רמב״ם - הלכות בכורות · פרק ו׳

ספר קרבנות · 16 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות בכורות · פרק ו׳

הלכה א׳

מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַפְרִישׁ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה מִכָּל בְּהֵמוֹת טְהוֹרוֹת שֶׁיִּוָּלְדוּ לָאָדָם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. וְאֵין מִצְוָה זוֹ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּבָקָר וְצֹאן בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז לב) "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן" וְגוֹ':

הלכה ב׳

מַעֲשַׂר בְּהֵמָה נוֹהֵג בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְּמֻקְדָּשִׁין. וְנוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. אֲבָל חֲכָמִים אָסְרוּ לְעַשֵּׂר בְּהֵמָה בַּזְּמַן הַזֶּה וְתִקְּנוּ שֶׁאֵין מְעַשְּׂרִין אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאכְלֵהוּ תָּמִים וְנִמְצָא בָּא לִידֵי אִסּוּר כָּרֵת שֶׁהוּא שְׁחִיטַת קָדָשִׁים בַּחוּץ. וְאִם עָבַר וְעָשָׂה בַּזְּמַן הַזֶּה הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר וְיֵאָכֵל בְּמוּמוֹ:

הלכה ג׳

הַכֹּל חַיָּבִין בְּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה. כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים:

הלכה ד׳

וְדִין מַעֲשַׂר בְּהֵמָה שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁחָט בָּעֲזָרָה וְזוֹרְקִין אֶת דָּמוֹ זְרִיקָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְסוֹד וּמַקְטִירִין אֵימוּרָיו. וּשְׁאָר הַבָּשָׂר נֶאֱכָל לַבְּעָלִים בִּירוּשָׁלַיִם כִּשְׁאָר קָדָשִׁים קַלִּים וְאֵין לַכֹּהֲנִים בּוֹ כְּלוּם אֶלָּא כֻּלּוֹ לַבְּעָלִים כַּפֶּסַח. וְאִם הָיָה בַּעַל מוּם בֵּין שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם בֵּין שֶׁהִפְרִישׁוֹ בַּתְּחִלָּה בְּמוּמוֹ הֲרֵי זֶה נֶאֱכָל בְּכָל מָקוֹם:

הלכה ה׳

מַעֲשַׂר בְּהֵמָה אָסוּר לְמָכְרוֹ כְּשֶׁהוּא תָּמִים שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (ויקרא כז לג) "לֹא יִגָּאֵל". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יִגָּאֵל אַף אִסּוּר מְכִירָה בְּמַשְׁמָע שֶׁאֵין נִגְאָל וְאֵינוֹ נִמְכָּר כְּלָל. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהַמּוֹכֵר מַעֲשֵׂר לֹא עָשָׂה כְּלוּם וְלֹא קָנָה לוֹקֵחַ. וּלְפִיכָךְ אֵינוֹ לוֹקֶה כְּמוֹכֵר חֶרְמֵי כֹּהֲנִים שֶׁלֹּא קָנָה לוֹקֵחַ וּכְמוֹכֵר יְפַת תֹּאַר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

הלכה ו׳

מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁאָסוּר לְמָכְרוֹ בַּעַל מוּם וַאֲפִלּוּ שָׁחוּט גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִמְכְּרֶנּוּ חַי. לְפִיכָךְ אֵין שׁוֹקְלִין מָנָה כְּנֶגֶד מָנָה בְּמַעֲשֵׂר כְּדֶרֶךְ שֶׁשּׁוֹקְלִין בִּבְכוֹר. מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּמוֹכֵר:

הלכה ז׳

וּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה שֶׁל יְתוֹמִים שֶׁנִּשְׁחַט בְּמוּמוֹ מֻתָּר לְמָכְרוֹ כְּדַרְכּוֹ. מִפְּנֵי הֲשָׁבַת אֲבֵדָה לִיתוֹמִים לֹא גָּזְרוּ עָלָיו:

הלכה ח׳

מַעֲשַׂר בְּהֵמָה שֶׁנִּשְׁחַט בְּמוּמוֹ מֻתָּר לִמְכּוֹר חֶלְבּוֹ וְגִידָיו וְעוֹרוֹ וְעַצְמוֹתָיו. וְלֹא אָסְרוּ לִמְכֹּר אֶלָּא בְּשָׂרוֹ בִּלְבַד. וְאִם הִבְלִיעַ דְּמֵי הַבָּשָׂר בִּדְמֵי הָעוֹר וְהַחֵלֶב וְהַגִּידִין וּמָכַר הַכֹּל בְּהַבְלָעָה מֻתָּר. וְאִם הָיוּ דְּמֵי הָעֲצָמוֹת יְקָרִים וְהִבְלִיעַ דְּמֵי הַבָּשָׂר בִּדְמֵי הָעֲצָמוֹת מֻתָּר:

הלכה ט׳

הַכֹּל נֶאֱמָנִים עַל מוּמֵי מַעֲשֵׂר לוֹמַר מוּם זֶה מֵאֵלָיו בָּא וְלֹא נַעֲשָׂה לְדַעַת. וַאֲפִלּוּ אֵלּוּ שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנִים עַל הַבְּכוֹר נֶאֱמָנִים עַל הַמַּעֲשֵׂר. וְרוֹאֶה אָדָם מוּמֵי מַעֲשֵׂר שֶׁלּוֹ וּמַתִּירוֹ אִם הָיָה מֻמְחֶה. שֶׁאִם יִרְצֶה יַטִּיל מוּם בְּכָל עֶדְרוֹ וְאַחַר כָּךְ יְעַשֵּׂר וְנִמְצָא הַמַּעֲשֵׂר בַּעַל מוּם מִתְּחִלָּתוֹ:

