הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות בית הבחירה · פרק ו׳

ספר עבודה · 16 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות בית הבחירה · פרק ו׳
הלכה א׳
הַמִּקְדָשׁ כֻּלּוֹ לֹא הָיָה בְּמִישׁוֹר אֶלָּא בְּמַעֲלֵה הָהָר. כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס מִשַּׁעַר מִזְרָחִי שֶׁל הַר הַבַּיִת מְהַלֵּךְ עַד סוֹף הַחֵיל בְּשָׁוֶה. וְעוֹלֶה מִן הַחֵיל לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת רוּם כָּל מַעֲלָה חֲצִי אַמָּה וְשִׁלְחָהּ חֲצִי אַמָּה:
הלכה ב׳
וּמְהַלֵּךְ כָּל עֶזְרַת הַנָּשִׁים בְּשָׁוֶה. וְעוֹלֶה מִמֶּנָּה לְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא תְּחִלַּת הָעֲזָרָה בַּחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת. רוּם כָּל מַעֲלָה חֲצִי אַמָּה וְשִׁלְחָהּ חֲצִי אַמָּה:
הלכה ג׳
וּמְהַלֵּךְ כָּל עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל בְּשָׁוֶה וְעוֹלֶה מִמֶּנּוּ לְעֶזְרַת הַכֹּהֲנִים בְּמַעֲלָה גְּבוֹהָה אַמָּה וְעָלֶיהָ דּוּכָן יֵשׁ בּוֹ שָׁלֹשׁ מַעֲלוֹת. רוּם כָּל מַעְלָה חֲצִי אַמָּה וְשִׁלְחָהּ חֲצִי אַמָּה. נִמְצֵאת עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים גְּבוֹהָה עַל שֶׁל יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה:
הלכה ד׳
וּמְהַלֵּךְ כָּל עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים וְהַמִּזְבֵּחַ. וּבֵין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ בְּשָׁוֶה. וְעוֹלֶה מִשָּׁם לָאוּלָם בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת. רוּם כָּל מַעְלָה חֲצִי אַמָּה וְשִׁלְחָהּ חֲצִי אַמָּה וְהָאוּלָם וְהַהֵיכָל כֻּלּוֹ בְּשָׁוֶה:
הלכה ה׳
נִמְצָא גֹּבַהּ קַרְקַע הַהֵיכָל עַל קַרְקַע שַׁעַר הַמִּזְרָח שֶׁל הַר הַבַּיִת שְׁתַּיִם וְעֶשְׂרִים אַמּוֹת. וְגֹבַהּ שַׁעַר הַר הַבַּיִת עֶשְׂרִים אַמָּה. לְפִיכָךְ הָעוֹמֵד כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח אֵינוֹ רוֹאֶה פֶּתַח הַהֵיכָל. וּמִפְּנֵי זֶה עָשׂוּ כֹּתֶל שֶׁעַל גַּבֵּי שַׁעַר זֶה נָמוּךְ. כְּדֵי שֶׁיְּהֵא כֹּהֵן הָעוֹמֵד בְּהַר הַמִּשְׁחָה רוֹאֶה פֶּתַח הַהֵיכָל בְּשָׁעָה שֶׁמַּזֶּה מִדַּם הַפָּרָה נֹכַח הַהֵיכָל:
הלכה ו׳
וּלְשָׁכוֹת הָיוּ שָׁם תַּחַת עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל פְּתוּחוֹת לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים. שֶׁשָּׁם הַלְוִיִּם נוֹתְנִין הַכִּנּוֹרוֹת וְהַנְּבָלִים וְהַמְּצִלְתַּיִם וְכָל כְּלֵי הַשִּׁיר. וְעַל הַדּוּכָן הָעוֹלֶה מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת הַכֹּהֲנִים הָיוּ הַלְוִיִּם עוֹמְדִים בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמְרִים שִׁירָה עַל הַקָּרְבָּן:
הלכה ז׳
הַלְּשָׁכוֹת הַבְּנוּיוֹת בַּקֹּדֶשׁ וּפְתוּחוֹת לַחל אִם הָיוּ גַּגּוֹתֵיהֶן שָׁוִין עִם קַרְקַע הָעֲזָרָה תּוֹכָן חֹל וְגַגּוֹתֵיהֶן קֹדֶשׁ וְאִם אֵינָן שָׁוִין אַף גַּגּוֹתֵיהֶן חֹל שֶׁהַגַּגּוֹת וְהָעֲלִיּוֹת לֹא נִתְקַדְּשׁוּ. לְפִיכָךְ גַּגִּים אֵלּוּ אֵין אוֹכְלִין שָׁם קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְלֹא שׁוֹחֲטִין קָדָשִׁים קַלִּים:
הלכה ח׳
הָיוּ בְּנוּיוֹת לַחל וּפְתוּחוֹת לַקֹּדֶשׁ תּוֹכָן קֹדֶשׁ לַאֲכִילַת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים אֲבָל אֵין שׁוֹחֲטִין שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים וְהַנִּכְנָס לְשָׁם בְּטֻמְאָה פָּטוּר. וְגַגּוֹתֵיהֶן חֹל לְכָל דָּבָר:
הלכה ט׳
הַמְּחִלּוֹת הַפְּתוּחוֹת לָעֲזָרָה קֹדֶשׁ וְהַפְּתוּחוֹת לְהַר הַבַּיִת חֹל. הַחַלּוֹנוֹת וָעֳבִי הַחוֹמָה כְּלִפְנִים בֵּין לַאֲכִילַת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין לְטֻמְאָה:
הלכה י׳
בֵּית דִּין שֶׁרָצוּ לְהוֹסִיף עַל יְרוּשָׁלַיִם אוֹ לְהוֹסִיף עַל הָעֲזָרָה מוֹסִיפִין. וְיֵשׁ לָהֶם לִמְשֹׁךְ הָעֲזָרָה עַד הַמָּקוֹם שֶׁיִּרְצוּ מֵהַר הַבַּיִת וְלִמְשֹׁךְ חוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם עַד מָקוֹם שֶׁיִּרְצוּ:
הלכה י״א
אֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת אֶלָּא עַל פִּי הַמֶּלֶךְ וְעַל פִּי נָבִיא וּבְאוּרִים וְתֻמִּים וְעַל פִּי סַנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד זְקֵנִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה ט) "כְּכל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ" וְכֵן תַּעֲשׂוּ לְדוֹרוֹת. וּמשֶׁה רַבֵּנוּ מֶלֶךְ הָיָה:
הלכה י״ב
