הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות בית הבחירה · פרק ז׳

ספר עבודה · 23 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות בית הבחירה · פרק ז׳
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה לְיִרְאָה מִן הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט ל) (ויקרא כו ב) "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ". וְלֹא מִן הַמִּקְדָּשׁ אַתָּה יָרֵא אֶלָּא מִמִּי שֶׁצִּוָּה עַל יִרְאָתוֹ:
הלכה ב׳
וְאֵי זוֹ הִיא יִרְאָתוֹ לֹא יִכָּנֵס אָדָם לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ אוֹ בְּמִנְעָל שֶׁבְּרַגְלָיו אוֹ בַּאֲפֻנְדָּתוֹ אוֹ בָּאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו אוֹ בְּמָעוֹת הַצְּרוּרִין לוֹ בִּסְדִינוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאָסוּר לָרֹק בְּכָל הַר הַבַּיִת אֶלָּא אִם נִזְדַּמֵּן לוֹ רֹק מַבְלִיעוֹ בִּכְסוּתוֹ. וְלֹא יַעֲשֶׂה הַר הַבַּיִת דֶּרֶךְ שֶׁיִּכָּנֵס מִפֶּתַח זוֹ וְיֵצֵא מִפֶּתַח שֶׁכְּנֶגְדָהּ כְּדֵי לְקַצֵּר הַדֶּרֶךְ אֶלָּא יַקִּיפוֹ מִבַּחוּץ. וְלֹא יִכָּנֵס לוֹ אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה:
הלכה ג׳
וְכָל הַנִּכְנָסִין לְהַר הַבַּיִת נִכְנָסִין דֶּרֶךְ יָמִין וּמַקִּיפִין וְיוֹצְאִין דֶּרֶךְ שְׂמֹאל חוּץ מִמִּי שֶׁאֵרְעוֹ דָּבָר שֶׁהוּא מַקִּיף עַל הַשְּׂמֹאל. לְפִיכָךְ הָיוּ שׁוֹאֲלִין לוֹ מַה לְּךָ מַקִּיף עַל הַשְּׂמֹאל. שֶׁאֲנִי אָבֵל. הַשּׁוֹכֵן בַּבַּיִת הַזֶּה יְנַחֶמְךָ. שֶׁאֲנִי מְנֻדֶּה. הַשּׁוֹכֵן בַּבַּיִת הַזֶּה יִתֵּן בִּלְבָבְךָ וְתִשְׁמַע לְדִבְרֵי חֲבֵרֶיךָ וִיקָרְבוּךָ:
הלכה ד׳
כָּל שֶׁהִשְׁלִים עֲבוֹדָה וְנִסְתַּלֵּק לוֹ אֵינוֹ יוֹצֵא וַאֲחוֹרָיו לַהֵיכָל אֶלָּא מְהַלֵּךְ אֲחוֹרַנִּית מְעַט מְעַט וּמְהַלֵּךְ בְּנַחַת עַל צִדּוֹ עַד שֶׁיֵּצֵא מִן הָעֲזָרָה. וְכֵן אַנְשֵׁי מִשְׁמָר וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד וּלְוִיִּם מִדּוּכָנָן כָּךְ הֵם יוֹצְאִין מִן הַמִּקְדָּשׁ כְּמִי שֶׁפּוֹסֵעַ אַחַר תְּפִלָּה לַאֲחוֹרָיו. כָּל זֶה לְיִרְאָה מִן הַמִּקְדָּשׁ:
הלכה ה׳
לֹא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר מִזְרָחִי שֶׁל עֲזָרָה שֶׁהוּא שַׁעַר נִיקָנוֹר. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. וְכָל הַנִּכְנָס לָעֲזָרָה יְהַלֵּךְ בְּנַחַת בְּמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לוֹ לְהִכָּנֵס לְשָׁם. וְיִרְאֶה עַצְמוֹ שֶׁהוּא עוֹמֵד לִפְנֵי ה' כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ט ג) (דברי הימים ב ז טז) "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים". וּמְהַלֵּךְ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה וּרְעָדָה שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים נה טו) "בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ":
הלכה ו׳
וְאָסוּר לְכָל אָדָם לֵישֵׁב בְּכָל הָעֲזָרָה וְאֵין יְשִׁיבָה בָּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵּית דָּוִד בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ז יח) (דברי הימים א יז טז) "וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי ה'". וְהַסַּנְהֶדְרִין שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית לֹא הָיוּ יוֹשְׁבִין אֶלָּא בְּחֶצְיָהּ שֶׁל חל:
הלכה ז׳
אַף עַל פִּי שֶׁהַמִּקְדָּשׁ הַיּוֹם חָרֵב בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ חַיָּב אָדָם בְּמוֹרָאוֹ כְּמוֹ שֶׁהָיָה נוֹהֵג בּוֹ בְּבִנְיָנוֹ. לֹא יִכָּנֵס אֶלָּא לְמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְהִכָּנֵס לְשָׁם וְלֹא יֵשֵׁב בָּעֲזָרָה וְלֹא יָקֵל רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט ל) (ויקרא כו ב) "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ". מַה שְּׁמִירַת שַׁבָּת לְעוֹלָם אַף מוֹרָא מִקְדָּשׁ לְעוֹלָם שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁחָרֵב בִּקְדֻשָּׁתוֹ עוֹמֵד:
הלכה ח׳
בִּזְמַן שֶׁהַמִּקְדָּשׁ בָּנוּי אָסוּר לוֹ לְאָדָם לְהָקֵל אֶת רֹאשׁוֹ מִן הַצּוֹפִים שֶׁהוּא חוּץ לִירוּשָׁלַיִם וְלִפְנִים. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רוֹאֶה אֶת הַמִּקְדָּשׁ. וְלֹא יִהְיֶה גָּדֵר מַפְסִיק בֵּינוֹ וּבֵין הַמִּקְדָּשׁ:
הלכה ט׳
אָסוּר לְאָדָם לְעוֹלָם שֶׁיִּפָּנֶה אוֹ שֶׁיִּישַׁן בֵּין מִזְרָח לַמַּעֲרָב. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין קוֹבְעִין בֵּית הַכִּסֵּא בֵּין מִזְרָח לַמַּעֲרָב בְּכָל מָקוֹם מִפְּנֵי שֶׁהַהֵיכָל בְּמַעֲרָב. לְפִיכָךְ לֹא יִפָּנֶה לְמַעֲרָב וְלֹא לְמִזְרָח מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַמַּעֲרָב. אֶלָּא בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם נִפְנִים וִישֵׁנִים. וְכָל הַמֵּטִיל מַיִם מִן הַצּוֹפִים וְלִפְנִים לֹא יֵשֵׁב וּפָנָיו כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ אֶלָּא לְצָפוֹן אוֹ לְדָרוֹם אוֹ יְסַלֵּק הַקֹּדֶשׁ לַצְּדָדִין:
הלכה י׳
וְאָסוּר לְאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה בַּיִת תַּבְנִית הֵיכָל. אַכְסַדְרָא תַּבְנִית אוּלָם. חָצֵר כְּנֶגֶד הָעֲזָרָה. שֻׁלְחָן בְּצוּרַת שֻׁלְחָן. וּמְנוֹרָה בְּצוּרַת מְנוֹרָה. אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא מְנוֹרָה שֶׁל חֲמִשָּׁה קָנִים אוֹ שֶׁל שְׁמוֹנָה קָנִים אוֹ מְנוֹרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מַתֶּכֶת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ שִׁבְעָה קָנִים:
הלכה י״א
שְׁלֹשָׁה מַחֲנוֹת הָיוּ בַּמִּדְבָּר. מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וְהוּא אַרְבַּע מַחֲנוֹת. וּמַחֲנֵה לְוִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (במדבר א נ) "וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ". וּמַחֲנֵה שְׁכִינָה וְהוּא מִפֶּתַח חֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד וְלִפְנִים. וּכְנֶגְדָּן לְדוֹרוֹת. מִפֶּתַח יְרוּשָׁלַיִם עַד הַר הַבַּיִת כְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. וּמִפֶּתַח הַר הַבַּיִת עַד פֶּתַח הָעֲזָרָה שֶׁהוּא שַׁעַר נִיקָנוֹר כְּמַחֲנֵה לְוִיָּה. וּמִפֶּתַח הָעֲזָרָה וְלִפְנִים מַחֲנֵה שְׁכִינָה. וְהַחֵיל וְעֶזְרַת הַנָּשִׁים מַעֲלָה יְתֵרָה בְּבֵית עוֹלָמִים:
הלכה י״ב
כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת. וּמַה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ שֶׁמְּבִיאִין מִמֶּנָּה הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְהַבִּכּוּרִים מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִין כֵּן מִשְּׁאָר אֲרָצוֹת:
הלכה י״ג
עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת הֵן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְזוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. עֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה מְקֻדָּשׁוֹת מִשְּׁאָר הָאָרֶץ שֶׁמְּשַׁלְּחִין מִתּוֹכָן אֶת הַמְצֹרָעִים וְאֵין קוֹבְרִין בְּתוֹכָן מֵת עַד שֶׁיִּרְצוּ שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר אוֹ כָּל אַנְשֵׁי הָעִיר. וְאִם יָצָא הַמֵּת חוּץ לָעִיר אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לְתוֹכָהּ אַף עַל פִּי שֶׁרָצוּ כֻּלָּן לְהַחְזִירוֹ. רָצוּ בְּנֵי הָעִיר לְהוֹצִיא הַקֶּבֶר מִן הַמְּדִינָה מְפַנִּין אוֹתוֹ. וְכָל הַקְּבָרוֹת מְפַנִּין חוּץ מִקֶּבֶר נָבִיא אוֹ מֶלֶךְ. קֶבֶר שֶׁהִקִּיפַתּוּ הָעִיר בֵּין מֵאַרְבַּע רוּחוֹתָיו בֵּין מִשְּׁתֵי רוּחוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ אִם הָיְתָה בֵּינוֹ וּבֵין הָעִיר יֶתֶר מֵחֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָאן וַחֲמִשִּׁים לְכָאן אֵין מְפַנִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּרְצוּ כֻּלָּן. פָּחוֹת מִכָּאן מְפַנִּין אוֹתוֹ:
הלכה י״ד
יְרוּשָׁלַיִם מְקֻדֶּשֶׁת מִשְּׁאָר הָעֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה. שֶׁאוֹכְלִין קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְפָנִים מֵחוֹמָתָהּ. וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בִּירוּשָׁלַיִם. אֵין מְלִינִין בָּהּ אֶת הַמֵּת. וְאֵין מַעֲבִירִין בְּתוֹכָהּ עַצְמוֹת אָדָם. וְאֵין מַשְׂכִּירִין בְּתוֹכָהּ בָּתִּים. וְאֵין נוֹתְנִין בְּתוֹכָהּ מָקוֹם לְגֵר תּוֹשָׁב. וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ קִבְרוֹת חוּץ מִקִּבְרֵי בֵּית דָּוִד וְקֶבֶר חֻלְדָּה שֶׁהָיוּ בָּהּ מִימוֹת נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים. וְאֵין נוֹטְעִין בָּהּ גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים. וְאֵינָהּ נִזְרַעַת וְאֵינָהּ נֶחֱרֶשֶׁת שֶׁמָּא תִּסְרַח. וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ אִילָנוֹת חוּץ מִגִּנַּת וְרָדִים שֶׁהָיְתָה שָׁם מִימוֹת נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים. וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ אַשְׁפָּה מִפְּנֵי הַשְּׁרָצִים. וְאֵין מוֹצִיאִין הֵימֶנָּה זִיזִין וּגְזוּזְטְרָאוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים מִפְּנֵי אֹהֶל הַטֻּמְאָה. וְאֵין עוֹשִׂין בָּהּ כִּבְשׁוֹנוֹת מִפְּנֵי הֶעָשָׁן. וְאֵין מְגַדְּלִין בָּהּ תַּרְנְגוֹלוֹת מִפְּנֵי הַקָּדָשִׁים. וְכֵן לֹא יְגַדְּלוּ הַכֹּהֲנִים תַּרְנְגוֹלִים בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הַטָּהֳרוֹת. וְאֵין הַבַּיִת נֶחְלָט בָּהּ. וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת. וְאֵינָהּ מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה לְפִי שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים:
הלכה ט״ו
הַר הַבַּיִת מְקֻדָּשׁ מִמֶּנָּה שֶׁאֵין זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת נִכְנָסִין לְשָׁם. וּמֻתָּר לְהַכְנִיס הַמֵּת עַצְמוֹ לְהַר הַבַּיִת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר טְמֵא מֵת שֶׁהוּא נִכְנָס לְשָׁם:
הלכה ט״ז
הַחֵיל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁאֵין עַכּוּ"ם וּטְמֵא מֵת וּבוֹעֵל נִדָּה נִכְנָסִים לְשָׁם:
הלכה י״ז
עֶזְרַת הַנָּשִׁים מְקֻדֶּשֶׁת מִן הַחֵיל שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם נִכְנָס לְשָׁם. וְאִסּוּר זֶה מִדִּבְרֵיהֶם אֲבָל מִן הַתּוֹרָה מֻתָּר לִטְבוּל יוֹם לְהִכָּנֵס לְמַחֲנֵה לְוִיָּה. וּטְמֵא מֵת שֶׁנִּכְנַס לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים אֵינוֹ חַיָּב חַטָּאת:
הלכה י״ח
עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מֵעֶזְרַת נָשִׁים שֶׁאֵין מְחֻסַּר כִּפּוּרִים נִכְנַס לְשָׁם. וְטָמֵא שֶׁנִּכְנַס לְשָׁם חַיָּב כָּרֵת:
הלכה י״ט
עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה. שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לְשָׁם אֶלָּא בִּשְׁעַת צָרְכֵיהֶם לִסְמִיכָה וּלְכַפָּרָה וְלִשְׁחִיטָה וְלִתְנוּפָה:
הלכה כ׳
בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ מְקֻדָּשׁ מִמֶּנָּה שֶׁאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין וּפְרוּעֵי רֹאשׁ וּקְרוּעֵי בְּגָדִים נִכְנָסִין לְשָׁם:
הלכה כ״א
הַהֵיכָל מְקֻדָּשׁ מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ. שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם אֶלָּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם:
הלכה כ״ב
בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה:
הלכה כ״ג
מָקוֹם שֶׁהָיָה בַּעֲלִיָּה מְכֻוָּן עַל קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים אֵין נִכְנָסִין לוֹ אֶלָּא פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ לֵידַע מַה הוּא צָרִיךְ לְחַזֵּק בִּדְקוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָסִין הַבַּנָּאִים לִבְנוֹת וּלְתַקֵּן בַּהֵיכָל אוֹ לְהוֹצִיא מִשָּׁם אֶת הַטֻּמְאָה. מִצְוָה שֶׁיִּהְיוּ הַנִּכְנָסִין כֹּהֲנִים תְּמִימִים. לֹא מָצְאוּ תְּמִימִים יִכָּנְסוּ בַּעֲלֵי מוּמִין. וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֲנִים יִכָּנְסוּ לְוִיִּם. לֹא מָצְאוּ לְוִיִּם יִכָּנְסוּ יִשְׂרָאֵל. מִצְוָה בִּטְהוֹרִים. לֹא מָצְאוּ טְהוֹרִים יִכָּנְסוּ טְמֵאִים. טָמֵא וּבַעַל מוּם יִכָּנֵס בַּעַל מוּם וְאַל יִכָּנֵס טָמֵא שֶׁהַטֻּמְאָה דְּחוּיָה בְּצִבּוּר. וְכָל הַנִּכְנָסִין לַהֵיכָל לְתַקֵּן יִכָּנְסוּ בְּתֵבוֹת. אִם אֵין שָׁם תֵּבוֹת אוֹ אִי אֶפְשָׁר לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ בְּתֵבוֹת יִכָּנְסוּ דֶּרֶךְ פְּתָחִים:

הר המוריה · הלכות בית הבחירה פרק ז׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מעשי למלך · הלכות בית הבחירה פרק ז׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז · הלכות בית הבחירה פרק ז׳

א׳
מצות עשה ליראה מן המקדש כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל זה מבואר בכתוב ובפ"ק דיבמות ובפ' הרואה: ולא מן המקדש אתה ירא כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל גז"ש כדי שלא יאמר אדם מה יראה שייך מן העצים או מן האבנים. לכך אמרו שאין אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו:
ב׳
ולא יעשה קפנדריא ג) כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל זו היא קפנדריא הנזכר במשנה והוא לשון נוטריקון אדמקיפנא אדרי איעול בהא כלומר במקום שאקיף שורת הבתים אכנס מכאן לקצר הדרך: ד) בברכות שם ובדף ס"ב ע"ב ובמגילה כ"ט ע"א.
