כל הברכות כולן וכו'. מצאתי נוסחא ישנה שכתוב בה אלא מעט מברכת המצות כגון ברכת ספר תורה ורואה קברי ישראל מאלו שהם דרך שבח והודאה עד כאן וכן כתוב בדפוס וינציאה. וביאור הלשון כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בברוך חוץ מברכה אחרונה של ק"ש וברכה הסמוכה לחבירתה ואעפ"י ששתי מינין אלו ענין אחד להם מנאם כשתים משום דברכה הסמוכה לחבירתה היינו סמוכה לה ממש וה"ה לברכה אחרונה של הלל אלא שרבינו חדא מינייהו נקט וברכת הפירות והדומה לה וברכת עשיית המצות ואלו שאמרנו שאין פותחות וחותמות יש מהם פותח ואינו חותם וכו' והכלל הזה צודק בכל אלו הברכות אלא במעט מברכת המצות כגון ברכת ספר תורה שפותח וחותם ומהברכות שהם דרך שבח והודאה רואה קברי ישראל, וה"ה לקידוש והבדלה אלא חדא מינייהו נקט אבל שאר המצות כולן חוץ מברכת ספר תורה הכלל הזה צודק בהם שפותח ואינו חותם:
כתב הראב"ד ומה חסרה לו המדה וכו' האריכוה וחתמוה עכ"ל. ומה שהוקשה לו והנה קידוש והבדלה כבר ישבתי דחדא מינייהו נקט. ומה שכתב אלא שאין הדבר תלוי אלא במטבע ארוך אינה טענה על רבינו שלא בא רבינו ליתן טעם לדבר אלא להודיענו כללי הדברים:
ב׳
וכל מצות עשה שבין אדם למקום וכו'. פ"ק דפסחים (דף ז' ע"א וב') אמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן כלומר קודם עשייתן ודקדק רבינו לכתוב שבין אדם למקום לומר דבמצות שבין אדם לחבירו כגון עשיית צדקה וכדומה אין מברכין עליהן:
ג׳
והיכן צונו בתורה וכו'. בפ' במה מדליקין (שבת דף כ״ג) מאי מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. וכתב רבינו טעמו של רב אויא שהוא נראה יותר ועוד דאמרינן בברכות פ' מי שמתו (ברכות י״ט:) כל מילתא דרבנן אסמכוה אלאו דלא תסור אלמא כרב אויא קיימא לן. וכתב רבינו אשר יאמרו לך תעשה שהוא בלשון עשה וכתוב בפסוק עצמו:
ד׳
ולמה אין מברכין וכו'. כן כתב רבינו יונה בסוף פרק אלו דברים בשם ר"ע שאין מברכין עליהם כלל:
ז׳
אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה אלא טבילת הגר בלבד וכו'. פרקא קמא דפסחים (דף ז':) גבי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן כו' עד חוץ מן הטבילה מאי טעמא דאכתי גברא לא חזי. וכתב הרי"ף ומפרשי לה רבנן דבטבילת גר בלבד אמרינן אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין:
ומה שכתב מפני שהיה דחוי מעיקרו. כלומר דאילו היה ראוי מעיקרו והדר נדחה אינו חוזר ונראה דהכי אמרינן בסוף פרק שלשה שאכלו (ברכות דף נ"א) בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושכח ולא בירך מהו שיחזור ויברך א"ל מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף אמר רבינא הילכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא טבל ועלה בעלייתו הוא אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי הכא מעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אידחי:
ח׳
כל מצוה שעשייתה וכו'. בפרק התכלת (מנחות מ"ב):
ט׳
כל מצוה שהיא מזמן וכו'. לפי שראה רבינו קצת מצות שמברכין עליהן שהחיינו וקצתן שאין מברכין בא ליתן טעם בדבר דכל מידי דמזמן לזמן קא אתי או שאינו מצוי בכל עת דדמי למצוה הבאה מזמן לזמן וכן כל מצוה שהיא קנין לו בכל אלו מברך שהחיינו וסוכה ולולב מפורשים בברייתא בפרק לולב וערבה (סוכה מ"ו) שמברכין עליהם שהחיינו וציצית ותפילין בתוספתא דברכות פרק אחרון ומקרא מגילה מפורש בריש הקורא את המגילה עומד (מגילה כ"א) ונר חנוכה מפורש פרק במה מדליקין (שבת דף כ"ג) ומילה יתבאר פרק ג' מהלכות מילה אך שופר ומזוזה ומעקה יליף להו מהני:
י׳
אחד העושה מצוה לעצמו וכו' אקב"ו לעשות. כלומר אינו מבחין עתה בין אם מברך בלמ"ד או בעל אלא כוונת רבינו שמברך על העשייה אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו ולמד כן מדתניא בסוף פרק לולב וערבה (סוכה מ"ו) העושה לולב או סוכה לעצמו מברך שהחיינו משמע דדוקא בעושה לעצמו הוא דמברך שהחיינו אבל לא העושה אותה לאחרים:
כתב הרמ"ך אבל אינו מברך שהחיינו אלא על המצוה שעושה נראה מדבריו שהמקדש בבית אחד להוציא הנשים אינו מברך שהחיינו. ומנהגנו לברך וכן ראוי לעשות דכיון דחובה היא לאשה לברך אותה ברכה מברך אותה בעבורה וחשבינן נמי שמברכת היא דשומע כעונה עכ"ל. ומ"ש וכן ראוי לעשות וכו' דבר פשוט הוא וגם רבינו יסבור כן:
היו לפניו מצות הרבה וכו'. פרק לולב וערבה ת"ר היו לפניו מצות הרבה אומר אקב"ו על המצות ר' יהודה אומר מברך על כל אחת בפני עצמה אמר ר' זירא הלכה כר' יהודה ומפרש התם טעמא משום דכתיב ברוך ה' יום יום בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו:
י״ד
(יא-יד) כל העושה מצוה וכו'. רבינו בא לתת טעם למה קצת מצות אנו מברכין עליהן בעל וקצתן אנו מברכין עליהן בלמ"ד וכלל דבריו דלברך בלמ"ד בעינן שיעשה אותה לעצמו ושתהיה הברכה קודם עשיית המצוה אבל אם מברך אחר עשייתה כביעור החמץ שאחר שגמר בלבו לבטל נעשית המצוה וכן לולב מדאגבהיה נפק ביה כמוזכר פרק קמא דפסחים (דף ז') וכן אם סח בין תפילין של יד לשל ראש מברך על מצות תפילין מפני שכבר נעשית מצות תפילין של יד וכן על ספירת העומר מפני שכבר קרב העומר ואנו מונים ממנו ולא מונין לו תקנוה בעל וכן ברכת על דברי תורה לפי שבכל יום ובכל שעה אנו מצווים ללמוד וא"כ קודם שעה זו נצטוו ללמוד תקנוה בעל. וזה הכלל הוא בברכת מצות שהם חובה אבל בברכה של מצות שאינן חובה כנט"י ושחיטה דלא ליכול ולא יטול ידיו או לא ישחוט אינו מברך בלמ"ד להורות שאינה חובה והאי טעמא סגי נמי לעירוב דמצוה שאינה חובה דלא יערב ולא יוציא מביתו מאומה אלא לפי שמצא בו טעם אחר כתבו שעירוב לא שייך ביה עשאו לעצמו לבדו אלא לו ולאחרים וכן אינה חובה. ואפשר שכתב אותו טעם בעירוב לומר דמשום דכשעשה דברי הרשות לו ולאחרים אינו מברך אלא בעל לא רצו חכמים לשנות הברכה אפילו כשעושה אותם לעצמו כיון שאינן מצוות של חובה ואפילו שנטילה עושה אותה לעצמו לא רצו חכמים לחלק במצות שאינן חובה בין קצתם לקצתם. אך קשה שכתב בתחלת דבריו בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו אם עשה אותה לעצמו מברך לעשות לכך י"ל דתלתא גווני נינהו חובה ואינה חובה ודבר הרשות ונט"י ושחיטה הם דברי הרשות שהרי אפשר לו שלא לאכול בשר ולא דבר שיצטרך נטילת ידים אלא פירות או ירקות אבל עירוב אע"פ שאינו חובה מצוה עליו לעשות עירוב שמא ישכח ויוציא ולא תיקשי לרבינו מעל הטבילה דמילתא דרשות היא לא ליטבל ולא ליטהר ואע"ג דחייב אדם לטהר עצמו ברגל לאו חיוב גמור הוא א"נ דלא רצו חכמים לשנות הברכה שלש פעמים בשנה מבכל השנה, וטבילת גר דמצוה היא כבר נתבאר טעמא משום דמברך אותה אחר עשייתה. אך קשה ממקרא מגילה ואכילת מצה ומרור ובשר הפסח שהוא מברך עליהם בעל. ועל מה שכתב