וְכֵיצַד מוֹסִיפִין עַל הָעִיר. עוֹשִׂין בֵּית דִּין שְׁתֵּי תּוֹדוֹת וְלוֹקְחִין לֶחֶם חָמֵץ שֶׁבָּהֶם וְהוֹלְכִים בֵּית דִּין אַחַר שְׁתֵּי הַתּוֹדוֹת וּשְׁתֵּי הַתּוֹדוֹת זוֹ אַחַר זוֹ וְעוֹמְדִין בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְצִלְצָל עַל כָּל פִּנָּה וּפִנָּה וְעַל כָּל אֶבֶן (וְאֶבֶן) שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְאוֹמֵר (תהילים ל ב) "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי" וְגוֹ'. עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְסוֹף הַמָּקוֹם שֶׁמְּקַדְּשִׁין אוֹתוֹ וְעוֹמְדִין שָׁם. וְאוֹכְלִים שָׁם לֶחֶם תּוֹדָה אַחַת מִשְּׁתֵי הַתּוֹדוֹת וְהַשְּׁנִיָּה נִשְׂרֶפֶת. וְעַל פִּי הַנָּבִיא שׂוֹרְפִין אֶת זוֹ וְאוֹכְלִין אֶת זוֹ:
הלכה י״ג
וְכֵן אִם הוֹסִיפוּ עַל הָעֲזָרָה מְקַדְּשִׁין אוֹתָהּ בִּשְׁיָרֵי הַמִּנְחָה. מַה יְּרוּשָׁלַיִם הַתּוֹדָה שֶׁנֶּאֱכֶלֶת בָּהּ מְקַדַּשְׁתָּהּ אַף הָעֲזָרָה שְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת שֶׁאֵין נֶאֱכָלִין אֶלָּא בָּהּ הֵן שֶׁמְּקַדְּשִׁין אוֹתָהּ בָּהֶן. וְאוֹכְלִין אוֹתָן בְּסוֹף הַמָּקוֹם שֶׁקִּדְּשׁוּ:
הלכה י״ד
כָּל מָקוֹם שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בְּכָל אֵלּוּ וְכַסֵּדֶר הַזֶּה אֵין קָדוֹשׁ גָּמוּר. וְזֶה שֶׁעָשָׂה עֶזְרָא שְׁתֵּי תּוֹדוֹת זִכָּרוֹן הוּא שֶׁעָשָׂה לֹא בְּמַעֲשָׂיו נִתְקַדֵּשׁ הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם לֹא מֶלֶךְ וְלֹא אוּרִים וְתֻמִּים. וּבְמַה נִּתְקַדְּשָׁה בִּקְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה שֶׁקִּדְּשָׁהּ שְׁלֹמֹה שֶׁהוּא קִדֵּשׁ הָעֲזָרָה וִירוּשָׁלַיִם לִשְׁעָתָן וְקִדְּשָׁן לֶעָתִיד לָבוֹא:
הלכה ט״ו
לְפִיכָךְ מַקְרִיבִין הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם בַּיִת בָּנוּי. וְאוֹכְלִין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בְּכָל הָעֲזָרָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא חֲרֵבָה וְאֵינָהּ מֻקֶּפֶת בִּמְחִצָּה וְאוֹכְלִין קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל יְרוּשָׁלַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם חוֹמוֹת שֶׁהַקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא:
הלכה ט״ז
וְלָמָּה אֲנִי אוֹמֵר בַּמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. וּבִקְדֻשַּׁת שְׁאָר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְעִנְיַן שְׁבִיעִית וּמַעַשְׂרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לֹא קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. לְפִי שֶׁקְּדֻשַּׁת הַמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם מִפְּנֵי הַשְּׁכִינָה וּשְׁכִינָה אֵינָהּ בְּטֵלָה. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא כו לא) "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם" וְאָמְרוּ חֲכָמִים אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹמְמִין בִּקְדֻשָּׁתָן הֵן עוֹמְדִים אֲבָל חִיּוּב הָאָרֶץ בִּשְׁבִיעִית וּבְמַעַשְׂרוֹת אֵינוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּבּוּשׁ רַבִּים וְכֵיוָן שֶׁנִּלְקְחָה הָאָרֶץ מִידֵיהֶם בָּטַל הַכִּבּוּשׁ וְנִפְטְרָה מִן הַתּוֹרָה מִמַּעַשְׂרוֹת וּמִשְּׁבִיעִית שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מִן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכֵיוָן שֶׁעָלָה עֶזְרָא וְקִדְּשָׁהּ לֹא קִדְּשָׁהּ בְּכִבּוּשׁ אֶלָּא בַּחֲזָקָה שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ וּלְפִיכָךְ כָּל מָקוֹם שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל וְנִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשַּׁת עֶזְרָא הַשְּׁנִיָּה הוּא מְקֻדָּשׁ הַיּוֹם וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּלְקַח הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ וְחַיָּב בִּשְׁבִיעִית וּבְמַעַשְׂרוֹת עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּרוּמָה:

הר המוריה · הלכות בית הבחירה פרק ו׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מעשי למלך · הלכות בית הבחירה פרק ו׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז · הלכות בית הבחירה פרק ו׳

א׳
המקדש כולו לא היה במישור כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל פ"ב דמדות וי"ב מעלות היו שם לפנים ממנו החיל וממנו לעזרת נשים רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה. גם שם נתבאר שט"ו מעלות היו מעזרת נשים לעזרת ישראל כנגד ט"ו מעלות שאמר דוד בספר תלים שעל אותם מעלות הלוים אומרים השיר ע"כ. ופי' שלחה רוחב המעלה מקום דריסת הרגל ממזרח למערב: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב נמצא גובהה של עזרת נשים שש אמות ועולה ממנה לעזרת ישראל ט"ו מעלות נמצא עזרת ישראל גבוה י"ג אמות וחצי ועולה ממנה לעזרת כהנים שתי אמות וחצי נמצא עזרת כהנים גבוה ששה עשר אמה ועולה משם לאולם בי"ב מעלות נמצא האולם גבוה כ"ב אמות. והאולם וההיכל בשוה נמצא גובה קרקע ההיכל יותר על שער הר הבית שתי אמות:
ד׳
