רמב״ם - הלכות בכורות · פרק ה׳

ספר קרבנות · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות בכורות · פרק ה׳

הלכה א׳

רָחֵל שֶׁלֹּא בִּכְּרָה וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים. אֲפִלּוּ יָצְאוּ שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶן כְּאֶחָד אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא קָדַם אֶחָד. הוֹאִיל וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵהֶם יָצָא רִאשׁוֹן הַכֹּהֵן נוֹטֵל אֶת הַכָּחוּשׁ וְהַשֵּׁנִי סְפֵק בְּכוֹר. מֵת אֶחָד מֵהֶן אֵין לַכֹּהֵן כְּלוּם שֶׁזֶּה הַחַי סָפֵק הוּא וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְכֵן אִם יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה הֲרֵי הַזָּכָר סָפֵק שֶׁמָּא הַנְּקֵבָה יָצָאת תְּחִלָּה לְפִיכָךְ אֵין לַכֹּהֵן כְּלוּם שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:

הלכה ב׳

שְׁתֵּי רְחֵלוֹת שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים. שְׁנֵיהֶן לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה הַזָּכָר לַכֹּהֵן. שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה הַכֹּהֵן נוֹטֵל אֶת הַכָּחוּשׁ וְהַשֵּׁנִי סְפֵק בְּכוֹר. וְאִם מֵת אֶחָד מֵהֶן אֵין לַכֹּהֵן כְּלוּם. שֶׁזֶּה הַזָּכָר הַחַי סְפֵק בְּכוֹר הוּא וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. יָלְדוּ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת הֲרֵי הַזְּכָרִים סְפֵק בְּכוֹר. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר שֶׁמָּא הַנְּקֵבָה נוֹלְדָה תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַזָּכָר. לְפִיכָךְ אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִּכְּרָה וְיָלְדוּ לוֹ שְׁנֵי זְכָרִים. אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן וְכָל אֶחָד מֵהֶן סְפֵק בְּכוֹר וְהַכֹּהֵן נוֹטֵל אֶת הַכָּחוּשׁ. מֵת אֶחָד מֵהֶן אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם שֶׁזֶּה הַחַי סָפֵק הוּא. וְכֵן אִם יָלְדוּ זָכָר וּנְקֵבָה אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם שֶׁזֶּה הַזָּכָר סְפֵק בְּכוֹר הוּא:

הלכה ג׳

כָּל בְּכוֹר שֶׁהוּא סָפֵק דִּינוֹ שֶׁיִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְיֵאָכֵל לִבְעָלָיו. וְאִם תְּפָשׂוֹ הַכֹּהֵן אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ וְאוֹכֵל אוֹתוֹ בְּמוּמוֹ. אֲבָל אֵינוֹ מַקְרִיבוֹ שֶׁאֵין מַקְרִיב לְעוֹלָם אֶלָּא בְּכוֹר וַדַּאי שֶׁמָּא יִשְׁחֹט חֻלִּין בָּעֲזָרָה:

הלכה ד׳

מִי שֶׁהָיָה בְּעֶדְרוֹ מְבַכְּרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְבַכְּרוֹת וְיָלְדוּ וְאֵין שָׁם אָדָם וְנִכְנַס וּמָצָא אֶת הַמְבַכְּרוֹת מֵינִיקוֹת נְקֵבוֹת וְאֶת שֶׁאֵינָן מְבַכְּרוֹת מֵינִיקוֹת זְכָרִים. אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא בְּנָהּ שֶׁל זוֹ בָּא לוֹ אֵצֶל זוֹ וּבְנָהּ שֶׁל זוֹ בָּא לוֹ אֵצֶל זוֹ אֶלָּא הֲרֵי הַדָּבָר בְּחֶזְקָתוֹ שֶׁכָּל אַחַת מֵינִיקָה בְּנָהּ:

הלכה ה׳

שְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ שְׁנֵי זְכָרִים אֵצֶל הָרוֹעֶה הָאֶחָד בְּכוֹר וְהַשֵּׁנִי פָּשׁוּט וּמֵת אֶחָד מֵהֶן. מַנִּיחַ הָרוֹעֶה הַשֵּׁנִי בֵּינֵיהֶן וּמִסְתַּלֵּק וַהֲרֵי הוּא סְפֵק בְּכוֹר וּשְׁנֵיהֶן חוֹלְקִין אוֹתוֹ שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ:

הלכה ו׳

הִפְקִיד בְּכוֹר אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת וְהִנִּיחוֹ בַּעַל הַבַּיִת עִם פָּשׁוּט שֶׁלּוֹ וּמֵת אֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזֶהוּ. הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וַהֲרֵי הוּא סְפֵק בְּכוֹר. וַאֲפִלּוּ רוֹעֶה כֹּהֵן שֶׁהִנִּיחַ בְּכוֹרוֹ בַּחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת עִם פָּשׁוּט שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וּמֵת אֶחָד מֵהֶן הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְאֵין מוֹצִיאִין מֵחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת אֶלָּא בִּרְאָיָה. שֶׁהֲרֵי מִדַּעַת בַּעַל הַבְּכוֹר הִנִּיחוּ עִמּוֹ הַפָּשׁוּט שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת:

הלכה ז׳

לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַבְּכוֹרוֹת לְפִיכָךְ נֶאֱמָן הַיִּשְׂרָאֵל לוֹמַר זֶה סְפֵק בְּכוֹר הוּא וְרוֹאִין לוֹ מוּמוֹ וְאוֹכֵל אוֹתוֹ בְּמוּמוֹ:

הלכה ח׳

כָּל הַקָּדָשִׁים שֶׁקָּדַם לָהֶם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ חַיָּבִין בִּבְכוֹרָה. וְאִם קָדַם מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן אוֹ שֶׁהִקְדִּישָׁן תְּמִימִים וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לָהֶם מוּם קָבוּעַ וְנִפְדּוּ פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה. שֶׁהֲרֵי לֹא יָצְאוּ לְחֻלִּין לְכָל דָּבָר מִפְּנֵי שֶׁהֵן אֲסוּרִין בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְעִילָה:

הלכה ט׳

הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם חַיֶּבֶת בִּבְכוֹרָה. אֲבָל הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה לְפִי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהּ (ויקרא כה ו) "לְאָכְלָהּ" לְאָכְלָהּ וְלֹא לִסְחוֹרָה. וְאִם תִּהְיֶה חַיֶּבֶת בִּבְכוֹרָה הֲרֵי זֶה מִשְׂתַּכֵּר בִּבְכוֹר שֶׁהֲרֵי יָצָא מִתּוֹרַת פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה בִּדְבָרִים הָאֲסוּרִים בַּאֲכִילָה וְכֵן בֵּאַרְנוּ בִּתְרוּמוֹת שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה בִּתְרוּמוֹת וְכֵן אָסוּר לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה בִּבְכוֹרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְמָכְרָן עַל דֶּרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה י׳

לָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֵּה בְּנוֹ אוֹ לָרֶגֶל וְלֹא צָרִיךְ לוֹ מֻתָּר לְמָכְרוֹ:

הלכה י״א

אֵין שָׁמִין בְּכוֹרוֹת תְּמִימִים לְיִשְׂרָאֵל אֲבָל שָׁמִין לָהֶן בְּכוֹרוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין. וְשָׁמִין בְּכוֹרוֹת תְּמִימִים לַכֹּהֲנִים בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהֵן עוֹמְדִין לְהֵאָכֵל בְּמוּמָן. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁשָּׁמִין לָהֶן בַּעֲלֵי מוּמִים:

קרית ספר · הלכות בכורות פרק ה׳

א׳

רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים סוף פרק שני במשנה וחכמים אומרים אי אפשר לצמצם שיצאו שניהם כאחד אלא האחד יצא תחלה ולא ידענא הי נינהו ולהכי אחד לו ואחד לכהן ואמר רבי עקיבא משמנין ביניהם דהיינו דכהן נוטל את הכחוש מת רבי עקיבא אומר המוציא מחברו עליו הראיה [וכן] ילדה זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום דשמא נקבה יצאת תחלה שם סתמא דמתניתין.

