לחכמי לוני"ל היאך מובנת הסוגיא. לענ"ד נראה לא די דאין קושיא מהסוגיא אלא דיש ראיה לפירוש של רבינו דלפירוש רבינו שאין חולק כלל בלשונות עכ"פ צריכים להבין מה מוסיף הלשון בשנותו את לשונו א"ו להורות בא ולה"ר דלא בעי הסיבה דאי בעי הסיבה לא הוה משכחת שיברך אחד לכולן דהסיבה לא מהני בהו לא מעלה ולא מוריד ולל"ק לא נזכר סברא זו דלא מהני אלא דלא בעינן ולפי"ז ה"פ תלמודא דלפירוש רבינו ודאי הא דמקשה לל"ק ג"כ קשה לל"ב קשיא רישא וצ"ל שאני אורחים דדעתייהו למיעקר ובעו הסיבה והשתא מקשה תלמודא לל"ב מסיפיה דע"כ הסיבה מהני בהו גם באורחים דדעתייהו למיעקר א"כ חזינן דהסיבה יש לה מעלה ואמאי אמר דלא מהני הסיבה ולא תלי כלל בהסיבה ומשני דודאי ביין לחודא לא מהני הסיבה ומש"ה ע"כ דלאו בעי הסיבה אלא דש"ה מיגו דמהניא לפת וסובר רבינו דגם ל"ק הכי ס"ל דבאורחים אם לא הסיבו כ"א ליין לא מהני וחייב לברך כ"א ואחד ומאי דשייר ל"ק פי' בל"ב אלא דלא יכול להקשות אל"ק בזה משום דלא מפורש הכי בדבריו אבל לפום קושטא דמילתא לא פליגי והשתא לפירוש רבינו מיושב קושיית התוספות במסכת חולין דף ק"ו ד"ה וש"מ דמאי מקשה תלמודא לל"ב מהברייתא למה לא הקשה ממתניתין ע"ש שתירצו קצת דחוק ולפי פי' רבינו ניחא דמשם לא יכול להקשות דהא שפיר אחד מברך לכולן ולא הקשה מהברייתא אלא על דבר שחידש דהסיבה לא מעלה ולא מורדת. כנ"ל ברור ואמת:
י״ג
ואם היה המברך כו'. עיין תיו"ט פ"ח דברכות ועיין בשלום ירושלים סוכה דף ח' ע"א מ"ש בשם ספר לחם שמים:
י״ט
כל האוכל דבר האסור כו'. עיין בכ"מ מה שהביא בשם הרשב"א ראיה לפירוש הר"מ ולפי פי' הרא"ש שם אין זו ראיה דקאי על ברכת המוציא להוציא אחרים ובהסיבה ומשום קביעותא וגבי איסור לא שייך קביעות כמ"ש הראב"ד ולא זו אף זו קתני ל"מ דמברכין בדמאי ברכת המוציא להוציא רבים דמותר בדמאי אלא אפי' לזמן דכולל עצמו עמהם אפ"ה מותר בדמאי. ולכאורה קשה לדעת רבינו כיון שאכל ושבע ומחוייב מה"ת לברך למה הפקיעו רבנן ממנו הברכה כיון שהוא נהנה ועיין באס"ז ב"ק דף צ"ד מ"ש בשם רב המאירי משמע דלכ"ע מחוייב לברך ברכת המזון. ואפשר דלא מיירי רבינו פה באכל ושבע כ"א באוכל כזית דאינו מחוייב אלא מדרבנן והם אמרו וה"א והראב"ד לטעמיה אזיל שכתב לקמן בפ"ה דכזית מה"ת חייב לברך בה"מ ואין לנו לפוטרו מחיוב תורה מברכה שלאחריה וא"כ גם ברכה שלפניה לא הפקיעו ממנו מק"ו כשהוא שבע מברך כו' ורבינו הא פסק דבעינן כדי שביעה מה"ת אבל מדסתם הרמב"ם משמע דס"ל אפילו חייב מה"ת הפקיעו רבנן הברכה ממנו וגדולה מזו מצינו בתוס' ברכות דף ט"ז ע"א ד"ה וחותם ע"ש. ואין להאריך בזה כי כבר האריכו האחרונים בזה דאין לברך אפילו בסתם יינם ואין עונים אחריהם אמן, והתוספתא שהביא הכ"מ שם לא נזכר כ"א איסורא דאורייתא אבל איסורא דרבנן אין ראיה משם:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות ברכות פרק א׳

ב׳
וכן מד"ס לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה והוא כו' כו'. אבל על הריח אין מברכין לאחריו דהוי כפחות משיעור ולכן בריח שאין לו עיקר פסק לקמן פ"ט הלכה ח' דאינו מברך, דאמרו בשבת ס"ב ע"ב דאף כל שהו ליכא יעוי"ש.
י״א
וכל העונה אמן אחר המברך ה"ז כמברך והוא שיהי' המברך חייב כו'. בא לאפוקי משיטת הירושלמי דמשני דקטן ואשה בעונה אחריהן אמן מברכין יעו"ש בברכות פ"ג ובסוכה פ"ג הלכה טית, וטעמא שכל עונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי, ה"נ הוי כאילו הוציא בפיו לכן קמ"ל דלא כוותיה רק כמו דנראה מבבלי דמוקי באכל שעורה דרבנן יעו"ש, ובהשגות אינו גורס בירושלמי אמן רק בעונה אחריהן, ועיין מ"ש לעיל פ"ד מהלכות ק"ש הלכה ח' ודו"ק.
י״ב
רבים שנתועדו. עיין תשובת רבינו בכסף משנה ופשוט דהקושיא בגמרא להך לישנא דאמר רב ל"ש אלא פת דבעי הסיבה אבל יין לא בעי הסיבה כו' שאני אורחים דדעתייהו למיעקר ולכן גרע טפי מרבים שלא הסבו דהוי כמו דלא הוי ישוב ועד כלל, אלא ללישנא בתרא דיין לא מהני הסיבה פירוש דלא אשכחן [לרבינו] בהו דין הסיבה דאינו מעלה ביין מה דהסיבן, דבלא הסיבה ג"כ לא חשיבי ואחד מברך לכולן, אם כן אף אם תאמר דאורחין שאני דדעתייהו למיעקר ובכל זה בהסיבו אחד מברך לכולן חזינא דהסיבה מעלה גבי יין, וגבי אורחים מהני הסיבה שיהא אחד מברך לכולן ואיך אמרת דביין לא מהני הסיבה, הא מהני גבי אורחים, ומשני שאני התם דמיגו דמהני הסיבה לפת מהניא נמי ליין, ואם כן באורחים גבי יין לא מהני הסיבה וכל אחד מברך לעצמו וזה פשוט. ולפ"ז נפ"מ בין לישנא קמא ללישנא בתרא גבי אורחים אם מהני הסיבה גבי יין לרב, ורבינו לא הביא חילוקא דאורחים משום דלר' יוחנן אינו מוכרח ואורחים הוי כשאר אנשי, דבעי הסיבה גבי יין ודו"ק. אולם נראה לנו דזה דוקא באכילה שאין האחד מוציא ידי חבירו אם לא אכל דכל אחד מברך על אכילתו והנאתו, אבל ביין דהבדלה דבורא פה"ג מוציא האחד חבירו אעפ"י שלא שתה הואיל וחיובא עליו להבדיל ובלא ברכת היין ליכא הוי ככל שאר מצוות שאע"פ שיצא מוציא וכדקיי"ל בסוף פ"ג דרה"ש, בזה מוציא האחד את חבירו אף ע"פ שלא הסבו ולא ישבו, והא דמוכח מתלמידי דרב דברכת המזון בעי קביעות שיהא אחד מברך לכולן הוא משום דבירושלמי איתא דכל הברכות אעפ"י שיצא מוציא חוץ מברכת המזון שנאמר ואכלת ושבעת מי שאכל ושבע הוא מברך, ועיין דברי רבינו לקמן סוף פ"ה ובתשובה שהובאה בכסף משנה, ועיין בתוספות דף מ"ג ד"ה הואיל ואין בה"ב ודו"ק היטב בכ"ז. וזה כדברי האגודה שהביא הבית יוסף. ובתשו' מוהרי"ל סי' קל"ב.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות ברכות פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות ברכות פרק א׳