הלכה י׳

הַלּוֹקֵחַ טְלָאִים שֶׁנּוֹלְדוּ בְּשָׁנָה זוֹ אוֹ שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ בְּמַתָּנָה הֲרֵי הֵם פְּטוּרִים מִן הַמַּעֲשֵׂר עַד שֶׁיִּוָּלְדוּ בִּרְשׁוּתוֹ. לְפִיכָךְ הַשֻּׁתָּפִין שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ בִּבְהֵמוֹת וְהֵבִיא זֶה מֵאָה טְלָאִים וְזֶה מֵאָה טְלָאִים וְעֵרְבוּם וְנִשְׁתַּתְּפוּ בָּהֶן הֲרֵי הַמָּאתַיִם פְּטוּרִים מִן הַמַּעֲשֵׂר שֶׁכָּל טָלֶה מֵהֶן כְּמָכוּר. וְכֵן הָאַחִים שֶׁיָּרְשׁוּ טְלָאִים מֵאֲבִיהֶם הֲרֵי הֵן פְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר. אֲבָל הַנּוֹלָדִים לָהֶם בְּשֻׁתָּפוּת לְאַחַר מִכָּאן מֵאֵלּוּ הַבְּהֵמוֹת בֵּין לַשֻּׁתָּפִין בֵּין לָאַחִים חַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר. וְכֵן אִם הָיוּ שֻׁתָּפִין בְּמָעוֹת וְקָנוּ בְּהֵמוֹת מִמְּעוֹת הַשֻּׁתָּפוּת וְהָאַחִים שֶׁקָּנוּ בְּהֵמוֹת מִמְּעוֹת הַיְרֻשָּׁה הֲרֵי הַנּוֹלָדִים מֵהֶם לְאַחַר מִכָּאן חַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּתָן נוֹלְדוּ וַהֲרֵי הֵן כְּאִישׁ אֶחָד. חָלְקוּ הָאַחִים וְהַשֻּׁתָּפִין אַחַר שֶׁנּוֹלְדוּ לָהֶן הַבְּהֵמוֹת בִּרְשׁוּתָן וְחָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁחָלְקוּ נַעֲשׂוּ הַכֹּל לְקוּחִין וְהַלָּקוּחַ פָּטוּר וּכְשֶׁחָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ הֲרֵי נִשְׁתַּתְּפוּ בַּבְּהֵמוֹת וַעֲדַיִן לֹא יָלְדוּ לָהֶן בִּרְשׁוּתָן אַחַר שִׁתּוּף זֶה הַשֵּׁנִי. וְאַף עַל פִּי שֶׁחָלְקוּ גְּדָיִים כְּנֶגֶד גְּדָיִים וּטְלָאִים כְּנֶגֶד טְלָאִים וַעֲשָׂרָה כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה הַכֹּל פְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר וַהֲרֵי הֵן כִּלְקוּחִין:

הלכה י״א

הָאַחִין וְהַשֻּׁתָּפִין שֶׁחָלְקוּ בִּכְסָפִים וְלֹא חָלְקוּ בִּבְהֵמָה חַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר שֶׁעֲדַיִן לֹא נַעֲשׂוּ הַבְּהֵמוֹת לְקוּחִין. אֲבָל אִם חָלְקוּ הַבְּהֵמוֹת אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא חָלְקוּ הַכְּסָפִים הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין:

הלכה י״ב

הַלּוֹקֵחַ עֲשָׂרָה עֻבָּרִים בִּמְעֵי אִמָּן. כֻּלָּן נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּתוֹ נוֹלְדוּ:

הלכה י״ג

כֹּהֵן שֶׁנָּפְלוּ לוֹ עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת בְּגֵזֶל הַגֵּר פְּטוּרִים מִן הַמַּעֲשֵׂר. שֶׁמַּתְּנוֹת כְּהֻנָּה מַתָּנוֹת הֵם. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַנּוֹתֵן מַתָּנָה פָּטוּר מִן הַמַּעֲשֵׂר:

הלכה י״ד

הַכֹּל נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר. בֵּין תְּמִימִים בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין. וְכָל אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ. חוּץ מִן הַכִּלְאַיִם. וְהַטְּרֵפָה. וְיוֹצֵא דֹּפֶן. וּמְחֻסָּר זְמַן. שֶׁכָּל אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְכֵן הַיָּתוֹם שֶׁמֵּתָה אִמּוֹ אוֹ נִשְׁחֲטָה עִם לֵידָתוֹ אֵינוֹ מִתְעַשֵּׂר. וּדְבָרִים אֵלּוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה הֵם:

הלכה ט״ו

אֵין הַלּוֹקֵחַ פָּטוּר אֶלָּא אִם כֵּן נִלְקַח אַחַר שֶׁנִּרְאָה לְהִתְעַשֵּׂר. לְפִיכָךְ הַלּוֹקֵחַ טְלָאִים בְּתוֹךְ שִׁבְעַת יְמֵי הַלֵּידָה כְּשֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּם חַיָּב לְעַשְּׂרָן. שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין מְחֻסָּר זְמַן רָאוּי לְהִתְעַשֵּׂר הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁלָּקַח עֻבָּרִים וְנוֹלְדוּ בִּרְשׁוּתוֹ:

הלכה ט״ז

כָּל בְּהֵמָה שֶׁהִיא סָפֵק אִם בַּת מַעֲשֵׂר הִיא אוֹ אֵינָהּ בַּת מַעֲשֵׂר. הֲרֵי הִיא פְּטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר. לְפִיכָךְ טְלָאִים שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהֶן יָתוֹם אוֹ לָקוּחַ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי כֻּלָּן פְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר. שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן סָפֵק הוּא:

קרית ספר · הלכות בכורות פרק ו׳

א׳

מצות קס להפריש אחד מעשרה מכל בהמות טהורות שיולדו בכל שנה ושנה בבקר ובצאן דכתיב וכל מעשר בקר וצאן וגו' העשירי יהיה קדש לה'. מעשר בהמה נוהג בחולין אבל לא במוקדשין משנה פרק מעשר בהמה וטעמא דיהיה קדש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש. ונוהג בארץ ובחוצה לארץ שם במשנה ומפרש בגמרא דהיינו ליקדש להאכל במומן אבל לא ליקרב דאין מביאין בהמת מעשר מחוצה לארץ לארץ כדדריש ר"ע מדכתיב ואת מעשרותיכם בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה מה מעשר דגן אי אתה מעלה דאינו נוהג אלא בארץ אף מעשר בהמה אי אתה מעלהו ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית כדתנן התם אבל חכמים תקנו שלא לעשר בזמן הזה כדאמר רבא התם משום תקלה דגיזה ועבודה או שוחטו בלא מום ולא חיישינן לעוקר דבר תורה משום דהוי בשב ואל תעשה דיש כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה כדאיתא פרק האשה רבה. הכל חייבין במעשר בהמה כהנים לוים וישראלים.

ד׳

ודין מעשר בהמה שיהיה נשחט בעזרה וזורקין את דמו זריקה אחד כנגד היסוד פרק אי זהו מקומן הבכור והמעשר וכו' שחיטתן בכל מקום בעזרה ודמן טעון מתנה אחת ובלבד שיתן כנגד היסוד מתנה אחת משום דלא כתיב בהו סביב אלא ואת דמם תזרוק כתיב בבכור ותניא רבי יוסי הגלילי אומר דמו לא נאמר אלא דמם לימד על בכור מעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואימורים לגבי מזבח וכנגד היסוד ילפינן מעולה דאתיא זריקה זריקה מעולה דכתיב בה על יסוד מזבח העולה ובלאו הכי ילפינן יסוד לעולה מקל וחומר כדאיתא התם ומקטירין אימוריו בברייתא דרבי יוסי הגלילי חלבו לא נאמר אלא חלבם לימד על בכור מעשר ופסח שטעונין אימורין לגבי מזבח ושאר הבשר נאכל לבעלים בירושלם כשאר קדשים קלים שם במשנה והמעשר לכל אדם דלא מצינן לו בתורה שינתן לו לכהן שלא נמנה עם מתנות כהונה ונאכלין בכל העיר כדכתי' והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ותניא בספרי רבי עקיבא אומר בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן ומדלא קבע בהו מחיצה שמע מינה בכל העיר נאכלין. אם היה בעל מום בין קודם שהפרישו בין אחר כך נאכל במומו בכל מקום דאפילו היה בעל מום חלה עליו קדושה כדכתיב לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו בין תם בין בעל מום חלה עליו קדושה ולא שיקרב אלא יאכל בתורת מעשר ואסור ליגזז וליעבד כן כתב רש"י ז"ל בפי' החומש וכיון דכתיב והבאתם שמה עולותיכם וגו' ואת מעשרותיכם שהם תמימים דומיא דעולות וכתיב נמי גבי בעלי מומין לא תקריבו אלה לה' משמע דמעשר בהמה כשהוא בעל מום דקדושה חלה עליו אינו טעון הבאת מקום ולכך נאכל בכל מקום:

ה׳

אזהרת ער שלא יגאל מעשר בהמה ואסור למכרו כשהוא תמים דכתיב יהיה קדש לא יגאל פרק פסולי המוקדשין רב אשי אמר לא יגאל דמעשר לא ימכר הוא דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל הא בעי' העמדה והערכה אלא שמע מינה לא יגאל לא ימכר הוא ומשם דעבד ביה עובדא דחול קא אסר ליה רחמנא ולכתוב רחמנא לא ימכר אי כתב רחמנא לא ימכר הוה אמינא איזדבוני הוא דלא איזדבון דקא עביד עובדין דחול אבל איפרוקי מיפריק דהא עיילי דמיו להקדש להכי כתב רחמנא לא יגאל דמדאפקיה מכירה בלשון גאולה שמע מינה דלא איזדבוני אזדבן ולא איפרוקי מיפריק דבגאולה לחודה ליכא לאוקומה דלא מצינו למידק הא לאחר שחיטה נגאל כדאמ'. ואם מכרו לא עשה כלום ולא קנה לוקח בפרק קמא דתמורה פלוגתא דאביי ורבא בכל מידי דקאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לאביי מהני ולרבא לא מהני ומסקינן דלא פליגי אלא ברבית קצוצה וכדאי' התם אבל בהאי לכולי עלמא לא מהני דאמר קרא בבכור קדש הם בהויתן יהא שלא יצא מקדושתו ע"י פדיון ומעשר יליף העברה העברה מבכור מדברי סופרי' שלא למכור בעל מום אפילו שחוט שם אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נמכר ורבנן הוא דגזרו אטו לפני שחיטה ושמואל פירש מקרא אחרינא דכתיב רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר מוקמינן ליה בספרי בפסולי המוקדשין משתעו וכתיב תזבח ואכלת אי זהו דבר שאין בו ברכה מחיים שאין נהנין מהם דשאר קדשים אם נפל בהם מום נפדין ונאכלין לכל שירצה אלא זה מעשר בהמה דכתי' ביה לא יגאל דאינו נמכר מחיים וכתיב הכא דלאחר זביחה איכא ברכה וההוא ברכה מכירה היא דדומיא דברכה דאסר בו מחיים דהיינו מכירה התיר לך לאחר שחיטה נמכר מדאוריתא והיינו דתנן אינו נמכר שחוט ולפיכך אין שוקלין אפילו כנגד חתיכת בשר שנשקלה בליטרא בבכור דתנן ביה דשוקלין אותו מנה כנגד מנה. ומעשר בהמה של יתומים מוקמינן ליה אדאוריתא וכדתניא התם דמוכרין אותו דלא גזרו עליו.