רבינו מל את בן חבירו מברך על המילה הקשה הר"ן דאליבא דמאן דאמר לבער איתמר הכי אבל למאן דאמר על ביעור אבי הבן נמי מברך על המילה וכתב הר"ן כן לפי שהוא ז"ל מפרש דכל הני מיתיבי שאכתוב בסמוך הם למ"ד לבער וסייעתא למאן דאמר על ביעור ולשון הגמרא (פסחים דף ז' ע"א וע"ב) אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך מאי מברך רב פפי אמר לבער חמץ ורב פפא אמר על ביעור בלבער כ"ע לא פליגי דודאי להבא משמע כי פליגי בעל ביעור מר סבר מעיקרא משמע ומר סבר להבא משמע מיתיבי אקב"ו על המילה היכי נימא למול לא סגיא דלאו איהו מהיל אבי הבן מאי איכא למימר אין הכי נמי. מיתיבי אקב"ו על השחיטה התם נמי היכי נימא לשחוט לא סגיא דלאו איהו שחיט פסח וקדשים מאי איכא למימר אין ה"נ מיתיבי נטל לולב לצאת אומר על נטילת לולב שאני התם דמעידנא דאגבהיה נפיק ביה והלכתא על ביעור חמץ. ורבינו אפשר שמפרש דמאן דאמר לבער פירושו אף לבער דעל נמי להבא משמע ואין לשון בברכה שיורה על העבר ומאן דאמר על ביעור פירושו דוקא על ביעור דלשון על משמע שכבר נעשה המצוה והכא נמי משעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק ואותביה למאן דאמר על ביעור מעל המילה דבשלמא למאן דאמר לבער כך לי לברך בלמ"ד כמו לברך בעל דעל נמי להבא משמע אלא למאן דאמר דעל מורה על העבר בשחיטה ומילה ולולב מאי עבר איכא דליברוך עלייהו בעל ומשני דבשחיטה ומילה הוי טעמא משום דלא סגיא דלאו איהו מהיל ושחיט בתמיה כלומר מילה אחר הוא המצווה בה דהיינו האב ושחיטה אינו מצווה עליה וכיון שזה אינו מצווה עליהן אלא שמוציא אחרים ידי חובתן תיקנו בעל לעשות היכרא בין בשמוציא עצמו לכשמוציא אחרים ופריך ממל את בנו ושוחט פסחו דהוה משמע ליה דמברכי נמי בעל ומשני דאה"נ דבלמ"ד מברכי ובלולב תירץ דהכא במאי עסקינן כשנטלו כבר דהוי עבר. ואסיקנא והלכתא על ביעור כלומר דשאני לן בין לבער לעל ביעור דלבער הוי להבא ועל ביעור לשעבר וכיון שכן למדנו דכל היכא דהוי לשעבר א"נ שעושה אותה לאחרים אעפ"י שהיא להבא מברך עליה בעל וכשעושה אותה לעצמו והיא להבא מברך בלמ"ד ולכן המל את בנו מברך למול את הבן וכמו שכתב רבינו. א"נ דרבינו מפרש דמעיקרא הוה ס"ל לגמרא כרב פפא ולהכי אקשי לרב פפי ממילה שחיטה ולולב והוה בדעתיה נמי לאקשויי ליה מברכות טובא מצה מרור תורה ספירת העומר וזולתן אבל מכיון דתריץ גמרא דבלולב מברכי בעל אף לרב פפי מטעמא דכיון דאגבהיה וכו' הא ודאי דמהך תירוצא שמעינן דבכולהו מילי דדמו ללולב דכיון דחשב או הגביה נעשית המצוה שפיר מברכים בעל אף לרב פפי ולהכי לא הדר אקשיה משום ברכה אחרת דכי פסק והלכתא על ביעור לא כרב פפא הוא אלא ככ"ע ומיהו עיקר חדוש לרב פפי הוא מטעם דכיון דאגבהיה דלרב פפא [היכא] דלא הוי טעמא נמי ס"ל בעל. ויש ללמוד דס"ל כשיטה זו מדכתב בסוף פרק זה וכך הוא מברך על ביעור חמץ וכו' עד כמו שיתבאר במקומו:
ט״ו
כתב הראב"ד הנה לדבריו וכו' נפטר ממנו כל היום עכ"ל. דעת הראב"ד ז"ל דכשאמרו בגמרא דלולב משום דכיון דאגבהיה נפק ביה מברך על נטילת לולב דוקא בלולב אמרו שכיון שהגביהו נפטר ממנו כל היום ומשום הכי מברך עליו בעל אבל ציצית ותפילין שמצותן להניחן עליו כל היום אפילו אחר שלבש ונתעטף מברך בלמ"ד ודעת רבינו דלא שנא ואין בזה הכרע. ובמ"ע הפליג דעת הראב"ד לדברים אחרים: כתב הראב"ד וכך הוא מברך וכו'. א"א קשיא לי וכו' ולאכול מרור עכ"ל:
וכתב בעל מ"ע ואני אומר הנני משיב על ראשון וכו' ואיני מבין דבריו שרבינו בתשובתו לחכמי לוניל לא הזכיר במקרא מגילה ונר חנוכה אלא שהם דרבנן. וזה דבר פשוט ומה צורך להביא ראיה מתשובתו ועוד שאפילו שהם מדרבנן חובה נינהו לקרות מגילה ולהדליק נר של חנוכה וכבר כתב רבינו שדבר שהוא חובה אפילו נתכוון להוציא גם לאחרים מברך בלמ"ד ועירוב שכתב רבינו שאינו חובה היינו משום שאילו היה ידוע לנו שלא היה שוכח והיה מוציא מביתו דבר לא היינו מצריכין אותו עירוב והיאך רצה בעל מ"ע להשוות מגילה ונר חנוכה לעירוב. וע"ק על בעל מ"ע שכתב שמצה ומרור מצותן בחבורה ולפיכך מברך בעל וקשה דהא ודאי חובה נינהו וכתב רבינו היתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים מברך לעשות:
ויש שואלים היאך כתב רבינו בפ"ז מהלכות לולב מברך תחלה על נטילת לולב והרי כתב כאן שאם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב והתם כשלא נטלו עדיין עסקינן שכך כתב וכשהוא נוטלן לצאת בהם מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וכולן וכו' ואח"כ נוטל האגודה הזאת וכו'. וי"ל ששם אינו מקפיד על נוסח הברכה אלא כוונתו לומר שמברך על הלולב ואינו מברך על שאר המינין ולשונו מוכיח כך שכך כתב וכשהוא נוטלן לצאת בהן מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וכולם סמוכים לו:
ט״ז
כל דבר שהוא מנהג אף ע"פ שמנהג וכו'. בפרק לולב וערבה (סוכה מ"ד) גרסינן אמר איבו הוה קאימנא קמיה דר' אליעזר ב"ר צדוק ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה שקיל חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים ואמנהגא לא מברכינן וסובר רבינו דכל שכן לשאר מנהגים שאינן מנהג נביאים שאין מברכין עליהן ומשום הכי בר"ח אין מברכין על ההלל דהא מנהג הוא כדאמרינן בפרק בתרא דתענית (דף כ"ח:) דרב איקלע לבבל בר"ח חזנהו דהוו קרו הלילא סבר לאפסוקינהו כיון דחזנהו דמדלגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם. ודעת רבינו להשוות חולו של מועד של פסח לראש חדש והרמב"ן חילק ביניהם ואמר דבחולו של פסח כיון דאיקרו מועד מחייבינן למיקרי הלל בדילוג ולברך וגם הראב"ד מחלק ביניהם אבל ר"ת כתב דבר"ח נמי מברכין דאם איתא דלא מברכין מאי קאמר כיון דשמעינהו דמדלגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם וכי לא היה לו להכיר אי משום מנהג קרו ליה לא הוו מברכי ואין לומר דלא בא בתחלת קריאת ההלל דאי הכי הוה למימר רב איקלע לבי כנישתא. והא דאמרינן בסוכה דאמנהג לא מברכין היינו דוקא במנהג דערבה דלא הוי אלא מנהג טלטול בעלמא. ונ"ל לדעת רבינו שלא בא בתחלת קריאת ההלל והא דלא אמר איקלע לבי כנישתא משום דהוה משמע שכבר היה זמן שהיה בבבל ולא נכנס לבית הכנסת ואין הדבר כן לכך אמר איקלע לבבל ונכנס לבית הכנסת מיד ומצאן קורין את ההלל ולא ידע אי ברכו עליו אי לאו ואפילו נאמר שהיה שם מתחלה ולא ברכו עליו מ"מ סבר לאפסוקינהו מפני שחשש שאם יקראוהו שלם יבאו לברך עליו לאחריו כיון שאין היכר בין הלל דר"ח ליום שגומרים בו את ההלל וכיון דחזנהו דמדלגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם כלומר הרי הם יודעים דמשום מנהג הוא דקרו והרי הם עושים לו היכר ולא אתו למטעי לברוכי עליה. ועוד הביא ר"ת ראיה לדבריו וכתבה רבינו נסים בפרק לולב וערבה ודחאה ודברי מגיד משנה בזה בפרק שלישי מהלכות מגילה:
וכתב הראב"ד ז"ל שלא אמר אלא על חולו של פסח בלבד וכו' וצריך ברכה עכ"ל. דעתו ז"ל בראש חדש כר"ת ולכן מברכין עליו לפרסם שהוא ראש חדש אבל בחולו של פסח דלא שייך האי טעמא אין מברכין עליו כיון שאינו מועד גמור:
וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו וכו'. כן כתב הרא"ש בפרק מי שמתו בשם השאלתות וטעמא דמסתבר הוא דהוי ספק עובר על לא תשא. ועל מה שכתב
רבינו כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושים אותו בלא ברכה קשה שהרי כתב רבינו פרק ב' מהלכות קריאת שמע ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה והרי מספק הוא חוזר וקורא ולמה הוא חוזר ומברך. ויש לומר שכשהדבר עשייתו מחוייבת אעפ"י שהוא ספק כגון ספק קרא קריאת שמע כיון דקיימא לן ספיקא דאורייתא לחומרא ומחוייב הוא לקרות הילכך מברך לפניה ולאחריה כאילו ודאי לא קרא אבל כשמן הדין לא היה חייב לחזור ולעשות המצוה ההיא אלא שתקנת חכמים היא כגון דמאי שמן הדין אינו חייב לעשר משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם אלא שחכמים החמירו לחייבו לעשר וכן יום טוב שני לדידן דבקיאינן בקביעא דירחא אלא דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם כדאיתא בפרק קמא דיום טוב (דף ד:) וכיון דמדינא אין בהם איסור א"כ הם ספק דרבנן ולא בעי ברוכי, וכן על יום טוב שני לא הוה בעי לברוכי אם לא מפני שלא יזלזלו בו כדאיתא בפרק ב"מ (שבת כ"ג). ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתי בפ"ב מהלכות ק"ש בשם הרשב"א ז"ל:
סליק הלכות ברכות בס"ד
כל הברכות וכו'. ורואה קברי ישראל מאלו שהן דרך שבח והודאה וכו'. ועיין במ"ש מרן, וכן יש עוד ברכת הלבנה שכתב רבינו עצמו בפרקין דלעיל והן דרך שבח והודאה.
ה׳
העושה וכו'. עיין להרב בעל ש"ך ביו"ד סי' י"ט ולהפר"ח שם מה שפלפלו בזה והסכים [הפר"ח] עם האור זרוע דיכול לברך אח"כ ובהל' פסח סי' תל"ב הסכים להיפך וכדעת רבינו יעו"ש.