ב׳

ב' רחלות שלא בכרו וילדו שני זכרים שניהם לכהן זכר ונקבה הזכר לכהן שם סתמא דמתניתין ב' זכרים ונקבה הכהן נוטל את הכחוש שם במשנה אחד לו ואחד לכהן אמר רבי עקיבא משמנין ביניהם והשני ירעה עד שיסתאב מת אחד מהם רבי עקיבא אומר המוציא מחברו עליו הראיה שתי נקבות וזכר או שתי נקבות ושני זכרים הזכרים ספק דשמא נולדה נקבה תחלה שם במשנה סתמא דמתניתין אחד בכרה ואחד לא בכרה וילדו שני זכרים אחד לו ואחד לכהן וכל אחד מהם ספק בכור הכהן נוטל את הכחוש שם סתמא ורבי עקיבא משמנין ביניהם דהיינו כחוש מת אחד מהם אין לכהן כלום כר' עקיבא דאמר המוציא מחברו עליו הראיה זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום סתמא דמתניתין וטעמא דשמא אותו שבכרה ילדה זכר ושלא בכרה ילדה נקבה וזה הזכר ספק הוי וירעה כדקתני רבי עקיבא. תפשו הכהן אין מוציאין אותו מידו ואוכלו במומו ואינו מקריבו משום דשמא הוא חולין בעזרה כרב המנונא ולא כרבה וכמו שהכריח הרשב"א ז"ל בתשובת שי"א דקיימא לן כרב המנונא.

ד׳

מי שהיה בעדרו מבכרות ושאינן מבכרות וילדו ונמצא מניקות מהמבכרות וזכרים משאינן מבכרות פרק ג' במשנה רבן שמעון בן גמליאל אומר אין חוששין שמא בנה של זו בא לו אצל זו וכו' דלא מרחמא אלא לוולדה כדאמרינן לעיל.

ה׳

שנים שהפקידו שני זכרים אצל הרועה האחד בכור והשני פשוט ומת אחד מהם מניח הרועה השני ביניהם ומסתלק והוי ספק בכור וחולקין אותו ביניהם. אבל הפקיד אחד אצל בעל הבית עם פשוט שלו ומת אחד מהם המוציא מחברו עליו הראיה והוי ספק בכור ואפילו רועה כהן שהניח בכור בחצר בעל הבית עם פשוט ומת אחד מהם המוציא מחברו עליו הראיה שם פרק ב' אמר רבא הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהם ומסתלק ובעל הבית שהפקיד אצל בעל הבית שהמוציא מחברו עליו הראיה לא נחלקו רבי עקיבא ורבי טרפון אלא כשרועה כהן דרבי עקיבא סבר דהוה ליה כאחד שהפקיד אצל בעל הבית.

ז׳

לא נחשדו ישראל על הבכורות פרק כל פסולי המוקדשין ספק בכור שנולד בישראל רב נחמן אמר בעלים מעידין עליו דלא נחשדו אפילו על ספק בכור הנאכל להם ומייתי ראיה ממעשר כדאיתא התם.

ח׳

כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבים בבכורה ובמתנות פרק ב' במשנה ואם קדם מום עובר להקדשן או הקדישן תמימים ואחר כך נפל בהם מום קבוע ונפדו פטורים מן הבכורה ומן המתנות שם בסיפא דמתניתין ובגמרא מנא ה"מ דת"ר כצבי וכאיל דמוקמי' ליה בספרי דבפסולי המוקדשין שנפדו הכתוב מדבר והקיש הכתוב פסולי המוקדשים לצבי מה צבי פטור מן הבכורה דבקרך וצאנך כתיב אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה דהא אסורי בגיזה כדכתיב בהו תזבח ואכלת תזבח ולא גיזה וכו'.