ח׳

מעשר בהמה שנשחט במומו מותר למכור חלבו וגידיו ועורו ועצמותיו דלא אסרו אלא בשרו ואם הבליע בהם דמי בשרו מותר כדמתרץ רבא אבריתא התם ואם היו דמי העצמות יקרים והבליעו בהן מותר שם בעיא ופשטיה חד אמר מבליעו וח"א אין מבליעו ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתרי' דמר עושין כלים מעצמות הילכך מבליעין דהוו יקרים. הכל נאמנים על מומי מעשר אפילו בעליו כדאמר' פרק כל פסולי מעשר ודאי מהימן דאיבעי שרי בה מומא בכוליה קודם שיעשר דאכתי לא קדשה חד מינייהו.

י׳

לקוח או הניתן במתנה פטור מן מעשר בהמה משנה פרק מעשר בהמה ובגמרא אמר קרא בכור בניך תתן לי כן תעשה לצאנך ולשורך וגו' מה בניך אינו בלקוח וניתן במתנה דלא שייכא בהו אלא אצלו נולדו אף צאנך ובקרך אינו כלקוח ומתנה ואם אינו ענין לבכור דהא ליתיה בעשייה דמרחם קדוש אפילו לקוח ומתנה תנהו ענין למעשר בהמה דומיא דבנך דמשתעי בבכור אדם וכדאיתא התם. לפיכך השותפין שנשתתפו בבהמות פטורין מן המעשר וכן האחים שירשו טלאים שם ופרק קמא דחולין משנה האחין והשותפין שחייבים בקולבון פטורים ממעשר בהמה וכו' קנו מתפישת הבית חייבים ואם לאו פטורין ופי' הרב ז"ל בפי' המשנה דקנו מתפישת הבית היינו הממון המשותף בין האחים וכן שותפין שלקחו בהמות מממון השותפות חייבים במעשר בהמת אותם הנולדות אחר כך ואם לאו פטורין ר"ל שלא נולדו הבהמות האלו אחר השתוף רק נשתתפו בבהמות או ירשו מאביהם והם בשותפות וכ"ש אותם שקנו בשותפות דפטורין ממעשר בהמה ואין חייבים אלא הנולדות אחר כך כדאמ' ונראה לדעת הרב ז"ל דמשום לקוח נגעו בה דנשתתפו בבהמות כל טלה מהן הוי כמכור לחברו וכן האחים שירשו בהמות הוי כל טלה כמכור לאחיו כיון שיש לכולם חלק בו וכל שכן כשקנו שותפין או אחים מממון שביניהם דפטירי הני טלאים דקנו משום לקוח אבל הנולדים אחר כך בין כשנשתתפו בבהמות ונפלו להם בירושה בין שקנו אותם חייבים במעשר בהמה דהא אלו שנולדו לא הוו לקוחין ומפירוש רש"י ז"ל נראה דלאו משום לקוח הוא דפטירי ממעשר אחין ושותפין אלא משום דכל שותפות פוטר ממעשר בהמה כדילפינן התם בבריתא מדכתיב יהיה לך הזכרים לה' ולא של שותפות דמשמע המיוחד לך אתה נותן ולא של שותפות ולהכי פטורים ממעשר בהמה לעולם כל ימי שותפותם יכול אפילו קנו מתפיסת הבית תלמוד לומר יהיה מכל מקום דכאביהן דמו ולא הוו כשותפין כל שלא חלקו מעולם ואף על גב דהאי קרא בבכור כתיב אם אינו ענין לבכור דהא איתיה בשותפות דכתיב ובכורות בקרכם לשון רבים דמשמע דלשנים אומר בקרכם תנהו ענין למעשר בהמה והאי קנו דתנן היינו שנפלו להם טלאים בירושה לא שלקחום דאם כן פטירי משום לקוח אפילו הוי מתפיסת הבית וכדפי' רש"י ז"ל שם ולפירוש הרב ז"ל כיון דילפינן לעיל דלקוח פטור ממעשר בהמה לא הוה צריך האי קרא אחרינא כיון דמשום לקוח נגעו בה אלא לאשמועינן דשותפין נמי הוו כלקוח זה מזה כל שכן כשלקחו במעות השותפות והיינו יהיה לך ולא של שותפות כלומר דבשותפות נמי איכא משום לקוח מזה לזה אבל הנולדים אחר כך חייבים דכתיב יהיה מכל מקום דאף על גב דאחרים הוי לקוחין אינהו לאו לקוחין הוו ולרש"י ז"ל אפילו הנולדים פטורים כיון דהוו בשותפות דקרא למפטר שותפין אתא ואי נפלו להו בירושה דהיינו קנו בתפיסת הבית חייבים דכאביהן דמו כדכתיב יהיה מכל מקום ואיפשר נמי לדעתו דאפי' שותפים שנשתתפו בטלאים חייבים כל שלא חלקו דהוו כאחים שנפלו להם בירושה או איפשר דכיון דהשתא נשתתפו הוו כמוכרים זה לזה ופטורים משום לקוח. חלקו האחין והשותפין אחר שנולדו הבהמות ברשותן וחזרו ונשתתפו פטורין שם במשנה חייבין בקולבון ופטורין ממעשר בהמה לרש"י ז"ל משום שותפין ולרב ז"ל משום דלקוח פטור ובשעת שחלקו נעשו הכל לקוחין וכשנשתתפו נמי פטורין עד שילדו ואפילו חלקו גדיים כנגד גדיים שם פלוגתא דרב ענן ור"נ דאר"נ דאפי' חלקו גדיים כנגד גדיים ותישים כנגד תישים לא אמרי' ברירה זה הוא חלקו המגיעו אלא הוו כלקוחין ואפילו עשרה כנגד עשרה כר"י דפליג ארבי אלעזר ואמר אפילו י' כנגד עשרה לא אמרינן זהו חלקו המגיעו מתחלה ואזדא לטעמיה וכו'. חלקו בשותפין ולא חלקו בבהמה שם אמר רבי ירמיה פעמים שחייבים בקולבון ובמעשר בהמה שחלקו בכספים ולא חלקו בבהמה ופעמים שפטורים מזה ומזה שחלקו בבהמה ולא בכספים.