ט׳
כל מצוה וכו' וכן כל מצוה שהיא קנין וכו'. וכתב מרן תוספתא דברכות ע"כ. ואתמהא דאיך ציין תוספתא דרבינו מטעם קנין נגע בה כמו קנה כלים חדשים והתוספתא מטעם מצוה וכך הם דברי מהר"י אבוהב שהביא מרן באו"ח סי' כ"ב דהתוספתא היא מטעם מצוה יעו"ש וכן בספרו הקצר יעו"ש דמורה כדברינו. וכן מצוה שאינה תדירה וכו'. עיין להשיירי כנסת הגדולה סי' כ"ב שהקשה על תירוץ מהר"י אבוהב דמילה ופדיון הבן דכיון דלא קביע להו זמן לא יברך שהחיינו ואילו ר"י בעל הטורים ביו"ד סי' רס"ה כתב מחלוקת בברכת שהחיינו ובסי' ש"ה כתב על פדיון הבן דיברך שהחיינו מטעם דאינה תדירה וחשיבא כמזמן לזמן ונדחק באומרו דמילה הוי לשמונה ימים ופדיון הבן לשלושים ואחד יעו"ש, ולפי דברי רבינו הכא דמברך שהחיינו מטעם דאינה תדירה וחשיבא כמזמן לזמן אין מובן לקושייתו וא"צ לדוחקו דמאן דס"ל דאינו מברך שהחיינו אלא במצוה שהיא מזמן לזמן מברך גם אפדיון הבן והמילה כיון דלא תדירה חשיבא כאתי מזמן לזמן.
י׳
אחד העושה מצוה לעצמו וכו'. מהך דכתב רבינו הכא אין מקום למ"ש המג"א סי' תל"ב סק"ו על מ"ש מרן ואם בעל הבית אינו יכול לטרוח וכו' על סמך הברכה וכו', וז"ל משמע דאם בעה"ב אינו בודק רק מצוה לאחר לבדוק אותו האחר מברך וצ"ע דהיאך יברך הא אין המצוה מוטלת עליו וצ"ל דמ"מ מצוה קא עביד דומיא דמילה דהמצוה על אבי הבן והמל מברך, וחוץ דמה שהביא ממילה אינה ראיה דשאני מילה דחייבין בי"ד וכל ישראל למולו אם לא מלו אביו וכמ"ש רבינו ריש הל' מילה משא"כ בשאר מצוות עוד זאת וכי לא מצא כי אם מצות מילה שמברך השליח הא כל המצוות דשייכי ע"י שליח השליח שעושה המצוה מברך וכמ"ש רבינו הכא והיינו טעמא דכל ישראל הן ערבין זה לזה. אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו. נסתפק השיירי כנסת הגדולה סי' תקפ"ה הגהת ב"י אות ג' אי דוקא העושה לאחרים אינו מברך אבל מברך היוצא ידי חובתו או דילמא אף היוצא אינו מברך. ולענ"ד נראה להכריח דהיוצא ידי חובתו מברך מדקדוק לשון רבינו שכתב אבל אינו מברך שהחיינו אלא העושה לעצמו ומדכתב אבל מורה דקאי לתחילת דבריו ור"ל הוא אינו מברך אבל היוצא ידי חובתו מברך ולא כאפשר לפרש השני שכתב, דלא יבוא לשון אבל וכמ"ש הרא"ם סדר תצא על דברי רש"י שכתב אבל אם נשאה וכו' דמכח תיבת אבל לא פי' דברי רש"י בדרך מרווח והגון יותר ודברי טעם הם למדקדק היטב. ועיין למרן ב"י או"ח סי' תקפ"ה מה שדקדק מדברי רבינו אלו משם מצאתי כתוב וסיים נראה שכן דעת התרומת הדשן דבסמוך וכו' עכ"ל. ודבריו תמוהים וכבר קדמוני החבי"ב והפר"ח במים חיים ואי לא דמסתפינא הו"א דמ"ש שכן דעת התרה"ד לאו לשווינהו לגמרי קאמר כי אם למקצת דהיינו לברכת שהחיינו דלתרה"ד במכל שכן אתי ברם לברכת המצוה עצמה לאו שוים נינהו ומדוקדק בדברי מרן שכתב ונראה דזה כדעת תרה"ד ומאי ונראה שייך כאן והו"ל לומר וכן דעת תרה"ד, ועוד מאי כדעת בכ"ף הדמיון והו"ל למימר וכן דעת תרה"ד, ועוד דא"כ הו"ל להסמיך דעת רבינו עם תרה"ד ולא להרחיקם עד הכא, אשר מכל הני הכרחי נראה לפרש כן דברי מרן על צד הדחק או אפשר דמ"ש וכן נראה דעת תרה"ד הוא ממש להשוות דעת רבינו עם ההיא דתרה"ד שכתב דשורת הדין הוא דלא יברך אלא השומע ומ"ש רבינו דיברך המשמיע היינו לפי מה שאנו נוהגים וז"ש מרן בסוף דבריו ואין נוהגים כן כלומר משו"ה כתב הרמב"ם ז"ל דיברך העושה מעשה וכתב כן לדעת רבינו ממה שראה מ"ש לענין שהחיינו דהוי מודה במקצת להרב תרה"ד ולולי הביא מרן דברי המצאתי כתוב היינו יכולים להשוות דברי רבינו עם תרה"ד בחילוק שחילק הוא בסוף דבריו לענין אחר מדבר שיש בו מעשה לדבר שאין בו מעשה וכן יש לחלק בענין זה דמ"ש רבינו דיברך העושה מעשה היינו במצות שיש בהן מעשה לא כן במצות דאין בהן מעשה דיברך השומע, והיינו טעמא דבאותם שיש בם מעשה היוצא ידי חובתו יוצא מכח שאחד עושה המעשה והוי כשלוחו ולכן מברך העושה לא כן מצוה דקול דשומע דהוי המצוה לשמוע נמצא דהשומע עושה המצוה ולכן יברך והוי היפך הכנה"ג בפירושו לדברי מרן. עוד כתב מרן שם בב"י וז"ל ואפשר דהרמב"ם לא איירי אלא במצוה שיש בה מעשה וכו'. פירוש דבריו דאתי לומר דסברת רבינו הוי היפך מ"ש המצאתי כתוב דאילו להמצאתי כתוב המקדש לאחרים לא יברך שהחיינו ולדידיה מחלק דעד כאן לא כתב הרמב"ם אלא מצוה שיש בה מעשה וכו' וא"כ במקדש יודה הרמב"ם דמברך המקדש שהחיינו דהוי מצוה דלית בה מעשה והוי ממש מ"ש בכ"מ כאן על דברי הרמ"ך שהקשה על רבינו ממה שאנו נוהגים לקדש לאחריני ולברך שהחיינו ושכן ראוי לעשות, וכתב עליו מרן וז"ל ומ"ש וכן ראוי לעשות דבר פשוט הוא וגם רבינו יסבור כן. ופירוש דבריו הוא דכן דעת רבינו בקידוש לפי שהיא מצוה דלית בה מעשה אלא דיבור לא כן במצוה דמעשה והוי ממש מ"ש בב"י. ושוב ראיתי להכנה"ג מהדורא בתרא בנימוקיו על רבינו פי' דבריו שבכ"מ כן אך תמה עליו דלמה לא הקשה על המצאתי כתוב כמו שהקשה על הרמ"ך ז"ל ולא ידעתי איך, אחר שפירוש דבריו שבכ"מ ע"פ דבריו שבב"י הקשה כן והכל אחד, ונמצא הקושיא (להרמ"ך) [להמ"כ] כמו שהקשה בכ"מ וכמ"ש בתחילת דברי.
ט״ו
נטל את הלולב וכו'. וכתב הראב"ד הנה לדבריו וכו'. ולכאורה דבריו תמוהים דאה"נ דקושטא דמילתא הכי הוא דיש לחלק ביניהם וכן רבינו לעיל הל' ה' כתב להתעטף בציצית אחר שנתעטף וא"כ מאי משיג עליו וכן הרב מגדל עוז תמה כן על דברי הראב"ד, ומרן כתב על דברי הראב"ד וז"ל דעת הראב"ד וכו' ודעת רבינו דלא שנא ואין בזה הכרע ומגדל עוז הפליג דעת הראב"ד לדברים אחרים עכ"ל. ודבריו תמוהים דאיך כתב דהמגדל עוז הפליג דעת הראב"ד לדברים אחרים הא בין להמג"ע בין למרן פירוש דברי הראב"ד הוא שרוצה לחלק בין תפילין וציצית לנטילת לולב אלא דלדעת המ"ע גם רבינו הכי ס"ל ולמרן אין הכרע כמ"ש מפשט לשון מרן וצ"ע. גם במ"ש ודעת רבינו דלא שנא ואין בזה הכרע, דבריו תמוהים דאיך ס"ל דאין כן דעת רבינו לחלק כמ"ש הראב"ד והרי לעיל הל' ה' כתב בפירוש להתעטף וכו' אף לאחר שנתעטף, ואם דלא מבחין רבינו בלשון בין על ללמ"ד דקאי אעיקרא אי יברך או לא וכמ"ש מרן לדעת רבינו הל' י' גבי אקב"ו לעשות וכו', חוץ דיש לחלק בניהם ועוד דא"כ הו"ל לומר כן בהך דינא דעיטוף דקדים. ולענ"ד נראה בכוונת מרן דהוא ס"ל לדעת הראב"ד לדעת רבינו דמ"ש להתעטף לאו בדוקא אתמר ולא נחית רבינו אלא אי יברך או לא ומוכרח הוא דאל"כ מאי משיג עליה הראב"ד ואהא אתי מרן לומר דאין בזה הכרח אלא לשון רבינו שם בלהתעטף בדוקא ורבינו והראב"ד לענין דינא שוין ושיעור הלשון כך הוא דעת הראב"ד וכו' ודעת רבינו כלומר לדעת הראב"ד וכו' ואין בזה הכרע וכו' ודוק. ואי לא דמסתפינא הו"א בכוונת הראב"ד דלאו להשיג על רבינו אתא אלא לפרש, והכי פירושו הנה לדבריו וכו' ר"ל לכאורה כך נראה ואינו כן דלא דמי הא להא ויש לחלק.