ועולה משם לאולם כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל בפ"ג כדברי רבינו היא שנוייה בספרים שלנו. אלא שבפ"ב אמרו כל המעלות שהיו שם רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה חוץ ממעלות האולם ע"כ. מוכח שמעלות האולם לא היו במדה זו. ובפי' המשנה בערבי מצאתי שכתב רבינו על משנה זו. זה לשונו ונתבאר פ"ג שמעלות האולם גובהה חצי אמה ושלחה אמה וכו'. גם רבינו עובדיה ז"ל כתב בפ"ב חוץ משל אולם שמעלות שבין האולם למזבח לא היו כן כאשר נתבאר רפ"ג. ופ"ג כתב ה"ג רום כל מעלה חצי אמה ושלחה אמה ע"כ, ולכך נראה שכן צריך להיות בספרי רבינו דאי לא קשיא ההיא דפ"ב וזה מוכרח אעפ"י שלא מצאתי כן בספר כתיבת יד:
ה׳
נמצא גובה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל ביאור הענין שאם היו עושין הפתח עשרים כשאר הפתחים היה נמצא משקוף העליון של הפתח למטה ממשקוף התחתון של היכל שתי אמות שהם רום הד' מעלות הנשארות מן הי"ב. ומפני כך עשו אותו יותר נמוך והכותל שע"ג הפתח נמוך כדי שיוכל לראות פתח ההיכל מעל משקוף העליון של פתח המזרח ויתקיים בזה והזה נוכח פני אהל מועד. ופתח זה הוא פתח שנכנסים ממנו מהר הבית לחיל. וכל מה שיהיה יותר נמוך יראה יותר שיעור מפתח ההיכל. וזה ברור: ומפני מה עשו כותל זה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל שם במשנה וכל הכתלים שהיו שם היו גבוהים חוץ מכותל מזרחי שהכהן השורף את הפרה עומד בהר המשחה ומתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם. וכל זה מבואר. אלא דקשיא לי שאני רואה הר המשחה גבוה מאד שאפילו שיהיה כותל המזרח גבוה כשאר כותלי הר הבית הי' יכול לראות פתח ההיכל שהרי העומד היום בראש הר המשחה רואה את כל הבית תחתיו עמוקה מאד. ולתרץ זה צ"ל שלא היו שורפין את הפרה בראש הר המשחה וגם הבית הי' גבוה הרבה ממה שהוא עתה, ולפיכך לא עשו כותל המזרח גבוה כשאר הכתלים. והיות והבית נמוך עתה ממה שהיה בתחילה כבר הוכחתי אותו לעיל מענין אבן השתייה:
ו׳
ועל הדוכן העולה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל משמע שהכהנים בשעה שמברכין את ישראל לא היו עומדין על הדוכן זה, אלא במעלות של אולם. וכבר נשאלתי ע"ז שכתב רבינו בהלכות תפלה ברכת כהנים כיצד במקדש הכהנים עולים לדוכן. ובאותו פרק בעצמו כתב באים ועומדים על מעלות האולם כו', והעליתי באותה תשובה שיש כהנים שלא היו ראוים להכנס בין האולם ולמזבח ואע"פ כן היו חייבין בעשה דכה תברכו. ואותם היו עומדים לברך את העם על הדוכן ושאר הכהנים היו עומדין על מעלות האולם ולפיכך קבע להם רבינו שני מקומות: ה) כדבריו מצאתי בר"ש פ"ב דמדות מ"ו וז"ל ודוכן הכהנים לברך את העם קבוע בה בתחלת עזרה שלהן וכן נאה ברכת כהנים בראש עזרתם כו' יעו"ש. וע' מתני' בתמיד פ"ה מ"א אמר להם הממונה ברכו כו' וברכת כהנים ובתוס' ברכות י"א ע"ב ד"ה בר"כ העירו דמשמע מזה שהי' שם ברכת כהנים גם קודם ההקטרה חוץ מבר"כ שאחר ההקטרה על מעלות האולם יעו"ש ובתוס' סוטה ל"ח ע"א בזה. ולמ"ש הר"ש והרדב"ז אולי אפ"ל דמתני' דתמיד מיירי בבר"כ שעל הדוכן בעזרה [ולא בלשכת הגזית ששם היו רק מתפללים] אמנם הרמב"ם בפ"ו מתומ"ס ה"ד ובפה"מ שם בתמיד לא גריס ברכת כהנים רק שים שלום יעו"ש ובתיו"ט וב"ש שם ובמ"ש בהגהות הגר"א תמיד פ"ו מ"א יעוש"ה.
ז׳
הלשכות כו' כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל פ' כיצד צולין אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו ומקשה עלה מברייתא דתניא לשכות בנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש ומשני לה כשגגותיהם שוים לקרקע העזרה. פי' דבחלל אזלינן בתר פתחין ובגגין כיון ששוים לקרקע העזרה הרי הן כעזרה: ומוהרר"ד ן' זמרא ז"ל כתב. תוכן חול כיון דפתוחות לחול דרך פתחא אזלינן וגגותיהן קדש כיון שהוא שוה לקרקע העזרה אין זה גג דנימא גגין לא נתקדשו אלא הרי הוא כשאר העזרה דאית בהו תרתי חדא דבנויות בקדש. ותו דגגין שוה לעזרה ואם אינם שוין אף גגין חול דגגין לא נתקדשו אפילו בגגין שלפנים ואפילו בעליות: לפיכך גגין אלו אין אוכלים כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל שאין קדושתן כקדושת העזרה והנכנס לשם בטומאה פטור לגמרי כאשר יתבאר בהלכות ביהמ"ק:
ח׳
היו בנויות בחול כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל זבחים פ' איזהו מקומן ברייתא לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש כהנים אוכלים שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים וחייבין משום טומאה. ומסיק התם כי היכא דתנן אין שוחטין. תני נמי אין חייבין משום טומאה פי' דדוקא לאכילה נתקדשו ויליף לה התם מדכתיב ואכלו אותו במקום קדוש בחצר אהל מועד. התורה רבתה חצרות הרבה לאכילה אחת: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב תניא בפ' איזהו מקומן בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש. ומוקמינן לה מדרבנן. וזה שכתב הרב ז"ל והנכנס לשם פטור, ומשמע אסור מדרבנן. ועוד תניא התם מנין ללשכת בנויות בחול ופתוחות לקדש. שהכהנים נכנסים לשם ואוכלים שם קדשים ת"ל במקום קדוש בחצר אהל מועד. התורה רבתה חצרות הרבה לאכילת קדשים. וזהו שכתב תוכן קדש לאכילת