ב׳
ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה וכו' וכן מד"ס לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה והוא שישתה רביעית ויאכל כזית. וכ"כ עוד רבינו בסוף פ"ג דאכל פחות מכזית ושתה פחות מרביעית לבסוף אינו מברך כלל. ושם כתב הכ"מ דטעמו דמשקין שיעורן ברביעית מדאשכחן בעלמא לעניין אכילת איסור דחייב בשתיית משקין אסורים ברביעית דומיא דאוכלים בכזית. והנה הכ"מ סתם דבריו ולא ביאר המקום אשר יאמר כי הוא זה שבו מבואר דחיוב שתיית משקין אסורים ברביעית. אמנם יש ללמוד כן מדברי רבינו בפי"ד מהלכות מאכלות אסורות (דין ט') ומשם מתבאר דלאו דוקא משקה ממש הויא שיעורא ברביעית אלא דהוא הדין לאוכלין שהמחן ועשה מהן משקין שיעורא ברביעית. וראיתי בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קל"ו שהקשה על זה והביא ראיות לסתור דעת רבינו והכ"מ כאן לעניין שיעור משקין באיסורין וברכה. ובאמת דבריהם נכונים ויתבאר אי"ה בריש הלכות חמץ דבאמת חד שיעורא הוא דלח רביעית הוא כזית ביבש וכדאמר רב יוסף בשבת (דף ע"ז) [ובזה נדחה מה שהביא ראיה דשיעור משקה בכזית מהא דאמר התם המשקין היוצא מהפירות כמותן. דאפי' תימא דמשקין שיעורו ברביעית הוי בכלל כמותן כיון דכזית ביבש הוי רביעית בלח ונמצא דאידי ואידי חד שיעורא הוא. וכן נדחה עפ"ז מה שהביא ראיה דגבי דם שיעורו בכזית ודם הוי משקה כדאיתא בירושלמי. ואינה ראיה לפי מ"ש דהתם נמי שיעור כזית אינו אלא כשהוא יבש וקרוש אבל כשהוא לח הוא ברביעית ותדע שהרי בסוף פ' חרש איתא בהדיא דדם שיעורו ברביעית והוא לכאורה סותר לכריתות דאיתא התם דדם שיעורו בכזית. אך לפי מ"ש אתי שפיר ואדרבא מכאן ראיה לדעת רבינו. וכן יש לפרש הא דאיתא בתוספתא דתרומות והעתיקה רבינו בהל' תרומות כשם שאכילתה בכזית כך שתייתה בכזית היינו כזית ביבש כאכילתה ובשתיה קושטא דהוי רביעית. וכך יש לפרש התוספתא דפסחים גבי חמץ ודיומא גבי יום הכפורים ובכריתות גבי חלב] ומזה קשה לי אמ"ש בס' גן המלך דאכילה ושתיה אינן מצטרפין משום דאין שיעורן שוה דזה בכזית וזה ברביעית. ומה שהביא ראיה ממ"ש תוס' בזבחים (דף ק"ט) י"ל דאיירי שם אליבא דר' מאיר ואיהו אפשר דסבר כסברת אביי בשבת שם אבל קיי"ל כר"י. וכן פסק בעצמו בספר גינת ורדים. והטעם מבואר בהל' חמץ. ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית. ועיין בכ"מ שנראה מדבריו שעד רביעית דנקט היינו עד ולא עד בכלל דדוקא פחות מרביעית א"צ ברכה אבל רביעית בעי ברכה. וכך נראה ג"כ מדברי המעדני יו"ט פ"ב דברכות וכ"כ בצל"ח שם. ואינו מחוור דעל כרחך רבינו עד רביעית ורביעית בכלל קאמר מדנקט שא"צ ברכה לאחריה משום מטעמת ואי בפחות מרביעית בלא"ה א"צ ברכה לאחריה כמו שמבואר לעיל בסמוך. אלא ודאי דברביעית קאמר דא"צ ברכה לאחריה משום מטעמת והוא הדין לפניה בכה"ג נמי א"צ ומה שהקשה בס' עטרת ראש על דעת הפוסקים שמפרשים הא דאיתא בגמ' רב אמי ורב אסי טעמי עד שיעור רביעתא דהיינו עד ועד בכלל. ואמאי פירשו להקל הא קיי"ל דכל שיעורי חכמים הוא להחמיר והא ודאי לק"מ דדוקא במילתא דתנאי במשנה או ברייתא קיי"ל להחמיר אבל במימרא דאמוראי לא פסיקא לן וכמ"ש התוס' בפ' אלו טריפות (ריש חולין דף מ"ו) אלא הא קשיא לכאורה דמ"מ מיבעי לן התם במילתא דאמורא וא"כ ה"נ איכא לספוקי כאן. וזה כבר הוקשה לבעל מעדני יו"ט עיי"ש. ובאמת גם זה לק"מ דגבי ברכה דרבנן קיי"ל לקולא גם בספק דאבעיא שלא נפשטה כמ"ש הרי"ף והרא"ש בסוף פ"א דברכות. ולפי מ"ש הרשב"א והר"ן אההיא דכל שיעורי חכמים להחמיר דאינו אלא באיסור דאורייתא דוקא אבל בכל איסורי דרבנן מקילינן. ולפ"ז מעיקרא לק"מ קושיית המעדני יו"ט וספר עטרת ראש הנ"ל. [אלא דקשה לי מסוגיא דעירובין (דף י"ב) גבי הא דאמר התם רב אחלי עד ארבעה פי' דמבוי שהוא יותר מארבעה עד ארבעה צריך לחי וקורה ומוכח התם דעד בכלל וארבעה צריך אא"כ שהוא פחות מד' א"צ ואע"ג דהוא דרבנן ובמימרא דאמורא ואמר לחומרא. ומיהו לתירוץ ראשון שכתבתי אתי שפיר דגבי מחיצות דערוב מחמירין בספק בעיא דלא איפשטא כמ"ש בס' קרבן נתנאל בערובין אבל להרשב"א קשה. אך בריש פ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ"ב) משמע כהרשב"א דהא משני התם אליבא דרב אסי דהא דתניא קטן יוצא בערוב אמו עד בן שש היינו עד ועד בכלל והוא לקולא. ומיהו י"ל דגבי ערוב מקילין טפי מבשאר שיעורי דרבנן. ועוד י"ל דהתם איכא נמי חומר דהא מפסיד מצד אחר ובכה"ג אמר עד ועד בכלל כדמוכח בריש פ"ד דברכות (דף כ"ח) ועיי"ש בתוס' (סוף דף כ"ז)].