ט״ז
כל דבר שיסתפק וכו'. וכתב מרן קשה שהרי כתב רבינו פ"ב מהל' ק"ש ספק קרא וכו' והרי מספק חוזר וקורא וי"ל וכו' ומה שיש לדקדק עוד בזה וכו'. פי' דעדיין קשה לפי חילוק זה ממילת אנדרוגינוס, וכן שאלו להרשב"א ממילת וכו' יתבאר שם ואהא השיב הרשב"א הביאו (הטור) [הכ"מ] הלכות ק"ש, כלומר ומוכרח תירוץ הרשב"א כדי ליישב מכל המקומות ועיין מ"ש בחידושי על הטור הל ק"ש על דברי הרשב"א. ועיין להרב המגיד פ"ג מהל' חנוכה הל' ה' מ"ש לדעת רבינו ליישב מה שהשיג עליו הר"א ז"ל דהשיג דהלכה כרבא דאמר דאין הטעם לדמאי אלא מפני שרוב עמי הארץ מעשרין וקשיא טובא דבהלכות מילה השיגו וז"ל אם אנדרוגינוס ספק מברך עליו ועל ספק דאורייתא מברכין וכו' מכלל דעל ספק דרבנן אין מברכין ולפי טעמו גם בספק דרבנן מברכין אלא דמאי שאני מפני שרוב עמי הארץ מעשרין. ולכאורה אמרתי דמ"ש במילה הוא אפי' אליביה דרבינו דעל ספיקא דוקא בעי ברוכי כמו ק"ש קשה דיברך באנדרוגינוס שהוא ספק תורה, ולדידיה הלכתא כרבא כמ"ש בהל' חנוכה. ברם בלא"ה צריך להתבונן בדברי הראב"ד במילה מרישיה לסיפיה ודוק. והלח"מ שם בהל' חנוכה האריך בפרטים אלו וראשונה הקשה על הרב המגיד שכתב שם דלא פליגי וכו' וז"ל וא"כ לא צריכנא ביו"ט טעמא דלא לזלזלו ביה שהרי ביו"ט עיקר תקנתו על הספק וכו', ועוד קשה וכו' יעו"ש. ולענ"ד דברי הרה"מ ברורין ור"ל דלא פליגי לענין דינא דלא נפקא לן מידי דלא מצינו נדון בזה כי היכי דניפוק מינה לענין דינא והם לא באו אלא ליתן טעם בדמאי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכיון דלא נפק"מ לענין דינא לא חשש רבינו לתפוש טעמא דרבא אלו פי' דבריו בקיצור. עוד כתב הלח"מ וז"ל ונ"ל לתרץ וכו' אינו ר"ל שיש לו ג"כ ספק בברכות וכו'. יפה הקשה החכם השלם יעקב איש תם דלפי פי' זה קשיא על רבינו דידיה אדידיה דמדיוקא דרישא נפקא כמ"ש הלח"מ דאי ברור לו שקרא ק"ש אע"פ שקראה בלא ברכה לא יחזור ויקראנה בברכותיה ואילו מדיוקא דסיפא משמע בהיפך דוקא אי נסתפק אי בירך או לא בירך לא יחזור הא ברור שלא בירך חוזר וקשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. ועוד קשיא ליה דעדיין מה תיקן בזה דגם עכשיו קשיא מאי שנא דכשברור לו שלא אמרן הברכות וספק קרא ק"ש קורא בברכות וגבי מילה הוא ספק אי חייב במילה ודאי שלא בירך והוי דומה בדומ' ואם נפשך לחלק כמו שחילק הכנה"ג בהל' ק"ש סי' ס"ו יעו"ש ולזה כיון הלח"מ, א"כ א"צ לפרש פי' חדש בדברי רבינו אלא להניח הפי' כפשטיה וכעת צריך להתיישב. עוד כתב וז"ל והר' יונה כתב פרק מי שמתו וכו' עד והרי הוא דומה לכוי וכו' עכ"ל. ונראה לענ"ד לחלק דשאני כוי ממעשר דמאי דכוי כל אדם מסתפק בו והוי ספק דאורייתא לא כן דמאי דאי לאו רבנן מהימנינן לעם הארץ דעד אחד נאמן באיסורין וכן מדאורייתא אזלינן בתר רובא ורוב עמי הארץ מעשרין אלא דרבנן לא הימנוהו ונמצא ספק זה מדבריהם וק"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות ברכות פרק י״א
ב׳
וכן אינו חייב לבנות בית כו'. הנה משמע מכאן דהחיוב מה"ת לעשות מעקה רק בשעת בנין והך דב"מ ד' ק"א ע"ב שם גבי שוכר רק מדרבנן ועיין בספרי פ' תצא פסקא רכ"ט רבי אומר בשעת חדשתא עשה לו מעקה ע"ש ועיין תוס' קידושין ד' ל"ד ע"א מה דמחלקי בין לאו לעשה ועיין כתובות ד' ע"ז ע"ב ולא היא מהוה הוה כו' ע"ש ועיין קידושין ד' ע' ע"א גבי הך דר"נ ועיין מו"ק די"א ע"א ובירוש' שם ומה שכתבתי בזה בהל' בית הבחירה: [השמטה גבי מעקה. והנה מלשון רבינו בהל' בה"ב מוכח דבהמ"ק צריך לעשות לו מעקה וכן משמע מלשון הספרי פ' תצא ואף דקי"ל בחולין דף קל"ו דבתי כנסיות פטורים ממעקה וע' ביומא דף י"ב ודף י"א גבי מזוזה אך י"ל כיון דקי"ל בונים בחול ואח"כ מקדישים ור' ס"ל בספרי דהמעקה צריך לעשות בשעת בנין לכך צריך מעקה ועיין בפ"ד דמדות: ע"כ השמטה]
כיצד הרי שנתעטף וכו'. עיין תוס' סוכה ד' ל"ט ע"א והנה רבינו ז"ל בהל' אישות פ"ג הל' כ"ג ובפרק י' הל' ו' מחלק שם בין ברכת אירוסין לברכת נשואין דבברכת אירוסין אינו מברך אח"כ ובברכת נשואין מברך דס"ל דאירוסין אינו דבר הנמשך ונשואין הוא דבר הנמשך וזה ג"כ שיטת רבינו בהלכות גירושין ס"פ י"א גבי מניקת דמחלק בין ארוסה לנשואה משום דבנשואין בכל יום הוה איסור חדש ולכך יוציא ולא מחמת מה שכתבו התוס' ביבמות שם ועיין במה דפליגי רבינו ז"ל עם הראב"ד בפ' י"ח מהל' אישות הל' י"ד אם גבי מזונות שייך דין קדימה דכל יום ויום הוה חיוב חדש ועיין תוס' כתובות ד' מ"ז ע"ב אם יכולה לומר אכל זמן איני ניזונית ואיני עושה ועיין במה דפליגי רש"י ותוס' ז"ל ב"מ ד' צ"ו ע"ב גבי בעל בנכסי אשתו מי מעל אם ר"ל משעת נשואין או אף לאחר נשואין שבכל יום ויום הוא חיוב חדש ועיין בירושלמי פ"ט דכתובות ה"א מזכותו אתה למד חיובו דאם נפלו לה נכסים לאחר נשואין במה זכה בהן ע"ש חזינן דס"ל דאינו נעשה בכל יום ויום חיוב חדש לזה ועיין בהני תרי לישני דב"ב ד' קנ"ז ע"ב גבי דאקני אם לוה ולוה וחזר וקנה אם לקמא משתעבד ועיין ברש"י נזיר ד' י"ג ע"א דפירש שם דגבי על מנת שאין לך עלי שכו"ע מוכח שם דס"ל דכל דבר ודבר הוה חיוב פרטי בפ"ע ועיין בירושלמי פ"ה דכתובות ה"א לא נמצא קונה אשה ומטלטלין בשוה פרוטה משמע דזה לא דבר הנקנה ממילא ועיין בגיטין ד' פ"ה ע"א חוץ מירושתך מהו אם הוה שיור בגט ע"ש ועיין ירושלמי פ"ז דגיטין לא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה לאחר ע"ש בהלכה ג' ועיין תוס' קדושין ד' ס"ח ע"א דמידי דלא פקעי קדושין ש"מ דתפסי קדושין ע"ש ועיין ביבמות ד' ע"ט ע"ב כגון שנפלה לו ואח"כ נפצע. ובזה י"ל מה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' גירושין פ"י ה' כ"ג אם מוטל עליו חיוב לרפאות אשתו שנשתטית משום דס"ל לרבינו דהני דברים דהבעל מחויב ליתן לאשתו דהוא מחמת הנשואין בכל יום ויום הוה חיוב חדש כמ"ש וכיון דבשוטה לא שייך זה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה פקע החיוב:
ח׳
