רמב״ם - הלכות בית הבחירה · פרק ד׳

אבן היתה בקדש הקדשים במערבו דכתיב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים ועליה היה הארון מונח ולפניו צנצנת המן דכתיב קח צנצנת אחת מלא העומר מן והנח אותו לפני ה' דהיינו לפני הארון כדכתיב ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת ומטה אהרן דכתיב השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת ונגנזו עם הארון ושמן המשחה ואורים ותומים נמי לא חזרו בבית שני.

בבית ראשון היה כותל מפסיק בין הקדש ובין קדש הקדשים דכתיב והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים דבבית המקדש היה כותל בנין במקום פרכת ובבית שני נסתפקו אם היה עובי הכתל הזה ממדת הקדש או ממדת קדש הקדשים ולכך עשו שתי פרכת לקלוט ביניהם אויר המחיצה.

כל ההיכל שהוא קדש הקדשים והקדש והאולם הם מאה אמה על [מאה] אמה ברום מאה אמה אורך קדש הקדשים עשרים על עשרים אמה ואורך הקרש שהוא ההיכל ארבעים אמה על עשרים דכתיב וכן תעשו לדורות כתבנית משכן של מדבר דרחבו עשר אמות דרוחב שמנה קרשים של צד מערב י"ב אמות אמה וחצי האמה רוחב הקרש האחד דלשתי אמות של עובי קרשי צפון ודרום נשארו עשר והאורך עשרים קרש שהם שלשים אמה כדכתיב בקרא הרי שהיה המשכן רחבו שליש ארכו וקדש הקדשים בפני עצמו היה מרובע עשר על עשר והקרש עשרים על עשר רוחב וכן בבית עולמים קדש הקדשים עשרים על עשרים מרובע וההיכל ארבעים על עשרים שהאורך כפל הרוחב שפירוש וכן תעשו לדורות אינו כתבנית ממש אלא שיהיו מתיחסים ארך ורוחב של בית עולמים לאורך ורוחב של משכן כדפרישי' ובגובה לא היה מתיחס בית עולמים למשכן שלא היה גבוה אלא עשר אמות נראה דהכי גמירי לה דלא קאי וכן תעשו לדורות אלא אאורך ורוחב לא אגובה דגובה קרשי המשכן לא הוו איפשר להיות יותר מעשר אמות גובה אבל בבנין בית עולמים כל כמה דהוה גבוה טפי מעלי כיון דהוה איפשר וכל שאר הבנין של בית עולמים עד תשלום מאה על מאה. האולם ויציעים ותאים אף על גב דבמשכן לא הוו דוגמתן אפי' הכי על פי נביאים נמסר דוגמתן לדוד כל מלאכת התבנית ארך ורחב ורום כדכתיב ויתן דוד לשלמה בנו את כל תבנית האולם ואת גנזיו ועליותיו וחדריו הפנימי ואת הכפרת וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל אותי לימד וקדושת כל שהיה סביב ההיכל שהוא ארך ששים על עשרים נראה דהוי כקדושת עזרה דהא מכלל ארך ורוחב העזרה הוו:

ואף אורים ותומים וכו'. עיין לקמן פ"י מהלכות כלי המקדש דין י':

אבן היתה בקדש הקדשים במערבו. עיין מ"ש בעזה"י בזה בלחם שמים ביומא פ"ה: ויאשיה צוה וגנזו. נראה לענ"ד דבר נאה במה שהביא רבינו דברים אלו כאן שנראה לכאורה שאין נפקותא מזה לענין דינא, וידוע שכל דבריו להלכה אמורים אי הילכתא למשיחא או לזמן הזה, ודברים שאין יוצא מהן דין מהדינים ולא מוסר והנהגה וידיעה הצריכה אין מדרכו ז"ל להטפל בהם בחיבור זה, כל שכן שהדבר במחלוקת שנוי ורבינו הכריע כדברי האחד, הלא לא דבר רק הוא, אלא שאיזה צורך הביאו לכך: ולכן לבי אומר לי שצורך גדול יש לרבינו בדבר זה לפי שיטתו שתפס לו לקמן בפ"ו מהל' הללו שאנו עסוקין בהן שקדושת הבית לא בטלה, וראוי להקריב בו עתה, וכן הנכנס לשם חייב עליו כרת, שלא כדברי ראב"ד החולק שם. ונראה שאותן הדינים שהביא רבינו בהל' ביאת המקדש גם לזמן הזה שנאם ולא משום הילכתא למשיחא לחוד אלא משום דס"ל כדאמרן דקדושת הבית לא בטלה, ומשמע לי דסבר רבינו דהך מילתא דקדושת הבית לא בטלה אזלא כמאן דס"ל ארון במקומו נגנז, דאי למ"ד ארון גלה לבבל גם קדושת הבית בטלה ע"י כך, ועכ"פ לענין ביאת המקדש מסתברא דבהכי תליא, דהא כתיב למבית לפרוכת ואל פני הכפורת וכיון דאין שם ארון וכפורת דילמא לא חייב עלה רחמנא, כדאמרינן במנחות (דף כ"ז ע"ב) אליבא דר' יהודה דמשו"ה בעינן קרא להזאות כדילפינן התם מוכפר את מקדש הקודש, ושמע מינה לדרבנן דסברא טובה היא, ובאמת נאמר כן וייפטר הנכנס לשם בזמן הזה, אפי' לפי מ"ש רבינו ז"ל בפ"ו דשכינה לא בטלה, נימא דאארון וכפורת נמי קפיד קרא, אבל אי אמרינן במקומו נגנז שפיר ודוק, ומ"ש כמ"ד נגנז דהא אתי כסתמא דשקלים ורבים ס"ל הכי עיין בגמרא דהוציאו לו:

בבית ראשון היה כותל. עיין בכ"מ שהביא דברי רש"י, ולענין מה שהשיב בתוס' יו"ט על זה והעתיקו המגיה כאן, עיין מזה בלחם שמים בפ"ה דיומא מ"א, שם הארכתי בזה בס"ד, והוכחתי במישור כדעת רש"י שהיא נכונה מאד, וכל מה שטען בתוס' יו"ט אין בו ממש, עמוד עליו ותמצא דברים נכונים בעזה"י: וכיון שבנו בית שני נסתפק להם [וכו'] ולא בנו כותל אלא שתי פרוכות. עיין מזה בתוס' פ' הוציאו למה לא עשו פרוכת אחת שעוביה אמה: אבל במקדש ראשון לא היתה שם אלא פרוכת אחת. כתב הרב בעל כ"מ נראה דלמשכן קרי מקדש דאילו בבית ראשון לא היה פרוכת עכ"ל, ואין צורך שדברי רבינו כמשמען דודאי היה פרוכת גם בבית ראשון, ומקרא מלא הוא בדברי הימים ויעש את הפרוכת, והכי נמי איתא בהדיא בגמרא דיומא (דף נ"ד ע"א) דהוי התם פרוכת דבבא והכותל היה משני צדדיה, וזה ברור וכבר זכרתי זה שם בפי' המשנה, שיש לתמוה על הרב בעל כ"מ ז"ל בזה:

בנין אטום. העיקר בזה כדברי בעל תוס' יו"ט שהוא מובלע במעלות האולם, והוא פשוט מאד דהתנן היכל מאה על מאה על רום מאה דכייל לאולם בחושבנא: ורום הכיור שבתקרה [אמה] ועל גביו שתי אמות פנוי. להרע"ב בפי' המשניות דרך אחרת בזה, עיין פ"ד דמדות מ"ו, ובהשגות לא היה כיור בתקרה אלא טוח בכותל בסיוד וכיור כדי שלא יכנסו המים שבגגות התאים בכותלי ההיכל ואמתים בית דילפא לקבל דלף התקרה עכ"ל: ולא יכולתי לכוין דברים אלו עם חשבון המשנה דמלמטה למעלה קחשיב האוטם שש וגובה ארבעים, והדר כיור על הארבעים שכבר חשב, נמצא מדת הכיור בין שהיה בתקרה בין בכותל כדעת הראב"ד איך אפשר שיהא נעשה בשביל שלא יכנסו המים שבגגות התאים בכותלי ההיכל, שהרי כבר עלה הכיור מ"ז אמה ברום ההיכל ורום חלל כל התאות לא היה כי אם ט"ו לפי ששלש על גבי שלש היו וכל אחד גובה ה' אמות, ואמה תקרה בין כל אחד ואחד, הרי י"ח: ואפי' נניח עוד ב' אמות לתקרה ומעזיבה של הגג שלהן למעלה, לא יגיע החשבון ליותר מעשרים (וע"ג זה היו החלונות שלא יאפילו התאים בפניהם וק"ל) שאינו עדיין חצי גובהו של כיור, ואיך יכנסו המים שבגגות התאים שלמטה מן הכיור הרבה יותר מעשרים אמה לכותלי ההיכל לשהכיור יגין בעדם, שיצטרך שיהיה למטה מהם כנגדם, אם היה לחיזוק הכותלים שלא יקבלו מימי גגות התאים, וכ"ש לדעת הראב"ד ז"ל עצמו לקמן שהתא התחתון היה כנגד האוטם שאין התאים מגביהים יותר משיעור הנ"ל, ושלשה ע"ג [שלשה] תנן וטפי לא אשכחן, וצריך עיון:

מן הצפון לדרום מאה עובי כותל האולם חמש. בהשגות א"א זה הבל וכו' שלא היה שם כותל לאולם כלל, שלא היה לאולם אלא כותל המזרח שלפני ההיכל עכ"ל. מדברי הר"ב כ"מ נראה שהבין בדעת רבינו ז"ל שהאולם הזה שהוא עשר אמה ברחבו מכותלו עד כותלי הקודש, הוא ההולך על כל פני הצפון וכן לדרום כל האורך שממזרח למערב בשני צדדי הקודש, וכסבור היה הרב ז"ל שזו היתה השגת הראב"ד ז"ל שהוא לא ירצה באולם הזה באורך רק ברוחב לבד, ולזה לא מצא מענה הרב בעל כ"מ לתשובה שהשיב הראב"ד ז"ל ממ"ש ההיכל רחב מלפניו וצר מאחוריו, כי אם להליץ בעד רבינו על צד הדוחק שהיה מטין הבנין לצד מערב כדי שיהא צר מאחוריו, וצר לנו מאד להבין כך בדברי רבינו ז"ל, ובמה היה המקום ההוא צר איך אפשר שלא יהא נזכר זה בשום מקום: גם בתוס' יו"ט נמשך אחר הבנה זאת בדברי רבינו ז"ל, ואמר שלא נמלט מהשגה, ועל פי כוונה זו יפה כתב הרע"ב כלפי המשכו אחר דעת רבינו בזה שלא נתפרש לו היאך ההיכל צר מאחוריו, שלפי דעתו הלזו היה בנין ההיכל מרובע מאה על מאה בשוה, ואי אפשר לו לקבל הדברים שהביא בכ"מ מפירושו של רבינו שאין שיעור לדבר זה: אמנם בסייעתא דשמיא נ"ל שלא עמדו כל הבנאים הנ"ל על אמיתת כוונת רבינו ז"ל כאן, ובחנם מאסו בו הבונים דלק"מ ממה שהקשו עליו, גם הראב"ד לא כן חשב בו כמו שהבינו המפרשים הנ"ל, שתפש עליו מחמת שהניח בנין אולם של ט"ו אמה על פני כל האורך בב' צדדים ולבבו לא כן ידמה אלא כמו שאומר בעזה"י שרבינו ז"ל לא עלה על דעתו מעולם שיהא אולם מקיף לקודש משלש רוחות, דהא פשיטא דלא הכי הוה, כדמוכח בהדיא מחשבון המונח במשנה שמן הצפון לדרום אינו כי אם שבעים אמה, ואינו משלים מנין המאה אמה רוחב אלא עד שמגיע לאולם, באומרו האולם עודף ט"ו אמה וכו', וא"כ גם הראב"ד אלמלא הבין בדעת רבינו כדרך הבנת מפרשים הנ"ל, טפי הו"ל לאקשויי ממשנה זו דנראה דבר ברור שאין אולם כלל לצפון ולדרום על פני הקודש לאורכו, ולא השיגו מאומה על זה: לפי שכוונת רבינו כמו כן רצוייה, שאין שם אולם כמו שאבאר, שדעת רבינו ז"ל כך היתה שכותלי הקודש שמנה למעלה שעולין ברוחב כ"ה אמה לכל רוח הצפון והדרום היו נמשכין באורך למזרח על פני כל האולם עד תכלית מזרחו, שנמצא רוחב אולם כרוחב הקודש ולא יותר, וזהו האולם המוחלט בשם זה, והיא דעה מוסכמת מהכל, שגם הראב"ד ז"ל מודה בה כמו שאפרש אי"ה, וכן היא דעת התוס' ז"ל שכתבו האולם פרוץ במלואו לרוח מזרחית, כמ"ש בכ"מ ז"ל בשמם בפרק זה, א"כ על כרחך לומר שהאולם מופסק בכותל על פני ארכו הנמשך בשוה עם כותל הקודש, שאל"כ אינו פרוץ במלואו וא"כ זה הכותל מניין, אלא שכך הוא הענין שמדת הכתלים של קודש משני רוחות באורך הן הן עצמן של אולם שמשוכות עד סוף האולם לצד מזרח על כן נשארה מדת הפתח פרוצה במלואו של אולם בודאי: והיינו פירושה דמתני' דתנן האולם עודף עליו ט"ו אמה משמע על בנין הכותלים הנ"ל, ואיך אפשר לומר כן אם לא היו הכותלים ההם משוכים ע"פ כל האורך של מאה אמה, שהרי כנגד הקודש ברוחב לא היה אולם שעל כן לא חשב רק שבעים, אלא פירוש המשנה פשוט שהעודף הזה הוא אחר הכותלים שכבר חשב, והן הם שהיו ג"כ באולם לאורכו, וזכר עכשיו שהיה האולם עודף ט"ו אמה ברוחב, מפני שהיה ריוח בין הכותלים ההם עד סוף הדרום וכן לצפון ט"ו אמה, והוא נקרא ג"כ אולם על דרך השאלה, לפי שמקומו מכוון כנגד האולם באורך ט"ז אמה, דהיינו י"א אמה של אולם עצמו וה' עובי כתלו, ובמשך זה האורך שכנגד האולם לצדדיו היו עודפים הט"ו אמות והוא הנקרא בעצם בית החליפות: ובו נחלקו הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל, דלרבינו משמע ליה דבט"ו אמה אלו מובלע כותל של חמש אמה של צדדין, כדרך שהיה לאולם על פני רחבו כן היה כותל לאולם הנקרא בית החליפות באורך, ובזה לבד חלוק עליו הראב"ד ז"ל ואמר שלא היה שם כותל לאולם כלל שלא היה לאולם אלא כותל המזרח, שהוא ז"ל סבור שעל זה אמרו ההיכל צר מאחוריו ורחב מלפניו, כלומר שאיננו רחב מאה רק מלפניו שהכותל המזרחי לפני האולם הוא מאה, אבל כל הרואה אותו מאחוריו ר"ל תיכף מן הכותל ולפנים, רואהו צר, ששם מיד אינו אלא שבעים אמה, שרוחבו אינו כי אם כרוחב ההיכל עם כותליו ותאיו, והט"ו בעודף מזה ומזה הנקרא בית החליפות לדעתו ז"ל אינו אלא מקום פנוי ולא היה לו כותל לצדדין רק כותל האולם המזרחי, ולכן לא היה לו להראב"ד ז"ל להשיב כי אם ממ"ש ההיכל צר מאחוריו ואינו רחב אלא מלפניו, שכך פירושו מוכרח לדעתו ז"ל כדרך שביארנו: אך הרמב"ם ז"ל סבור שאין זה מוכרח לומר שלא היה כותל לבית החליפות, שאע"פ שאמרו צר מאחוריו יפה יתפרש על כל אורך הקודש, שלא היה ברחבו רק שבעים, חוץ מן האולם שהוא הנרצה באומרו ורחב מלפניו, שאין פירושו דווקא לפניו בחוץ אלא כל אורך האולם מלפניו קרי ליה שהוא פניו של הקודש, ואותו אורך של ט"ז אמה הוא שיהיה מאה ברחבו, א"כ צריך להניח כותלים לבית החליפות לצפון ולדרום, זו דעת רבינו, ובזה חלוקים רבינו והראב"ד ז"ל: ושוין הן שאין אולם באורך יותר מזה השיעור, וגם שכותלי הקודש