ג׳
וכל הנכנסים להר הבית כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל שם משנה בפ"ב דמדות כלשון רבינו וה"פ אם נכנס משער שושן ופניו למערב נמצא לימינו שער טדי ולשמאלו שער חולדה, לא ילך דרך שער חולדה שהוא לשמאלו, אלא ילך דרך שער טדי שהוא לימינו. וכן תקיש לכל הנכנס על שער מהשערים וזהו מורא למקדש שכל פינות שהוא פונה לא יהו אלא לימין:
ד׳
כל שהשלים העבודה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל כ"ז מבואר וכן אמרו בתלמוד הנפטר מרבו: ומהלך בנחת על צדו כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל פי' שאם ירא ללכת לאחוריו שמא יכשל ילך על צדו: וכל זה לירא מן המקדש כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל אעפ"י שאין הר הבית בכלל המקדש וכדברינו לעיל:
ה׳
לא יקיל אדם את ראשו כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל ואע"ג שהוא חוץ להר הבית אסור מפני שהוא מכוון וכו': וכל הנכנס לעזרה ילך בנחת כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל לא מצאתיו ודבר נכון בטעמו הוא ובהשגות כתב א"א פי' שלא ילך דרך הדיוטות. וכבר כתב רבינו טעם ההליכה בנחת שהוא דרך מורא וכבוד: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב שלא ילך לא בדרך הדיוטות ולא כדרך גסי הרוח אלא בנחת שנאמר בבית אלקים נהלך ברגש ומזה הפסוק למדו דמפיסין וחוזרין ומפיסין דאמרינן בפ"ב דיומא למה מפיסין וחוזרין ומפיסין אמר ר' יוחנן כדי להרגיש את כל העזרה שנאמר אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלקים נהלך ברגש ותנן ד' פייסות היה שם כו':
ו׳
ואסור לכל אדם כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל, יומא פ"ב ובסוטה פ' אלו נאמרים וכ' שם בתוס' שעיקר מקומו בתוס' דסנהדרין פ' כ"ג:
ז׳
אעפ"י שהמקדש כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל זה מבואר מדכתיב והשימותי את מקדשיכם. אעפ"י שהם שוממים כו' ועוד מדכתיב את שבתותי תשמורו וכו' וא"ת תרי קראי למ"ל. וי"ל חדא לכניסה וחדא למורא:
ח׳
בזמן שהיה בית המקדש קיים כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל זה מבואר בפ' הרואה והוא מכלל מורא המקדש:
ט׳
אסור לאדם וכו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל. גז"ש וכתב רבינו לעולם אפילו בזמן שאין שכינה. וכתב בכל מקום כלומר אפילו יהיה גדר ואפילו במקום רחוק וכר"ע שסובר כן. ודלא כמאן דמצריך בהא נמי רואה ושכינה ושאין גדר משום דאשכחן אמוראי דעבדי כר"ע גם ר' יהושע ובן עזאי הכי ס"ל. ודין השינה פ"ק דברכות וכ' בתוס' דדוקא בשישן עם אשתו ומשום תשמיש שהוא גנאי אבל לבדו לית לן בה. אבל רבינו נראה שאינו מחלק, גם בדין הפנאה כתבו שאם יש גדר מותר ואין זה דעת רבינו כאשר כתבתי: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב אפילו בזמן שהבית חרב ואפילו בחו"ל, וא"ת בשלמא אם רגליו למערב ניחא מפני שההיכל למערב ושכינה למערב אבל אם ראשו למערב ורגליו למזרח אמאי לא. וי"ל כיון שהוא ישן בין מזרח למערב אם יפיח או ישמש מטתו הרי הוא כנגד המערב ואסור. הא למדת דאפילו אין אשתו עמו אסור ומזה הטעם לא יפנה למערב ולא למזרח מפני שהוא כנגד המערב: וכל המטיל מים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל דברי רבינו צריכים יישוב דהא אדרבא איפכא מסתברא שהמטיל מים יחזור אחוריו לקדש שיהא פירועו לצד חוץ ולא לצד הקדש וכן מצאתי בתוספ' דמגילה פ"ג וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים ישב ואחוריו כלפי הקדש משמע דאזלינן בתר פירועו ובירושלמי פ' הרואה תני המטיל מים הופך פניו לצפון המיסך רגליו הופך פניו לדרום, משמע דאזיל בתר פירוע, וחולק כבוד לדרום שהוא הימין וגם רבינו לא חלק בין צפון לדרום אלא כתב סתם יסליק הקדש לצדדין ולא מפליג בין פניו לצפון או לדרום לא במסיך ולא במטיל מים. ובזה י"ל שרבינו סומך על התלמוד שלנו שלא חלקו בין צפון לדרום. אלא סתם אמרו אין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום. ומזרח ומערב היינו בכל גוונא וכן צפון ודרום בכל גוונא שרי. ובירושלמי נמי אמרו אח"כ תני המסיך את רגליו לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב אלא לצדדין. מוכח בהדיא דלא מפליג בין צפון לדרום. וה"ה למטיל מים דמ"ש. אבל מ"מ תוספ' דמגילה שכתבתי דאזלא בתר פירוע קשה דהוא איפכא מדברי רבינו, ומה שנ"ל לומר שרבינו היה גורס בתוספ' ישב ופניו כלפי הקדש דלא חייש לפרוע כלל אלא לעולם לא יחזור אחוריו לקדש, ואפשר היה לפרש בדברי רבינו דלרבותא נקט ישב ופניו כלפי הקדש ולא חייש לפירוע כלל אלא לעולם לא יחזור אחוריו לקדש, ואפשר היה לפרש שדברי רבינו דלרבותא נקט ישב ופניו כלפי הקדש וכ"ש אחוריו אלא דודאי לישנא לא משמע הכי כלל לא לשון רבינו ולא לישנא דתוספ' שאמרו שם אמר ר' יוסי בד"א מן הצופין ולפנים אבל מן הצופין ולחוץ אין צריך. מוכח דאחוריו כלפי קדש בדוקא קתני לה שצריך להיות כן מן הצופין ולפנים. וזה פשוט. אלא ודאי גירסא אחרת היה לרבינו בתוספ'. ובאמת דרישא דתוספ' משמע דאינה מדיוקת שאמרו שם המיסך את רגליו ופניו כלפי העם, ומשמע דאחוריו כלפי הקדש ואמאי שרי אחוריו ופרוע כלפי הקדש. ותו היינו סיפא נמי דהכי קאמרה אחוריו כלפי הקדש. ולמה ברישא אמרו פניו כלפי העם ובסיפא שינו ואמרו אחוריו כלפי קדש, אלא ודאי לא דייקי ההוא תוספ'. ולכך רבינו לא סמך על אותה גירסא. אלא דלעולם לפירוע לא חיישינן אלא שלא יהיה אחוריו לקדש וגריס בסיפא פניו כלפי הקדש כנ"ל: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב וכל המטיל כו' והכי עדיף טפי ממה שיחזור אחוריו כלפי ההיכל דכתיב ואחוריהם אל היכל ה'. ומ"מ צריך שישב ויכסה את ערותו ולא יגלה כנגד קדש הקדשים:
י׳
ואסור לאדם כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל, ע"ז בפ' כל הצלמים ומנחות פ' הקומץ ונקיט אכסדרה תבנית אולם לפי שהיה פרוץ במלואו. וכן הוא אכסדרה שאין לה אלא ג' מחיצות וכבר נתבאר זה: או מנורה שאינה של מתכת כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל וטעמא שאין עושין במקדש מנורה אלא של מתכת דתניא לא יעשה אדם בית תבנית היכל כו' אבל עושה הוא של חמשה או ששה ושל שמונה, אבל של שבעה לא יעשה ואפילו משאר מיני מתכת ר"י בר"י אומר אף של עץ לא יעשה כדרך שעשו בית חשמונאי. אמרו לו משם ראיה שפודין של ברזל היו וחיפום בבעץ, העשירו עשאום של כסף כו' כדאיתא בפ' הקומץ, וכ"ז מכלל מורא המקדש שלא ישתמש בשרביטו של מלך. וזה טעם בקטורת שלא במתכונתו:
י״א
שלש מחנות כו'. כתב מוהר"י קורקוס ז"ל, תוספ' בכלים פ"א וספרי פ' נשא. ומבואר במקומות הרבה בתלמוד:
י״ב