כל מצוה שעשייתה הוא גמר חיובה. ובהלכה י"א בענין אם מברכין לעשות או על העשיה, והנה באמת נ"ל דהא דאמרינן בפסחים ד' ז' ע"ב גבי מילה למול לא סגיא כו' אבי הבן כו' ג"כ כן והוא דנ"ל דעל אבי הבן מוטל רק המצוה למול ולא שיהיה נימול דאף אם אמרינן דאם נמשך ערלתו הוה כערל מ"מ אין שוב על אבי הבן חיוב יתירה משאר ב"א וב"ד עיין מש"כ לקמן בהל' מילה הלכך כיון דהוא גמר המצוה שייך בו לשון למול דכבר עשה הדבר משא"כ בב"ד דמוטל עליהם החיוב שיהיה נימול אז צריך לברך על המילה דהדבר לא נגמר עדיין וכן הדין גבי פסח וקדשים שם דגבי בעלים מוטל החיוב הפעולה וגבי ב"ד מוטל שיהיה נפעל ועיין במנחות ד' י"ט ע"א דלא הוה משום בעלים רק גבי פר כה"ג ובאמת שם ר"ל למ"ד פר כה"ג שחיטתו כשרה בזר דלא כמש"כ התוס' שם ד' ה' ע"א וביומא ד' מ"ב ע"א בשם הרי"ק ע"ש רק דלמ"ד פסולה אז הוה מטעם זרות כמבואר ביבמות ד' ל"ג ע"ב ע"ש וכמ"ש התוס' ישנים שם רק למ"ד כשר בזר אז בעי דעת בעלים ובעי שליחות עיין תוס' קידושין ד' מ"א ע"ב ובירושלמי שם דמפסח אין ראיה דאדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו וא"צ שליחות ועיין תוס' שם ד' ל"ו ע"ב אך עיין בירושלמי יומא פ"ג ה"ז אמר שם דגם שעיר של יוהכ"פ צריך כהן בשחיטה ושם ודאי לא שייך בעלים וע"כ כדכתיבנא ולא כתוס':
י׳
היה לפניו כו'. עיין בירושלמי דמאי פ"ה דאמר שם לחד אמורא דמברך עליהן ברכה אחת אם הפרישן בב"א ע"ש וצ"ל משום דשם תרומה אחת היא עיין במעילה ד' ט"ו ע"ב וגם י"ל משום דכיון דאסור להקדים הוי כחדא מלתא ועיין בתוספתא דמכות פ"ג פלוגתא דר"מ ורבנן אם מעש"ש ובכורים מצטרפין להדדי ועיין במנחות ד' ע' ע"ב גבי חדש דמבואר שם דקלי וכרמל מצטרפין זע"ז אף דהוה ב' לאוין עיין כריתות ד' ה' ועיין פסחים ד' מ"ה ע"א גבי איסורי נזיר ועיין ירושלמי שבת פ"ז גבי הך דקדשי בדה"ב מצטרפין עם קדשי מזבח ע"ש ושבועות ד' כ"ב ע"א גבי קונמות ע"ש וצ"ל דכיון דמבואר בירושלמי פ"א דחלה דכל שחייב על קלוי משום חדש אז חייב אאינך ולכך מצטרפין ע"ש ועיין בירושלמי פ"ג דמעשר שני ה"ה גבי כרי שהוא טבול לראשון ושני אם התרה בו משום שני אם לוקה ע"ש:
י״א
מברך לעשות כו'. עיין בירושלמי סוף פ' קמא דדמאי גבי פדיון מעשר שני דמברך על ע"ש וצ"ל דכיון דהוה ממון גבוה אף דרחמנא קריא מעשרו עיין ב"ק ד' ס"ט וכ"מ מ"מ לא מקרי לעצמו, וכן פסק רבינו פ"ד מהל' מע"ש ה"ג ע"ש:
י״ג
הפריש להם תרומה כו'. עיין בירושלמי ברכות פ"ט ובתוספתא ברכות פ"ה מבואר להיפך ועיין רש"י ברכות ד' מ' ע"ב ע"ש. אך כך דהנה יש בהפרשת תרומות ומעשרות שני פעולות אחד מה שמתיר השיריים ואחד מה שמקדיש הדבר עיין מש"כ רבינו ז"ל בפכ"ג מהל' שבת הל' ט' והל' י"ד ועיין ביצה דף ט' ע"א דגבי חו"ל ליכא מתקן רק מקדיש ותוס' חגיגה ד' ח' ובכורות ד' נ"ח ועיין נדרים ד' י"א וי"ב ע"ש וזהו כונת הראב"ד ז"ל בהל' בכורים פ"ה הל' י"א וקורא לה שם ואומר כו' ר"ל כך דכבר כתבתי בזה בהל' תרומות דלהתיר השיריים די בהפרשה וקביעות ולהקדיש הדבר צריך קריאת שם וא"כ בחו"ל דלא שייך תיקון הברכה רק על ההקדש ולהיפך גבי מעשר עני או מעשר ראשון בלא תרומת מעשר אז הברכה רק על התיקון לא על ההקדש ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפ"י מהל' מאכ"א הל' כ' ע"ש אבל באמת דהא צריך לברך ג"כ על הנתינה שהוא מצוה עיין ב"מ ד' י"א ע"ב וחולין ד' קל"ד ע"ב ועיין ברש"י גיטין ד' מ"ז ע"ב ותוס' נדרים ד' ל"ו ע"ב ועי' תוס' בכורות ד' י"א ע"א משמע שבשעת ההפרשה מקרי ג"כ גדר נתינה דזכו בו הכהנים ועיין נדרים ד' פ"ד ע"ש אך באמת נ"מ לפי מה דסבירא לרבינו ז"ל בפ"ד מהל' תרומות דיכול לתרום משלו על של חבירו בלא דעת בעלים וטובת הנאה שלו א"כ נמצא דההקדש הוא שלו רק תיקון השיריים הוא של חבירו וגם מצות הנתינה הוא קיים לכך צריך ג"כ לברך להפריש ורבינו מיירי כגון בשליח ועיין סוף פסחים ד' קכ"א גבי פדיון הבן דמברך על וצ"ל דשם החיוב משום פדיון ומשום מתנות כהונה וכ"ז שהכהן לא קבלם אין עליהם כלל שם מתנות כהונה ושם פדיון נמצא דלא הוא בעצמו מקיים המצוה ונ"מ אם פדה את עצמו דאז החיוב ליתן לכהן רק משום גדר אחריות עיין בכורות ד' נ"א ע"ב ושם ד' י"ב ע"ב ועי' רש"י חולין ד' קל"א ע"א גבי נכסי כהן ובהך דשם בכורות ד' מ"ט שזה מצותו על אביו ע"ש ובקדושין ד' כ"ט ולכך ס"ל לרבינו ז"ל בהל' בכורים פ' י"א דליכא גבי פדיון הבן כהן המסייע בביהג"ר דלא כתוס' בכורות דף נ"א ע"ב וזהו כונת המשנה שם ד' נ"א ע"א לפיכך אם רצה הכהן ע"ש דכיון דכ"ז שלא נתן אין עליו שם מתנה כלל ליכא משום כהן המסייע ונ"מ ג"כ לגבי ראשית הגז ועיין תוס' ב"ק ד' ס"ו ע"א ע"ש וגם נ"מ לדין פה"ב בשבת ויו"ט עיין רש"י ביצה ד' כ"ז ע"ב דאין פודין הקדש ביו"ט ועיין תו"כ פ' אחרי דאין פודין מע"ש ונטע רבעי ביוהכ"פ ע"ש וזה נ"מ אם במה שמתקן הדבר או בעבור שמקדיש הפדיון:
ט״ו
מכאן אתה למד כו'. עיין בהשגות מש"כ דזאת הברכה הוקבעה על נרות שבמקדש כו' משמע מדבריו שצריך לברך על נרות שבמקדש ואף דקיי"ל דאם הדליקן זר כשר כמבואר ביומא ד' כ"ד ע"ב ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפ"ט מהל' ביאת מקדש הל' ז' ע"ש אך באמת לפי המבואר בתו"כ פ' אמור פי"ז מוכח דנר מערבי היה צריך דוקא כהן להדליקה ומשום שהוא מדליק אותה מעל המזבח כמש"כ רבינו ז"ל פ"ג מהל' תמידין ומוספין הל' י"ג ע"ש ועיין ביומא ד' מ"ה ע"א וכי תעלה על דעתך כו' ועי' בתוס"י יומא ד' כ"ד מה שהקשו דהא הציווי בהעלותך הוא לאהרן ולבניו ע"ש, אך די"ל כך דהנה מבואר מנחות ד' מ"ט דבהדלקה הראשונה אז נתחנכה המנורה ע"ש ולזה בעי דוקא כהן דלעשות אותה כלי שרת בעי כהן: בהשגות. מה שהקשה ממצה ומרור ועיין בכסף משנה מה שכתב בשם בעל מ"ע ותמה עליו ע"ש אך באמת הנה מדברי רבינו בספר המצות מוכח דבזמן שיש פסח והוא ראוי לעשות פסח אז פסח מעכב את מצה ומרור והא דמבואר בתוספתא פסחים סוף פ"ב דאינו מעכב זה רק בזמן שאינו יכול ולכך נקרא מצה ומרור רק מכשירי פסח כמבואר פסחים ד"צ ע"א ועי' שם דצ"א ע"ב גבי נשים לר"ש ועיין בקידושין ד' ל"ז ע"ב והוה כהך דמנחות ד' מ"ה ע"א דבזמן שישנן מעכבין זא"ז ע"ש ועי' בירוש' נזיר פ"ו גבי תנופה בנזיר כה"ג ע"ש ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' ק"פ סוף פ"ד דאם נמנה ממעות הפסח על מצה ומרור יצא לחולין ע"ש ובזה א"ש מה דרבינו ז"ל לקמן בהל' חמץ ומצה פ"ח הל' ז' שינה מלשון התוספתא ונקט על אכילת הזבח וכן הפסח ולא כמבואר בתוספתא סוף פסחים משום דס"ל לרבינו דהתוספתא קאי למ"ד שוחטין הפסח על היחיד וכן החגיגה עיין פסחים ד' ע' ע"א וכ"מ בזה ואנן לא קיי"ל כן ועיין רש"י ברכות ד' מ"ח ע"ב ד"ה כי הוא יברך ועיין תוספתא ברכות פ"ה ע"ש דנקט לשון לאכול ועיין בנדרים ד' ד' ע"ב אם שייך גבי אכילת בעלים גדר מצוה וכבר הארכתי בזה במקום אחר אך עיין בתוס' יבמות ד' מ' ע"א דהמקריב יש עליו חיוב לאכול ועיין זבחים ד' ק"א ע"ב ברש"י ד"ה לא בבמה מוכח דגם בבמה מי שהקריבה עליו המצוה לאוכלה ועיין רש"י ע"ז ד' כ"ה ע"א ד"ה דמחית ע"ש ועיין תוספתא דמנחות פ"ז ע"ש:
ט״ז