הן הולכין על פני כל אורך מאה אמה, שנמצאו מקיפין לאולם כמו להיכל ונמצא המקום הנקרא אולם בעצם וראשונה הוא פרוץ במילואו לדברי הכל, ועד"ז יובנו דברי רבינו היטב על פי דרך המשנה, ודבריו ודבריה אחת הן וכלולין זה בזה, אלא שרבינו מונה חשבון המאה אמה ברוחב דרך ישרה, מתחיל מכותל בית החליפות ועובר על רוחב האולם עד שמוצא מאה שלמות מכוונות, ותנא דידן ניחא ליה להתחיל החשבון במקודש יותר, ומונה שבעים להיכל והן עצמן לאולם, רק נתכוין לתלות החשבון בהיכל במה שאפשר לכן התחיל בו ועולה זה החשבון ג"כ לאולם ברחבו, ומוסיף על זה מה שהאולם מעדיף מזה ומזה, ונקוט סימנא במה דסיים תנא דמתני' פתח תנא דברייתא הוא רבינו ז"ל, שכדי להקל על המעיין התחיל בדרך פשוטה ההולכת בשוה וק"ל, ולדעת אחת נתכוונו להניח חשבון המאה ברוחב בעוברנו מצפון לדרום על האולם, וכבר נתתי לך טעם למה התנא עקם החשבון, והתחיל בדבר אחר אף שהיה יכול להניחו ביושר שהרי אחד הוא: ולהבנת המפרשים הנ"ל תקשה למה הלך בדרך עקלתון והניח חשבון הרוחב בשני מקומות, והיה לו להתחיל בכותל האולם שכנגד בית החליפות, שהרי בזה לפי דעת בעל תוס' יו"ט הכל שוים שכנגד האולם היה גם לבית החליפות כותלים, וא"כ מדוע לא התחיל ממנו לכלול אותו כאחד, כדרך שהקשה בעל תוס' יו"ט על שטת רבינו לפי הבנתו שהיא כמו שהבין בעל כ"מ ז"ל, שהאולם עובר על כל רוח צפון ודרום, דא"כ הו"ל לתנא דמתני' נמי להתחיל החשבון בדרך זו ולכלול אותו כאחת, ויקשה א"כ הרב בעל תוס' יו"ט לעצמו שהרי הוא מודה במקצת לרבינו שהיה כותל לאולם מצדדין של בית החליפות, ולמה לא עשה התנא חשבונו ממנו דרך כלל אחד: אלא שהוא ז"ל ישיב לזה, שלא היה לו לחשוב בדרך זה שא"כ לא ימצא לו חשבון הכותלים והתאים שלפנים ממנו, לפי שהוא יסבור שברוחב העובר על האולם לא היו כותלים כלל באמצעו, שלפי דעתו לא הגיעו כותלי ההיכל לאורכן כי אם עד מערב האולם ולא היו מפסיקין באולם כלל והיה האולם רחב מאד לדעת בעל תוס' יו"ט, וכמ"ש הר"ש מפרש מסכת מדות, שלפי דעתם יתרחב האולם ועובר כ"ה אמה על פני התאים, וט"ו אמה לבית החליפות מזה וכן לעבר השני, ותוכו שכנגד רוחב ההיכל עשרים, נמצא רוחב האולם תשעים: וזו דעת בטלה כאשר כבר ביארנו, שהכל סוברים שרוח מזרחית של אולם פרוץ במלואו, ולדעתם יהא לו כותל ל"ה אמה לכל צד מפתחו, מלבד שלא נראה כן ממה שקראו לעודף של ט"ו אמה בית החליפות, ויראה שהוא מקום נבדל ולשכה מיוחדת לחלפות, ואם כדבריהם הרי הוא רק חלק מהאולם עצמו, אלא שהאמת כאשר אמרנו שהכל שוין בזה ובסידור החשבון לכל אחד טעמו ונימוקו עמו, והוא הברור שאין לספק בו, וגם לזה היתה דעת רבינו בפירושו שהיו מטין הבנין במערב ולא פירש איך ומה, אלא לפי שהוא ידוע ומוכרח מן החשבון שמאחוריו באורך ההיכל אינו כי אם רחב שבעים, ולכן סתם גם כאן וכתב ההיכל היה רחב מלפניו וצר מאחוריו כארי, ולא היה צריך לפרש מאחר שכבר ביאר בחשבונו שמתחיל מן האולם הנקרא בית החליפות, ומונה ט"ו עד שמגיע לכותלי הקודש, שמהם מתחיל רוחב ההיכל האמיתי: ושזו היתה דעת רבינו יראה ג"כ ממה שהיה כתוב בספרי רבינו בסמוך הלכה ט' שכן היו היציעים שלש מקיפין לכתלי האולם משלש רוחותיו, כמו שהעיד ג"כ בכ"מ ז"ל לקמן, אלא שהוא ז"ל צוה למוחקם וכתב שם שהוא טעות הוא אמר ויהי גזר אומר ויקם, והמדפיסים שמעו לעצתו, ולבבי לא כן יחשוב, כי נטיתי שכמי לסבול עול הלשון ההוא המשולח ונעזב אבוא עד תכונתו ולקולו אקשוב, ואבינה כי קרוב הדבר אלינו מאד, טוב ומתוקן יפה וממנו נלמוד, שכך היתה דעת רבינו ז"ל בחשבון מאה הרוחב שעבר בדרך האולם על קו שוה, ובזה הדרך מנה היציעים של האולם והם הם של ההיכל ג"כ במדה אחת, א"כ לא נשאר מקום להבנתם ז"ל בלשון רבינו ז"ל להטעותו בחנם, שכל דבריו נאמרים ביושר, ובסמוך אי"ה נבאר המשך לשון רבינו עם הנמחק, שלא כדת כי המדפיסים הראשונים לא עברו תורות חלפו חק, וכדי ליתן רוח בין הדבקים נניח ביאורו עד הגיענו לשם בעזה"י: אמנם דעת הראב"ד ז"ל נראית באמת שלא היו כותלים כלל לבית החליפות מן הצדדים ולא היה מובדל מן העזרה, וכן נראה מהא דפ"ב דזבחים (דף כ') אבל מבין החליפות ולפנים דברי הכל פסול, משמע בהדיא שאינו נחשב אלא כחלק מן העזרה, ואם היה לו כותלים כמו האולם לא היה צ"ל דפסול, ותדע מדלא אצטריך לאשמועינן דאולם פסול, דודאי לא צריך למימר דפשיטא לאו עזרה הוא, ובית החליפות לדעת רבינו הרי הוא כאולם ממש ודוק:

וכן סביב לכתלי האולם. העד העיד האיש הוא הרב המשביר אשר על בית רבינו שהנוסחא בספרי רבינו כך היתה וכן סביב לכתלי האולם כך היו השלש יציעים מקיפים לבית משלש רוחותיו, וכתב הרב צריך למוחקו שהכל מיותר: ואני הקטן אומר איני יודע אמאי לא ליפול בה פתר, ואף שבאמת במקצת צדק הרב שצריך למחוק ולהגיה קצת ממנו כמו שאבאר בעזה"י, מ"מ למחקו כולו לא הותר, שזה שהיה כתוב בנוסחא ההיא בסופה ג"כ משלש רוחותיו, אי אפשר לקיימו לפי שברוח מזרחית לא היה אלא כותל אחד חמש, ולא היה מקום ליציעים הללו, ונראה שזה הלשון בסופו הוא ט"ס, דסירכיה נקט ואתי דלעיל מניה שפיר גרסינן משלש רוחותיו, ובין שתים לשלש עביד אינש דטעי בשיגרא דלישנא דסליק מניה, אלא שבאמת היה צ"ל משתי רוחותיו, שבשני רוחות היו מקיפין הג' יציעים לאולם כמו לבית: ונוסחא זו בחזקת בדוקה היא אצלנו, כאשר הוכחנו בס"ד לעיל בבירור גמור, שכך היו הכותלים מגיעים עד סוף האולם, וכל אפיא שוין בזה, ומנוסחא זו הרווחנו הרבה להבין דעת רבינו ז"ל על אמיתתו, וא"כ הדברים מעידים לעצמן, שהיא נוסחא אמיתית אין בה נפתל ועקש רק חילוף קל נשתבש בה כאמור (ונזכרתי כמה גדולים דברי רבותינו ז"ל שהזהירו שלא למחוק נוסח ישן, ולהגיה הספרים מן הלב, ויפה עשה רבינו הרב בעל כ"מ שנשמר מהכשל ח"ו באזהרה זו, ע"י שהביא הנוסחא הישנה אשר הוא ז"ל אמר למוחקה, והיא לשון חכמה למחברים ז"ל ולא עזבוה ונטשוה לגמרי שלא באו אלא להודיע דעתם באמת, ואעפ"כ יודיעונו מה יש תחת ידם, או הנמצא בספרים שונים, אולי יבוא אחד ויישב הלשון ויתקן מה שהוקשה עליו, ויטול שכרו, כאשר אירע כמה פעמים, גם אלה לחכמים), ואם יוסר ממנה זה המוקש, איני רואה מה רעה מצא בה או מה מידה יבקש, ואף שלא ראה הרב ז"ל מניין דבר זה, מכל מקום הרי לא השמיענו ראיה על הפכו, ואיך נמחוק לשון שלם בלי מופת על סותרו, ואפשרותו קרובה: ואם מחמת סוף הלשון שבדברי רבינו כאן שזכר שוב, וכן סביב לכתלי האולם כך היו אמה אחת ורובד שלש, וזה נראה בודאי שעל כן אמר הרב בעל כ"מ שהלשון ההוא שכתוב בספרים קדמונים מיותר, לפי שרואה לרבינו חוזר פעם שנית לכותלי האולם, ואי מהא לא איריא ואין צורך כלל למחוק הלשון ההוא לגמרי ח"ו, דהא אתי שפיר לפום מאי דכתיבנא והכל ניחא בס"ד דהשתא דאתינן להכי שמעינן דהוו תרי גווני כותלי אולם, מין אחד כותלים פנימים שבהם תאים והם מקיפין לאולם עצמו משני רוחות, וכותלים שניים מבחוץ לשלש רוחותיו דהיינו על פני מזרחו ולשני רוחות של בית החליפות, ולא דמו הני להני דברישא קאמר שהיו יציעים מקיפים לאולם כמו לקודש משני רוחות והם של חמש חמש ולשכות גמורות היו, ואח"כ זכר עוד שכותלי אולם החיצונים היו כמו כן מוקפים ברובדין של שלש שלש, ואין אלו תאים רק בנינים יוצאים מן הכותלים לחוץ כעין זיזין וגזוזטראות, שאין אלה דומין ליציעין דרישא שהן חדרים ממש: ומתניתין דמנה נפקא ליה לרבינו הך מילתא דרובדי כותלי האולם הכי נמי דיקא דאכותל החיצונה קאי ולא באולם מבפנים מיירי, דהא מיתניא בפ"ג דמדות גבי מעלות האולם כי קיימינן בעזרה, דמני התם חשבון העזרה לארכה עד שמגיע למעלות האולם, והדר תני אמה ורובד ג', (שלדעת שאר המפרשים הוא פירוש המעלות עצמן, ורבינו יצא לטעון בדבר חדש שהרובדין הללו דבר אחר הן מלבד המעלות, והיו בכותל האולם