ז׳
כל הברכות כולן אם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו. והנה הכ"מ הראה מקום להא דתניא בפרק היה קורא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא. ולפי מ"ש הרא"ש בפ' מי שמתו לאו ראיה היא שכתב דלמ"ד הרהור לאו כדבור דמי מפרש דבלבו היינו שלא השמיע לאזנו אבל הוציא בשפתיו. ומיהו מדברי הב"י מטור או"ח סי' קפ"ה נראה דטעמו של רבינו שכתב כאן דאם בירך בלבו יצא ואע"פ שלא הוציא בשפתיו הוא משום דפסק כדאמר רבינא בפ' מי שמתו דהרהור כדבור דמי. ולפ"ז צ"ל דגם גבי ק"ש סבר רבינו כן שהרי רבינא קאי שם אמתני' דבעל קרי מהרהר בלבו דאיירי בק"ש. וכבר כתבתי בהלכות ק"ש דזה אינו דא"כ הו"ל לרבינו לכתבו בהל' ק"ש דיוצא בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו ומדלא כתבו שם רק כאן גבי ברכות משמע דמחלק ביניהן והוא כמ"ש בשאגת אריה דשאני ק"ש דכתיב בה דבור ובזה הוא דפליג רב חסדא ואמר דלאו כדיבור דמי. ושם נתבאר דנהי דהראיה שהביא השאג"א מדברי רבינו פכ"ד מהלכות שבת איננה מכרחת מ"מ יש להוכיח כן ממ"ש רבינו בפ"ג דהלכות ק"ש וגם מסוגיא דשבת (דף ק"נ) יש להוכיח דכל היכא דכתיב דבור ממעטינן הרהור ורק גבי ברכות דלא כתב דיבור הוא שיצא בהרהור לחוד. ועפ"ז מיושב ג"כ מה שהקשה בצל"ח על דברי רבינו דכאן פסק דהרהור כדבור ובהלכות שבועות ונדרים פסק דצריך הוצאת שפתים. ולפי מ"ש לק"מ דשאני התם דכתיב בשבועה לבטא בשפתים. ועוד כתיב ככל היוצא מפיו יעשה. [והיינו טעמא שפסק באו"ח סי' מ"ז דמהרהר בדברי תורה א"צ לברך דהתם נמי ילפינן לה מקרא דכתיב כי שם ה' אקרא ואין הרהור בכלל קריאה וכ"כ השאג"א בסוף סי' כ"ד. ובזה נסתלק קושיית הגר"א שם וז"ל צ"ע וכי ליכא מצוה בהרהור והא כתיב והגית בו יומם ולילה דמשמע בלב. וע"פ דברי השאג"א לא קשה מידי דמ"מ לא מצינו שחייבה תורה לברך אלא הקורא ולא המהרהר וכה"ג כתבו ג"כ התוס' בפ' מי שמתו (סוף ברכות דף כ') עיי"ש. ובס' נשמת אדם כתב די"ל דסתם הגיון לא הוי בלב אלא דיבור כמו אמת יהגה חכי. ובאמת נמצא הרבה כזה כמו (ישעיהו נ״ט:ג׳) ולשונכם עולה תהגה וכן (איוב ל') והגה מפיו יצא ובילקוט שם אין הגה אלא תורה וכמה דאת אמר והגית בו משמע דוהגית הוי דבור דומיא דהגה מפיו יצא. ונראה שזהו כוונת הגמ' בפ"ב דברכות (דף ט"ו) דקאמר הסכת ושמע ישראל בדברי תורה כתיב פי' שד"ת צריכין להשמיע לאזנו ועיין במסכת ערובין. וכן משמע בס' פני יהושע שפירש כן דאינו יוצא בד"ת אם לא השמיע לאזנו וא"כ אין לברך על זה. ובזה נדחה מ"ש הצל"ח דאין חיוב ברכת התורה מדאורייתא מדאינו מברך בעל קרי שמהרהר בק"ש למ"ד הרהור כדבור ולפי מ"ש שאני ברכת התורה שאין מברכין אהרהור]. ועוד נתבאר שם בהלכות ק"ש דכי אמרינן בשאר ברכות הרהור כדבור דמי היינו במי שראוי לברך בדבור ולהשמיע לאזנו. ומשו"ה אין דיבור מעכב בו אבל במי שאינו ראוי לברך בדבור ולהשמיע לאזנו אינו יוצא בהרהור. ויישבתי בזה קושיית בעל פר"ח מסוגיא דבפרק מי שמתו ועיי"ש. וכן יש ליישב בזה מה שהקשה הפר"ח מסוגיא דפ' ג' שאכלו (דף נ') גבי שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה דתני דפולטן ומוקי ליה במידי דלא ממאיס אבל במידי דממאיס מסלקן לצד אחד ומברך והא דתני בולען בלא ברכה מוקי לה במשקין וכן פסק רבינו בפ"ח ואמאי לא יברך בהרהור אי הרהור כדיבור דמי. ולק"מ דשאני התם דאינו ראוי לברך בדבור כשהמשקין בפיו ומשו"ה לא מצי לברך בהרהור בלבו. וכן יש לתרץ עפי"ז מה שהקשה הפמ"ג בפתיחתו להלכות ברכות דלמה אם נסתפק אם ברך ברכת המזון חוזר ומברך בפה יהרהר בלבו ודיו לדעת רבינו כאן דיצא בדיעבד אף בבהמ"ז ומשום ברכה שאינה צריכה עובר לדידיה בלא תשא דבר תורה. ונהי דבהמ"ז הוי מן התורה וספקו לחומרא והאיכא חומרא לא תשא וטוב לברך בהרהור דליכא לא תשא עכ"ד. ולפי מ"ש לא קשה מידי דעל כרחך צ"ל דמשום מצות בהמ"ז ספיקו דוחה לספק איסור לא תשא מטעם שיתבאר לקמן בפרק שני. דאי איתא דאיכא איסור לא תשא לברך בפה א"כ גם בהרהור לא יצא בכה"ג דאינו ראוי לברך בפה וכיון דגם בהרהור אינו יוצא אא"כ ראוי לברך בפה על כרחך צ"ל דבספק ג"כ ראוי לברך בפה וליכא משום לא תשא כלל. ומשו"ה כיון דרשאי לברך בפה מוטב משיברך בהרהור. ושוב ראיתי לבעל פמ"ג בעצמו בסי' קצ"ט שכתב סברא זו דאף למ"ד הרהור כדבור היינו דוקא בראוי לדבר. וזה דלא כמ"ש בס' גן המלך דאדם שנסתפק בברכה יברכנה בלבו ויוצא בה ממ"נ שאף אם לא ברך יוצא בהרהור ואם ברך אינו עובר משום לא תשא בהרהור ולא הרגיש בקושיית הפר"ח ובעל פמ"ג. ועל כן אינו יוצא ידי חובה בהרהור בכה"ג שמסופק ואינו ראוי לברך בדבור. [ומיהו כתיבה הוי כדבור מטעם שכתב בשב יעקב סי' מ"ט דיכול לקיים ושננתם לבניך וללמד לאחרים ע"י כתיבה. ודלא כמ"ש בשו"ת חוות יאיר סי' ט"ז. ומ"מ בעלמא היכא דבעינן דבור י"ל דכתיבה נמי לאו כדיבור דמי וכמ"ש השב יעקב. וכן משמע בתוס' גיטין (דף ע"א) אך מה שהביא חכם אחד בתשובת ר"ע אייגר סי' כ"ט ראיה לזה מהא דתנן אלם לא יתרום וטעמא מפני שאינו יכול לברך ולא אמרינן דיברך בכתב ואין זו ראיה כלל דשאני אלם שאינו ראוי לדבר והו"ל כמו שאינו ראוי לבילה והכי איתא ביבמות (דף ק"ד) גבי חליצה. וכן נדחה מה שרצה בסי' ל"א להביא ראיה מתוס' במנחות (דף נ"ה) שלא כתבו דהפרשה יכול להיות באלם ע"י כתב ש"מ דלאו כדיבור דמי. וליתא דשאני אלם כמ"ש. וכן משמע מדברי תוס' בסוף פ"ד דסוטה (דף כ"ז ע"ב). אלא דמ"מ הדין אמת כמ"ש בשו"ת שב יעקב הנזכר. וכ"כ רדב"ז ח"ג סי' תר"ה. ועיין בנודע ביהודה חלק ג' יו"ד סי' ס"ו ובשו"ת שער אפרים סי' ע'].