י״ב

הלוקח עשרה עוברין במעי אמן כולן נכנסין לדיר להתעשר שם מימרא דר' אסי א"ר יוחנן ואמר רבא דאמר קרא תעשה בשעת עשייה מיעט הכתוב בשעה שהן ראויין להתעשר מיעט הכתוב שלא יהו לקוחין ובמעי אמן לאו שעת עשייה היא. כהן שנפלו לו עשר בהמות בגזל הגר פטורין דמתנות כהונה הוו מתנה כדקרי להו קרא מתנה ומתנה פטורה מן המעשר כדאמרי'.

י״ד

הכל נכנסין לדיר להתעשר בין תמימין בין בעלי מומין וכל איסורי מזבח חוץ מן הכלאים והטרפה ויוצא דופן ומחוסר זמן שכל אלו פטורין מן המעשר שם במשנה ובגמרא מנא הני מילי דת"ר שור או כשב או עז דכתיב גבי שאר כל הקדשים או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה כי יולד פרט ליוצא דופן והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן תחת אמו פרט ליתום שמתה אמו או שנשחטה בגמר לידה שצריך שתחיה האם מעט אחר הלידה דבעינן עם אמו שהוא ואמו יהיו בעולם שעה אחד יכול יהיה עם אמו כל שבעה תלמוד לומר תחת אמו כלומר שנשאר חליפי אמו כדדרשינן בתורת כהנים נאמר כאן תחת השבט ונאמר להלן תחת אמו מה להלן פרט לכל השמות הללו אף כאן פרט לכל השמות הללו וטרפה ילפינן מדכתיב כל אשר יעבור תחת השבט פרט לטרפה שאינה עוברת דבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה למעלה היא אחד מי"ח טריפות והכל דמתני' לאיתויי איסורי מזבח רובע ונרבע מוקצה ונעבד אתנן ומחיר ואף על גב דגמיר תחת תחת מקדשים כיון דהני איתקשו לבעלי מומין כדכתיב כי משחתם בהם מום בם דכל מקום שנאמר בו השחתה אינו אלא דבר ערוה וע"ז דכתיב ביה השחתה ומעשר הואיל ולא פסיל ביה מומא כדכתיב לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו דבר ערוה וע"ז נמי לא פסיל ביה.

ט״ו

אין הלקוח פטור אלא אם כן נלקח אחר שנראה להתעשר לפיכך הלוקח טלאים אחר ימי הלידה כשיגיע זמנם חייב לעשרם שכיון שאין מחוסר זמן ראוי להתעשר הוה ליה כמי שלקח עוברים ונולדו ברשותו שם מימרא דרבי יוחנן לקח עשרה עוברין במעי אמן כולן נכנסין לדיר להתעשר וכתבו בתוספות הוא הדין נולדו כיון דהוי מחוסר זמן.

ט״ז

כל בהמה שהיא ספק אם היא בת מעשר או לא פטורה מן המעשר משום דספקא לאו בת עשירי הוא כדמפרש אביי פרק קמא דמציעא עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק דלא הצריך הכתוב לעשר את הספק לפיכך טלאים שנתערב בהם יתום או לקוח פטורים כולם מן המעשר כדתניא בספרי דכל אח' מהם ספק הוא דאפילו יצא הפטור בחמישי שוב אין העשירי קרוי עשירי אלא ט' שהפטור אינו מן המנין:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות בכורות פרק ו׳

ב׳

ואם עבר ועשה בזה"ז ה"ז מעשר ויאכל במומו. נ"ב תוספתא ערוכה בהמה שנתערב בה ספק מעשר בזה"ז ירעו כולן עד שיסתאבו כו' ובחידושי הארכתי בזה:

ג׳

הכל חייבים במעשר בהמה כהנים כו'. נ"ב עיין משל"מ שני ראיות ושניהן הביאן רבינו בעצמו בתשובותיו, ובפירוש המשנה דייק הכל נאמנין על מומי מעשר ופירש אפילו כהנים דחשודים על הבכור, הרי מוכח דחייבין במעשר דאינו נמכר מע"ב, וע"כ דמפרישין ודוק:

ה׳

מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים. הנה בגמרא מפורש דגם בעל מום אסור למוכרו מן התורה ורק לאחר שחיטה מותר למוכרו מה"ת, אמנם לאחר שחיטה בתמים נראה מסוגיא דפ"ק דזבחים דאמר אימר שחטי' לשם מעשר ליהוי מעשר כו' ולמילקא עליה בלא ימכר ולא יגאל כו'. וכתבו רבנן בתוס' היכי לקי אחר שחיטה אלא יגאל הא אמרינן פרק כל פסוהמ"ק דלאחר שחיטה מדרבנן הרי דלמדו מסוגיא דתמן דאף בתמים לאחר שחיטה מדרבנן, ודעתם צ"ע, דבאמת לרבא דיליף מוהיה הוא ותמורתו כו' לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים [ומשום זה אף בעל מום אסור למוכרו מה"ת דבע"מ עושה תמורה ולשון הכס"מ אינו מדוקדק] א"כ לאחר שחיטה בתם ג"כ נמכר אבל לרב שמואל בר יצחק דיליף מרק בכל אות נפשך כו' דבר שאין בו ברכה מחיים אלא לאחר שחיטה כו' א"כ דלאחר שחיטה איכא ביה ברכה וזה מכירה דוקא בבעלי מומין דביה כתיב קרא דתזבח בשר כו' אבל בתמין לא כתיב ברכה ולא הותר מכירה אף לאחר שחיטתו, ורומיא דגמרא נקיט מה דאיכא נפ"מ וחומרא לרב שמואל בר יצחק, ואף דהגמרא אמר ואף רשב"י סבר להא דרבא מכל מקום אינו ממש כמו רבא רק בהא דסבר בע"מ לאחר שחיטה מותר מה"ת סבר כוותיה ובפרט דיליף דהתורה התירה בפירוש וכתבה ברכה על מכירה א"כ לא יאסרו חכמים לגמרי לכן התירו על ידי הבלעה וכמש"כ התוס' פרק איזהו נשך (דף ע') לענין ריבית דעו"ג: אולם העיקר נראה כדברי התוס' דהגמרא שקיל וטרי מנא לן דלא נמכר ויליף מגז"ש דחרמים דכתיב לא יגאל ולא ימכר אף כאן לא ימכר עמו ואף לרב אשי דמוכיח מקרא גופיה יעו"ש פריך ולכתוב לא ימכר ומשני להכי כתב רחמנא לא יגאל דלא אפרוקי מיפרק, וא"כ לכל הני לא יצא ממשמעותו דלא יגאל שאינו נפדה, א"כ מיירי בבעלי מומין דנפדין קמ"ל במעשר דאינו רשאי לפדותו אבל בתם מנא לן דאינו נמכר כיון דקרא מיירי בבע"מ, וצ"ל דהוא קל וחומר ויותר עדיף עד דהוי גילוי מילתא דע"ז לא שייך אין מזהירין מן הדין וכיון דכתבה רחמנא היתר לאחר שחיטה בבעלי מומין תו מאיזה מקום תלמוד איסור לתם כיון דכל עיקר מכירה של תם למדתה מבעל מום, א"כ גם תם מותר למכור לאחר שחיטה אף לרב שמואל ב"י ודוק: ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח. כן מוכח מתוספתא בקדושין דהמקדש בבשר מעשר אינה מקודשת ורבנן הפקיעו הקידושין לאחר שחיטה כמו דהוי מה"ת מחיים ומוכרח דלא קנה לוקח, וכן משמע כולא סוגיא דבכורות (דף ל"ב) ולכתוב רחמנא לא ימכר כו' הו"א איזדבני הוא דלא מיזדבן אבל כו' קמ"ל לא יגאל דלא איזדביני מזבן ולא אפרוקי מיפרק, הרי דבדיעבד לא מהני כמו פדיון. ובירושלמי פ"ק דמע"ש ה"א מייתי תני היה אומר אדם לחבירו כו' והוא תוספתא בכורות פ"ג. היה אומר לו מן והוא יודע שהוא מעשר בהמה מה מן ניתן במתנה אף מעשר בהמה ניתן במתנה הרי מעשר בהמה ד"ה כו' הרי מעשר בהמה ד"ה אינו כנכסיו כו', וט"ס בירושלמי שם וצ"ל הגירסא כן כמו בתוספתא, ומוכח דאינו כנכסיו ובדיעבד אין מכירתו כלום. ומה שאינו לוקה בארתי בחידושי בדברים עמוקים דלכו"ע לא לקי ואכמ"ל ודוק:

ח׳

ואם היו דמי העצמות יקרין כו'. נ"ב כן מפורש בגמרא ולא פליגי עיי"ש, ודברי כס"מ תמוהין:

ט׳

ורואה אדם מומי מעשר שלו. נ"ב מפורש שם (דף ל"א) עיי"ש:

י׳

בלח"מ. וטעם מחלוקתן: נ"ב עיין רש"י ביצה (דף ל"ט) הביא בשם י"מ שיטת רבינו בקוצר עיי"ש ובחידושי הארכתי: מסתפקנא בנפלו לה לאשה הנשואה נכסי מלוג מבית אביה והם בהמות אי מחייבא במעשר בהמה מי אמרינן דהוו כמו שותפין היא והבעל ופטורין ממעשר או לא ויעוי' פרק היה נוטל דף כ"ג תו' ד"ה כל הנשואות משום דקנין הבעל הוי כמו שותף יעוי"ש. ובירושלמי שקלים פרק א' הלכה ד' היא שני אחין שירשו את אביהן היא שני גיסין שירשו את חמיהן. ונתבונן איך ירשו גיסיהן הלא אין הבעל יורש את אשתו בראוי ואם מתה אינו יורש את חמיו וצריך לומר דכשהיו נשיהן חיות נפלו להן נכסי אביהן והבעל יורש את אשתו כשהיא מתה ואם כן בעודה בחיים הוי של שותפות הבעל ואשתו וכבר נפטרו ממעשר בהמה. ונפשט ספיקן דלא הוו כשותפות למיפטר ממעשר. אמנם יש לדחות דמיירי כגון שכתבו להן דו"ד אין לי בנכסייך ופירותיהן ומירת ירית לה בעל ועיי' תוס' כתובות דף נ' ע"א בזה ודו"ק.