כל ארץ ישראל כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל הכל בכלים פ"א עשר קדושות הן. א"י מקודשת מכל הארצות כו' עירות המוקפות חומה כו' לפנים מן החומה כו' הר הבית כו' החיל כו' עזרת נשים כו' עזרת ישראל כו' עזרת כהנים כו' בין האולם ולמזבח כו' ההיכל כו' בית קדשי הקדשים כו'. וקשיא לי על משנה זו דהא י"א קדושת הן. ונראה שרבינו רצה לתרץ קושיא זו. בסדור לשונו שכתב תחילה א"י מקודשת מכל הארצות כו' ואח"כ כתב עשר קדושות הן בא"י זו למעלה מזו, כו'. ואינו כן סדר המשנה כאשר כתבתי כי בתחילה אמרו עשר קדושות הן, ואח"כ אמרו א"י מקודשת כו'. ונראה שדעת רבינו לומר שהקדושה שיש בכל א"י יותר על חו"ל אינו מן המנין כי העשר שהוא מונה הם בא"י, זו למעלה מזו. ואילו קדושת א"י על שאר ארצות אינה למעלה מקדושה אחרת בא"י, ואין מנין העשר מתחיל אלא מעירות המוקפות חומה, שהוא למעלה מקדושת שאר א"י אבל שאר א"י הוא תחילת הקדושות ואינה למעלה מקדושה אחרת. וזהו עשר קדושות זו למעלה מזו, שכתב רבינו. ומ"מ במשנה לא אמרו לשון זה, וא"כ אכתי לא ניחא שפיר לשון דמתני' דקתני עשר קדושות הן כו' ומני י"א קדושות. ושוב ראיתי לרבינו בפי' המשנה שהרגיש בקושיא זו וכתב דמתני' דקתני עשר קדושות אתיא כר' יוסי דאמר שם במשנה שקדושת בין האולם והמזבח שוה לקדושת ההיכל. ולדבריו קדושה אחת הם. ובזה הם עשר ותו לא. וכאן כתב רבינו מנין העשר אפילו לרבנן דקי"ל כוותייהו וכאשר ביארתי לשונו, עוד ראיתי להערוך ערך עשר שכתב שקושיא זו נשאלה לרבינו האי גאון ז"ל והשיב ז"ל א"י אינה חשובה מן הקדושות לפי שבשאר קדושות יש כבוד למקום בהם, שמונעים מהם קצת טומאה, או שמונעים ממנו קצת בני אדם מלכנס אליו. ואין בסתם א"י קדושה זו. והבאת בכורים ושתי הלחם ועומר אינם בקדושות הללו, ועשר קדושות בא"י הם. וסדר א' הם כל אחת כתורתה, ואפשר שגם זה דעת רבינו: ומה היתה קדושתה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל. פ' כל קרבנות הציבור נתבאר דשתהל"ח מדכתיב ממושבותיכם ולא מחו"ל. ועומר דכתיב כי תבואו אל הארץ, וביכורים יליף להו בפ' המוכר את הספינה מדכתיב אשר תביא מארצך למיעוטי חו"ל. כאשר נתבאר בהלכות ביכורים:
י״ג
עירות המוקפות חומה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל. לשון המשנה בכלים כך הוא עירות המוקפות חומה מקודשת שמשלחין מתוכן את המצורעים ומסבבין לתוכה מת עד שירצו. יצא אין מחזירין אותו. וכתב רבינו שמשון ז"ל בפסחים פ' אלו דברים ילפינן שהמצורע משתלח חוץ לג' מחנות. ובספרא פ' נשא אמרו וקדש יהושע עירות המוקפות חומה בקדושת מחנה ישראל וגבי נגעי בתים דרשו פ' זאת תהיה. והשליכו אותם אל מחוץ לעיר אותם חוץ לכל העיר ולא אדם חוץ לכל עיר, אלא חוץ לעירות המקופות חומה ומסבבין לתוכן מת מותר לנשאו בעיר ממקום למקום. יצא אין מחזירין אותו, מדרבנן, דמדאורייתא שרי אפילו במחנה לוי' כדתניא בפ' אלו דברים ופ' היה נוטל טמא מת מותר להכנס במחנה לוי', ולא טמא מת לבד אלא אפילו מת עצמו, עכ"ל. ובהשגות א"א לשון המשנה ומסבבין כו' והוא על דרך פי' ר"ש ז"ל שכתבתי, אלא שלא כתב דלהרבות בכבודו נושאים אותו ממקום למקום, ואפשר דלקברו קאמר. ועד שירצו היינו עד מקום שירצו לקוברו בו. ורבינו כתב בפי' המשנה וז"ל. ר"ל עד שירצו אנשי המדינה בכלל או שבעה טובי העיר כמו שביארנו במגילה שאם ירצו לקוברו במקום מהמדינה יוכלו לקוברו. וכאשר יצא המת מהמדינה אין להם להחזירו למדינה לקוברו שם שהטומאות שרחקו מהמדינה ויצאו ממנה אין מחזירין אליה, וביאור דבריו שכיון שבמשנה אמרו סתם עד שירצו, ולא ביארו ברצון מי הדבר תלוי. נראה שסמכו על מה שנתבאר במק"א שעניני המדינה תלוי ברצונם היינו שבעה טובי העיר או כל בני העיר, אם אין שם שבעה טובי העיר. ולשיטת רבינו ניחא שפיר טפי. יצא אין מחזירין אותו, דמסתמא לקוברו הוא שמחזירין אותו, דוק מינה הא קודם שיצא קוברין אותו שם והיינו רישא. ומ"מ לשון ומסבבין המת בתוכן, כדברי הר"א ז"ל מוכח טפי: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב בהשגות א"א כו' ואיברא דהכי תנן אלא דקשיא וכי אם רצו קרוביו לסבבו שבוע אחד צייתו להו והלא מרבים את הטומאה, ותו קשה אם היה קבר אבותיו בעיר אמאי לא יקבר במקומו. ובשלמא כשיצא כיון שנתרחקה הטומאה מהעיר אין מחזירין אותה לתוכה, אבל אם עדיין לא יצא ורצו בני העיר הכל תלוי בדעתם. ותו דקתני סיפא ואם יצא אין מחזירין אותו, ואם אין קוברין בה, פשיטא דאין מחזירין, וי"ל בזו דה"ק. אם יצא אין מחזירין אותו אפילו לסבבו בעיר, ומ"מ קשה לדברי רבינו דהכי הוי' לי' למיתני. אין קוברין את המת עד שירצו. ויש לומר דתרתי קתני מסבבין וקוברין עד שירצו אנשי העיר. ואין הדבר תלוי בקרובי המת. כיון דאיכא ניזק לרבים רצו בני העיר כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל למד זה רבינו מהדין שכתב בסמוך קבר שהקיפתו כו' והוא במס' שמחות פ' אחרון: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב תניא באבל רבתי כל הקברות מתפנים. אמרו לר"ע מעשה בקבר חולדה שהיה בירושלים ולא נגע בה אדם מעולם, א"ל משם ראי' מחילה היתה עשויה לה ומוציאה את הטומאה לנחל קדרון, ומשמע דלא קי"ל כטעמיה דר"ע, אלא משום כבוד הנביא או המלך, תדע שהרי קברי מלכות בית דוד לא מצינו שיהיה להם מחילות ולא תלוי טעמא בברייתא אלא שהיו מימות נביאים ראשונים כדלקמן וזהו שכתב הרב ז"ל חוץ מנביא או מלך, ומשמע בכל מקום שיהיה:
י״ד
ואלו דברים נאמרו בירושלים כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל פ' מרובה עשרה דברים נאמרו בירושלים, ולפי שיש יותר שלא נמנו שם לא הזכיר הרב ז"ל מנין: אין מלינים בה את המת כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל ואפילו לכבודו ואין משכירים בתוכה בתים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל נתבאר בברייתא פ' בני העיר וביומא פ"א תניא ירושלים אין משכירין בה בתים לפי שאינה שלהם. וכתב רש"י ז"ל אין משכירין בעלי בתים את בתיהם לעולי רגלים, אלא בחנם נותנם אותם להם ונכנסים בתוכם עכ"ל. ועכשיו בזה"ז אין נוהגים כן, וראיתי מי שנתן טעם לזה מפני ששם אמרו הילכך עורות קדשים אין לוקחים אותם הבעלים אלא בעלי אושפיזין נוטלים אותם בזרוע, א"כ בזה"ז שאין שם עורות קדשים יכולים ליטול שכר, וטעם זה אינו מספיק, שבגמרא לא תלו דין נטילת שכר בעורות קדשים, וטעם הדבר נראה ברור, דדוקא באותו זמן שהיתה הארץ לישראל, והדרים שם אין פורעין שכר, דין הוא שלא יטלו שכירות מעולי רגלים. וכאשר סיימו ואמרו לפי שאינה שלהם פי' שלא נתחלקה לשבטים, והדרים בה אינה שלהם ביחוד, ויד כלם שוה בה. הילכך גם הבאים שם ידורו בחנם. אבל בזה"ז שהארץ ביד גוים וישראל הדר בה פורע שכירות לגוי. או קנה אותה מן הגוי ודאי שאינו מחויב להכניס לביתו את הבאים בחנם, וזה נראה פשוט. וכ"ש שאין חיוב עליית לרגל בזה"ז, רק בזמן הבית, ובכי הא לא אמרו. וגם זה נכון. גם בדין העברת עצמות נהגו היתר בזה"ז, אפשר שלא חשו לכך אלא בזמן הבית, שהי' שם קדשים וטהרות, וכדי שלא להרבות את הטומאה ושלא יבואו לידי מכשול, אבל בזמנינו זה אין לחוש לכך. כ"ש כי הארץ אינה בידנו. ובלא"ה הטומאה רבה בה לכך אין לחוש. ובתוספ' בספרים שלנו כתוב ואין צוברין בתוכה עצמות, ואם הגירסא כן, א"כ לא אסרו אלא שלא לצבור אותם, אבל להעביר אותם מותר: ואין מקיימין בה קברות חוץ כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל. וק"ל והלא קברי בית דוד וקבר חולדה אינם בתוך ירושלים והיכי שייך למימר חוץ. והנכון בזה שבכל סביבות ירושלים לא היו מניחים קברות סמוכות לעיר משום אוכלי טהרות, וקברי בית דוד וקבר חולדה סמוכות היו והיינו דתניא חוץ וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה: ואין מקיימין בה אילנות חוץ מגינת ורדים כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב רש"י ז"ל לפי שהיה צריכים לה לקטורת, והיינו כיפת הירדן, על שם הוורד הגדל על שפת הירדן. ומדברי רבינו נראה דכיפת הירדן, היינו אלענבא"ד:
ט״ו
הר הבית כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל פסחים פ' אלו דברים למדו שהזב משתלח חוץ לשני מחנות מדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא וגו' וכתיב במצורע בדד ישב, נראה שצריך לישב לבדו. למדנו שאעפ"י שהכתוב כולל שלשתן אין שלוחם שוה, וכל החמור מחבירו שלוחו חמור מחבירו. מצורע חוץ לג' מחנות וזב וכיו"ב חוץ לשתי מחנות, אבל טמא מת מותר כאשר נתבאר, ולמדו אותו מדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו. מאי עמו במחיצתו דהיינו מחנה לוי':
ט״ז
החיל מקודש כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל, בהשגות א"א אף זה מדבריהם. וכדבריו כתב רש"י ז"ל דאילו מה"ת כבר נתבאר שאפילו מת עצמו מותר להכניסו למחנה לוי' שהוא עד שער ניקנור, ובמשנה כתב רבינו ומן ההיקש הזה יהיה מותר טמא מת ליכנס לחיל עזרת נשים שהכל מחנה לוי', וכבר ביארו בתוס' ואמרו החיל ועזרת נשים מעלה יתירה בבית עולמים והטמאים שנכנסו שם פטורים עכ"ל. ובודאי שמלשון רבינו כאן נראה שסובר שאיסור תורה יש בו שהרי בסמוך גבי טבול יום כתב ואיסור זה מדבריהם. משמע דאסור טמא מת מה"ת הוא. גם כתב בסמוך וטמא מת שנכנס לעזרת נשים אינו חייב חטאת, משמע דאיסורא דאורייתא מיהא איכא, אלא שאין בו חטאת, אפשר שסובר דמעלה יתירה בבית עולמים ויש בו איסור תורה אלא שפטור, וכאשר סיימו בתוספ' שכתבתי והוא פ"א דכלים. ויש סיוע קצת לזה מסוגיא דיבמות שאכתוב בסמוך בס"ד: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב ובהשגות א"א וכו' ודע שאין זו השגה אלא פי' לדברי הרב ז"ל שלא עלה על לב הרב ז"ל לומר דמעלה זו מה"ת, שהרי אפילו עזרת נשים בכלל מחנה לוי' הוא. והמת עצמו מותר במחנה לוי' מה"ת. וכ"ש טמא מת. וכ"כ בהדיא וטמא מת שנכנס לעזרת נשים אינו חייב חטאת, וכ"ש החיל שאין בו אלא מעלה מדרבנן. ותניא בתוספ' החיל ועזרת נשים מעלה יתירה בבית עולמים, וז"ל רבינו בפי' המשנה וע"י ההיקש יהיה טמא מת מותר ליכנס לחיל ולעזרת נשים שהכל במדרגת מחנה לוי' וכמו שהקדמנו להיותם שוים, וא"כ מ"ש גבי עזרת נשים ואיסור זה מדבריהם לא בא לומר דקדושת החיל הוא מה"ת, אלא כוונתו כי מעלת החיל ועזרת נשים אע"ג דהוי מדרבנן מ"מ הם סמוכים על הכלל כל שטומאתו חמורה חמור שלוחו מחבירו, אבל טבול יום בעזרת נשים גזרה אחרת היתה דכתיב ויעמוד יהושפט בקהל יהודה לפני החצר החדשה. ואמרו מאי חדשה שחדשו בו דברים ואמרו טבו"י אל יכנס במחנה לויה, ולא גזרו בכל מחנה לויה, אלא בעזרת נשים בלבד. וזהו שכתב ז"ל אבל מה"ת מותר טבול יום להכנס למחנה לויה ולפיכך מה שגזרו דהיינו עזרת נשים גזרו, והחיל נשאר בהתירו. כללא דמילתא איכא מעלות דאורייתא ולוקין עליה כגון מצורע בירושלים, וזבין וזבות ונדות ויולדות בהר הבית ואיכא מעלה מדרבנן דדמיא לדאורייתא, והיינו גוים וטמא מת ובועל נדה שאין טומאתם חמורה כזב וזבה, ולפיכך אין משתלחין מהר הבית ומשתלחין מהחיל שאין סברא לומר שהמעלה היתירה בבית עולמים שיהיה בה איסור תורה, שאין נביא רשאי לחדש בה דבר, ואיכא מעלה אחריתי מדרבנן שלא גזרו עליה בשעה שנבנה המקדש, והיינו טבול יום בעזרת נשים. ולא גזרו עליו בכל מחנה לויה, לפי שכבר טבל. ושיעור לשון רבינו כך הוא ואיסור זה מדבריהם, ולפיכך הם אמרו שיהיה אסור בעזרת נשים ומותר בחיל, שאם היה איסור תורה לא היה יכולים להתיר לו מקצת, אבל אם נכנס טבול יום לעזרת ישראל לוקה דכתיב ובא השמש וטהר, מכלל דעדיין טמא. ובהלכות ביאת מקדש הארכתי:
י״ז
עזרת נשים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל ביבמות פ"א וגם בזבחים פ' כל הפסולים אמרו. אמר ר' יוחנן דבר תורה אפילו עשה אין בו שנאמר ויעמוד יהושפט לפני החצר החדשה מאי חדשה כו'. ופי' לאו בכל מחנה לויה אלא בעזרת נשים, כדאיתא בההיא דכלים, ומכאן למד רבינו דדוקא טבו"י דקיל הוא דהוי מדרבנן ואין בו אפילו עשה, אבל טמא מת דחמור ואפילו בהר הבית אסור מה"ת הוא, שבהר הבית לא חדשו דברים אלא בעזרת נשים לחוד שהוא נקראת חצר, אבל הר הבית אינו נקרא חצר וזהו שלא פירשו ההיא דבחצר החדשה אטמא מת ובהר הבית. כי אינו נקרא חצר וכ"כ בתוס'. ומ"מ היותר קרוב שגם דעת רבינו שאין בו איסור תורה כלל. ולשון פטור לאו דוקא אלא הכוונה פטור מחטאת שאין בו איסור תורה, וחייב מכות מרדות מדרבנן. ולכך כתב פטור מחטאת ומסכים עם מ"ש במשנה מותר אעפ"י שהביא התוספ' שאמרה פטור:
י״ח
וטמא שנכנס לשם חייב כרת כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל, מכאן משמע דוקא טמא הוא שחייב כרת, אבל מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל פטור. וכ"כ בהדיא בהלכות ביאת מקדש והראב"ד ז"ל השיג עליו. ושם הארכתי:
י״ט
עזרת כהנים כו'. כתב מוהר"י קורקוס ז"ל גז"ש במשנה ולא הוזכר שם אלא סמיכה ושחיטה ותנופה לבד. וכפרה הכתוב כאן בספרים שלנו נראה שהוא טעות. וטעם סמיכה ותנופה משום דבעינן בעלים דוקא ולא שליח. דוק ותשכח:
כ׳
בין האולם והמזבח מקודש כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל סנהדרין פ' כ"ג יליף מקראי שאילו הם מחללין העבודה. והקשה רבינו שמשון ז"ל מ"ש הני משתויי יין, ומחוסר בגדים ושאינו רחוץ ידים ורגלים דהא כלהו מחללי עבודה. ותירץ דשאני פרועי ראש ובע"מ שפסולין בגופן, ורבינו הוסיף קרועי בגדים אפשר שגם הוא נקרא לדעת רבינו פסולו בגופו. כיון שפסולו נראה וניכר בבגדו, או אפשר דכיון דקרא אקשינהו לקרועי בגדים בהדי פרועי ראש דכתיב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרומו ולא תמותו. דינם שוה. ובמקום שהוזהר על פרועי הראש הוזהרו על קרועי בגדים. וכ"כ רבינו במשנה, ופי' פרועי ראש שעברו עליו שלשים יום בלא תספורת:
כ״א
ההיכל מקודש כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל נראה דאפילו אביאה ריקנית שלא לעבודה איכא קפידא דאע"ג דלא מחייב מיתה אלא בבואם או בגשתם לשרת דמלת לשרת ודאי דאבבואם נמי קאי. ומ"מ אסור ליכנס שם ומדאורייתא משמע דהוי. ורבינו שמשון האריך בפי' משנה זו עיין עלה: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב פסק דלא כר' יוסי אלא כרבנן דשתי קדושות נינהו:
כ״ב
בית קדש הקדשים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל, גז"ש במשנה ובתוספתא אמרו אבא שאול אומר עליות בית קדש הקדשים חמורה מבית קדש הקדשים. שבית קה"ק כ"ג נכנס שם ארבע פעמים ביום הכיפורים ואם נכנס חמשה חייב ועליית בית קד"ק אין נכנס לה אלא לשנים ויתבאר במקומו בע"ה: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב והא דתנן הגביהו לו את הפרוכת ונכנס והשתחוה וכו'. הך השתחויה בהיכל היתה. והאי פרוכת היינו פרוכת שעל פתח האולם שלא היה שם דלתות וכ"כ ז"ל בפי' המשניות:
כ״ג
עליית בית קדש הקדשים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל ברייתא בפ' כיצד צולין עלייה שע"ג קדשי הקדשים חמורה שאין נכנסים שם אלא פעם אחת בשבוע ואמרו לה פעמים בשבוע, וא"ל פעם ביובל. ונקיט רבינו פעם אחת בשבוע דהויי' מילתא מציעתא. וא"ת והרי עם קדושת העלי' נמצא י"א קדושות, ואנן תנן עשר קדושות ותו לא. וי"ל שקדושת העליות אינה קדושה בפני עצמה, אלא מקדושת בית קד"ק הוא, דודאי אין לך קדושה חמורה יותר מבית קד"ק ומפני שהוא ע"ג קד"ק. ואין צריכין לעלות אליה אין עולין לה, אלא לצורך גדול כדי שלא ידרסו על גבי קד"ק. וזהו שסיימו בתוספ' דאב"ש שכתבתי למעלה אמרו לו אין זו מעלה, והכוונה כאשר כתבתי דקדושתה אינה אלא מחמת בית קדש הקדשים, ולא מפני מעלת קדושת עצמה אמרו כן. ובמה שכתבתי למעלה בשם רבינו האי אפשר לתרץ גם זו: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב והעלייה שעל גבי היכל לא ביאר רבינו מה היתה משמשת. וכבר כתבתי ע"ז. ומ"ש שאין נכנסים לשם אלא פעם אחת לשבוע היינו שבוע של שנים. והכי איתא בתוספ' ודוקא בעליית שע"ג קד"ק, אבל בעליית שע"ג ההיכל הי' נכנסים. ולפיכך עשו פספסין להבדיל ביניהם: בשעה שנכנסין כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל עד סוף הפרק בתוספ' דכלים פ"א. ומ"ש שבע"מ קודמין לטמאים, הוא בסוף עירובין מחלוקת דר"ח ור"א. ופסק רבינו כר' אליעזר דאמר בע"מ נכנס, דהא אשתרי באכילת קדשים, ודלא כר' חייא דאמר טמא נכנס דהא אשתרי בעבודת ציבור, מטעם דקי"ל טומאה דחוייה הוא בציבור פי' ולא הותרה אלא נידחית הוא מתוך הצורך והדוחק. והוא מחלוקת ר"נ ור"ש פ"ק דיומא. דר"נ סבר הותרה לגמרי ואין אנו צריכים לחזור אחר טהורים, ור"ש סבר שלא הותרה לגמרי אלא נידחית הוא בעת הדוחק. ולכך כתב רבינו שכיון שהוא דחוייה ולא הותרה דהלכה כר"ש באיסורי הילכך אין להקל בה. וכל היכא דאפשר להדורי אטהורים מהדרינן אף אם יהיה בעלי מומים ור"ח דאמר טמאין קודמין, אפשר דס"ל הותרה בציבור דקאמר דהא אשתרי בעבודת ציבור, ואנן קי"ל כר"ש באיסורי. כ"ש דכמה אמוראי סברי כוותיה כאשר כתבו שם בתוס' וכדאיתא בפ' כל הפסולין הילכך בע"מ קודמין כיון שהם טהורים. וראיתי ספרים שהגיהו בהם יכנס טמא ולא יכנס בע"מ. ולפ"ז פסק רבינו כר"ח ולא שני לי' לר' חייא בין הותרה לדחוייה, שאפילו אם הוא דחוייה ראוי שיקדמו לבע"מ. דלא אידחייא לגבייהו כלל, ואשתרי דנקיט לאו להכי נחית. ורבינו נקיט קושטא דמילתא והדין במקומו עומד והוא הנכון: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב כבר כתבתי ע"ז לעיל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות בית הבחירה פרק ז׳

א׳
מצות קה ליראה מן המקדש דכתיב ומקדשי תיראו ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו וכתיב והיה מחניך קדוש קדשהו מכאן אמרו לא יכנס אדם להר הבית במקלו וכו' וכתיב של נעליך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא משמע דבמקום קדוש אסור להכנס במנעל וכן בכל כיוצא בו וכל הדברים שאמר שלא יעשנו במקדש הם ליראה מן המקדש ונראה דישיבה בעזרה נמי הוי בכלל יראת מקדש אלא שהותרה למלכי בית דוד כדכתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ה'.
ז׳
ובזמן זה גם כן חייב אדם במוראו דהא קדשה לעתיד כדאמר' וכתיב הכא את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירת שבת לעולם אף יראת מקדש לעולם שאף על פי שחרב בקדושתו עומד ומה שאסור חוץ למקדש נראה דהוי דרבנן דאי מדאוריתא אפילו בזמן הזה אסיר דיראת מקדש לעולם כדילפינן ואיסור עשיית בית תבנית היכל וגו' איפשר דהוי נמי מדרבנן כל שלא איכוון לקדש.
י״א
שלש מחנות היו במחנה ישראל שהוא ארבע מחנות של דגלים ומחנה לויה דכתיב סביב למשכן יחנו ומחנה שכינה והוא מפתח חצר אהל מועד ולפנים וכנגדן לדורות מפתח ירושלם עד הר הבית מחנה ישראל מפתח הר הבית עד שער ניקנור מחנה לויה ומן השער ולפנים מחנה שכינה.
י״ב
כל ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות שמביאין ממנה העומר ושתי הלחם והבכורים מה שאין מביאין כן משאר ארצות דכתיב בעומר וקצרתם את קצירה ולא קציר חוצה לארץ והבאתם את עומר וכתיב בשתי הלחם ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וכתיב בבכורים ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך.
י״ג
עיירות המוקפות חומה מקודשות משאר הארץ שמשלחין מתוכה מצורעין ואיפשר דילפינן לה מדכתיב והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר ודרשינן אתהן חוץ לעיר ולא אדם מצורע חוץ לעיר אלא חוץ לעיר המוקפת חומה משמע דמוקפת חומה קדשה לכך מדכתי' עיר סתם דלא הויא מוקפת חומה וכתיב אותם למעוטי ולהכי הוא דחשיב מחנה ישראל כיון דמוקפות חומה מימות יהושע הוו קדשי להא מילתא אבל לא לענין אכילת קדשים ונראה דכיון דמדאוריתא הוו מחנה ישראל עיירות המוקפות חומה אפי' לענין קדשים קלים הנאכלי' בכל מחנה ישראל נמי אי לאו משום דאיכא הפסק בין ירושלם לעיירות המוקפות חומה ונפסלין ביוצא אבל אי הוו סמוכות זו לזו הוו נאכלין כמחנה דמדבר דלא הוה הפסק מחנות והיו נאכלין בכל מחנה ישראל.
י״ד
ירושלם מקודשת משאר עיירות המוקפות חומה דאוכלים בה קדשים קלים ובמוקפת חומה לא דאי איפשר להוציאם כדאמרינן ומעשר שני דכתיב והבאתם שמה וגו' וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' דמשמע דאפילו בעיירות המוקפות חומה דחשיבי מחנה ישראל לשילוח מצורעים אין יכולין לאכול שם מעשר שני ואין הבית נחלט בה דלא נתחלקה לשבטים ומאן קא מקנה ליה ואינה מטמאה בנגעים דכתיב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם ארץ אחוזתכם מיטמאה בנגעים ולא ירושלם מיטמאה בנגעים ואינה נעשית עיר הנדחת ולא מביאה עגלה ערופה דכתיב עירך וירושלם לא נתחלקה לשבטים וכתיב בעגלה ערופה כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה (וירושלם לא נתחלקה לשבטים) ונראה דמהכא הוא דילפינן בעלמא דירושלם לא נתחלקה לשבטים לדידן דקיימא לן הכי דכיון דכתיב עירך וכתיב אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה משמע דאתא למעט מה שאינו עיר מיוחד לך ואינה ירושה מיוחדת לך אלא לכל ישראל והיינו ירושלם.