ח׳
כל הברכות כולן לא יפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו וכו'. וכתב הכ"מ בפרק כיצד מברכין אמר רב טול ברוך א"צ לברך הבא מלח הבא לפתן צריך לברך ור' יוחנן אמר אפי' הבא מלח הבא ליפתן א"צ לברך גביל לתורי צריך לברך ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי נמי א"צ לברך וכו' ופסק רבינו כרב ששת דבתרא הוא ע"כ. וראיתי לבעל הצל"ח שהקשה על דברי הכ"מ הללו דהא לא קיי"ל כבתרא רק מאביי ורבא ואילך אבל קודם אביי ורבא אין הלכה כתלמיד במקום הרב. וא"כ אמאי פסקו כאן כרב ששת נגד רב ור' יוחנן דקדמו. ויש לי ליישב דברי הכ"מ דטעמו הוא לשבח ע"פ מ"ש בחידושי הרשב"א (דף קמ"א) אהא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב קודם אביי ורבא היינו היכא דאיכא אמר ליה התלמיד לרב דחשבינן ליה כיושב לפניו אבל כשנחלקו כשני חולקים דעלמא הלכה כבתראה עכ"ד. והביאו הרב המגיד פ"ב דשבת וגם הכ"מ זכרו בהלכות מילה. ולפ"ז אתי שפיר דפסקינן כרב ששת שהוא בתרא נגד רב ור"י שהרי נחלק עליהם כחולק בעלמא בלשון רב ששת אמר וכו' ולא בלשון אמר ליה רב ששת. וראיה לזה מדברי התוס' בע"ז [עב: ד"ה אמר] שכתבו שם אדרב ששת דר"ת פסק כוותיה דבתרא הוא נגד רב הונא ורב חסדא והמעדני יו"ט הקשה שם על דברי התוס' כקושיית הצל"ח על דברי הכ"מ כאן. ולפי מ"ש ליישב דברי הכ"מ גם דברי התוס' אתי שפיר דהתם נמי לא פליג רב ששת בלשון אמר ליה דנחשב ליה כתלמיד היושב בפני רבו. אלא אמר מילתא בפני עצמו אמתניתין ועיי"ש. וכן י"ל בזה מה שהקשה מהרש"ל על דברי התוס' בפ"ק דביצה (דף ט') שכתבו דהלכה כרבה דבתראה הוא נגד אבוה דשמואל דכלל זה אינו רק מאביי ורבא ואילך דהתם נמי חלוקין כשני חולקין בעלמא עיי"ש. וכן יש ליישב עפ"ז מה שהקשה הרא"ש על הרי"ף דפרק ר' אליעזר דמילה סי' ה'. וגם מה שהקשה אהראב"ד בפרק אלו מגלחין סי' ס"ז עיי"ש.
י״א
כל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהא המברך חייב באותה ברכה. וכתב הכ"מ דאתא לאשמועינן דאע"ג דענה אמן צריך שיהא המברך חייב באותה ברכה. והנה יש ללמוד כן גם ממ"ש רבינו לקמן דין ט"ו דהעונה אמן אחר הקטן לא יצא ידי חובתו. אך מ"ש הכ"מ כאן ושם מקור לזה מדתנן בסוף פ' ראוהו בי"ד כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם אינו ראיה כלל לנידון זה דעניית אמן. דהתם גבי תקיעת שופר איירי ואפשר דעניית אמן עדיפא ויוצא בענייתו אף אחר המברך שאינו מחוייב בדבר וכמו שהוא באמת דעת הרא"ש והובא באו"ח סי' רי"ט. ונראה דטעמו של רבינו שיצא לו כן מסוגיא דפרק מי שמתו (ברכות דף כ' ע"ב) דפריך אהא דתניא בן מברך לאביו קטן בר חיובא הוא. ולא משני דאיירי שענה האב אמן ובפרט לדעת רבינו קושטא דמפרש דאיירי בשענה אמן וכמ"ש הכ"מ לקמן בסוף פ"ה. וא"כ לשיטתו גופיה מוכח מדלא משני הכי ש"מ דכל שאינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציא המחוייב אע"פ שענה אמן. וכן פסק בתשובת לחם רב הובא בעטרת זקנים סי' רט"ו וכדעת רבינו ודלא כהרא"ש. ודע שיש לי מקום הצ"ע לדעת רבינו מדגרסינן בריש פ' הרואה (ברכות דף נ"ד ע"ב) רב יהודה חלש ואיתפח עול לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך ניהלן אמר להו פטריתון יתי מלאודויי. ופריך והא איהו לא קמודי ומשני דעני בתרייהו אמן. וקשה לדעת רבינו מאי מהני דעני אמן אחר הודאתן הרי לא היו מחוייבין בהודאה זו וכי היכי דהשמיעה לא אהני אע"ג דשומע כעונה בלא עניית אמן התם נמי לא אהני מהאי טעמא כיון שלא היו המברכין מחוייבים וכמ"ש הטור בסי' רי"ט א"כ ה"נ מהאי טעמא לא הוי ליה לאהני מה שענה אמן לפי דעת רבינו. ויש לי לומר דרבינו לא היה גורס כגירסא הנזכרת שלפנינו בגמרא אלא גרס כמו שהעתיק בעל עין יעקב דפריך הכי והא בעי לאודויי באפי עשרה ואהא משני דעני בתרייהו אמן. ועיין ברי"ף שבע"י ובס' בכור שור מ"ש בפירוש גירסא זו. ומשמע דלפי גירסא זו לא אכפת לן כלל במה שלא היו מחוייבים בברכה זו ואם היו עשרה מלבד המודה שפיר היה יוצא י"ח בשמיעתו אף בלא עניית אמן כמו בעלמא היכא שהמברך מחוייב. והטעם י"ל דשאני ברכה זו דהגומל משאר ברכות הנהנין דמי שלא נהנה ולא נתחייב אינו יכול להוציא לנהנה ונתחייב. דטפי איכא לדמויי ברכת גומל לברכת המצות דקיי"ל דאף אותו שכבר נפטר ואינו מחוייב עתה יכול לברך ולהוציא את המחוייב עתה משום דכל ישראל ערבין זה בזה במצוות. וה"נ ברכת הגומל לא באה מחמתו רק נתחייב בה בידי שמים לכך אף מי שלא בא לידי חיוב עתה יכול לפטור למחוייב מטעם ערבות כיון דמ"מ הוא גדול וראוי להתחייב בו. וגדולה מזו כתבו הפוסקים בשם ר"י והובא בב"י סי' קפ"ו וקצ"ו דאף בברכת המזון שנהנה יכול מי שלא אכל ולא נתחייב עתה להוציא למי שכבר אכל ונהנה ונתחייב בה כבר ובס' פמ"ג כתב דהוא הדין לכל ברכות אחרונות שכבר נהנה ונתחייב בהן שייך דין ערבות. וא"כ ק"ו לברכת הגומל שלא באה מחמת הנאתו שיכול להוציאו אף מי שלא נתחייב ומשו"ה מהני נמי עניית אמן של המודה שיצטרף גם לעשרה. וקושטא דגבי ברכת הנהנין שלפניה וכה"ג היכא דלא שייך לפטור מטעם ערבות כגון באשה וחרש שוטה וקטן שאינן בני חיובא כלל אין יכולין להוציא המחוייב אף שענה אמן.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

לב שלם · הלכות ברכות פרק א׳

ב׳
ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח"כ יהנה ממנו וכו'. לשון כ"מ. וזה לשונו ואיכא למידק שרבינו כתב מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון וכל הדברים בכלל מזון וכו' וא"כ היכי קאמר בתר הכי דמדברי סופרים לברך אחר כל מה שיאכל וכו'. ומיהו קשה דהו"ל לרבינו לומר שנאמר ארץ חטה ושעורה וגו' ואכלת ושבעת וברכת. ולכן נראה לי דרבינו דייק לישנא דתוספתא דקתני ברכת מזון מן התורה שנאמר ואכלת וגו' ומשמע ליה דאחמשת מיני דגן דוקא וכו' יעו"ש. ויש לדקדק בדברי מרן דאכתי לא מיישבא מלתא דדיוק התוספתא היכי דחי תלמוד ערוך בריש פ' כיצד מברכין דאמרינן יליף משבעת המינים ופירש רש"י שבעת המינים האמורים בארץ חטה ושעורה ובתריהן כתיב ואכלת ושבעת וברכת יעו"ש הרי ברכת שבעת המינים נפקא לן מואכלת ושבעת. ואם תאמר והרי מדיוק התוספתא משמע איפכא איכא למימר דהכי פירושו דברכת המזון היינו בכלל גם שבעת המינים וכמ"ש מרן דהכל בכלל מזון. אבל מה שיראה לענ"ד הוא שמוכרח לומר דברכת שבעת המינים לאחריהם היא מדברי סופרים מדתנן בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ"ד) אכל ענבים תאנים ורמונים מברך אחריהם שלש ברכות דברי רבן גמליאל. וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש. ובגמרא מ"ט דרבן גמליאל דכתיב ארץ חטה ושעורה וגו' וכתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וכתיב ואכלת ושבעת וברכת וגו'. ורבנן ארץ הפסיק הענין וכו'. ופירש"י ארץ הפסיק הענין ולא קאי וברכת אלא אלחם דכתיב בסמוך ע"כ. נמצא דר"ג סבר (דמאכלת) [דמואכלת] ושבעת וברכת קאי הז' מינים וההיא סוגיא דקאמר יליף מז' המינים הוא אליביה אבל לא קי"ל הכי אלא כרבנן דארץ הפסיק הענין ולא קאי וברכת אלא אלחם וממילא דברכת ז' המינים לאחריהם נמי הוא מד"ס וזהו דעת רבינו ודוק.