קדשים. וכן תניא התם לשכות הבנויות כו' אוכלים שם קד"ק ואין שוחטין שם קדק"ל. וחייבין משום טומאה. ומגיהין לה תני אין חייבין משום טומאה. ונתבארו דברי רבינו. אלא דקא מבעיא לי פתוחות לכאן ולכאן מאי ובמע"ש תנן בנויות בקדש ולחול, ופתוחות לקדש ולחול. תוכן וגגותיהן מכנגד הקדש ולקדש קדש. מכנגד החול ולחול, חול, וא"ת למה לא נתבאר זה בדברי רבינו ז"ל, וי"ל לפי שלא מצינו לשכה שהיה לה שני פתחים אלא בית המוקד ולשכת הגזית וכבר הוא מפורש בהם. לשכת הגזית חציה קדש וחציה חול. ובית המוקד נמי שתי לשכות שבה קדש, ושתים חול. ולענין אם יתחדש לשכה שיהיה לה שני פתחים אחד לקדש ואחד לחול מתניא. וכן לענין מחילות הפתוחות לכאן ולכאן אמר ר' יוחנן מחילות לא נתקדשו. וקשיא לי דאמרינן בגמרא ודוד קדש עד קרקע התהום. והנכון בזה שדוד קדש עד התהום כל ארעא סמיכתא ואם יעשו בה מחילות שלא נתקדשו אם יהיו פתוחות לחול יהיו חול. ואם יהיו פתוחות לקדש הרי הם קדש כדינם:
ט׳
המחילות כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל פ' כיצד צולין מפרשים מימרא דר' יוחנן שאמר מחילות לא נתקדשו, דמיירי בפתוחות להר הבית. וברייתא שאמרה לשכות בנויות לחול ופתוחות לקדש, תוכן קדש. ומיירי כשגגותיהם שוים לקרקע עזרה דומיא דרישא כאשר נתבאר. וא"כ הוי להו מחילות דמיירי בפתוחות לעזרה. ומשום הכי תוכן קדש. ול"ק אדר' יוחנן: החלונות כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש בכיצד צולין החלונות ועובי החומה כלפנים. ואמרינן עלה בשלמא חלונות משכחת לה ששוה לקרקע עזרה, אלא עובי החומה היכי משכחת לה והלא כגגין ועליות הוא. ומשני משכחת לה בבר שורא דכתיב ויאבל חיל וחומה, פי' דאותה חומה דהיינו הסורג שהיה נמוך עשרה טפחים שוה לגובה קרקע עזרה, שהיתה הולכת וגבוה במעלות כאשר נתבאר. ולכך כתב כאן בהשגות א"א אף אלו כו' ובודאי שהדין עמו אלא שרבינו אפשר שסמך על מ"ש למעלה גבי גגין דדוקא בשוים לקרקע העזרה וה"ה לעובי החומה. ומ"מ ראוי היה לפרש: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב בהשגות א"א כו' דעתו ז"ל דכי היכי דגגות הלשכות אם לא היו שוים לקרקע העזרה לא נתקדשו אף אלו כן, וכשדחק אותו היכא משכחת חומה שוה לקרקע אמר דמשכחת בבר שורא כלומר שעושין לחוזק החומה מבפנים חומה אחרת שוה לקרקע. וקשיא לי עלה דאמרינן בפ' איזהו מקומן תני תנא קמי' דרב נחמן כל העזרה היתה אורך קפ"ז על רחב קל"ה. א"ל הכי אמר לי אבא כגון זה כהנים נכנסים שם ואוכלין קדק"ד ושוחטין שם קק"ל וחייבין משום טומאה. למעוטי מאי, אלימא למיעוטא חלונות ועובי החומה. תנינא החלונות ועובי החומה כלפנים ע"כ. ואם איתא לימא לעולם למיעוטא חלונות ועובי החומות וכגון שאינם שוין לקרקע, אלא ודאי בכל גונא הרי הם כלפנים. ותו דלא הוה תני תנא סתם החלונות ועובי החומות לאותם שהם שוין לקרקע, ולא דמי לגגין. דגגין לא נתקדשו כלל. ואם הוא שוה לקרקע לא נקרא גג אלא קרקע העזרה. אבל החלונות ועובי החומות המקום אשר בנו עליו הכותל נתקדש נמצא כל חללות שימצא בכותל לצד פנים או עובי החומה הכל נתקדש והרי הוא כפנים כסתמא דברייתא וכלשון רבינו:
י׳
ב"ד שרצו כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל שבועות פ"ב ובסנהדרין פ"ק יליף מדכתיב וכן תעשו כדברי רבינו. ואעפ"י שבסנהדרין לא הזכירו אלא ב"ד של שבעים ואחד ולא הוזכר שם לא מלך ולא או"ת התם לא איירי אלא במילי דסנהדרין אי בעי כ"ג או ע"א ומיהו מקרא דמייתי התם איכא למילף כלהו. ואי לשבעים ואחד לחוד לא צריך קרא שהרי העמדת סנהדרין יליף לה ממשה דבעי ע"א, אע"ג דלא כתיב בהו וכן תעשו אלא ודאי דקרא להצריך נביא ומלך ואורים ותומים:
י״ב
וכיצד מוסיפין כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש פ"ב דשבועות ולמדו אותו מדכתיב בנחמיה ואעמידה שתי תודות גדולות כו' ופי' שם מה גדולות גדולות שבתודה דהיינו חמץ שבה. כי כל חלה שבחמץ גדולה כשלש של מצה. ובגמרא אסיק ר' יוחנן דע"פ נביא נשרפת האחת ונאכלת האחת. ושם הזכירו בברייתא שאומרים שיר של פגעים ומזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו כו' ונראה שגם כן צריך להיות בספרי רבינו: ועל פי נביא שורפין את זו כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל היינו דאמרינן בגמרא ע"פ נביא נאכלת וע"פ נביא נשרפת. וא"ת דתנן הפנימיות נאכלת והחיצונה נשרפת וי"ל שכך היה מצוה הנביא לאכול הפנימיות ולשרוף החיצונה:
י״ד