כל דבר כו' כגון קריאת הלל. עיין בהשגות הראב"ד מש"כ דהלל של ר"ח כדי לפרסמו עיין סוכה ד' נ"ד ע"ב ובירושלמי פ"ט דשקלים דהשיר כדי לפרסמו וזהו באמת ר"ל הא דאמרינן בר"ה ד' ח' ע"ב וכ"מ שהחודש מתכסה בו היינו דבכל ר"ח צריך לומר השיר של ר"ח כדי לפרסמו ובר"ה הוא להיפך דאומר שיר של יו"ט כמבואר שם ד' ל' ע"ב ע"ש ועיין בירושלמי פ"ד דברכות ה"א בעין טב דאינון ידעי אימת ירחא כו' ובאמת בזמן ב"ד הוה שופר לקידוש ר"ח כמבואר בסנהדרין ד' מ"א ע"ב ונדה ד' ל"ח ע"ש. ובאמת בזה א"ש מה דאמרינן בירושלמי דר"ה פ"ג ה"ו כזה תוקעין בעין טב ועיין בתוס' שם ד' כ"ה ע"א וכ"מ בירושלמי ונ"ל דר"ל של ר"ח ובזה א"ש והנה בגמ' דסוכה ד' נ"ה ע"א אמר דצריך תרי היכירי ע"ש ועיין בזבחים ד' כ' ע"ב ותוס' יומא ד' ל"א ע"ב ע"ש והוא באמת עוד יש היכר מה דמנהגנו לברך ר"ח בשבת קודם והנה בירושלמי דסנהדרין פ"ה ה"ג אמר שם ר"ז כגון אנא דלא צלינא מוספי עד דידעי אימת ירחא והנה גם יש נוהגים לומר שיר של ר"ח בר"ח וא"כ נמצא דזה ג"כ היכר וא"כ לפי זה אם אמרינן הך שיר וגם ברכו בשבת ר"ח אז א"צ לברך ואם לא עשה זה או זה צריך לברך. ובזה א"ש מה דאמרינן בתענית דכ"ח ע"ב דרב ע"ש וכך דבא"י צריך לברך לכוון זמן ר"ח וכעין דאמר בירוש' הנ"ל משא"כ בבל עיין עירובין דף ל"ט ע"ב וא"ש מ"ש התוס':
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קובץ על היד החזקה · הלכות ברכות פרק י״א
ו׳
אבל אם שחט כו'. הש"ך בי"ד סימן י"ט הביא דשיטת הג"א חולק על רבינו אלא דבכ"מ מברך אחר המצוה מלבד ברכת הנהנין דאסור ליהנות כיון דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה הואיל ואידחי אידחי עכ"ל. והש"ך מב"ר לשיטת רבינו מלשון הגמ' שם מברכות נ"א ועיין פ"ח דחה ראייתו ובספ' כנפי יונה כתב כוונת הש"ך דלא הו"ל לגמ' לאורוכי לומר כ"א התם מעיקרא גברא ל"ח ומדסיים בגמ' הואיל ואידחי אידחי משמע דבכל דוכתין אידחי מברכה. ואפשר לדחות ראייה זו דהנה בסברת א"ז הא דמודה בברכת הנהנין לפי מה דמשמע מסיום לשונו במ"ש והגיע ברכה אחרונה טעמו כיון דעכ"פ יש כאן ברכה למה לו לברך עוד ברכה מה שכבר עבר אבל בשאר דברים שאין כאן ברכה אחרונה מסתבר דתיקנו חכמים לברך גם אחר המצוה כדי שלא תהיה מצוה בלא ברכה ונ"מ באם אכל פחות מכשיעור וגמר בדעתו שלא לאכול או שאין לו מה לאכול שוב מחוייב לברך ברכה ראשונה. ואפשר לומר נמי בכוונתו דבכ"ע קאמר הא"ז כיון שעבד איסורא שנהנה בלא ברכה שוב א"א לתקוני וזה שדייק תלמודא הואיל ואידחי אידחי דבכ"ע א"י לברך כיון דעבד איסורא ומ"ש הש"ך ראייה מפ"ק דפסחים עיין בנקה"כ ובספ' כנ"י שם הב"ר לשיטת רבינו מהא דקיי"ל א"ח סימן רכ"ז בשמע קול רעם תכ"ד דיצא וכ"ה בירושלמי ואם ברכת השבח לאחר כד"ד לא יצא כ"ש בברכת המצות בלשון עתיד ועיין ט"ז שם וגם ראיה זו נדחה קרא לה. ולדינא נראה עיקר כדעת הא"ז דאף אם האמת כדברי הש"ך דמשמע מגמ' כשיטת רבינו מ"מ הא רבינו ס"ל דגם בברכת הנהנין מברך אח"כ. ובחידושי רשב"א שם הביא שיטת הראב"ד דפסק כרבינא מביאו הב"י בא"ח סימן קע"ב ובמג"א סימן קנ"ח ואף דבגמ' מדחי לדרבינא לא שבקי' פשיטותא דרבינא ואף דלא קיימ"ל כשיטת הראב"ד משום דחיי' הגמ' מ"מ בשאר מצות לא נדחים דברי רבינו וקיימ"ל כוותי' דרבינא בשאר מצות אליבא דכ"ע ובזה נדחים כל ראייתו דו"ק ותשכח ואף אם יש לחוש לספק ברכה ולהקל כנגד שיטת רבינו עכ"פ תכד"ד כדאי הוא הרב פר"ח לסמוך עליו שהבין שגם רבינו מודה בכה"ג ובגר דלא תקנו חכמים שיברך תכד"ד משום דמסתמא שוהה בטבילה יותר מכ"ד ולא רצו להטריח אותו ועיין בפלתי והנראה לענ"ד כתבתי:
י״ב
מל כו' מברך למול כו'. עיין כ"מ קושי' הר"ן על רבינו. ולענ"ד דעת רבינו הוא נכון והוא דהרי מסקי' בגמ' בלבער כ"ע לא פליגי דלהבא משמע והא דאנן קיי"ל דלומר על ע"כ צ"ל דהטעם משום דצריך להשמיענו חידוש בברכות כמ"ש הראשונים וכ"ז אי ליכא חידוש בהיפך אבל בברכת המצות שאפשר לעשות ע"י עצמו שמצוה בו יותר מבשלוחו אזי אם מברך בלמ"ד מורה ע"ז שמחוייב לעשות בעצמו וא"כ בכה"ג ודאי דקיימ"ל כמ"ד לבער ושפיר מחויב למול ולשחוט הפסח. ועיין בספר המכריע בסימן ס"א סיים שם אחר שהאריך בכמה חלוקים שכתבו ראשונים דליתא להני כללי ולא דקדקו חכמים בדבר שלפעמים כתבו על המעשה ולפעמים כתבו לעשות והבא לחלק ביניהם אינו יוצא מידי קושיא לעולם והוא נצרך להדחיק לעיילי פילא בקופא דמחטא וסוף דבר אינו מעלה עכ"ל. ועיין בתשו' מהרי"ל סימן י"ח והובא בספר יד דוד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות ברכות פרק י״א
ב׳
מברך עליה קודם לעשייתה. הנה בירושלמי פרק הרואה הלכה ג' מצוות אימת מברך עליהן, ר"י אמר עובר לעשייתן ר' הונא אמר בשעת עשייתן כו' טעונות ברכה בשעת עשייתן חוץ מתקיעה וטבילה וי"א קדושין בבעילה. ופירושו דכמו דאמר בירושלמי פרק כיצד מברכין אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס, משום דחיישינן שמא לא יבוא לידו הך ככר ואם יבא אח"כ יהא צריך לברך וכמו שכתב הרמב"ם אין מברכין לא על אוכל ולא על המשקה עד שיבוא לפניו ואם בירך ואח"כ הביאו לפניו צריך לחזור ולברך כן סובר הירושלמי בכל המצוות שצריך לברך בשעת עשייתן שמא לא יבואו לידו, לבד טבילה צריך לברך קודם שבשעת הטבילה פיו במים, או לאח"כ כתלמודין, וכן תקיעת שופר שבפיו תוקע וכו' - וע"ז אמר שם עוד אמר ר' יונה אית לך חורי תפילין ש"י עד שלא יחלוץ תפילין של ראש עד שלא ייבה. פירושו, דבני מערבא מברכי אקב"ו לשמור חוקיו כשמסלקין התפילין דסברי דושמרת החוקה אחוקת תפילין מדבר וא"כ מברך הברכה טרם שמסלק וחולץ מאתו השל יד, ורק עובר לעשייתן היינו קודם שמסלק השל יד בשעה שסילק השל ראש, וכן של ראש עד שלא ייבה, פירש קודם הנחתו על הראש בשעה שהניח את של יד מברך אקב"ו להניח תפילין, וטעמא משום דאף אם לא יבוא לידו השל ראש להניח, לא יהיה ברכתו לבטלה, דהא הניח את של יד [וכן אם לא יחלוץ השל יד, אינה לבטלה שהלא סילק את הש"ר, רק זה בידו לחלוץ] ותפילין אינן מעכבין זה את זה, ואם יבוא השל ראש ודאי טוב, וע"ז קאמר מן דייבא הוא. לא ייבה הא פירוש כיון ששל יד כבר בא על ידו והניחה, אף אם לא יבוא השל ראש ג"כ מהני ברכתו על של יד, ומאי איכפת לן כיון דלא הוי ברכתו לבטלה, נמצא דברכת להניח תפילין מברך בשעה שמניח את של יד, אע"ג דפוטר את של ראש והוי לשל ראש עובר לעשייתן, וכן כשחולץ את השל ראש מברך לשמור חוקיו, אע"ג דלשל יד דפוטר הוי עובר לחליצתו ועיין ירושלמי לעיל פ"ב ה"ג ודו"ק היטב וברור.
ח׳
אבל אם עשה מעקה. פי' אף ע"ג דעשייתה כשירה ע"י עו"ג מכל מקום מברך. עיין מנחות דף מ"ב.
ט׳
כל מצוה כו' שהחיינו. יעוי' פ"ז מהלכות תמידין ומוספין הלכה י"ח בדברי רבינו מן החדש.