ז׳
כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו וכו'. לשון הכסף משנה שם וז"ל משמע דאע"פ שלא הוציא בשפתיו יצא עכ"ל וקשה דקי"ל דהרהור לאו כדיבור דמי. ועיין בב"י סי' ק"ט באו"ח מצאתי כתוב להרב מהר"י הכהן ז"ל מרכבת המשנה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות ברכות פרק א׳

י״ט
שורש מצוה הבאה בעבירה כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך לא בתחילה ולא לבסוף כיצד כו'. וכתב מרן כ"מ דבירוש' תני מצה גזולה אסור לברך עליה א"ר אושעיא ע"ש ובוצע ברך ניאץ ה' הדא אמרה בתחי' אבל בסוף דמים הוא חייב לו. רבי יוסי אומר אין עבירה מצוה אמר ר' אילא אלה המצוות אם עשיתן כמצותן הן מצוות ואי לאו אינן מצוות ע"כ. ובסוף הלשון כתב וז"ל ורבינו כתב דאינו מברך לא בתחילה ולא בסוף משום דההוא טעמא דאבל בסוף דמים הוא חייב לו לא שייך אלא בגזל לא בשאר איסורי' ומעתה מתני' דתנן בפ"ג שאכלו אכל טבל כו' אין מזמנין לאו דוקא עכ"ל. ואיכא למידק עליו טובא דמי הכריחו למרן ז"ל לומר דפסק רבינו כר' אושעיא דשאני ליה בין ברכה ראשונה לשניה ומשו"ה הוצרך לחלק בין גזל לשאר איסורי' דאימא דרבינו תפס עיקר כסברת רבי יוסי ור' אילא הנז' בירוש' דפליגי עליה דר' אושעיא וס"ל דלא שנא ואין לומר דס"ל למרן ז"ל דלא פליגי דהא ליתא כמו שיראה הרואה מדברי מרן ז"ל ועוד יש לתמוה טובא שהרי רבינו בפ"ו מה' חמץ ומצה ה"ז כתב בהדייא דעל מצה גזולה אינו מברך עליה בהמ"ז יע"ש ואיך כתב מרן דס"ל דבאיסור גזל מברך בסוף דדמים הוא שחייב לו. ושמעתי מפי מרן מלכא מוהרח"א זלה"ה דכוונת מרן לומר דמאי דפסק רבינו כר' אילא וכר"י דאינו מברך לא בתחילה ולא לבסוף ושביק לרבי אושעיא דלכאו' סתם מתני' דפ"ג שאכלו אזלא כוותיה דקתני אין מזמנין ומשמע דבהמ"ז מיהא מברכין וכדכתב הראב"ד ז"ל להכי כתב דס"ס מתני' לא מכרעא כוותיה דר' אושעיא דטעמ' דאבל בהון דמים הוא חייב לו לא שייך אלא בגזל לא בשאר איסורי' ומתני' בשאר איסורי' מיירי ולא בגזל וכיון שכן פסק כר"י ור' אילא דרבים הם לגבי ר' אושעיא ומעתה מתני' עכ"ל דלאו דוקא ודפח"ח. והנה הרב מוהר"י אלגאזי בס' ארעא דרבנן סימן שנ"ט עלה ונסתפק בעביר' שהיא מדרבנן אי אמרינן גבי מצוה שהיא מצוה הבאה בעבירה יע"ש ויש להביא ראיה מההיא דפרק אלו עוברין דמ"א ע"א דקאמר יכול לא יביא מן המוקצה אמרו מה טבל מיוחד וכו' משמע דאי לאו ה"ט הוה אסרינן להביא מן המוקצה אע"ג דאינו אלא עביר' דרבנן כדאיתא התם וטעם איסור זה אינו אלא משום מצוה הבאה בעבירה כמ"ש רבינו פ"ה מהל' איסורי מזבח ה"ט. ומוהרשד"ם בחא"ח סימן כ"ב כתב דממה שהתירו מוקצה לנסכים במקדש אין ראיה דלא אמרי' מצוה הבאה בעבירה בעבירה דרבנן דהתם שאני דאין שבות במקדש ועיין לחי' הריטב"א למסכת סוכה דף ט' ודל"א שכתב דמצוה הבאה בעבירה הוא דאורייתא וכן נראה מדברי רבינו בפ"ה מהלכות א"מ ה"ט. ועיין בתשו' הרמ"ע מפאנו ז"ל סי' ס' ולהר"ב מח"א ה' גזילה סימן כ"ט ועיין לרש"י בפסחים דל"ה ע"ב ד"ה ודמאי וד"ה טבול ובספר שער המלך ה' לולב דף צ"ח ע"ב ושם דצ"ז ע"ד מבואר דאף בעבירה דרבנן אמרינן מצוה הבאה בעבירה גם מדברי המרדכי שהביא שם שכתב בר"פ לולב הגזול דערבה שתלשה גוי בשבת כשרה מקיום מצות לולב והביא ראיה מההיא דתנן דאם מעטה כשרה מבואר דס"ל דאף בעבירה דרבנן אמרינן מצוה הבאה בעבירה יע"ש. מיהו מדברי הירושלמי דפרק האורג גבי הקורע בשבת שאמרו דיצא והקשו מההיא דמצה גזולה ותירצו דהתם היא עצמה עבירה ברם הכא דאיהו הוא דעבר עבירה. ועיין להרשב"א בתשו' סימן ח"י שאין לברך על קיום מצות השבת גזילה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ועיין בס' נצח ישראל בחי' פסחים דכ"ז רע"ד שכתב דהרשב"א חולק בזה עם התוס' שכתבו בפסחים דלאו הניתק לעשה כשמקיים העשה לא חשיב עובר על לאו ולא קעביד איסורא ועיין למוהרימ"ט בחי"ד בכללי הספקות שכתב וז"ל וי"ל דלא דמי דהכא כל עצמו אינו בא אלא לצאת ידי מצות קרבן ראיה מס' שמא הוא חייב בה והיכי מייתי באיסור דהו"ל מהב"ב ועיין מש"ל בפ"ה מה' איסורי מזבח ה"ט. ושמעתי מקשים משם חכמי ירושלים ת"ו דלפי דברי הרשב"א בתשו' סי' ח"י שכתבנו משמע לכאורה דאין לברך על מילת ממזר משום טעמא דהו"ל מהב"ב ואנן איפכא שמעינן להטור ולמרן בי"ד ה' מילה סי' רס"ה שכתבו בשם תשו' לגאון דמברכין עליו כישראל כשר. ולדידי ל"ק דשאני השבת גזילה דאי אפשר לקיים המצוה בלא עבירת הגזל וכל כי האי חשיב שפיר מהב"ב ואין לברך עליה לדעת הרשב"א ז"ל משא"כ גבי מצות מילת ממזר דאפ' מצות המילה בלא העבירה וכיון שנתקן ברכה זו להיכא דליכא עבירה לא פלוג בה ואין להקשות על זה ממ"ש מרן בא"ח סי' קצ"ו לענין אכילת דבר איסור דאין מברכין עליו לדעת הרשב"א וכמה רבוותא דשאני התם דבעת הברכה קעביד איסורא וסמי בידיה שלא לאכול דבר האיסור. עוד כתב הרשב"א באותה תשובה דסי' ח"י דגבי מצות שילוח הקן אם תפס את האם ובא לשלחה וליקח את הבנים דאין מברכין על שילוח הקן דהו"ל מהב"ב שלא צוונו האל ית' ליקח את האם ולחזור ולשלח אותה יע"ש ולכאו' צ"ע ממ"ש בפרק שילוח הקן דק"מ ע"ב יכול יחזור על הבנים ת"ל כי יקרא כו' ועיין להר"ב חוות יאיר סי"ז דף ע"א דאשתמיט מיניה דמר תשו' הרשב"א הלזו. ועיין בדברי התוס' דקידושין דל"ד ד"ה מעקה שכתבו ואומ' ר"י כו' כגון שנטלה ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה איכא יע"ש. ואמנם אף לדברי התוספות דברי הרשב"א שרירין וקיימין דס"ס אף שנטלה ע"מ לשלח ושילחה אין זה אלא קיום הל"ת דקיום העשה הוא כדי שלא לעבור למפרע בלא תעשה ואמנם לא חייבנו האל ית' מעיקרא לעשות ענין כזה ואי אזיל איניש ועביד כן אין לו לברך עליו כיון שעיקר הדבר ההוא הוא שמקיים הלאו ואין מברכין על קיום ל"ת דהעשה אינו