ט״ו
הר הבית מקודש הימנה דהוה מחנה לויה שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסות לשם דכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש וכתיב במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו שאין טמא אחר משולח שם זבים וטמאי מתים למדנו ששלוחו של מצורע קשה מכלן יכול יהו זבין משתלחין חוץ למחנה אחת תלמוד לומר מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה מדלא כתיב מחנם משמע מחנה לכל אחד ואחד דתרתי מחנות כתיבי וישלחו מן המחנה מחוץ למחנה תשלחו ליתן מחנה שלישית למצורע ומדכתיב בדד ישב כדאמרינן משמע דמצורע חמור מכלן ומדכתיב מחניהם משמע תן מחנה לכל אחד מצורע וזב וטמא מת דכולן חמורין זה מזה בטומאותיהן מצורע ואחר כך זב ואחר כך טמא מת דאי כולהו שוין לענין שילוח לכתוב שלוח בקל ואנא ידענא כ"ש דחמור ומדכתבינהו כולהו משמע שילוח של זה לא כשילוחו של זה ומדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו דהוא מחנה לויה משמע דטמא מת עצמו אינו משולח אלא ממחנה שכינה אם כן זב דחמיר טפי משולח חוץ למחנה לויה ומדזב הוא במחנה ישראל משמע דמצורע משולח ממנו כדי שיהיה בדד כדאמר'.
י״ח
עזרת ישראל מקודשת ממנה דהוה מחנה שכינה ואין מחוסר כיפורים נכנס לשם כדילפינן מדכתיב וטהרה מכלל דלא נגמרה טהרתה וטמא שנכנס לשם חייב כרת דמשכן ומקדש כתיב מעלת עזרת כהנים נראה דהויא מדרבנן דאי מדאוריתא הא איפשר לזר לשחוט בעזרת ישראל ולא היה צריך ליכנס בעזרת כהנים.
כ׳
בין האולם ולמזבח מקודש מעזרה שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם דכתיב כל אשר בו מום לא יקרב וכתיב ראשיכם אל תפרעו לאהרן ולבניו שהיו במקדש.
כ״א
ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידים ורגלים דכתיב בבואם אל אהל מועד ירחצו מים או בגשתם אל המזבח לשרת למזבח לשרת בעינן רחיצה אבל להיכל אפילו בלא שירות בעינן רחיצה אם נכנס להשתחויה ואפילו ברחיצה מיחייב אכתי אם נכנס ביאה ריקנית.
כ״ב
בית קדש הקדשים מקודש ממנו שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכיפורים ד' פעמים כדילפינן בדוכתא.
כ״ג
מקום שהיה בעליה מכוון על קדש הקדשים אין נכנסין לשם אלא פעם אחד בשבוע דאף על גב דעליות לא נתקדשו כדאמ' לעיל עליות היכל נתקדשו כדכתיב ועליותיו וחדריו וכתיב הכל מיד ה' עלי השכיל וקדושתה היא שלא יכנסו שם ללא לצורך דהא קדושת היכל נמי היא שלא יכנסו ללא לצורך. כשנכנסין להיכל להוציא את הטומאה ולתקן את ההיכל מצוה בתמימים אין תמימים יכנסו בעלי מומין דכתיב אך אל הפרכת לא יבא בבעלי מומין אך חלק דאכין ורכין מיעוטין דשרי לעיולי למלאכת ריקועין שמחפין בהם בית קדש הקדשים מתוכו וכן בשאר כיון דלא איפשר בלאו הכי דליכא אחריני נכנסין כדגלי קרא בבעל מום בעל מום וטמא יכנס טמא שהטומאה דחויה בצבור דכתיב מועדו ואפילו בטומאה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות בית הבחירה פרק ז׳

ב׳
או במנעל שברגליו כו'. תנן בפ"ו דשבת בית קבול כתיתים טמא סמוכות שלו יוצאין בהם בשבת ונכנסים בהם בעזרה כסא וסמוכות שלו כו' ואין נכנסים בהם בעזרה ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו חילוקי דינים אלו. בירושלמי פ"ז דפסחים רבנן שלחין סנדליהון תחת האגף של הר הבית הדא אמרה שלא קדשו תחת האגף של הר הבית ע"כ:
ה׳
לא יקל אדם את ראשו וכו'. גנאי הוא לעמוד בלא מצנפת בעזרה. תוס' פ"ב דיומא (דף כ"ו) ד"ה והא:
ו׳
ואין ישיבה בעזרה כו'. לא נתבאר איסור זה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן וראיתי לרש"י ז"ל בפרק חלק (דף ק"א) שכתב גמירי דאין ישיבה הלכה למשה מסיני ולא מקרא אך בפ"ב דיומא (דף כ"ה) ובפ"ז (דף ס"ט) כתב אין ישיבה בעזרה דכתיב לעמוד ולשרת העומדים שם לפני ה' כו' אלמא מקרא נפקא לן. ומיהו יש ליישב דהני קראי אסמכתא נינהו אך מאי דקשיא לי הוא מ"ש רש"י פ"ז דסוטה (דף מ') אין ישיבה בעזרה דאין כבוד שמים בכך ואפי' מלאכי השרת אין להם ישיבה כו' נראה דס"ל דמדרבנן הוא איסור זה. ומיהו יש ליישב דבא לתת טעם למה אסרה תורה הישיבה וכן נראה ממ"ש שם חוץ ממלכי בית דוד שחלק להם המקום כבוד כו' אלמא דס"ל דהכל הוא דבר תורה האיסור וההיתר. וקצת נ"ל להכריח דאיסור זה מן התורה מההיא דאמרינן בפרק עשרה יוחסין (דף ע"ח) דמפסקינן לקרא דושמואל שוכב בהיכל ה' משום דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ואי אמרת דאיסור זה הוא מדרבנן לא ידעתי מנ"ל דמזמן שמואל נאסר דבר זה אימא דב"ד שאחריו אסרוהו אך ראיתי להתוס' פ"ב דזבחים (דף ט"ז) ד"ה הגה"ה ז"ל ושמא אינו מן התורה תדע כו' והנראה מדבריהם דספוקי מספקא להו אם איסור זה הוא מן התורה או מדרבנן ועיין במ"ש פ"ב דיומא (דף כ"ה) ד"ה אין שהקשו והיכי אכל כו' דמוכח מדבריהם דס"ל דמן התורה אסור. אך קשיא לי אם איסור זה מן התורה אמאי לא תני לה בפ"ק דכלים גבי מעלות דעזרת ישראל. ודע שראיתי למהרימ"ט בדרשותיו פרשת קרח שכתב דכשעולה להשתחוות ולזבוח יש שם ישיבה ולא ידעתי זו מנין לו וצ"ע. ואף בלשכות הבנויות בחול אם פתוחות לקדש אסור לישב בהם כ"כ התוס' פ"ק דיומא (דף ח' ודף כ"ה) ופ"ק דיבמות (דף ו') (*א"ה עיין במ"ש הרב המחבר פ"ה מהלכות ביאת מקדש דין י"ז):
י״ג
עיירות המוקפות חומה מקודשות כו'. נראה דכל התנאים שהצריך רבינו בפי"ב מהלכות שמיטה ויובל לענין בתי ערי חומה צריכים ג"כ למעלות אלו שכתב כאן ועיין בהר"ש ובמ"ש מהרימ"ט חי"ד סי' ל"ז שרצה לחלק בין בתי ערי חומה למעלות אלו ודבריו צריכים אצלי תלמוד ודוק. עיר שרובה עכו"ם בטלה ממנה קדושת היקף חומה. תוספות פ"ד דכתובות (דף מ"ה:) ד"ה על ודו"ק. ולא ידעתי אם הפתחים נתקדשו בקדושת העיר או לא לפי שראיתי בפ"ז דפסחים (דף פ"ה) דאמרי' אר"ש בר יצחק מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים מפני שמצורעין מגינין תחתיהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ולפי זה יראה דגם בבתי ערי חומה לא נתקדשו השערים מפני המצורעים. ואפשר דדוקא בירושלים עשו כן כדי שלא יצאו מירושלים אבל בשאר עיירות לא עשו כן אלא אף השערים נתקדשו. ומ"מ לא ידעתי למה לא הביא רבינו דין זה דשערי ירושלים שלא נתקדשו דנפקא מינה טובא לאכילת מעשר שני ואכילת קדשים קלים שאין אוכלין אותם בשערים כיון שלא נתקדשו בקדושת ירושלים. ואולי סמך על מ"ש ברפ"ט מהלכות קרבן פסח והאגף עצמו שהוא עובי הפתח כלחוץ. עוד אני תמיה דמאותה סוגיא דפסחים מוכח דכל שערי העזרה נתקדשו בקדושת העזרה חוץ משער נקנור מפני שמצורעים עומדים שם ומכניסים בהונות ידם ולא ידעתי אמאי לא הביא רבינו דין זה דנ"מ טובא דטמא שנכנס לשער נקנור פטור מכרת ואם נכנס בשאר הפתחים חייב כרת וכן נ"מ טובא לעניינים אחרים וכמבואר. עוד אני מסתפק בשערי הר הבית אם נתקדשו. ומסתברא דנתקדשו בקדושת הר הבית דדוקא בירושלים משום טעמא דמצורעים לא קדשו השערים. שוב ראיתי בירושלמי פ"ז דפסחים דדין זה מחלוקת אמוראים דרבי ירמיה בשם רב שמואל בר יצחק אמר דלא קדשו תחת האגף של הר הבית כדי שיהיו זבים מגינים תחתיהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והקשו על זה דלא דמי למצורע שעשו תקנה בעדו משום דאין לו להגן זב יש לו היכן להגן בכל ירושלים רבי יוחנן בשם רבי פנחס מן מה דאנא חמי רבנן שלחין סנדליהון תחת האגף של הר הבית הדא אמרה שלא קדשו תחת האגף של הר הבית ע"כ. ולפי סוגיא זו נראה דקי"ל שלא קדשו תחת האגף של הר הבית דמעשה רב ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו דין זה:
ט״ו
הר הבית מקודש ממנה כו'. (*א"ה עיין במ"ש הרב המחבר פ"ג מהלכות סוטה דין ט"ז) דין זה בפ"ק דכלים אך לא ידעתי למה לא הזכירו ג"כ בעל קרי שהוא משתלח חוץ לב' מחנות כמו הזב כדאיתא בפסחים (דף ס"ז) וכן בפ"ג מהלכות ביאת מקדש לא הביא דין הבעל קרי בפירוש אך נראה שהדין דין אמת שהרי כתב שם הטמא המשולח מהר הבית אם נכנס עובר בלא תעשה כו' וקרא דמייתי בבעל קרי מיירי וכן מתבאר ממ"ש בפ"ח מהלכות אלו דין ז':
ט״ז
ובועל נדה נכנסים לשם. בסוף מס' זבים תנן בועל נדה כטמא מת ובפ"ו דפסחים (דף ס"ה) אמרינן דלמחנותם קאמר:
כ׳
שאין בעלי מומין ופרועי ראש וכו'. הר"ש הקשה דאמאי לא תנינן במתניתין שתויי יין ותירץ דשאני בעלי מום ופרועי ראש דפסולין בגופן וכן כתב הרע"ב דדוקא בעלי מום ופרועי ראש דפסולין בגופן הלכך שילוחן חמור. ולפי דבריהם קרועי בגדים נכנסין בין האולם ולמזבח. אבל דעת רבינו דאף שתויי יין אינן נכנסין מן המזבח ולפנים וכמ"ש בפ"א מהלכות ביאת מקדש דין י"ד. ויש עוד מחלוקת אחר בין הראשונים ז"ל אם הני מעלות הוו מן התורה ומ"מ לא ידעתי אמאי לא הביא רבינו שתויי יין בהדי בעלי מומין:
כ״ג
בשעה שנכנסין הבנאים כו'. דע שדין זה הוא דוקא בטומאה שנמצאת בהיכל אבל הטומאה שנמצאת בעזרה אז כהנים לא מטמאינן אלא לוים מוציאין את הטומאה והכי כתיב בדברי הימים ויבאו הכהנים לפנימה בית ה' לטהר ויוציאו את הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' לחצר בית ה' ויקבלו הלוים להוציא נחל קדרון חוצה. ומ"מ אם הטומאה היתה בהיכל מוציאין הכהנים עצמן את הטומאה עד חוץ לעזרה אלא שאם נמצאת בעזרה היו מוציאין אותה הלוים. וקרא דדברי הימים דמשמע דאף בטומאה הנמצאת בהיכל לא היו מוציאין אותה הכהנים כי אם עד העזרה ומשם ואילך הלוים, התם שאני שהיו צריכים לאנשים הרבה אלו היו מוציאין מן ההיכל לעזרה ואלו משם לחוץ וכמ"ש רש"י בס"פ בתרא דעירובין וקמ"ל קרא דאלו המוציאין לחוץ מן העזרה לא היו כהנים כי אם לוים דלא מטמאינן כהנים במקום שאפשר בלוים אבל במקום שאפשר שהמוציא מן ההיכל יהיה המוציא מן העזרה אז מוציא אותה הכהן אף שאפשר בלוים: וכל הנכנסין להיכל לתקן כו'. כתב מרן ויש לתמוה דמשמע ממתני' דדוקא בקדש הקדשים אמרו ולא בהיכל כו'. ועיין בפרק כל שעה (דף כ"ו) שהביא רבא ראיה לדבריו ממשנה זו ועיין שם היטב באותה סוגיא ותמצא דלרבא דהלכתא כוותיה לאו דוקא בית קדשי הקדשים ודו"ק. ועיין בספר ברכת הזבח (דף קמ"ח:) שכתב דמהתוס' שהביא מרן אחר זה מוכח דקאי אהיכל ודו"ק: ומ"ש טמא ובעל מום יכנס בעל מום ואל יכנס טמא שהטומאה דחויה בציבור. וזו היא גירסת מרן ולפי זה לא יהיב רבינו טעם להכנסת בעל מום אלא למניעת הכנסת טמא דהוה ס"ד שיכנס טמא לפי שטומאה הותרה בציבור לזה קאמר דליתא דלא הותרה אלא דחויה היא בצבור ועיקר טעמא הוא משום דבעל מום אישתרי באכילת קדשים ומחלוקת רב ורבי אלעזר הוא בזה האופן רב סבר יכנס טמא משום דמצינו דטומאה הותרה בציבור ואע"ג דגם בעל מום הותר באכילת קדשים לא דמי משום דאנן בכניסת פנים עסקינן ובכניסת פנים לא מצינו שהותר בעל מום כי אם טמא ורבי אלעזר סובר דבעל מום יכנס משום דטומאה לא הותרה בציבור אלא דחויה היא בצבור אבל בעל מום הותר באכילת קדשים ואי לאו האי טעמא דאשתרי באכילת קדשים היה קודם הטמא משום דנהי דלא הותרה טומאה בציבור מ"מ דחויה היא בציבור וא"כ קליש איסור טומאה מאיסור בעל מום אבל השתא דחזינן דבעל מום אישתרי באכילת קדשים בעל מום קודם משום דטמא לא הותר בעבודת ציבור ואלו בעל מום הותר באכילת קדשים. ומ"מ יש לדקדק בדברי מרן דלמה רבינו נתן טעם לשלילת הטמא ולא נתן טעם לכניסת בעל מום ולי היה נראה הגירסא האחרת שדחה הרב והיא גירסת הרב המבי"ט בקרית ספר והוא יכנס טמא ואל יכנס בעל מום שהטומאה דחויה בציבור דרב דס"ל דטמא קודם אית ליה דטומאה דחויה היא ולא הותרה ואפ"ה אית ליה דטמא קודם לפי שמצינו שנדחה כניסת פנים אצל הטמא וא"כ הכא נמי לתקן או להוציא את הטומאה יכנס טמא ורבי אלעזר ס"ל דבעל מום קודם משום דלטמא לא הותר לו שום דבר אבל לבעל מום הותר אכילת קדשים ופסק רבינו כרב:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יצחק ירנן · הלכות בית הבחירה פרק ז׳

ו׳
ואסור לכל אדם וכו'. וכתב רבינו בספר המצוות מצות עשה כ"א וז"ל היא שציונו לירא מן המקדש וכו' וכבר התבאר במקומות מן הש"ס שאין מותר לישב בעזרה אלא מלכי בית דוד וזה וכו' באומרו יתברך ומקדשי תיראו עכ"ל. הנה נתבאר מדבריו דאיסור זה דישיבה בעזרה הוא מן התורה ככל הנך דנפקי מקרא דומקדשי תיראו דלא יכנס בהר הבית במקלו וכו' ואפשר שלזה כיון רש"י שכתב פ"ז דסוטה דף מ' אין ישיבה בעזרה דאין כבוד שמים בכך ואפילו מלאכי השרת אין להן ישיבה עכ"ל, נמצא דמשום כבוד ומורא מה' הוא ויראת המקדש אינו אלא ממה שציוה על יראתו וכמ"ש כאן רבינו ועיין להמל"מ בזה ובארעא דרבנן אות האל"ף.
ט׳
אסור לאדם וכו' או שיישן וכו' אלא בין צפון לדרום וכו'. ועיין בב"י או"ח סי' ג' ביאור דבריו, ועיין בספרו הקצר שם שאסר לישן בין מזרח למערב אם אשתו עמו ועיין בב"ח פי' דבריו ושבזהר חולק והצריך עיון. וכתב החבי"ב דעכשיו אין נזהרים בכך דלא ידעינן כמאן נעביד או כש"ס דילן או כהזהר. ולא ידענא מה התנצלות הוא זה דהא כלל ידוע כשחולק הש"ס עם הזהר עבדינן כהש"ס, ועוד דהכא שאני דאפשר לפרש הש"ס כהזהר והוי ככו"ע ומה גם דרש"י פירש כן.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות בית הבחירה ז׳, מתוך הלכות בית הבחירה שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות בית הבחירהכל הרמב״ם