י״א
עשה אותה לעצמו מברך לעשות, עשה אותה לאחרים מברך על העשייה. כדברי רבינו, היא שיטה המחוורת ויצא לו מסוגיא דגמרא הנך חילוקים, החילוק בין עושה מצוה לאחריני לעושה לעצמו, הוא מדאמר לא סגי דלאו איהו מהיל, אבי הבן מאי איכא למימר, והמובן שהמצוה על האב למולו, והחילוק בין מצוה שהיא רשות למצוה שהיא חובה, הוא מדאמר לא סגי דלאו איהו שחיט, פסח וקדשים מא"ל, פירוש דמוכרח לשחוט וחובה עליו, דאין לפרש המובן דמצי אחר לשחוט לא האי גברא, ואם כן קדשים ע"כ שחיטה מצוה בבעלים, והירושלמי אמר ריש פרק ב' דקדושין דאדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו ועיין מנחות דף י"ט אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים כו' וכבר הארכתי במ"א בזה בפלפול. ולכן ע"כ הפירוש כרבינו, דבחולין עיקר השחיטה רשות משא"כ בקדשים, ומה שכתב המגדול עוז ליישב הך דמגילה ופסח ומצה נכון מאד. משום דלא דמי למה שכתב רבינו בעשה המצוה לו ולאחרים בדבר שהוא חובה, דתקיעת שופר מצותה ביחיד כמו ברבים, לא כן הנך דעיקר מצותן הוא בחבורה, ולכן תקנו בעל להורות שהעשייה בצירוף אחרים היא עיקר, ובפרט דאין שוחטין את הפסח על היחיד לכן מברך בעל שהוראה זו היא על עשייה לאחרים שזה עיקר בזה, אבל מצוה שלא נתקן עיקר מצותה לעשות עם אחרים מברך כשעשה לעצמו ולאחרים בלעשות וז"ב ונכון. אולם מעל אכילת פסח לא קשה בל"ז כיון שעיקר המצוה שחיטה וזריקה דמעכבי כבר נעשו מבעוד יום, לכן על אכילת פסחים דלא מעכבא מברך בעל וכמו בנטילת לולב שכבר הגביהו, ולכן תקנו כן במצה ומרור שנאכלין עם הפסח מצוה להיאכל עם הפסח, וגם זה פשוט. וממה שלא הזכיר רבינו מצוות דאכילה, נ"ל דבאכילה שהברכה מורה על המצוה אבל לא על הפעולה דאכילה אוכל אדם אותן מרשות בלא מצוה ג"כ, מסתברא לברך בעל שעל אכילה פרטית זו מצווים אנו מהשי"ת, וכי חשיב רבינו מילי דאין להן ענין מרצון האדם רק מצווי השם יתברך, וכן מקרא מגילה יתכן דבלא המצוה הוא כמו תלמוד תורה. והבן ורשות חשיב שחיטה ונטילת ידים שמתירין אותו לאכילה. אבל ציצית מעקה וכיו"ב חשיב לאינם חובה עיי"ש. אמנם מתוספתא מוכח דכל זבחים מברך לאכול זבחים עיי"ש וזה דלא כמוש"כ בתירוץ הב' ועיין מש"כ רבינו בהלכות בכורים פרק י"א גבי פדה"ב ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שורשי הים · הלכות ברכות פרק י״א
י״א
שורש נוסח ברכות כל העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו עשה אותה לעצמו מברך עשה אותה לאחרי' מברך על העשיה. ע"כ. והקשה עליו מרן בכ"מ ז"ל דלקמן בהלכה ט"ו כתב דנט"י ושחיטה הואיל וכדברי רשות הם מברך על העשיה וזה היפך מ"ש כאן דאף מצוה שאינה חובה עליו כל שעוש' אותה לעצמו מברך לעשות ומתוך קושיא זאת עלה לחלק בין מצוה שאינה חובה למצוה שהיא רשות דנט"י ושחיטה הם דברי רשות שהרי אפשר לו שלא לאכול דבר שיצטרך נט"י ושחיטה אבל מצות עירוב אע"פ שאינה חובה מצוה עליו לערב שמא ישכח ויוציא עכ"ל. ולא נתקררה דעתי בזה דא"כ כשבירר שיחותיו רבינו וכתב כיצד לבש תפילי' כו' היה לו לכתוב ג"כ מצות עירוב שהיא המצוה שאינה חובה עליו לדעת מרן ז"ל. ועוד יש לגמגם בה דבהל' י"ד קרא רבינו למצות עירוב מצוה שאינה חובה סתם ולא גמר עליו כמ"ש כאן. כי ע"כ נראה לע"ד דמ"ש כאן בין מצוה שהיתה חובה עליו ובין מצוה שאינה חובה אין הכוונה כמו שחשב מרן דר"ל בין מצוה שהיא רשות ובין מצוה שהיא חובה אלא לעולם דשתיהם חובה נינהו ולא רשות אלא דהאחת היא מצוה שהיא חובה המוטלת על גופו של האדם ואי אפש' לעשותה ע"י שליח כתפילין וציצית וישיבת סוכה ודומיהן ובין מצוה שאינה חובה עליו ועל גופה לעשותה כי אם שאפשר לקיימה ע"י שליח כמצות מילת עצמו ומילת בנו המוטל עליו ועשיית מעקה והפרשת תרומה ומעשר שכל המצוות האלו הם חובה אבל אינה חובה עליו דוקא שאפשר לעשותה ע"י אחר וכל שעושה אותה בעצמו מברך לעשות משא"כ בדין נט"י ושחיטה שהם רשות וליכא חיובא כלל כמ"ש מרן דאפשר לאכול דבר שלא יצטרך נט"י ושחיטה וכבר הר"ן ז"ל חילק כמ"ש ותמהני על מרן כ"מ איך נעלם ממנו ביאור זה בכוונת דברי רבינו והוא ברור ומבואר ליוצא ולבא בדברי הר"ן ז"ל. ואולם הא קשיא בדברי רבינו דכאן עלה בהסכמה דבמל את בנו מברך בלמ"ד למול ואפילו שהיא מצוה שאינה חובה ומוטלת עליו ואפשר לעשותה ע"י שליח כמ"ש ברפ"ג דהלכות מילה ואילו לגבי מצות פדיון בהלכות בכורים פי"א כתב שהאב הפודה את בנו מברך על פדיון הבן ולא לפדות ומאי שנא ממילה כי שתיהם רמיין על האב כדאיתא בפ"ק דקידושין דכ"ט. ושוב ראיתי להריב"ש בסימן קל"א נשאל על זה ויש לי מקום עיון בדבריו ז"ל שם כי הנה לשאלת השואל נדרש הרב למה האב מברך בפדיון בעל ולא בלמ"ד לפדות כיון דעיקר המצוה עליו דידיה רמיא ומדיוק' דפדה תפדה מרבינן לפודה את עצמו אבל ע"י שליח או ע"י ב"ד לית לן. ועוד שלפי שיטת הרמב"ם גבי מילה דהמל את בנו מברך למול ה"נ הו"ל להאב לברך בלמ"ד כמו מילה והפודה את עצמו בעל שהוא כמו שליח זו היא שאלת השואל והרב ז"ל השיבו וז"ל דלפי שמצוה זאת נעשית ע"י סיוע הכהן מברכין עליו בעל ולפי"ז בפודה את עצמו נמי מברך בעל ולדעת הרמב"ם אפשר לתת טעם לפי שבהאב אפשר להעשות מצוה זו ע"י הבן כשיגדל וכשיגדל אז אי אפשר להפטר כי אם ע"י עצמו וגם שאם היה לו לפדות עצמו ובנו קי"ל דהוא קודם לבנו אלמא עיקר המצוה בעצמו אלא שבקטנותו אי אפשר עכ"ל. והרואה יראה שבתשובה זאת טעמא טעים לאחת מן השאלות ששאל השואל למה זה שינו בנוסח הברכה בין האב לבן אבל למה ששאל עוד השואל דלפי שיטת הרמב"ם בענין המילה הכא נמי גבי פדיון איפכא הוה לן לתקן ע"ז לא זרחה עליו שמש תשובתו ולא ידעתי למה עשה עצמו כאילו לא ידעו. ואולי אפשר דסמך אמ"ש בתחילת דבריו דלפי שמצוה זאת נעשית ע"י סיוע הכהן מברכין עליו בעל. ולפי זה הכריח וכתב דא"כ בפודה את עצמו נמי דינא הכי שיברך בעל וע"ז סיים וכתב דלדעת הרמב"ם שכתב דבפודה את עצמו מברך בלמ"ד יש לתת טעם לפי שבאב אפשר להעשות המצוה ע"י הבן כלומר וכיון דאיכא תרתי דעיקר המצוה היא ע"י אחר וגם אפ' להעשות ע"י הבן מברך עליו בעל משא"כ גבי מילה דליכא אלא חדא לטיבותא מברך בלמ"ד וכעין מ"ש רבינו במצוה שאינה חובה שאם עושה אותה ע"י אחרים דמברך עליה בעל כיון דאיכא תרתי לטיבותא ואם לא היתה כוונת הריב"ש ז"ל לזה אנן בדידן מצינן למימר הכי כ"ן לע"ד. ודע שמתשו' הריב"ש הלזו דקדק הר"ב המפה בי"ד סימן ש"ה ס"י דאין יכולין לפדות ע"י שליח ותמהו עליו דמהיכן משמע ליה כן כיון דבכל התורה כולה קי"ל דשלוחו של אדם כמותו ומ"ש השואל להריב"ש דע"י שליח או ע"י ב"ד לית לן אין הכוונה לומר דאי אפשר לעשות' ע"י שליח כי אם דליכא חיובא לפדותו כמצות מילה דכשלא מלו האב חיובא רמייא על ב"ד ועל כל ישראל למולו. עיין בדברי הש"ך ז"ל שם ולהרב ט"ז ועיין להרב מח"א ז"ל בהלכות זכיה סימן ז' יעו"ש. ולדידי משמע לי שהרב המפה לא דקדק כן מדברי השואל כי אם מדברי הריב"ש בתשו' שכתב דמשו' דאפשר למצוה זאת להעשות ע"י בנו כשיגדל וכשיגדל א"א להעשו' אלא ע"י עצמו הוא שמברך בעל ואם איתא דס"ל דאפשר למצו' זאת ע"י שליח למה זה הוצרך לומר האי טעמא דאפשר ע"י בנו כשיגדל ולמה לא כתב משום דאפשר ע"י שליח כמ"ש הר"ן גם איך כתב דלכשיגדל אי אפ' אלא ע"י עצמו ולמה לא אפשר ע"י