אלא תקון הלאו ואף דנטלה ע"מ לשלח דלא עבר הלאו ס"ס קייום העשה כדי שלא לעבור הל"ת מחמת נטילתו וקיום הל"ת הוא דעביד לקיים מחשבתו שנטלה ע"מ לשלח ובהכי קיים הל"ת ולא עבר על הלאו אלא דאם נמלך אית ביה עשה והוא תיקון להמלכתו ואם לא נמלך מקיים הלאו ומקיים העשה שלא להיות עובר על עשה מחמת נטילתו שלא היה בו מצוה ובכן עפ"י הדברים האלה תנוח דעתינו דאף דאמרו בש"ס יכול יחזור על הבנים ובודאי מצוה קעביד ובא לידו קיום ל"ת ועש' מ"מ אין לברך עליהם שאין לברך על קיום ל"ת ולא על עשה שאינו בא אלא לתקן את אשר כבר עשהו מבלי היותו מצווה וכן כתב הרז"ה בטעמו של דבר שאין מברכין על אכילת מצה בכל ימי הפסח אף שאנו מצווין שלא לאכול חמץ כל שבעה. דאין זה כי אם קיום ל"ת משא"כ בסוכה דכל שרוצה לאכול מחייב לאוכלו בסוכה ושפיר מברך על קיום עשה ודו"ק. השמטה כתבתי לעיל בשורש מצוה הבאה בעבירה על מה שהק' בתשו' הרשב"א סימן ח"י דמשמע לכאורה דאין לברך על מילת ממזר משום דהו"ל מהב"ב כו' ותרצתי דשאני השבת גזילה דאי אפשר לקיים המצוה בלא עבירת הגזל כו' משא"כ גבי מצות מילה דאפשר מצות מילה בלא העבירה וכיון שנתקן ברכה זו להיכא דליכא עבירה לא פלוג רבנן כיע"ש ובני נאמן החכם המרומם כה"ר מרדכי נחום ה"י ההוא אמר דאין זה חילוק יפה לפי מ"ש עוד הרשב"א באותה תשו' גבי ברכת מצות שילוח הקן דאם תפס האם ואח"ך החזירה דאינו מברך משום דלא ציונו האל ית' לתפוס אותה ואח"כ לשלחה. והשתא אם איתא לחילוק זה דכיון דנתקן הברכה בלא העבירה אע"פ דנעשית בעבירה דמברך ה"נ אע"פ שנעשית בעבירה אמאי לא מברך כיון דנתקן ברכה זו בלא עבירה ע"כ. ואפשר לחלק דשניא היא ברכת מילת הממזר דמברכין אותה ב"ד שלא עשו העבירה אבל שילוח הקן שמברך אותה מי שתפס את האם תחילה ואח"ך מחזירה לתקן מה שחטא ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות ברכות פרק א׳

ב׳
וכן מד"ס לברך על (צ"ל אחרי) כל מה שיאכל. מה שהקשה הכס"מ דרבינו כתב בסמוך מ"ע מה"ת לברך אחר אכילת מזון וכל הדברים בכלל מזון חוץ מן המים ומן המלח כדתנן בר"פ בכל מערבין (ואזיל לטעמיה שכתב בפ"ד הל' ו') והוא תמוה דהא בגמ' התם ובר"פ כ"מ אמר אהך מתני' מים ומלח הוא דלא איקרי מזון הא כל מילי איקרי מזון נימא תהוי תיובתא דרב ושמואל דאמרי אין מברכין בורא מ"מ אלא אחמשת המינין לבד ומוקי מתני' באומר כל הזן עלי אלמא דבכלל מזון לא הוי אלא ה' מינין וכ"פ בי"ד סי' רי"ז. ולפ"ז שפיר כתב רבינו כאן דלברך על כל מה שיאכל מלבד חמשת המינין הוי מד"ס. וצ"ל דס"ל להכס"מ כאן כמ"ש תוס' דלהמסקנא כל מילי איקרי מזון, אבל מ"מ רבינו שכתב מ"ע מה"ת לברך אחר אכילת מזון היינו רק ה' המינין בלבד וכמו שמסיק הכס"מ כאן. וזה דלא כמ"ש הצל"ח דרבינו ס"ל דבלשון תורה הכל בכלל מזון ובלשון בני אדם תלוי במקום דא"כ דברי רבינו דכאן דלא כמאן. אלא דס"ל דאין בלשון זה רק ה' מינין, והיינו שלא הביא רבינו דין הנודר מן המזון דסמך א"ע אמ"ש כאן. גם מה שרצה הכס"מ לומר לדעת רבינו דאחר כל ז' המינין הברכה דאורייתא ליתא, דלא משמע הכי לקמן בפ"ח הל' י"ב שכתב כל הברכות אם נסתפק לו בהם אם בירך אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף מפני שהן מד"ס. ואם איתא דברכה אחר ז' המינין דאורייתא ה"ל לחזור ולברך מספק כמ"ש גבי ברכת המזון בספ"ב. ומ"ש הלח"מ שם מהסוגיא דר"פ כ"מ כבר כתבתי בחידושי שם דלק"מ ע"ש דלא קאמר התם בסוגיא אלא דמ"ד כרם רבעי יליף לברכת הנהנין מז' המינין ופירש"י האמורים בארץ חטה ושעורה וגו' ובתרוייהו כתיב ואכלת ושבעת וברכת ור"ל דס"ל כר"ג דס"ל הכי בס"פ כ"מ אבל אנן קיי"ל כרבנן דארץ הפסיק הענין, ועיין בפר"ח סי' ר"ט: ומטעמת א"צ ברכה לפניה ולא לאחריה עד רביעית. עיין בכס"מ ונראה מדבריו שעד רביעית דנקט רבינו היינו ולא עד בכלל דדוקא פחות מרביעית א"צ ברכה אבל רביעית בעי ברכה. וכ"נ מדברי המעדני יו"ט פ"ב דברכות וכ"כ בצל"ח שם. וא"מ דע"כ רבינו עד רביעית ורביעית בכלל קאמר מדנקט שא"צ ברכה לאחריה משום מטעמת ואי בפחות מרביעית בלא"ה א"צ ברכה לאחריה כמבואר לעיל בסמוך. וה"ה לפניה בכה"ג נמי א"צ. עוד קשה שהרי גבי תענית כתב רבינו להדיא בפ"א מה' תענית דרביעית שרי למיטעם וא"כ ע"כ ה"ה גבי ברכה דהא שניהם למדו מהא דאמר בפ' היה קורא ר' אמי ור' אסי טעמי עד שיעור רביעתא ומפרש לה רבינו דעד ועד בכלל. אולם הצל"ח לשיטתו לא קשיא שפירש דכדי רביעית דנקט גבי תענית היינו לא רביעית ממש ועד דקאמר הכא לא בכלל:
י״א
כל העונה אמן אחר המברך ה"ז כמברך והוא שיהא המברך חייב באותה ברכה. וכתב הכס"מ דאשמעינן דאע"ג דענה אמן צריך שיהא המברך חייב באותה ברכה. וכן יש ללמוד גם ממ"ש רבינו לקמן הל' ט"ו דהעונה אמן אחר הקטן לא יצא יד"ח. אך מ"ש הכס"מ מקור לזה מדתנן בס"פ ראוהו ב"ד כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח. א"ר כלל לנידון זה דעניית אמן דהתם גבי תקיעת שופר איירי ואפשר דעניית אמן עדיפא ויוצא בענייתו אף אחרי המברך שאינו מחויב בדבר כמו שהיא דעת הרא"ש הובא באו"ח סי' רי"ט. ולי נראה שיצא לרבינו מהסוגיא דברכות (כ' ב') דפריך אהא דתניא בן מברך לאביו קטן בר חיובא הוא. ולא משני דאיירי שענה האב אמן ובפרט לדעת רבינו קושטא דמפרש דאיירי בשענה אמן וכמ"ש הכס"מ לקמן בספ"ה. וא"כ לשיטתו גופיה מוכח מדלא משני הכי ש"מ דכל שאינו מחויב בדבר א"י להוציא המחוייב אע"פ שענה אמן, וכ"פ בתשובת לחם רב הובא בעט"ז סימן רט"ו וכדעת רבינו ודלא כהרא"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

הגהות מהר"ם פדווא · הלכות ברכות פרק א׳

ט״ז