ט׳

הלוקח בהמה ממעות מעשר שני בירושלם חייבת בבכורה דאף על גב דממון מעשר שני ממון גבוה הוא כדאיתא בדוכתיה ובכור אינו נוהג במוקדשין כדאמ' לעיל אפילו הכי איפשר דמשום שהוא לקוח בירושלם לצורך אכילה לא הוי כחולין לענין בכורה אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית פטורה מן הבכורה משום סחורה שהוא משתכר בבכור ובסוף פרק קמא דבכורות מימרא דרב חסדא וקא פריש טעמא דלאכילה אמר רחמנא ולא לשריפה ואי מחייב בבכור סלקי אימורין לגבוה איסור סחורה באיסורי תורה מדרב' דילמא אתי בהו לידי תקלה ובשביעית הוא דאסור מן התורה כדכתי' לאכלה ולא לסחורה. לקח בכור למשתה בנו פרק ו' דשביעית משנה.

י״א

אין שמין בכורות תמימים לישראל אלא בעלי מומין ובזמן הזה שאין לכהנים אפי' תמימים מפני שהם עומדים להאכל במומן כדאיתא בתוספת' פרק ג' דבכורות:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות בכורות פרק ה׳

ג׳

כל בכור שהוא ספק דינו שירעה עד שיפול בו מום ויאכל לבעליו ואם תפסו הכהן אין מוציאין מידו. הכס"מ בפ"ב פירש דהוי איפכא ממסקנא דאסיק בפ"ק דב"מ דמוציאין מידו. והנה מלעיל אין ראיה דתמן הוי ספיקא דדינא ושם אפשר דאם תקפו אין מוציאין מידו אבל מכאן קשה, ותירץ דדחייה בעלמא היא וסייעתא דר"ח לאו סייעתא דכיון דברשות ישראל והמע"ה אע"ג דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו לא נפיק מידי ממונו של ישראל ושפיר יכול לפטור עצמו בו. ובאמת נראה דלא פריך הגמ' מהא דתנן בבכורות גבי ספק פדיון פטר חמור דמפרישו והוא לעצמו דתנן תמן ופודה בו וחוזר ופודה כמו שפירש ר"ת שם (דף ד') ד"ה ופודה בו, דיקשה איך מפקיע איסור דפטר חמור בממון דכהן דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו הלא ספק ממון דכהן הוא, וע"כ דפסיקא ליה כסברת מרן דכל זמן שלא תפס עדיין הוי ממונו ויכול למוכרו ולעשות בו כל חפצו לכן הוי כממונו לגמרי, רק הכי מקשה אם תאמר תקפו כהן אין מוציאין מידו הרי אינו שלו רק כל זמן שהוא ברשותו אבל אם יתפוס הכהן הלא יהיה של כהן, א"כ גם עכשיו אינו של הבעלים בעתיד רק כל זמן שהוא תפוס בו והוא ברשותו, וא"כ בכל הקדש וגבי פדייה אמרינן דשלו הוא, אבל לענין מעשר הלא אמרינן עשירי מאליו הוא קדוש א"כ חזינא דכיון שמנה אחד שני שלישי עד עשרה העשירי הוא קדוש אע"פ שלא יצא שעומד להיות העשירי בדיר תחת השבט עשירי והוא קדוש הואיל ויהיה עשירי, וכן מנין הראוי פוטר היינו כיון שהיו ראוים שיצאו עד העשירי לכן פטורים שראוי לעבור העשירי, א"כ הקדושה והפטור בא מסיבת שעתיד לצאת בעשירי, א"כ כיון שתפסו כהן אין מוציאין מידו אינו ממונו של הישראל רק מסיבת תפיסתו ובהוה לא בעתיד א"כ כשהתחיל לצאת הראשון הלא לא היה בהחלט כשיצא העשירי שיהיה שלו דשמא יתפסנו כהן בנתיים ויהיה של כהן, א"כ איך שייך צירוף עשרה להיפטר ולהתקדש כיון שאין