י״א

מסתפקנא בנפלו לה לאשה הנשואה נכסי מלוג מבית אביה והם בהמות אי מחייבא במעשר בהמה מי אמרינן דהוו כמו שותפין היא והבעל ופטורין ממעשר או לא ויעוי' פרק היה נוטל דף כ"ג תו' ד"ה כל הנשואות משום דקנין הבעל הוי כמו שותף יעוי"ש. ובירושלמי שקלים פרק א' הלכה ד' היא שני אחין שירשו את אביהן היא שני גיסין שירשו את חמיהן. ונתבונן איך ירשו גיסיהן הלא אין הבעל יורש את אשתו בראוי ואם מתה אינו יורש את חמיו וצריך לומר דכשהיו נשיהן חיות נפלו להן נכסי אביהן והבעל יורש את אשתו כשהיא מתה ואם כן בעודה בחיים הוי של שותפות הבעל ואשתו וכבר נפטרו ממעשר בהמה. ונפשט ספיקן דלא הוו כשותפות למיפטר ממעשר. אמנם יש לדחות דמיירי כגון שכתבו להן דו"ד אין לי בנכסייך ופירותיהן ומירת ירית לה בעל ועיי' תוס' כתובות דף נ' ע"א בזה ודו"ק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות בכורות פרק ו׳

ב׳

חכמים אסרו לעשר בזה"ז ואם עבר ועישר בזה"ז ה"ז מעשר. כן מוכח בירושלמי דשקלים ובש"ס דידן שלהי בכורות וכמ"ש שם התוס':

ד׳

מעשר בהמה כו' ואין לכהנים בו כלום אלא כולו לבעלים. דבר פשוט הוא בדוכתי טובא דמעשר בהמה אינו ממתנות כהונה כלל כדאיתא בזבחים (דף ל"ז סע"א) וכן מוכח בחולין (דף קל"ו סע"ב) וכן פירש"י שם בהדיא ובזבחים (דף נ"ו:) ועוד בכמה דוכתי. ובשלהי בכורות (דף ס"א) כתב רש"י מפורש דגם הרמת חזה ושוק א"צ ליתן לכהן. ומכל זה העלים עין בעל ס' החיים וטעה בדבר משנה:

ט׳

ורואה אדם מומי מעשר שלו ומתירו אם היה מומחה. הכ"מ לא הראה מקורו. והוא מבואר בגמרא דבכורות ס"פ עד כמה (בכורות דף ל"א):

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות בכורות פרק ו׳

י״ד

הכל וכו'. ועיין מ"ש מרן ולענ"ד רבינו דחאה מכח ברייתא דתורת כהנים סדר אמור הובאה ביומא דף ס"ג מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן ת"ל קרבן ע"כ וכיון דמפיק מחוסר זמן מקרבן וכתיב ומיום הח' והלאה ירצה לקרבן נשמע דמהיום והלאה דוקא ראוי להקדיש ולא מן הלילה כדרשת ר' אפטוריקי ולכן דחה הך מקמה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קונטרס תשובה מיראה · הלכות בכורות פרק ו׳