ברכה אחרונה של ק"ש . א"ה רבינו נמשך אחר סברתו שאין עונין אמן אחר ברכה אחרונה אלא בשקודמת לה ברכה אחרת ולכך אין עונין אמן אחר ברכה אחרונה מק"ש של שחרית, ואמנם על דעת רש"י עונים אמן על ברכה אחרונה של ק"ש שחרית וערבית וה"ה בסוף כל ברכה אחרונה אפילו אין שם אלא ברכה אחת, וכדברי רבינו משמע קצת בריש פרק שלשה שאכלו דמקשה התלמוד שם תני חדא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותני חדא הרי זה מגונה, ומשני לא קשיא הא בבונה ירושלים הא בשאר ברכות. ולפי דברי רש"י למה ליה למנקט בונה ירושלים יאמר הא בברכה אחרונה הא בברכה ראשונה. אכן לפי דברי רבינו הוכרח לומר בונה ירושלים כדי להשמיענו שאין עונין אמן אחר ברכה אחרונה אלא אם כן קדמה לה ברכה אחרת דומיא דבונה ירושלים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

ברכת אברהם · הלכות ברכות פרק א׳

י״ב
שאלה ועוד מה שפסק ז"ל בהלכות ברכות דפת ויין בלבד הוא דבעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכולן אבל שאר אוכלין ומשקין אינן צריכין הסיבה אלא אע"ג דלא הסיבה אחד מברך לכולן וקא מקשי ליה ר' יונתן ז"ל למה נניח איכא דאמרי דמשמע לר' יוחנן פת ויין הוא דמהני להו אבל שאר דברים לא מהני וכל חד מברך לנפשיה ואע"ג דהסיבה והשיב הרב ז"ל על דבריו הדבר ידוע שהפת חשובה מן הכל וכן היין חשוב מכל המשקין ומכל הפירות ולפיכך חשיבות הדבר שמברכין עליו אנו מצריכין לכל אחד ואחד ברכה בפני עצמו לפי זה הפירוש שעלה על דעתכם בהנהו תרי לישני נמצאו שאר הפירות והמשקין חשובין יתר מן הפת והיין שהפת והיין אחד מברך לכל אם נתועדו או הסיבו ושאר הפירות אע"פ שנתועדו והסיבו לא יברך אחד לכל אלא כל אחד צריך לברך היפך גדול יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ולא הכי הוא פירוש הנהו תרי לישני אלא התרין לישני חד טעמא אית להו ואין שם חלוקה בענין אלא בשנוי המימרא ויש כמה מקומות בתלמוד כך שהוא מקפיד על נוסח המימרא היאך הוא אע"פ שאין ביניהן הפרש בענין וזה הפירוש אמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכל אבל שאר הדברים לא בעי הסבה אלא אחד מברך לכל אע"פ שלא הסיבו ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסיבה איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהני לה הסיבה שיהיה אחד מברך לכל הא לא היו מסובין כל אחד מברך לעצמו ודין זה בפת הוא בלבד אבל שאר הדברים אין בהן דין זה כדין שנאמר מהני בהו הסיבה אלא בלא הסיבה נמי כך הוא ור' יוחנן אמר אפילו יין כל אחד מברך לעצמו ואם הסיבו מהני להו הסבה שיברך אחד לכל עד כאן סוף דבריו של רבנו משה זצ"ל. ואני רואה סוגיא דגמרא לא כמר רהיטא ולא כמר רהיטא כר' יונתן ז"ל ליכא למפסק מהנהו תרי תלמידי דהוי יתבי קמי דבר קפרא והביאו לפניהן כרוב ודורמסקינין ופרגיות נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך קפץ וברך על הפרגיות וכו' הא אשכחן בפירוש שאחד מברך לכולן בשאר דברים חוץ מפת ויין ועוד ממעשה דרבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין ביריחו והביאו לפניהם כותבות ואכלום ונתן רבן גמליאל רשות לר' עקיבא לברך קפץ וברך ברכה אחת מעין שלש וכו' הרי כותבות דלאו פת ויין נינהו ואחד מברך לכולן הלכך לא אפשר למימר ששאר הדברים אפילו הסבו כל חד וחד מברך לנפשיה וכדברי הרב ז"ל נמי ליכא למפסק דפירושא דקא פריש להנהו תרי לישני לא רהיט לן מכמה אנפי מה שאמר לפי חשיבות הדבר שמברכין עליו אנו מצריכין לכל אחד ואחד ברכה בפני עצמו מנין לו דבר זה ואנן איפכא שמיע לן דתנו רבנן היו יושבין בבית המדרש והביאו לפניהם אור בית שמאי אומר אחד מברך לכולן משום שנאמר ברב עם הדרת מלך ובית הלל אומר כל אחד ואחד מברך לעצמו ואוקימנא טעמיה דבית הלל משום ביטול בית המדרש הא לאו הכי ברב עם הדרת מלך אית להו ועוד אי הכי פת ויין אמאי גרעי מחשיבותיהו בשעת הסכנה אדרבה כל שכן דמתוספי חשיבות בהסיבה וכן נמי שנים שאכלו מצוה לחלק שלשה אין נחלקין אלא אחד מברך לכולן וכי מקום שנעשו שלשה גרעי פת מחשיבותיה הכא ודאי איכא למימר יציבא בארעא וכו'. ומה שפירוש דברי רב דהכי קאמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכל אבל שאר דברים לא בעי הסיבה אלא אחד מברך לכל ואע"ג שלא הסבו והא לא גרסי אבל שאר הדברים אלא הכי גרסינן בכל הספרים אבל יין לא בעי הסיבה ור' יוחנן אמר אפי' יין בעי הסיבה אבל יין וכו' מאי אפילו יין דקאמר ר' יוחנן אף יין בעי הסיבה מיבעי ליה ועוד כשהקשינו על לישנא קמא דרב מרישא דבריתא דקתני כל אחד ואחד מברך לעצמו מאי הא דקא מתריץ שאני אורחים דדעתיהו למעקר וכי משום דדעתיהו למיעקר אי חשיב ליה יין והוי כפת וללישנא בתרא דאמר רב לא שנו אלא פת דמהניא לה הסיבה ולפי פירושו ששאר דברים אין בהם דין זה דמהני בהוא הסיבה שיהיה אחד מברך לכל אלא בלא הסיבה נמי כך הוא אם כן מאי האי דקא מותבינן אלישנא בתרא דרב מסיפא דבריתא עלו והסבו אחד מברך לכולן הא סייעתיה דרב היא דהא הכי נמי קאמר רב דשאר דברים מכל מקום אחד מברך לכולן ומאי האי קא מתריץ מגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי ליין ולפי דעתו אין ליין צורך הסיבה בלא הסיבה נמי כן הוא דינו ולא מהני ביה פת לעולם ועוד לפי סברו שלפי החשיבות כל אחד ואחד מברך לעצמו לא הוה ליה לרב למימר לא שנו אלא פת דמהני ביה הסיבה אלא הכי מיבעי ליה למימר לא שנו אלא פת דמהני בה פיזור הלכך ליכא לפרש הכי דהא לא רהיטא סוגיא דגמרא כל עיקר ולפי פירוש שקבלנו ריהטא דלא כמר ולא כמר וכל מלי בין פת ובין יין ושאר דברים אם הסבו אחד מברך לכולן ואם לא הסבו כל אחד ואחד מברך לעצמו ואזלא כר' יוחנן ואין מקום להאריך בפירושא דשמעתא על אותה דרך ואי שמיעא ליה למר מילתא בפירושא דהא שמעתא לתקן בו את אותה הפיסקא ליבריר לן בטיבותיה וענותנותיה. תשובה אפילו על ר' יהונתן ז"ל ליכא קושיא ממעשה דרבן