זכייתו בא רק משעת תפיסתו וכאן הצירוף אינו רק כשיוצאים זה אח"ז ובזא"ז הלא על העתיד כשיוצא אחריו הלא אינו מבורר עדיין זכייתו בהטלה הספק שבעתיד עדיין לא תפס, וזה עיון דק: אולם ליישב דברי רבינו אמינא, דבחולין פרק הזרוע פליגי אם מתנות כהונה נגזלות או אין נגזלות, ורבינו פסק דהקונה אותם אעפ"י שאינו רשאי ה"ז מותר לאוכלן מפני שהמת"כ נגזלות. וכבר פרשתי טעמו שם דמוכח מסוגיין שם דאם אינם בעין דאמרינן דלמאן דלית ליה דרב חסדא דרצה מזה גובה רצה מזה גובה רק גובה מן הראשון לבדו, כן הוה"ד אם נתן הלוקח מן הטבח דמים אעפ"י דאיתא בעין אינו מחזיר, א"כ לדידן דקיי"ל דהמזיק מת"כ פטור מלשלם מפני שהוא ממון שאין לו תובעין אע"ג דהיכי דאיתנהו בעין אמר התם דמשו"ה נותנן הלוקח מן הטבח לכהן זה דוקא היכי דלא נתכוין לגזלן או בלא נתינת מעות, אבל כי נתכוין הטבח לגזלן וא"כ גבי הלוקח הוי כמו דליתנהו בעינא דכיון שנתן מעות עבורם לטבח לכן אינו נותן לכהן אעפ"י דאיתנהו בעינא, א"כ א"ש טובא דאעפ"י דתקפו כהן אין מוציאין מידו בכ"ז לאו ממונו דכהן הוא כיון שיכול למוכרו שלא יבוא עליו הכהן ואם יתפסנו הכהן אחרי כך ודאי דלא הוי שלו וכיון שיכול לעשות באופן שיהיה בעין ולא יוציאנו הכהן לכן אין זה פוטר עצמו בממון כהן, וסוגיית הגמרא אזלא למ"ד דמת"כ אינן נגזלות ותו כל זמן דאיתא בעינא בודאי הוי של כהן וכן בספק אם תפסו כהן אין מוציאין מידו לכן הוי ממון של כהן, ופריך איך פוטר עצמו בממון כהן ודוק. אולם מדלא הזכיר רבינו גבי פדיון פ"ח דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו נראה דמחלק משום דשם איכא חזקת מ"ק וכתירוץ שו"ת רשב"א שהביא הכס"מ: והנני להציג פה מה שנראה לי להעיר בקונטרס הספיקות להקצות מידי הביטי שם. וכי הוא זה: בכלל (א) בסופו הביא ראיה דבממון של ספק נדר אזלינן להחמיר ודלא כהר"ן מהא דבעי ר"ז הרי עלי לחמי תודה מהחמץ או מן המצה והו"ל למיבעי באומר הרי עלי מהחמץ לחוד מהו שיביא שאור דאי ספק הוא נפטר הוא מידי נדרו ואם בריה הוא לא יצא. ובמחכ"ת ז"א דאף בספיקא דממונא קיי"ל דאיני יודע אם פרעתיך חייב ואף באינו טוען אידך ברי כיון דלא הו"ל למידק חייב דאין ספק פרעון מפקיע חיוב הודאי וכמוש"כ הרשב"א פרק הזורק גבי הא דתני לענין החוב מחצה ע"מ יחלוקו ועיין משל"מ פ"ד מהלכות שאלה. ובל"ז לפטור עצמו מחיוב ודאי בספק האם יכול, הגע בעצמך מי שנתחייב לשלם מטבעות של זהב לחבירו האם יכול לפטור עצמו במטבע מסופקת שמא היא של זהב או לא, וזה פשוט: בכלל (ג) כתב הש"ך דבתיקו דש"ס הוי תמיד תפיסה אחרי שנולד הספק דבשעת חתימת הש"ס נולד הספק, והקשה מדברי הסמ"ג במת ביום שלשים דסבר רע"ק אם נתן לא יטול משום דהוי תפיסה קודם שנולד הספק. וזה לק"מ דדוקא בכל תיקו כמו בשנוי לצרורות דמספקא לן אם אין לו רק רביעי ומספיקא נפשט דהמוציא מחבירו עליו הראיה א"כ כי תפס אח"כ לא מבטל תפיסתו את מה שכבר נפטר ונפסק לפטורא מעת חתימת הש"ס, אבל גבי בכור הרי כי נפטר מספיקא לא נשאל הדין על זה האיש דהוי ממון שאין לו תובעין ואטו יכול לתבוע אותו, א"כ כי נפסק הדין בעת דמספקא לרע"ק הלא לא נפסק שלזה אין תביעה אצלו שלא היה שייך כלל אל הדין רק כי תפס והיינו שנתן לו מעות אז נולד הספק על זה האיש אם יש לו ממון אצלו, ואם תאמר שכבר נפסק הדין מעת הספק דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואין תביעה לזה האיש הוא הכהן אל הבעלים ז"א אם כבר אסיקו אדעתייהו דאם יתן לכהן מעות יפטר דהמוציא מחבירו ע"ה, ז"א דאם שקלי וטרי ע"ז האיש הלא כבר הוי כתפס קודם שנולד הספק ומהני תפיסה ופסקו אז דמהני תפיסה, משא"כ בכל תיקו הלא היה הספק בש"ס על דין שבין אדם לחבירו וכבר פסקו דעל זה האיש עליו הראיה והמוחזק פטור, א"כ כי תפס קודם הוי כתפס לאחר שנולד הספק דכבר נפסק הדין דאין לו שום תביעה על הנתפס, אבל גבי בכור דמעיקרא לא נפסק הדין על הכהן שאטו היה לכהן שום תביעה על הבעלים, ואם תאמר שלהכהן לא היה כח לתפוס דהמוציא מחבירו ע"ה ז"א דאם כבר אסיקו דעתייהו על כהן פרטי תובע מאתו הלא אטו פסקו דלא מהני תפיסה, הלא הוי תפיסה קודם שנולד הספק דכ"ז דלא הוי פשיטא ולחכמי הש"ס בספיקא הוי אז מהני תפיסה ודוק: כלל (ו) אות ה' השיג על הרב צמח צדק באשה שנמלטה מחרב ואינה יודעת אם אביה היה כהן כו' והמליטה זכר שפסק שפטור מלפדותו דאיכא חזקת ממון ואין הולכין אחרי הרוב ואמרינן שמא אביה כהן ופטורה מבכורה, והקשה דבחזקה אמרינן במת"כ דצדק משלך ותן לו כש"כ ברובא דעדיפא מחזקה וכדמוכח סוף פרק הזרוע. ובמחכ"ת הלא בבכורות פ"ג כתבו התוס' ד"ה ור' יהושע סבר חוששין לטינוף דמשו"ה דאין הולכין בממון אחרי הרוב לכן סבר רבי יהושע דאינו ניתן לכהן ואף לרב דסבר דאזלינן גם בממון בתר רובא בממון שאין לו תובעין גרע טובא יעו"ש וזה היפך מסברתו. ושם פרק הזרוע תנן בכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטין כולן פטורים אע"ג דרוב חייבין מצי אמר כל חד אנא המיעוט שאני שוחט בכור, והיינו דבממון הזה שאין לו תובעין אין הולכין אחר הרוב, אולם תמן הוא מטעם אוחרי דאם נחייבם נוציא ממון מאחד שאינו חייב לכן אין מוציאין כלל שלא נוכל לחייב את מי שבודאי אינו חייב: והנה הטורי אבן ברה"ש באבני מלואים האריך הרבה להקשות על הא דמדמה הגמרא מתנות כהונה לספק ממון עניים, דבכ"מ קיי"ל גבי מתנות עניים דהמוציא מחבירו ע"ה וכן הביא מירושלמי דרע"ק הפריש מע"ש ופדאו ונתן דמיו לעניים דמספקא ליה אם ר"ה אחד בשבט או ט"ו בשבט אלמא דספיקא דממון עניים הוי לחומרא משום צדק משלך ותן לו, ודוקא גבי דמאי הקילו דרוב ע"ה מעשרין הן. ומזה נסתר מה שהמהרי"ט בסוף חלק חו"מ העלה לחלק בין היכי דאיכא חזקת ממון לחוד בין היכי דאיכא חזקת מ"ק עם חזקת ממון דגבי הך דרע"ק איכא חזקת