עצמו, מכל מקום צ"ל גם לדעתו ז"ל) שהרובדין הללו מבחוץ הם, דהא אכתי לא מטי לאולם מבפנים שחשבונו מתחיל להלן בפ"ד, שכותלו החיצון נכנס בחשבון אורך המאה של היכל דלאולם נמי קרי הכי, ועד השתא בעזרה קיימינן חוץ לאולם בודאי, על כרחך אין הרובדין הללו על פי פירושו של רבינו כי אם בצד חיצון של כותל מזרחי, וסבור רבינו שכן היו הרובדין לכל כתלי האולם החצונים שכולם מתאימות בחשבון רובדין הללו, שכלל אחד הוא לכל הכותלים החצונים ואינן אלא בליטות בכתלים, ובכותלים שלפנים היו יציעים, והדברים פשוטים וידועים, מעתה יש לה תובעים, לנוסחא ההיא המחוקה, שלא כחוקה, לסעדה ולעודדה ותשוב אל חיקה:

ואחד לתא שיש בו הפשפש ואחד להיכל. זה הפתח הפתוח להיכל לא מן התא עצמו הוא, אלא מן התא שבו הפשפש, ועיין בתוס' יו"ט שהאריך בזה:

אבן היתה בקודש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח, ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז הארון ונגנז עמו מטה אהרן והצנצנת ושמן המשחה וכל אלו לא חזרו בבית שני ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקודש ולא היו נשאלין בהן שנאמר עד עמוד כהן לאורים ותומים ולא היו עושין אותן אלא להשלים שמנה בגדים לכהן גדול כדי שלא יהא מחוסר בגדים. השגת הראב"ד לא היו משיבין, א"א והלא אורים ותומים ורוח הקודש שני דברים מן החמשה שחסרו בבית שני, ולדבריו אינו אלא אחד וחיסור בגדים שאמר אינו כלום שאינו מחשבון הבגדים. הכ"מ כתב וז"ל ומש"כ הראב"ד שאינו מחשבון הבגדים טעמו שהוא קורא אורים ותומים לשם המפורש שהיו נותנין בין כפלי החושן, כדכתיב ונתת אל החשן את האורים ואת התומים, ורבינו קורא פה אורים ותומים לחשן בדרך השאלה עכ"ל, ודבריו תמוהים דבפ"י מהל' כלי המקדש כתב הרמב"ם להדיא שהיו אורים ותומים בבית שני ומפני מה לא היו שואלין בהן לפי שלא היתה שם רוח הקודש, וכל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ואין שכינה שורה עליו אין נשאלין בו, ומוכח מדבריו דעיקר האורים ותומים דהיינו השם המפורש לא היה חסר גם בבית שני. ולכן ע"כ דודאי הי' גם השם המפורש בכפלי החשן גם בבית שני, אלא דלפי שלא הי' רוח הקודש לא היו נשאלין בו, ושפיר אמר בגמ' דלא היו אורים ותומים בבית שני כיון שלא היו נשאלין בהם, ואותיות השבטים של החשן לא היו מאירים, וכמו שאמרו למה נקראו אורים שמאירין את דבריהם, ומ"מ אין בזה עיכוב לדין החושן כיון שמצד המעשה אין כאן חסרון וכל רגע יוכל הכה"ג לזכות לרוה"ק ויאירו האותיות, לכן שפיר נקרא השם המפורש אורים ותומים, ולפלא על הכ"מ שמקודם הביא דברי התוס' בסוף פ"ק דיומא שכתבו כד' הרמב"ם ומלשונם ג"כ מוכח שרק לא היו משיבין, אבל לא הי' חסרון במעשה האורים ותומים, והראב"ד סובר דעיקר האורים ותומים והיינו השם המפורש הי' חסר בבית שני. והנה ביומא דף ה' ע"ב בפלוגתא דר' יוחנן ור' חנינא במלואים דר' יוחנן אמר כל הכתוב בהן מעכב בהן, ור' חנינא אמר דדבר שאין מעכב לדורות אין מעכב בהן, אמר בגמ' תינח מילתא דכתיבא בהאי ענינא מילתא דלא כתיבא בהאי ענינא מנלן, ופירש"י דזהו בדין נתינת האורים והתומים אל החשן, ויליף שם מקרא דמעכב, ושמעתי מח"א להקשות מד' הגמ' על הראב"ד, אבל באמת על הראב"ד לא קשה מכאן ואדרבא צריך לבאר לדעת הרמב"ם דלהראב"ד שפיר מיושב דהא מבואר בסוגיא דנקיט לדין אורים ותומים בהדי פרשת מלואים, א"כ מוכח דבעיקר דין חשן ואפוד אינו מעכב, ואין דין שנאמר דבלא אורים ותומים לא הוה חשן ואפוד אלא דגמ' בעי בדין מלואים אי מעכב אורים ותומים לדין כהונה בדין מלואים, וכיון דר' יוחנן סבר דבמלואים כל הכתוב בהן מעכב בהן אף שאינו מעכב לדורות, א"כ שפיר יש לומר דגם אורים ותומים אין מעכבין אלא בדין מלואים, אבל אין זה שייך לבגדי כהונה, ובכללי התלמוד מבעל כנה"ג (נדפס בש"ס ווילנא ברכות) אות נ"ב מביא מדברי הרלנ"ח