כל מקום שלא נעשה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש במשנה ובגמרא נחלקו ר"ה ור"נ. דר"ה אמר בכל אלו תנן שצריך כולם, ור"נ אמר באחת מכל אלו תנן שאין צריך אלא אחת מאלו. והלכה כר"ה באיסורו. וסוגיא כוותי' מוכחא. ושם אמרו לר"ה כשקדש עזרא לא היה שם או"ת ובמה נתקדש, ותירצו דקסבר קדושה ראשונה קדשה לעתיד ועזרא לא היה צריך לקדש אלא זכר בעלמא הוא דעביד. ורצו להעמיד זה במחלוקת ר"א ור"י דתניא אר"א שמעתי כשהיו בונין בהיכל וכו' אר"י שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית ואוכלין קדק"ד אעפ"י שאין קלעים, קדשים קלים ומע"ש אעפ"י שאין חומה שקדושה ראשונה קדשה לעתיד. מכלל דר"א סבר לא קדשה. ודחי רבינא דכ"ע קדשה לעתיד. ומר מה דשמע לי' קאמר, ומר מה דשמע לי קאמר. והקשו התוס' דהא אשכחן בפ"ק דחגיגה דאית לי' לר"א דלא קדשה לעתיד ותירצו דהתם לענין תרומה ומעשרות מיירי ואותה קדושה בטלה, אבל קדושת מחיצות אפשר דלא בטלה כיון דאקרי נחלה. וכן קדושת בתי ערי חומה שהזכירו גם הוא קדושת מחיצות, עכ"ל, והם כדברי רבינו. ובהשגות א"א סברת עצמו הוא זו כו'. וכבר כתבתי ראיה לדברי רבינו. גם בעל התרומה הכריע כדברי רבינו מהא דאיפלגי ר"ל ורבי יוחנן בפ' השוחט ומעלה. דר' יוחנן סבר דמעלה בזה"ז בחוץ חייב כרת ור"ל סבר דפטור. ואוקי פלוגתייהו בקדושה ראשונה אי קדשה לעתיד או לא. דר' יוחנן סבר קדשה. ובכל דוכתא קי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל. גם כי שם אוקמוה לר' יוחנן כר' יהושע ור"ל כר' אליעזר, ובכל דוכתא קי"ל כר"י לגבי ר"א. וא"כ על כרחנו צריכים אנו לחלק בין קדושת מחיצות לקדושת הארץ לענין תרומות ומעשרות, עוד הכריע מהא דאמר ר' יוחנן ג' נביאים עלו עמהם וכו' ואחד העיד להם שמקריבין אעפ"י שאין בית, מוכח דקדושה לא בטלה לכ"ע. עוד הכריח כן מהא דאמרינן בפ' ידועות הטומאה בן בבל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום המקדש וכו' ומיירי בזה"ז וכאשר הכריחו בתוס' דאי בזמן הבית ידועה חשובה כיון שהיה לו לישאל. אבל בזה"ז אין מצוי לישאל, מוכח דקדושה לא בטלה, גם באותו פ' אמרו ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וכו' מקדש שקדשתו קדושת עולם לא כ"ש. מוכח דקדושת מקדש לא בטלה. גם בעדיות תנן אר"י שמעתי שמקריבין אעפ"י שאין בית ואוכלין קדק"ד בעזרה אעפ"י שאין מחיצה ואוכלין מע"ש בירושלים אעפ"י שאין חומה שקדושה ראשונה קדשה לעתיד והוא אשר הזכרתי בסמוך. וכיון דמייתי לה בעדיות ודאי דהלכתא היא. ומה שאמר סו"פ חלק ופ' הזהב דנפל מחיצות כתב בעל התרומה ז"ל דפליגי וסברא לא קדשה לעתיד ולא קי"ל הכי אלא דקדשה לעתיד לענין בית וקדושת ירושלים לאכול בתוכה מע"ש אעפ"י שנפלו מחיצות והנכנס שם בזה"ז חייב כרת ומעלה בחוץ בזה"ז חייב כרת דלא בטלה אלא לענין מעשרות וכדברי רבינו. וכתב הוא ז"ל דמאשר לו חומה. ילפינן הכי לחלק בין קדושת הארץ לקדושת מחיצות וטעם רבינו נכון ומקובל וכאשר דרשו ז"ל והשימותי את מקדשיכם אעפ"י שהם שוממין בקדושתן הם עומדין, פי' דהוי לי' למיכתב ומקדשיכם אשומם. ומדכתיב והשימותי ובתר הכי כתב מקדשיכם מוכח שגם אחר שישומו יהיו בקדושתן ויקראו מקדשיכם וכבר אמרו שלא זזה שכינה מכותל מערבי לעולם: וזה שעשה עזרא שתי תודות כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל הכי אמרינן בגמרא דשבועות דנחמיה בן חכליה לזכר הוא דעביד, דאמרינן התם איתמר. ר"ה אמר בכל אלו תנן דקסבר קדושה ראשונה כו' ולעתיד לבא, ועזרא לזכר כו'. ומותיב רבא לר"נ כל שלא נעשה בכל אלו תנן, ודחיק תני באחת מאלו, משמע דפשטא דמתני' דבכל אלו וקסבר קדושה ראשונה כו' וקדשה לעתיד לבוא. ומשנה דעדיות נמי אמרינן דר"א ור"י תרווייהו ס"ל קדשה לעתיד לבא, ומר מה דשמע לי' קאמר כו' ותני חד אליבא דר' ישמעאל. א"נ רבי אליעזר בר רבי יוסף סבר נמי קדושה כו' וקדשה לעתיד לבוא. וסתם מתני' דפ"ק דמגילה ופ' בתרא דזבחים באו ירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר והיא היתה נחלה. ולהכי נקראת ירושלים נחלה לקיים קדושתה ועמידתה לעולם. וע"ז אמר הנביא ונחלתו לא יעזוב וגו'. וכתב רבינו בפי' המשניות בעדיות מן העיקרים הברורים דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. ורצוני לומר בקדושתה הראשונה שקידשה שלמה המלך ע"ה, ובמקדש בלבד הכל מודים בו. אבל בקדושת שאר ארץ ישראל יש בו מחלוקת. ואנו סומכים בזה על קדושת עזרא וכו'. ומ"ש ובמקדש בלבד, לאו דוקא אלא ה"ה לכל ירושלים, אלא לפי שהי' אוכלים שם קדשים ומעשר שני קרי לי' מקדש. וא"ת הא ר"נ דפליג עליה דר"ה בפ"ב דשבועות וס"ל דלא קידשה לע"ל ועזרא קדושי קדיש, מוקי נפשי' כתנא דבי רבי ישמעאל בר רבי יוסי. ואיך אמר הכל מודים בו. וי"ל דר"נ אמר הכי, אבל אנן לא ס"ל הכי אלא אמרינן דרבי ישמעאל ב"ר יוסי לא אמרה אלא בשאר עירות, והכי משמע מדקתני למה מנו חכמים את אלו, כשעלו בני הגולה מצאו את אלו וקדשים, אבל ראשונות בטלו משבטלה הארץ. ואע"ג דהוי מצי למימר דר"י ב"ר יוסי בשאר עירות איירי מ"מ ניחא לי' לאשכוחי תנא דקאי ר"נ כוותי', אבל לא ס"ל הכי וא"ת כיון דרבינו סובר דלא פליגי בקדושת ירושלים, מאי כתב הכא, ולמה אני אומר דמקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד, והלא הכל מודים בו כאשר כתב בפי' המשנה, והנכון בזה. דה"ק כיון דפסקנו דבשאר עירות לא קדשה לע"ל. הוי לך למיפסק נמי הכי כר"נ וכתנא דקאי כוותיה: ובמה נתקדשה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל וא"ת דבגמרא מז* אמרינן דדוד קדשה דאמרינן בפ"ב דזבחים מאי קא מבעי' לי' כי קדיש דוד רצפה העליונה קדיש, או דילמא עד לארעות תהומא קדיש. והכי אמרינן בירושלמי שבועות דוד זה מלך גד זה נביא. וי"ל דכיון דשלמה בנאו הוי כאלו הוא קדשו. א"נ דוד קדיש המקום ושלמה קדש הבנין ואת ירושלים:
ט״ו
לפיכך מקריבין כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל היינו מתני' דעדיות דמייתינן לעיל:
ט״ז
לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל ואני תמה על מ"ש בהשגות אמר אברהם סברת עצמו הוא זו ולא ידעתי מאין לו וכו'. והלא כמה סתמא איכא דס"ל הכי וסוגיא דשבועות כולה הכי, ולפיכך אני אומר שלא אמר כן על הדין שכתב רבינו דפשיטא להראב"ד ז"ל דהוי פלוגתא דתנאי, אלא על הטעם שכתב לפי שקדושת המקדש וכו' אמר כי סברת עצמו הוא. ואם ע"ז השיג. טעמו ז"ל מפורש דכתיב והשימותי את מקדשיכם וגו'. ואפשר שעל הדין עצמו השיגו, דמנין לו לפסוק הכי כיון דלא נתפרש בתלמוד, ור"נ נמי אית לי' איפכא. וטעמו של רבינו ז"ל מבואר ממ"ש למעלה, ומה שהקשה ז"ל דכמה משניות איכא, אם אין מקדש ירקב. ולפי מה שהבין בדברי הרב ז"ל תמהני למה לא השיג עליו ממ"ש בפ"ב דמעשר שני וז"ל ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית, אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית שנאמר מעשר דגנך וגו' מפי השמועה למדו כו' ע"כ. אלא ענין מ"ש הכא ואוכלין קדק"ל ומע"ש בירושלים כגון דנפל מחיצות ירושלים, אבל הבית קיים. וזה שכתב אעפ"י שאין שם חומה, היינו חומת העיר. הילכך כל מקום שתמצא ירקבו. לענין מע"ש או לענין נטע רבעי בדיני המעשר, היינו משום שאין שם בית, אבל אם הי' הבית קיים, אעפ"י שאין חומת העיר במקומה, מעלין שם מע"ש ונטע רבעי ואוכלין שם. וזה נ"ל ברור בדעת רבינו ז"ל. ומ"ש הראב"ד ז"ל ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לר' יוסי וכו', אם נגלה אליו הדבר בסוד ה' ליראיו אני מאמין, אבל לא הייתי סומך על עצמי ליכנס למקדש ואפילו היה נגלה אלי כי הייתי אומר לא בשמים הוא, ומידי פלוגתא לא נפיק, כי הטעם שכתב הוא ז"ל שהיה יודע עזרא וכו' לא ירדתי לסודו. מה היה מעכב זה לענין שלא יקדש את הבית ואת ירושלים, והלא לעתיד יוסיפו על העיר ועל העזרות כפי מה שירצו, והלא טוב הוא שתחול קדושה על קדושה לכבוד ולתפארת עולמים. ותו קשיא לי כי לדעתו ז"ל קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד ובטלה, וגם קדושת עזרא לא קדשה, נמצא כל הקרבנות שהקריבו בבית שני לא היו כקדושת בית אלא כבמות ציבור בעלמא, שהרי המקום בטלה קדושתו. ותו אי ס"ל בכל אלו תנן. ומה שעשה עזרא לזכר בעלמא. א"כ קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד והיינו כר"ה ואמאי השיג על הרב. ואי ס"ל כר"נ דאמר לא קדשה לעתיד, הא אמרינן בהדיא דעזרא קדושי קדיש אע"ג דלא הוי או"ת. ותו מה שעשה עזרא מעשה בטל היה דאפילו זכר לא היה, כיון שאין שם קדושה. וצריך לתרץ לדעת הראב"ד ז"ל דלעולם עזרא קדושי קדיש כדאמר ר"נ. את כל א"י ואת ירושלים והמקדש, אלא שכל א"י קדש לשעתה ולעתיד לבוא, אבל ירושלים ומקדש קדיש אותם כל זמן שיעמדו ולא יותר וכמו שאמרו כן בפירוש. דאי מן הסתם כמו שנתקדשה א"י לעתיד כ"ש ירושלים והמקדש, אלא בפי' אמרו שלא תקדש העיר והמקדש לעתיד. והשתא ניחא שהקריבו בקדושת בית, והיה יכול להשיג עליו למעלה בשאמר באורים ותומים. שהרי בימי עזרא לא היו אלא נטר עד לבסוף. וכל זה דוחק על דוחק שנניח כמה משניות סתמיות ונפסוק כר' ישמעאל ב"ר יוסי. ואע"ג דתשכח תנאים אחרים דס"ל כר' ישמעאל לא נסמוך עליהם. ובסוגית שבועות לא משכח תלמודא תנא דקאי כר"נ אלא ר' ישמעאל. ועוד דוחק אחר. שיקדש עזרא. כל א"י לעתיד, ולא את ירושלים והמקדש מבלי טעם. כי גם הראב"ד ז"ל לא סמך אלא על הסוד שנגלה אליו. ואנו לא זכינו לפתרונו. ולפיכך סמכנו על שיטת רבינו שהוא הנכונה ותו לא מידי: וכיון שעלה עזרא כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל פי' וקדש את שאר הארץ דאלו מקדש וירושלים בקדושה קמייתא קיימי, וזכר בעלמא הוא דעביד, ופסק כר' יוסי נג) דאמר קדושה שני' קדשה לשעתה ולעתיד. נמצא דירושלים יש בו שתי קדושת קדושת שלמה וקדושת עזרא בחזקה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות בית הבחירה פרק ו׳

א׳
המקדש כלו לא היה במישור ולא רצו לישר אותו להנמיך הגבוה ולהגביה השפל משום דאיקרי הר ה' משמע דבעודו הר הוא דקדיש ומפני זה עשו כותל שע"ג שער המזרחי של הר הבית נמוך כדי שיהא העומד בהר המשחה רואה פתח ההיכל כשמזה מדם הפרה נוכח ההיכל דכתיב והזה אל נוכח פני אהל מועד וגו'.
ז׳
הגגות והעליות לא נתקדשו בין גגי ירושלם בקדושתה לקדשים קלים בין גגי העזרה לקדשי קדשים. היו בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קודש לענין אכילת קדשי קדשים דהתורה רבתה חצרות הרבה אצל אכילה אחת דכתיב בחצר אהל מועד יאכלוה דכיון דכתיב במקום קדוש אמאי הדר כתב בחצר אהל מועד יאכלוה דהיינו חצר אהל מועד היינו במקום קדוש אלא לרבות חצרות הרבה כדאמ' אבל לא לשחוט שם קדשים קלים דהא בעינן לפני אהל מועד למעוטי צדי צדדים והנכנס לשם בטומאה פטור דדוקא לאכילה הוא דאיתרבו כדאמ' דלטומאה ליכא חיובא אלא באורך קפ"ז על רוחב קל"ה. המחילות הפתוחות לעזרה קדש החלונות ועובי החומות בין לאכילת קדשי קדשים בין לטומאה דאף על פי שהלכו מבפנים בשיירי מנחה ובשיר של פגעים בקדושת עזרה.