ה׳

מעשר בהמה אסור למוכרו שנא' לא יגאל מפי השמועה למדו שלא יגאל אף איסור מכירה במשמע וכו' ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח, ולפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי כהנים וכו' וכמוכר יפת תואר. ולא זכיתי להבין דברי קדשו דהא תלמוד ערוך הוא בידינו המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום וכפסחים פ"ט ב', וכן פסק רבינו ז"ל פ"ד ממעילה ה"ח וא"כ ק"ו הדברים למעשר בהמה דאיכא לאו גמור להדיא בתורה שלא ימכר, ואף דכתיב לא יגאל מ"מ כיון שפירשו חז"ל מפי השמועה שהוא כולל גם מכירה הרי הוא כמפורש להדיא, ק"ו דלא מהני מכירתו כלל לעבור על דין תורה, וביותר שכמעט הוא תלי תניא בדלא תניא במה שמסיים רבינו ז"ל והרי הוא כמוכר חרמי כהנים ויפת תואר, באמת לא נמצא בדברי רבינו ז"ל שאינו קונה הלוקח אף שקנה באיסור ובהא דמכירת מעשר בהמה אף לולי קרא דלא יגאל הרי הוא מפורש בדברי חז"ל המוכר עולותו ושלמיו לא עשה ולא כלום, ורבינו ז"ל סיים שם בהל' מעילה ודין תורה שיחזרו הדמים חולין וא"כ מדאורייתא אינו קונה ומכ"ש הכא דאיכא לאו גמור, ולחומר הנושא נראה דעיקר יראה לי דקאמר רבינו ז"ל הוא על הא דמסיים ולפיכך אינו לוקה דכיון דלא מהני על כן אינו לוקה ומה שמביא מחרמי כהנים ויפת תאר היינו דכליל חומרי מתנייתא שכולם שוים בזה. ובאמת גם זה שאינו לוקה הוא מבואר להדיא בזבחים ט' א', דפריך ואימא שחטיה לשם [תמורה] תהא תמורה למאי הלכתא למלקא עליה א"נ למיקם עליה בלא ימכר ולא יגאל [ונ"ל דהך לא ימכר טעות הדפוס הוא דבמעשר בהמה לא כתיב לא ימכר וכמבואר בכמה מקומות דמחרמי כהנים הוא דילפינן וכן הוא בתוס' שם וכמ"ש רבינו ז"ל עי' כ"מ] ומדנקט ברישא למלקא עליה והיינו משום תמורה ואח"כ אמר למיקם עליה משמע דהך הקמה הוא רק לאיסורא בעלמא דעובר על הלאו ולא לאלקויי, ואולי גריס כתוס' שם למאי נפק"מ למלקא עליה בלא יגאל [ודע דקשה לי טובא מאי טעמא לא נאמר במעשר בהמה שהדמים יפלו לנדבה כמו בעולות ושלמים כמ"ש הרמב"ם מסוגיא דפסחים שם ומה לי מעשר בהמה מה לי שלמים, כולם הם שלמים וקדשים קלים, ודוחק לומר משום דמעשר בהמה נאכל כולו לבעלים ולאו ממון כהן הוא דמאי ענין ממון כהן להכא דהא אף במוכר עולתו קנסו חז"ל, ובשלמא להרע"ב ור"ש ז"ל בפ"א דמעשר שני ורש"י בבכורות ל"א ב', דאף בעל מום אינו נמכר אתי שפיר קצת דבעל מום אינו קרב לגבוה י"ל דלא קנסינן ליה מהאי טעמא גם בתם, אבל להרמב"ם ז"ל דרק תמים חי אסור למוכרו ולא כשהוא בעל מום וכמ"ש שם הכ"מ טעמו דומיא דתמורה א"כ מאי טעמא לא קנסינן ליה הכא כמו בעולה ושלמים דיפלו מעות הלוקח לנדבה]. ואגב אורחא יש להעיר בדברי רבינו ז"ל מש"כ ויראה לי שהמוכר אינו לוקה וכו' דלכאורה במעשר דכתיב לא יגאל היינו פדייה מן ההקדש כלשון גאולה בכל מקום, שנופל ביותר על הקונה מעל המוכר כמו לא ימכר דחרמים וביפת תאר וכן לא תמכר הארץ לצמיתות ואף דמפי השמועה למדו שכולל ג"כ המכירה, אבל עכ"פ פשט הכתוב הוא גאולה שהוא רק על הלוקח ועל המוכר לא נזכר כלל וממילא די"ל דשניהם עוברים בלאו הזה ורק הקונה עובר יותר במעשר בהמה מביפת תאר וחרמי כהנים, וא"כ היה לו לומר ה"נ בלוקח ומ"ט נקט רק המוכר, ובדוחק גדול י"ל דלא פסיקא ליה מילתא להטיל איסור סתמא על הלוקח דלא שייך היכא כשהלוקח נכרי ואינו מצווה כלל על איסור זה, ואף דודאי ח"ו למסור קדשים לנכרים, אבל מ"מ הלאו דמכירה הוא איסור שוה בין כשנמכר לישראל או לנכרי. ומ"מ נראה לדברינו ע"פ דברי הפנים מאירות בתשובה שראיתי מובא בשמו דענין אי עביד לא מהני לא שייך רק בהעובר עצמו ולא כשעל ידו בא הענין גם לאחר ואותו האחר לא עבר עבירה, ובמקום אחר הארכתי הרבה על זה בס"ד, והוא נגד דברי המפרשים שכתבו דהא דלא מהני הכא המכירה משום אי עביד לא מהני, ועי' בדרוש וחדוש להגרע"ק איגר ז"ל במס' ר"ה, אבל לפי דברי אתי שפיר דהכא במעשר בהמה האיסור על הקונה כמו על המוכר ושייך שפיר על שניהם אי עביד לא מהני. אך נראה דגם ביפת תואר דכתיב לא תמכרנה לחוד נמי לא מהני אף משום צד הלוקח וכהא דאיתא בכמה מקומות לא עכברא גנב אלא חורא גנב והיכא דאיכא איסורא קנסינן עי' גיטין מ"ה א', ובכמה מקומות הנרשמים שם וא"כ ה"נ קנסינן ללוקח דעכ"פ הוא ג"כ עבד איסורא שסייע ידי עוברי עבירה ועבר על לאו דלפני עור או לאו דלא יגאל על כן קנסינן לדידיה [וקצת קשה מאי טעמא לא פריך בפסחים פ"ט ב', מאי טעמא קנסינן ללוקח ולא למוכר]. ובענין זה מצאתי דבר חדש בדברי רבינו ז"ל בפי' המשנה פ"ו מתרומות מ"ג, שכתב בהא דהמאכיל אורחיו ופועליו תרומה וכו' העושה עבירה עצמו מלקין אותו והמתעה אותו או מכשילו או מצוה עליו או המסייעו לדבר עבירה בשום פנים ואפי' בדיבור נענש מהשי"ת וכו' אבל עובר על לפני עור לא תתן מכשול אם היה הוא סיבה לעבור העבירה או עובר על הכתוב אל תשת ידך עם רשע אם סייע לאותו עובר ע"כ דברי קדשו המתוקים, ואף כי בחיבורו הל' תרומות לא כתב רק כשעובר על לפני עור בכל זאת בפירושו ברור מלל שהמסייע עובר על לאו דאל תשת ידך עם רשע והמביא הוא עובר על לפני עור וא"כ לוקח יפת תאר וחרמי כהנים ומעשר בהמה וכל דבר האסור במכירתו הרי הוא עובר על לאו דאל תשת, והוא דבר חדש. ומזה ראיה לדברי התומים סי' ל"ד שהקשה לפסול המסייע לגנב משום אל תשת, והקצוה"ח השיב דחיובו רק משום מזיק [ודבריו נפרכים מדברי הרא"ש בב"ק ומובא בסמ"ע ס"ק י"ד] ולהאמור נהי דחיוב התשלומין משום מזיק אבל מ"מ לפסול לעדות משום אל תשת דזהו ממש לאו דאל תשת לדברי הרמב"ם ז"ל ואולי היינו טעמא דרש"י ע"ז נ"ה ב', דאסור לסייע לנכרי בדבר שמצווה, משום אל תשת כהרמב"ם ז"ל, ועי' מג"א סי' שמ"ז. ואמנם קשה לי טובא דא"כ גם הלוה ברבית הו"ל ג"כ בכלל דאל תשת וכן הסופר ועדים וערב, ומ"מ לא חשביה המשנה בכלל הלאוין בב"מ סוף פ' איזהו נשך, וצע"ג.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

ציוני מהר"ן · הלכות בכורות פרק ו׳

י״ד

בכ"מ, ואיני יודע למה השמיטה רבינו. כבר העירו ע"ז האחרונים דשם בזבחים איתא דהוא משום דלילה אינו מחוסר זמן, ורבינו פסק בפ"ג ממחו"כ ה"ד דלילה מחוסר זמן ע"ש בכ"מ. ועי' בש"ק בירושלמי דיבמות פ"ח ה"א דאישתמיטתיה ג"כ דברי רבינו בהל' מחו"כ ע"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות בכורות ו׳, מתוך הלכות בכורות שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות בכורות כל הרמב״ם