דר' יוחנן ור' חנינא הלכה כר' יוחנן, ואף דבגמ' התם בעי על כל הני דאין מעכבין לדורות מנ"ל דלא מעכב, ומייתי מקראי מ"מ על פרישת שבעה לא מייתי מקראי, ומוכיח ממתני' והיינו משום דממתני' שמעינן דאינו בעיקר דין כהונה, והוא דין רק במלואים דמעכב במה שאינו מעכב לדורות, וה"נ בדין אורים ותומים אם נימא דאינו שייך לח' בגדים ודאי לא מעכב בכהונה, דהא אית לן קרא רק לענין בגדים דאין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהם, אבל אורים ותומים ודאי לא מעכב. -מלואים והשמטות- לידידי הרב הג' הנעלה מו"ה אברהם שפירא שי' ממצוייני ישיבת חברון בפ"ד הל' א' בד"ה והנה ביומא במש"כ בשם ח"א להקשות מהגמ' על דעת הראב"ד כתב שהוא זה שהקשה לי לפני זמן רב ולא על הראב"ד דפשוט דלא קשה אלא על הרמב"ם כמש"כ ושתמה אז ג"כ על ד' האור שמח שכתב להוכיח כד' הרמב"ם מזה שבפ' מלואים בפ' תצוה לא כתיב הציווי ליתן האו"ת בחשן, ורק בעשייה כתיב בפ' צו ומוכח דאו"ת הוי בכלל חשן, ותמה ע"ז מד' הגמ' דהא פריך מנ"ל דאו"ת מעכבין וילפינן דוקא במלואים, ומוכח דלדורות אינו מעכב, הנה נזכרתי שדבריו נכונים ושכן הקשה גם על האו"ש, ועל מה שכתבתי ליישב דעת הרמב"ם דעכשיו דילפינן עיכובא באו"ת במלואים, אמרינן דאין זה עיכוב בפ' מלואים אלא דהוא דין בעיקר החשן, כתב דמנ"ל זה דהא דורות משעה לא ילפינן, א"כ מנ"ל למילף ממלואים לדורות, כונתי דאף דכל זמן דלא למדנו עיכוב בנתינת או"ת אל החשן הי' אפשר לומר דאו"ת הוא דין בפ"ע ואינו שייך לחשן, אבל עכשיו דיש לנו למוד במלואים דאו"ת מעכבין לא מפרשינן דהוא דין מיוחד בפ' מלואים דכל מה דאפשר למעט בחדוש בגזה"כ ממעטינן ואמרינן דבזה גילתה התורה דאו"ת הוי בכלל החשן וממילא מעכבין גם לדורות משום בגדי כהונה. עוד הקשה דמיושב רק למ"ד כל הכתוב בהן מעכב בהן, ובפ"א מהל' עיוה"כ משמע דפוסק הרמב"ם כמ"ד אין מעכב בהן, ועיינתי ולא מצאתי שם שום הוכחה לזה, אלא דיש לעיין מעיקר ההלכה דפליגי בזה ר' חנינא ור' יוחנן, ולפי המבואר ביד מלאכי סי' תקנ"ז הלכה כר' חנינא לגבי ר' יוחנן מ"מ יש לומר דזהו דוקא בחד לגבי חד, אבל בזה גם ר"ל סבר כר' יוחנן כדאיתא התם וי"ל דהלכה כרבים אפי' נגד הרב, וביד מלאכי סי' ל"ח הביא דעות בזה ע"ש ומה שהעיר ממה שלא נכתב ציווי על עשיית האו"ת כבר כתב מזה הריטב"א ביומא דף ע"ג משום שהי' מעשה ד' (העירני לד' הריטב"א הגרש"א פולונסקי שליט"א) אך לעיקר דינא דעיכוב אין בזה טעם לומר דבשביל זה אינו מעכב דעכ"פ כתיב ונתת בעיקר מצות חשן, אלא דתלוי אם הוא דין מיוחד ואין לנו קרא לעכב, או שהוא בכלל החשן והוי בכלל בגדי כהונה. והנה אחר כל זה לא נחה דעתי במה שיישבתי דברי דעכ"פ מדר' חנינא דאו"ת לא מעכבי במלואים ע"כ דלא מעכבי גם בבגדי כהונה בשעת עבודה, ומנ"ל לחדש בסברא ולומר דלר' יוחנן שייכי לחשן, ונתתי לבי לחפש בראשונים אפשר יש פי' אחר בגמ' דלא כפירש"י, והנה מצאתי בד' התוס' רי"ד ליומא שכתב וז"ל מילתא דלא כתיבא בהאי ענינא מנלן פי' רבינו ברוך פרישת שבעה לא נכתבה בפ' ואתה תצוה וזהו פתרון נאה ופתרון המורה לא נראה לי עכ"ל והנה מה דלא נראה להתוס' רי"ד כפירש"י לכאורה פשוט משום דלא הוזכר מקודם בהסוגיא ענין או"ת ואם כונת הגמ' לאו"ת הו"ל לפרש אבל פרישת שבעה הוזכר בסוגיא, אכן לבד זה הנה לפירש"י קשה ילפותא דרב משרשיא מושמרתם את משמרת ד', וכן ילפותא דרב אשי מכי כן צויתי דמנ"ל למילף מזה על האו"ת דהא בקרא כתיב ופתח אוהל מועד תשבו וגו' ושמרתם וגו' כי כן צויתי, אבל לפי' התוס' רי"ד מחוור מאוד דהא מהך קרא הוא דילפינן פרישת שבעה, וע"ז הוא דפריך מנ"ל לעכב וע"ז משני מושמרתם או מכי כן צויתי. ועכשיו כבר ברור דכן מפרש הרמב"ם ולא קשה כלל עליו מסוגיא זו ונכונים מאוד דברי האור שמח דראייתו נכונה לשיטת הרמב"ם וקרוב בעיני שכבר ראה פי' התוס' רי"ד דלא יתכן שגאון