מ"ק ואפ"ה ספק מתנות עניים להחמיר, וכן נשאר בקושיא מהך דפ"ב דבכורות ברועה כהן וחצר בעה"ב ומת אחד מהן וא"י מי מת אם הבכור או החולין דשם ליכא חזקת מ"ק. והנראה לי דלאו כל מת"כ מדמה הגמרא למתנות עניים, וטעמא אמינא דנחזי בכל מתנות עניים דעיקרן מתורת צדקה דאפילו עני המחזיר על הפתחים מחוייב ליתן צדקה וכמו שאמרו פ"ק דגיטין על קרא דעניתיך לא אענך עוד, וכן במתנות עניים קיי"ל דעני מוזהר על שלו להניח פאה ולהפריש מעשר עני ואפילו עני שבישראל מוציאין מידו. והנה במת"כ קיי"ל דאין מוציאין מכהן לכהן, אולם בזרוע ולחיים וקיבה איכא מילתא חדתא דדוקא בשוחט לעצמו הא בשוחט למכור כתיב מאת זובחי הזבח דאפילו טבח כהן במשמע ושוחט בהמות שלו כיון דשוחטן למכור לאחרים מוציאין מידו לכהן מה"ת כדפרש"י ז"ל (דף קל"ב) עיי"ש, וקושיית תוס' דא"כ אפילו ב' וג' שבתות לתחייב תירצו הקדמונים דעל ב' וג' שבתות בדעתו שאם לא ימכור יהיה לעצמו והוי כשוחט לעצמו ולכן פטור ולכן בקבע מסחתא תיכף חייב להפריש מתנות עיי"ש בחידושי הריטב"א ועיין בפרק כל שעה (דף ל"ח) שאמרו סברא כזו על הא שאדם יוצא בחלות תודה ורקיקי נזיר עיי"ש, וכיון שאפילו כהן חייב אם הוא שוחט למכור לאחרים לכן דמי ממש למתנות עניים, ולכן פריך הגמ' מהזרוע והלחיים על ספק לקט, אבל כל מת"כ כמו בכורים וכיו"ב שאפילו אם משהה אצלו לדו אצלו כשהוא משהה למוכרן הלא ממונו הוא וד' הוא נחלתו כנחלת כל שבטי ישראל והוי ממון ככל דיני ממונות שבספיקות המוציא מחבירו ע"ה: וקצת יש לדון לפי מה שרצה הרב לומר דמשום צדק משלך אמרינן דהולכין בתר רוב לאפוקי מת"כ, א"כ מאי רמי בפ"ב דבכורות מר' טרפון דאמר דנותן היפה שבהן לכהן על הא דאמר מת אחד מהן יחלוקו לימא דאחד מהן הוא היפה שבהן [וכיו"ב איכא אוקימתות בש"ס] ורוב פעמים הך דברי נפיק ברישא ולכן משום צדק משלך ותן לו במת"כ אזלינן בתר רובא ויהיב ליה היפה שבהן, אבל כי מת הלא כי מקנה מקום בחצירו לכהן יחלוקו דלא מצי לאפוקי מרשות כהן ברובא דאין הולכין בממון בתר רובא ודוק בכ"ז: ואם תפשו הכהן אין מוציאין אותו מידו. יעוי' ביאורי הגר"א ראיות הרבה. ועוד אחת מהא דבריש מכילת' דף ג' לית דחש לה להא דר' יהודא דאמר שותפות עכו"ם חייבת בבכורה. והא אי נמי הוי חייש הוי כרבים דפליגי עם רבים והוי ספיקא דדינא והמוציא מחבירו עליו הראיה ואין צריך ליתן לכהן ואי משום דנחוש לאכילה בלא מום כיון דסבר ר' יהודא דלא תעבוד בבכור שורך הא בשלו ושל אחרים אתה עובד וכיון דשרי בגיזה ועבודה כ"ש דלא חלה עליו קדושה כלל ונאכל בלא מום וצריך לומר דנפ"מ לענין תפיסה דאם תקפו כהן מוציאין מידו משום דלית דחש אבל אי הוי ספק אז אין מוציאין מידו ודו"ק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות בכורות ה׳, מתוך הלכות בכורות שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות בכורות כל הרמב״ם