י׳
אין מוסיפין על העיר או על העזרות אם רצו למשוך העזרה או חומת ירושלם עד מקום שירצו אלא על פי מלך ועל פי נביא ואורים ותומים וסנהדרין של ע"א דכתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו קרא יתירא למדרש לדורות ובימי משה שהוא מלך ונביא ואחיו כהן גדול ואורים ותומים ושבעים זקנים דוכן תעשו משמע דאתא לרבויי כל הנך לדורות. ובתוספת העיר עושין בית דין שתי תודות ולוקחים לחם חמץ שבהם והולכין בית דין אחר שתי התודות שהולכות זו אחר זו ועומדין בכלי השיר על כל פנה ופנה ועל כל אבן ואבן דכתיב בספר עזרא דקאמר נחמיה כשנבנית חומת ירושלם ובא לקדש את העיר ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה מבחוץ ותהלוכות לימין מעל החומה להקיף את העיר בתהלוכות שהלכו דרך ימין כשפניהם לחלל העיר הלכו תמיד לצד ימינם עד שהקיפו את כולה ומדקאמר גדולות משמע דהיינו גדולות שבתודה ואשמועינן דשל חמץ היו שהן גדולות שבלחמי תודה דכתיב על חלות לחם חמץ יקריב וגו' כנגד מצה הבא חמץ שיהא סלת במין החמץ כנגד שלשה מינין שבמצה ובמצה שלשה מינין כדכתיב על זבח התודה חלות מצות וגו' הרי מין אחד ורקיקי מצות הרי שני מינין סלת מורבכת חלות הרי שלשה מינין ובכל מין עשר חלות כדילפינן התם אלמא חלות החמץ גדולות כשלש של מצה והליכת בית דין אחריהם דכתיב וילך אחריהם הושעיא וחצי שרי יהודה ואוכלין שם לחם אחד ועל פי נביא אוכלין את זו ושורפין זו דחגי זכריה ומלאכי היו שם ועל פיהם ברוח הקדש עשו ואין טעם בדבר ונראה דעד השתא גמרא גמירי לה הכי עד דאתא נחמיה. ואם הוסיפו על ירושלם מקדשין אותה בשיירי מנחה בירושלם מה ירושלם דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל אף בדבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל דהיינו שיירי מנחה ובחמץ כתודה לא איפשר אלא במצה ואוכלין אותן בסוף המקום שקדשו בירושלם דהכי גמירי לה כדאמ'.
י״ד
כל מקום שלא נתקדש בכל אלו כסדר הזה אין קידוש גמור ואי משום קדושת עזרא שהיתה בלי מלך ואורים ותומים לא היתה אלא זכר בעלמא דקדושה ראשונה שקדשה שלמה לעזרה וירושלם קדשה לשעתה ולעתיד לבא דקדושתן מפני השכינה ושכינה אינה בטלה כדכתיב והשמותי את מקדשכם אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדים אבל קדושת הארץ לתרומה ומעשרות ושביעית מפני שהוא כיבוש רבים והרי נתבטל ועזרא בחזקה הוא שקדש כל המקומות שהחזיקו בהם עולי בבל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות בית הבחירה פרק ו׳

ז׳
והעליות לא נתקדשו. מהסוגיא דס"פ כיצד צולין מוכח דעליות דהיכל נתקדשו ונראה דטעמא שהנכנס לשם חייב כרת וכן נראה מדברי התוספות בפ"ב דשבועות (דף י"ז) ד"ה וטמא:
ט׳
החלונות ועובי החומה כלפנים. עיין בספ"ה מהלכות מעשר שני ובפ"י מהלכות מעשה הקרבנות דין ה' וברפ"ט מהלכות קרבן פסח:
י״ב
ועומדין בכנורות כו'. כתב מרן דיושב בסתר עליון משמע דלעולם אמרינן ליה ומדברי רש"י משמע דלעולם אמרינן ליה שנתן טעם לזה המזמור לפי שאמרו משה בהקמת המשכן אך התוספות שם כתבו עד כי אתה ה' מחסי דכתיב לעיל מיניה ושלומת רשעים תראה דמשתעי באויבים שהיו מיצרין להם בשעת הבנין אבל משם ואילך לא משתעי בהכי. הרי דס"ל דמזמור זה לא נאמר אלא באותו זמן והכי דייקא שמעתתא דקאמר עד כי אתה ה' מחסי. ולדברי רש"י צריך טעם למה לא סיימו המזמור ולא ידעתי למה לא הביא מרן דברי התוס' הללו. ודע דבגמרא אמרינן ת"ר שיר של תודה בכנורות כו' ופירש"י שיר של תודה היו אומרים שם בכנורות ומהו שיר של תודה מזמור לתודה. ורבינו לא כתב מזמור זה ונראה דרבינו מפרש לה הכי שיר של תודה כלומר שיר של תודה זו שהיו מביאין לקדש העיר היה בכנורות ובנבלים כו' והיה אומר ארוממך ה' וגו':
י״ד
ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה כו'. כתב מרן אך הנך מקומות דקתני אם אין מקדש ירקב קשו כו' ועיין במ"ש רבינו לעיל רפ"ב מהלכות מעשר שני שכתב דמעשר שני אינו נאכל היום בירושלים משום דבעינן שיהיה הבית בנוי דומיא דבכור וכ"כ הטי"ד סי' של"א דהיה ראוי לאוכלו בירושלים אע"פ שאין חומה דקדושת העיר והבית לא בטלו אלא שאי אפשר לאוכלו כיון שאין מזבח דאתקש לבכור וא"כ לא קשיא כלל לרבינו ממה ששנינו במשנה אין מקדש ירקבו וההיא דפרק הזהב דנפול מחיצות המעיין היטב בדברי רבינו ספ"ו מהלכות מעשר שני שהביא דין זה יתיישב לו קושיא זו ודוק:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

לחם שמים · הלכות בית הבחירה פרק ו׳

ד׳