גמליאל וזקנים דלא איירו תנאי ואמוראי אלא בברכה ראשונה ומעשה דרבן גמליאל וזקנים בברכה אחרונה אבל מעשה דהנהו תלמידי יראה דהוא קשי על סברא דר' יהונתן ז"ל ושהקשית על פירוש אבא מארי ז"ל מפלוגתא דבית שמאי ובית הלל דיהבי בית הלל טעמא ברב עם הדרת מלך אגב גררא קושיא יפה היא אבל כד מעיינית בדבריו זצ"ל משכחת לה מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה לא אמר ז"ל שחשיבות הברכה שיברך כל אחד לעצמו כי היכי דיקשי עליה האי מימרא דבית הלל דהברכה ודאי חשיבותה שיהיה אחד מברך והכל עונין אמן משום ברב עם הדרת מלך אלא חשיבות הדבר שמברכין עליו אמר שאם הדבר שמברכין עליו חשוב צריכין הנהנין בו להרבות הודיה לשם עליו ולפיכך מברך כל אחד ואחד לעצמו מפני חשיבות ההנאה שהגיעה אליו ועוד משמעתא זו איכא סיועא רבה לפירושו ז"ל דלא אמרי בית הלל ברב עם הדרת מלך אלא בשהיו אותן העם יושבין ומתקבצין לאותה הברכה דומיא דהסיבה דהכי היא הבריתא היו יושבין וכו' לא שנקרא הדבר מקרה דליכא ביה מהדרת מלך כלום הלכך לפי חשיבות הדבר צריכין ברכה כל אחד ואחד ואם הסבו סגי להו ברכת אחד שהיא ברכה חשובה ומהני מיפרקא לך הך קושיא אחריתי דאיתמהת בה אמאי גרעי חשיבותיה בשעת הסיבה וגם יש בקושיא זו פירוקא אחרינא והוא שכשהם בו נעשו בהסיבתם כאדם אחד ולפיכך סגי להו בברכת אחד מהם וראיתי בדבריך בית שמאי במקום בית הלל ובית הלל במקום בית שמאי ושמא היפך יש בספרים. ושהקשית משלשה שאכלו אינן רשאין ליחלק ונשתדלת בקושיא זו והתמהת בדבריך כלפי ליא כבר פירשתי לך מתחלת התשובה לא זו הדרך ולא זו העיר אינן בברכה ראשונה שהיא המוציא או בורא פרי ואתה מקשה מברכת המזון או ברכה אחת מעין שלש כולם בחדא מחתא מחתינהו ועוד אפילו נימא דבברכה אחרונה עסקינן ליכא קושיא דהיינו טעמא שאין השלשה רשאין ליחלק שאין ברכת השלשה ברכת האחד עד שנאמר חשיבות החילוק יתר מברכות האחד דהשלשה ברכה מתוספא להו והיא ברכת הזמון ומפני זה אינן רשאין ליחלק תדע דשנים שאין להם ברכת זמון מצוה ליחלק הלכך קושיא זו סיועא היא ושהקשית על פירושו שפירש בדברי רב אבל שאר דברים ולשון התלמוד אבל יין כמה תמיהא קושיא זו וכי לתינוקות של בית רבן השיב עד שיצטרך להעתיק לשון התלמוד מלה במלה וירחיב בפירוש כאשר ישיבו החכמים למקצת השואלים לא השיב ז"ל ופירש אלא לחכמים גדולים ולפיכך הספיק לו עמהם ראשי הפרקים ודאי אין כתוב בתלמוד אלא אכל יין אלא מיהו אם יין חשוב לא בעי הסיבה קל וחומר שאר הדברים שהן פחותין ממנו דלא בעי הסיבה מתחלת דבריו תלמוד דאמר וכן היין חשוב מכל המשקין והפירות. ושקשה לך אמאי אמר ר' יוחנן אפילו יין ולא אמר אף יין אין בו מקום קשה שהיין אע"פ שהוא חשוב אין חשיבותו אלא לגבי משקין ופירות אבל לגבי הפת לא דהפת חשובה ממנו ואינה עמה במעלה אחת בחשיבותו ולפיכך אמר ר' יוחנן אפילו יין בעי הסיבה כלומר דמה דהפת שהיא חשובה מכל היא בעי הסבה ואחר כך יברך אחד לכל אבל יין כשאר הדברים ולא בעי הסבה אלא אפילו יין דגרעי חשיבותיה מן הפת הואיל ויש לו חשיבות לגבי שאר המשקין והפירות בעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכל ושקשה לך בתירוץ הגמרא וכן משום דדעתיהו למיעקר איחשיב ליה יין והוי כפת לאו הכי היא אלא כך ענין הדברים שאני אורחים דדעתיהו למיעקר כפרודין דמו ולא מצי אחד לברוכי לכולם ולפיכך כל אחד ואחד מברך לעצמו משום סלוק הקיבוץ בכוונתם לעקירה לא משום החשיבות ולולי דדעתיהו למיעקר היה אחד מברך לכל אע"ג דלא הסיבו לטעמיה דרב ודאקשינן על לישנא בתרא דרב מסיפא דבריתא והא קתני אחד מברך לכולם אלמא קא ממני ליה הסיבה פשיטא מילתא לחדא אפירושא דאנהר ביה ז"ל לפי שאמר רב בלישנא בתרא לא שנו אלא פת דמהני לה הסיבה אבל יין לא דמשמע דהכי דיניה דאחד מברך לכל אפילו בלא הסיבה ולא אהני ביה הסיבה מידי אקשינן ליה מסיפא דבריתא דאמר בה עלו והסבו בא להם מים וכו' בא להם יין אע"פ וכו' אחד מברך לכולן למימרא דהניא ליה הסיבה ולולי הסבה כדאמר עלו והסבו ולא היה אחד מברך לכולם אלא כל אחד ואחד מברך לעצמו על זה היין שבא להן כשהן מסובין ופריק רבא שאני התם דמיגו דהניא ליה הסיבא לפת אהניא ליה נמי ליין כלומר לא אמר התנא בבריתא עלו והסבו מפני היין שכך דין היין לטעמיה דרב אפילו לא הסבו אלא מפני הפת הוא דאמר עלו והסבו וזה הוא פירוש מיגו דמהניא ליה הסיבה לפת אהני ליה נמי ליין. ושאמרת שלפי פירושו ז"ל היה לרב לומר לא שנו אלא פת דאהני בה פירורים תראה מאלו הדברים שלא דקדקת הפירוש שאמר עד שתבין ענינו בטוב ואני ארחיב לך בדברים עד שיתבררו לך ענין דבריו ז"ל משמע שהוסיפה ענין שלא היה בתחלה וכן אמר רב לא שנו אלא פת דמהני בה הסבה שקודם הסיבה היה כל אחד ואחד מברך לעצמו ומהני הסיבה לחדושי דין אחר שיהיה אחד מברך לכולן ואי בלא הסיבה כל אחד ואחד מברך לעצמו אבל יין וכל שכן שאר דברים לא מהני להו הסיבה מידי שלא נתוסף בהם כלום שדינם קודם הסיבה כדינם אחר הסיבה שבזמן שיהיו רבים אחד מברך לכל הילכך לא מהני להו הסיבה מידי אלא בין הסיבו או לא הסיבו הדין אחד כל אלו הפרוקים והפירושין אע"פ שאינן מפורשין בתשובתו ז"ל יוצאין הן מכח אותן הדברים המעוטין שהשיב לר' יונתן ז"ל וזה ששתק מלהרחיב בפירוש לפי שתשובתו לחכמים גדולים היתה ואין מפרשין לחכם והפירוש החדש שאמרת שקבלתם שהשויתם בו היין והפת לשאר הדברים לא ידעתי אמאי קא סמכיתו ביה שאין לו ראיה ברורה מוכחת עליו ודברים שאין להם טעם הם אצלינו וכבר פירשנו כל הספיקות שהקשיתם בה על הפירוש שפירש הרב ז"ל ויראה שהוא הפירוש הנכון.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות ברכות א׳, מתוך הלכות ברכות שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות ברכותכל הרמב״ם