אחר ג"כ אלא ודאי דמשמע ליה דא"א לפדיון לפדות ע"י שליח. ושוב התבוננתי בדבר וראיתי שאין זה ראיה דכוונת הריב"ש לא היתה זאת דמה שדקדקנו איך יישב דעת הרמב"ם במה ששינה מדין ברכת המילה לדין ברכת הפדיון בדברים אלו שכתב הריב"ש דלדעת הרמב"ם י"ל לפי שבאב אפשר להעשות מצוה זאת ע"י הבן כשיגדל וכשיגדל אז א"א להפטר כי אם ע"י עצמו כו' בזה העלה יישוב דעת הרמב"ם במה ששינה מדין ברכת המילה לדין ברכת הפדיון דכוונת הריב"ש ז"ל בדברים אלו לומר דגבי מצות פדיון כיון דכשיגדל הבן אז ליכא שום חיוב כי אם על הבן ולא האב וכ"ש על אחרים זו היא עיקר הטעם לכשיברך האב על העשיה כיון דמצוה זו יש בה גבול וזמן על האב דלכשיגדל הבן פקע חיובו של האב וז"ש ולכשיגדל אז א"א להפטר וזהו סיום לשון הרב ואינו מילת' בפ"ע כלומר ואע"ג דלכשיגדל נמי אפשר להפטר ע"י האב או ע"י שליח. מיהו כיון דס"ס הן הן שלוחיו ועל ידו הם באים לפדותו שמקדים לשליח מעות אלו ליתנם לכהן בעבורו ונמצא דעי' המצוה הוא המקיימה קאמר שפיר דלכשיגדל א"א להפטר ע"י אחר ולכך מברך האב ג"כ על העשייה משא"כ במצות המילה דאף דלכשיגדל חיובא רמייא עליה דידיה למול את עצמו מ"מ כל ישראל נמי חייבים למולו כשאינו יודע למול את עצמו וכשמלין אותו לא מתורת שליחות דידיה הוא שעושי' מצוה זאת כי אם מצד עצמן וכ"כ הרא"ש בפ' כיסוי הדם דהמל בנו של חבירו שלא מדעתו כל שאין האב מלו פטור מלשלם עשרה זהובים שכר המצוה משום דכל ישראל חייבים למולו ולאו מתורת שליחות וכ"כ מרן החבי"ב בה' שופר ועיין להרב מח"א ז"ל ה' שלוחי' סימן כ"ה יע"ש. וכיון שכן אין טעם לומר דהאב המל אותו דיברך בעל דומיא דמצות פדיון דהכא שאני שאף לכשיגדל אפשר להפטר ע"י האב ולא פקע מצות האב ממנו לעולם דכל שהוא מלו מחוייב בדבר קרינן ליה ושנייא היא מצות פדיון כמדובר. והנה למה שכת' הר"ב המפה דלא מהני פדיון על ידי שליח מלבד מה שתמהו עליו האחרונים עוד זאת תמה עליו הר"ב שער המלך דאם איתא דא"א לפדיון ע"י שליח א"כ שמעינן מינה דבנותן לכהן פדיון הבן מתנה ע"מ להחזיר אפי' אי אמרינן דמתנה ע"מ להחזיר לאו שמה מתנ' מ"מ בנו פדוי דנהי דלא שמה מתנה מ"מ כיון שהתנה עמו ע"מ להחזיר וכל תנאי שא"א למעשה להתקיים ע"י שליח שתנאי בטל והמעשה קיים שזה אחד ממשפטי התנאי' כדאיתא בפרק המדיר דע"ד ועיין לה"ה רפ"ו מה' אישות ולהלח"מ ז"ל שם. ואפילו אם עבר הכהן והחזיר המעות הבן פדוי דכיון דתנאי בטל ואי בעי לא יהיב ליה כלום השתא נמי דיהב ליה מתנה הוא דיהיב ניהליה. ואם נאמר כן תקשי לן אותה שאמרו בפ"ק דקידושין ד"ו ע"ב אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינ' מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי ואסיק רב אשי דבכולהו קנה משום דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה יע"ש. והשתא איך קאמר רבא למאן דס"ל דמתנה להחזיר שלאו שמה מתנה דבפדיון הבן אין בנו פדוי. וגם רב אשי לא פליג עליה אלא מטעמא דס"ל דשמה מתנה ולמה לא אמרו דגבי פדיון בלא"ה הוא פדוי מטעמא דאמרן דהתנאי בטל והמעשה קיים. ולדידי אין זה מן הקושי דכיון דהתנה ע"מ להחזיר דלא גמר ויהיב לשם מתנה גמורה אי הוה אמרי' דלאו שמה מתנה ודאי דאין בנו פדוי ואף דקי"ל דהתנאי בטל והמעשה קיים וראיה לזה ממ"ש בפרק יש בכור דנ"ה גבי עובדא דר"ח דחזייה לההוא גברא דהוה אזיל ואתי קמיה א"ל לא גמרת ויהבת לשם מתנה אין בנך פדוי ופרש"י בלשון השני אין בנך פדוי ואפי' לא אחזירם לך ולזה הסכים הרשב"א בתשו' סימן קצ"ח ותשצ"ז והרא"ש שם והיינו טעמא ודאי משום דכל דלא גמר האב ליתנה במתנה גמורה אפילו דדינא הוא שלא להחזירם וקנאם הכהן אין הבן פדוי וללשון ראשון שכתב רש"י ז"ל דאין בנך פדוי אם אחזירם לך משמע נמי דאע"ג דאי בעי לא יהיב ליה והרשות בידו כיון שלא התנה עמו בפירוש להחזירם לו אפי"ה אין בנו פדוי וכבר עמד ע"ז הרב מח"א בה' זכיה ומתנה סימן ח'.
ט״ו
נטל את הלולב מברך על נטילת לולב אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול. וכתב הראב"ד בהשגותיו שלדבריו אם לבש אדם ציצית או תפילין ולא בירך כשיזכור ויברך בעל ואינו כן דשאני לולב דמדאגבהיה נפטר ממנו כל היום משא"כ ציצית ותפילין. ומרן כ"מ כתב דדעת רבינו דלא שנא דאין בזה הכרע ובמ"ע הפליג דעת הראב"ד לדברים אחרים עכ"ל. והוא תימא שהרי רבינו ז"ל בפרק זה הלכה ה' כתב בהדייא כדברי הראב"ד וז"ל העושה מצוה ולא בירך גם מצוה שעשייתה קיימת מברך אחר העשיה כיצד הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחילה חוזר ומברך אחר שנתעטף אקב"ו להתעטף בציצית וכן להניח תפילין הרי שכתב בהדייא דאפי' בא לברך אחר שלבש ונתעטף נוסח הברכה היא בלמ"ד ולא בעל והיותר תימה מ"ש שהרב מ"ע הפליג דעת הראב"ד לדעת אחרת. והנה היא היא תמיהת הרב מ"ע ז"ל כמבואר בדבריו ואיך הפליג כוונת הראב"ד לדעת אחרת ונראה דמשמע להו להראב"ד ומרן כ"מ דדברי רבינו בהלכ' ה' אינו הכרח לו' דס"ל גבי ציצית ותפילין דנוסח הברכה היא בלמ"ד דוקא דכיון דאכתי לא קאי רבי' בהכי לחלק בנוסח הברכות בלמ"ד לעל לא דק בלשונו וראיה לדבר שבהל' יו"ד כתב אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אקב"ו לעשות כו' וכתב שם מרן דאינו מבחין עתה בין מברך בלמ"ד למברך בעל אבל אם היה דעתו לחלק בין ציצית ותפילין ללולב היה כותבו בדין זה ומדסתם וכתב מכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה מברך על העשיה משמ' דלא מחלק בהכי ודוק. ועיין בתשו' הרדב"ז בח"ב סימן קנ"ט דס"א ע"ב. וראיתי להכלבו בהלכות לולב שהוק' לו בדברי רבינו דלמה זה תקנו חכמים לברך על הלולב אחר שיטלנו ולברך בעל ולמה לא תקנו שיברך קודם נטילתו ולברך בלמ"ד והשיב מפני שחששו חכמים שמא יבא לברך ברכה לבטלה שאם יבא אחר ויטלנו לעצמו ונמצא מברך ברכה לבטלה עכ"ל ולא ידענא מאי קאמר שהרי בהדייא כתב רבינו בפ"ח מה' לולב שצריך לברך ברכת הלולב קודם שיטלנו בידו ומה ששנינו בברייתא נטל את הלולב מברך בעל היינו אם עבר בדיעבד ונטלו אבל לכתחילה צריך לברך קודם נטילתו גם במה שתירץ שחששו חכמים שמא יבא אחר ויטלנו ונמצא מברך ברכה לבטלה כו' ק"ל דלמה זה לא חששו ג"כ במילה ושופר ושחיטה לקלקולא ויתקנו שיברך אחר העשיה בעל ובהדייא אמרי' בשמעתי' שלא חשו חכמים לקלקולא. ומיהו לזה י"ל דס"ל כמ"ש התוס' בשמעתי' דלולב אע"ג דמדאגבהיה נפק בי' מ"מ עובר לעשייתו מקרי דאכתי מחייב בנענועי' דרבנן אלא דאכתי ק"ל להכלבו למה לא יברך קודם נטילתו ושני שפיר משום שחששו חכמים שמא יבא לברך ברכה לבטלה משא"כ בשאר המצות שאם יברך אחר העשיה לא נשאר לו עוד מה לעשות לא חשו לקלקולא. עוד כת' שם דאין לומר דיטלנו בידו ויברך דהא מצוות אין צ"כ ומה שיש לעמוד בדבריו הללו שדבריו סותרים למ"ש הוא גופיה בהלכות ר"ה גבי שופר דדוק' במצוה דאית בה הנאה הוא דקי"ל דמצוות אינן צריכות כונה ולא בשאר מצוות דלית בהו הנאה וכיון דלולב לית ביה הנאה איך כת' דמיד שיטלנו בידו יצא י"ח דהא מצוות אינן צריכות כונה שזה היפך מ"ש גבי שופר כבר עמדתי על דבריו רפ"ב מהלכות ק"ש בשורש מצוות צריכות כוונה יע"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות ברכות י״א, מתוך הלכות ברכות שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