ועולה משם לאולם בי"ב מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה. כתב הר"ב כ"מ ז"ל ויש לגמגם על זה שהרי שנינו כל המעלות שהיו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה חוץ משל אולם והרע"ב ה"ג ושלחה אמה וכו' ולגרסת רבינו קשיא בין האולם ולמזבח כ"ב אמה וי"ב מעלות היו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה וצ"ע עכ"ל: ולא ידענא מאי קושיא אטו להרע"ב מי ניחא והלא גם לגרסתו ולפירושו נמצאו ב' אמות ומחצה מעדיפות על חשבון המעלות וצריך לפרנס בהן מה שבין המזבח למעלה ראשונה שלמטה ברצפת העזרה שהוא דבר שלא נזכר כלל במשנה, א"כ כעורה זו ששנה רבינו בביאור מעלות האולם שכמו כן העודף על שלחי המעלות הוא בין המזבח והמעלה התחתונה, יהיה מה שיהיה אחר שלא נתבאר הפכו: והמעיין הישר אשר יראה בפי' הרע"ב יגיד ויעיד באמת שפירושו במעלת ורובדיהן דחוק ורחוק משיובן בלשון, וגרסתו היא דפוס הרגל לפי המנעל, ואין הפירושים והגרסאות מסכימות בו לדעת אחת, כמו שנראה עוד בפי' הרא"ש שזכינו לו, והוא גורס ומבאר בדרך אחרת רחוקה מאד: וכל הלחץ הזה הוא הדחק שדחקם לשון המשנה דפ"ב דמדות, שאמרו כל המעלות וכו' חוץ משל אולם, שלא יכלו לו להשוותו עם גירסת רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי דפ"ג דגבי מעלות שבין האולם למזבח, זהו שהביאם לשינוי גירסא ולשנות ושלחה אמה במקום חצי אמה, ולדעת רבינו אין צורך לשום תיקון והגהה והגירסא ישנה נכונה שגם שם שנינו רום חצי ושלחה חצי אמה: ולא קשיא מהא דלעיל דחוץ משל אולם, דההיא אמעלה עליונה לחודה קאי שהיא ודאי של אולם, והשאר שלמטה אינן קרוין של אולם בהחלט אלא שבין אולם ולמזבח נקראין, ורק אותה הסמוכה לאולם בלבד היא ודאי נשתנית ברוחב שלחה שהוא בלי ספק ד' אמות, כנגד הרובד העליון של כותל אולם מבחוץ, לפי פירושו של רבינו באותן רובדין שביארם בפ"ד דלעיל, שהן כצוצטראות יוצאות מן הכותל והעליון הוא רובד ד', והוא הנכנס בחשבון כ"ב אמה שבין אולם ולמזבח, שהמעלה העליונה אצל האולם שהיא תחת הרובד הלז כנגדו ממש, רוחב שלחה כרוחב משך הרובד שעליה: וזוהי ששנינו חוץ משל אולם הכוונה על אותה מעלה כנזכר, שהיא ודאי של אולם ואינה דומה לשאר כל המעלות שהן בשלח חצי אמה ואף הללו שבין האולם ולמזבח הן בכללן, ולא יצאה אלא אחת ששלחה ד', והוא דבר מבואר מאד בלי שום דוחק בפירושו של רבינו במעלות אלו, נשארו א"כ לשטת רבינו י"ג אמה מותר על מה שמעלות אוכלות, צא ופרנס בהם רצפת העזרה בין מזבח להתחלת המעלות, וזה ברור בלי שום מונע:
ט״ו
לפיכך מקריבין אע"פ שאין בית. עיין מ"ש בעזה"י לעיל ריש פ"ד, ובהשגות א"א סברת עצמו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמ' דנפול מחיצות אלמא למ"ד לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש וירושלם לשאר ארץ ישראל עכ"ל עיין בכ"מ שלא עלתה בידו תשובה לטענת הר"א וז"ל אך הנך מקומות דקתני אם אין מקדש ירקב קשו, ואין לומר דאתו דלא כהילכתא שהרי רבינו פסק כן בפ"ז דמעשר שני וצ"ע: ועיין גם בתוס' יו"ט פ"ח דעדויות שכתב על זה ואני תמיה דבשבועות וכו' אמרינן כתנאי דהתם ודחינן לה ואמאי לא אשכח האי תנא דמעשר שני וכן הביא עוד משאר מקומות דמייתי תלמודא פלוגתא דתנאי דאיפליגו אי קדשה לעתיד לבא ודחי לה ולא מייתי סתם משנה, לפיכך כתב הרב הנזכר שנ"ל דמההיא ליכא למשמע, דדילמא אע"ג דקדשה לעתיד לבא ומן הדין אוכלין אע"פ שאין חומה אפ"ה אמרו חכמים שלא ליאכל וירקב ואולי מטעם וכו', עיי"ש שבדה דבר מלבו (אף שי"ל סימניות מצא לו דוק ותשכח) שאין לו עיקר: ותמהנא טובא על הני תרי גברי רברבי דנפלו ברברבתא ואשתמיט להו תלמוד ערוך ואף דברי הר"מ עצמו לא ראו שהרי כתב בפ"ב דהל' מעשר שני שאין מ"ש נאכל בזמן הזה בירושלם, וגמרא ערוכה היא (מכות דף י"ט וזבחים דף ס' ותמורה) וילפינן לה מקרא דאין מ"ש עולה ונאכל בלי פדיון אלא בזמן הבית, הא בהדיא בדותא היא בידיה דהר"ב תוס' יו"ט דסבר דרבנן אסרוהו, אלא דאורייתא היא ודאי וכ"כ הר"מ עצמו, והשתא ממילא אזדא לה נמי הקושיא מהא דתנן אין מקדש ירקב שהניחה הר"ב כ"מ בצ"ע, דהא קרא כתיב וטעמא דגלי רחמנא דלא ליכול מ"ש האידנא, וטפי הו"ל לאקשויי דברי רבינו אהדדי בהאי גוונא דהתם כתב דמ"ש אינו עולה לירושלים ואינו נאכל שם, ותו דהא כי ממעטינן מ"ש מאכילה בזמן הזה מבכור הוא דגמרינן, והא בכור גופיה יקרב בזמן הזה לדעת רבינו כאן: אבל רבינו וכסאו נקי ותורת אמת היתה בפיהו, דאע"ג דהראב"ד חלוק עליו ויש מקום לדבריו כמו כן מההיא סוגיא והיינו אליבא דגירסת רש"י, איברא היא מילתא דתליא באשלי רברבי שהתוס' הוכיחו (שם בזבחים דף ס') במישור שהגירסא איפכא, דמסקינן לעולם קדשה לעתיד לבא ואפ"ה בכור לא יקרב דמקיש בשרו לדמו עיי"ש ודוק, דלהך גירסא שפיר קאמר רבינו בכל מאי דקאמר, ודילידא אמיה כוותיה תליד, וכבוד הרב בעל כ"מ במקומו מונח: גם הר"א ז"ל לא נמלט פה מן התימה שחשב לתפוס את רבינו בכך בפשיטות ולא ראה לו זכות וכמדומה שנתעלמה אותה סוגיא אף ממנו ז"ל, שאל"כ לפחות היה לו להסתייע ממנה וק"ל, אלא שבאמת היא עזר כנגדו: והא למדת שאין מקום לתמיהת התוס' יו"ט דלא מסייע תלמודא למ"ד לא קדשה לעתיד לבא מהך סתמא דלעיל, דהא ודאי לאו מילתא לאוכוחי מינה דמידי הוא טעמא אלא משום דאין מעלין מ"ש בזמן הזה והיא גופה צריכא רבה, והא אייתי לה תלמודא ותלי לה בההיא פלוגתא, ועיין היטב:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות בית הבחירה פרק ו׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות בית הבחירה ו׳, מתוך הלכות בית הבחירה שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות בית הבחירהכל הרמב״ם