שכמותו תשתמט ממנו סוגיא שלימה ולא יזכירה כלל, ואף דעכ"פ הי' לו להזכיר לפי פירש"י הנה ידוע שעשה חידושים על הש"ס ובודאי בחדושיו מבואר אצלו ועל הרמב"ם רשם בקצרה ויישר כחו של ידידי שע"י הערתו נתבררה שיטת הרמב"ם ברווחא (אח"כ הראני בעצמו שמצא שכד' התוס' רי"ד כתב הפי' קדמון הנדפס באוצר הגאונים). [עד כאן]. אכן לדעת הרמב"ם צריך לבאר דאם נימא דאורים ותומים הוי חסרון בחשן ואפוד א"כ ודאי דמעכב ולמה בעי מנ"ל דמעכב, וצריך לומר דהרמב"ם סובר דאף דודאי צריך קרא לעכב על נתינת האורים ותומים אל החשן, אבל עכשיו דאיכא קרא אין זה עיכוב דוקא בפ' מלואים, אלא דהוא דין בעיקר החשן, דבלא האורים ותומים לא נשלם דין החשן, וע"כ דמה דאמרינן דבבית שני חסרו האורים ותומים היינו דלא היו משיבין וממילא באמת חסרו דכל זמן שלא היו משיבין לא נשלם תכליתן וכמש"כ, ובפ"ו הל' י"ד כתב הרמב"ם בעצמו שבקדושת עזרא לא היו אורים ותומים והוא כנ"ל. ובמה שהקשה הראב"ד דהא אורים ותומים ורוח הקודש הם ב' דברים שחסרו בבית שני, ולדעת הרמב"ם הם אחד, כתב הכ"מ תי' א' דהרמב"ם חשיב ארון וכפרת וכרובים בתלתא, ושכינה ורוה"ק ואו"ת חדא, ובהר המורי' מביא ממדרש פ' בהעלותך דחשיב ארון וכפורת בתרתי, תי' ב' כתב דרוה"ק היינו נבואה, ובהר המורי' כתב כן "וכתב עוד לתמוה על הראב"ד דלדבריו מי ניחא דכיון שלא היו או"ת פשיטא שלא היו משיבים, ודבריו תמוהים דלדעת הראב"ד ודאי מה דחשיב רוה"ק הוא מה דחסר לשאר ענינים, אבל לדעת הרמב"ם קשה כיון דהסבה שלא היו נשאלין באו"ת הוא בשביל שחסר רוה"ק, א"כ היינו חדא, וגם תי' הכ"מ על הרמב"ם אינו מיושב כלל דעכ"פ הא תניא שחסר רוה"ק, וא"כ אף דברוה"ק יש גם דרגה עליונה של נבואה, אבל עכ"פ כיון דכבר תניא רוה"ק והרמב"ם כתב להדיא בהל' כלי המקדש דבשביל זה לא היו משיבים באו"ת א"כ היינו חדא, והנה אפי' אם נאמר דלא חשיב להו אלא בחדא, מ"מ צריך לומר דמה דתניא או"ת אף דממילא שמעינן מ"מ תניא כיון דהחסרון הוא מדברים מיוחדים דחסרון רוה"ק הוא בעד גדולי ישראל וחסרון או"ת הוא בעד כלל ישראל שידעו בשעת הצורך במלחמה וכה"ג איך להתנהג, וא"כ גם אי מנינן להו בתרתי לא קשה דלא חשיב אלא מה שחסרו בבית שני ולא איכפת לן אם הסבה אחת דעכ"פ החסרונות הם בשני ענינים, וי"ל עוד שהי' אפשר להקב"ה לעשות שהאותיות יאירו ע"י השם המפורש גם בלא רוה"ק אלא שלא הי' כן, וא"כ עכ"פ חסר שני ענינים ושפיר חשיב להו בתרתי.

ההיכל שבנו בני הגולה וכו' ורום הכיור שבתקרה אמה ועל גביו גובה שתי אמות פנוי שיכנס בו הדלף והוא הנקרא בית דילפא וכו'. השגת הראב"ד ורום הכיור, א"א לא האיר ולא הצהיר ולא הי' כיור בתקרה אלא טוח בכותל חזק מבפנים וסיוד וכיור כדי שלא יכנסו מים שבגגות התאים בכותלי ההיכל ואמתים בית דילפא כמו מרזבות ובולטות לקבל דלף התקרה ולשופכו לחוץ, ואיך אפשר להיות מה שכתב ועדיין לא הגיע לתקרה. עיין מה שכתב הכ"מ ולהסביר מחלוקתם נראה דלהראב"ד פשוט דדלף היינו טפות הגשמים וכמאה"כ דלף טורד ביום סגריר. וכלשון הגמ' ולכן הקשה דכיון דמיירי עכשיו בהכיור שתחת התקרה הראשונה ועל גבה עליה כמש"כ הרמב"ם אח"כ, א"כ איך הגיע למטה דלף של הגשמים, וזהו כונתו במה שכתב ועדיין לא הגיע לתקרה היינו תקרה העליונה, לכן פי' הראב"ד דאין הכונה שתחת כל התקרה הי' בית דילפא דלא הי' מקום שם לדלף הגשמים, אלא לפי שהגשם שמגגות התאים המחוברים לכותל ההיכל ילכו על הכותל וירטיבו, לכן צריך לעשות טוח חזק בכותל מבפנים שלא יתקלקל, אבל כל זה אם נפרש דילפא דהוא דוקא מדלף גשמים, והרמב"ם סובר דשייך לפרש דילפא על כל נטיפת מים, וכמו שמביא הערוך מכתובות דף ס' הוי לה בני דולפני, ולכן כיון שיהי' צריך לרחוץ רצפות העליות יכנסו המים מתוך התקרה, ולכן עשו תחת התקרה בית דלפא ובודאי היו מרזבות שיצאו משם המים, אבל עיקר הבית דילפא הי' תחת כל התקרה.