רמב״ם - הלכות בכורות · פרק ז׳

ספר קרבנות · 9 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות בכורות · פרק ז׳

הלכה א׳

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ עֲשָׂרָה טְלָאִים וְהִפְרִישׁ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה. הָיוּ לוֹ מֵאָה וְהִפְרִישׁ עֲשָׂרָה לְמַעֲשֵׂר. אֵין אֵלּוּ מַעֲשֵׂר. אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשֶׂה. כּוֹנֵס כָּל הַטְּלָאִים אוֹ כָּל הָעֲגָלִים לַדִּיר. וְעוֹשֶׂה לוֹ פֶּתַח קָטָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ שְׁנַיִם כְּאֶחָד. וְאִמּוֹתֵיהֶן מַעֲמִיד מִבַּחוּץ. וְהֵן גּוֹעוֹת שֶׁיִּשְׁמְעוּ הַטְּלָאִים קוֹלָן וְיֵצְאוּ מִן הַדִּיר לִקְרָאתָן. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז לב) "כּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט". שֶׁיַּעֲבֹר מֵעַצְמוֹ וְלֹא שֶׁיּוֹצִיאוֹ בְּיָדוֹ. וּכְשֶׁיֵּצְאוּ מִן הַדִּיר זֶה אַחַר זֶה. מַתְחִיל וּמוֹנֶה אוֹתָן בַּשֵּׁבֶט. א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט'. וְהַיּוֹצֵא עֲשִׂירִי בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם סוֹקְרוֹ בְּסִקְרָא וְאוֹמֵר הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר. לֹא סְקָרוֹ בְּסִקְרָא וְלֹא מְנָאָן בַּשֵּׁבֶט אוֹ שֶׁמְּנָאָן רְבוּצִים אוֹ עוֹמְדִים הֲרֵי אֵלּוּ מַעֲשֵׂר הוֹאִיל וּמְנָאָם עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה וְקִדֵּשׁ עֲשִׂירִי הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר:

הלכה ב׳

אֵין צָרִיךְ לְצָרֵף כָּל בְּהֵמָה שֶׁנּוֹלְדָה בִּרְשׁוּתוֹ לְדִיר אֶחָד אֶלָּא מְצָרֵף כָּל עֵדֶר וְעֵדֶר לְבַדּוֹ. הָיוּ לוֹ חֲמִשָּׁה טְלָאִים בִּירוּשָׁלַיִם וַחֲמִשָּׁה טְלָאִים בְּעַכּוֹ אֵין מִצְטָרְפִין וְכֻלָּן פְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְכַמָּה יִהְיֶה בֵּין אֵלּוּ לְאֵלּוּ וְיִצְטָרְפוּ שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל:

הלכה ג׳

הָיוּ שְׁלֹשָׁה עֲדָרִים בֵּין כָּל אֶחָד וְאֶחָד שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל הֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן מִצְטָרְפִין. כֵּיצַד. הָיָה תִּשְׁעָה מִכָּאן וְתִשְׁעָה מִכָּאן וְאֶחָד בְּאֶמְצַע הֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר:

הלכה ד׳

אֵין מְעַשְּׂרִין מִן הַצֹּאן עַל הַבָּקָר וְלֹא מִן הַבָּקָר עַל הַצֹּאן. אֲבָל מְעַשְּׂרִין מִן הַכְּבָשִׂים עַל הָעִזִּים וּמִן הָעִזִּים עַל הַכְּבָשִׂים. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז לב) "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן" מַשְׁמָע כָּל צֹאן אֶחָד שֶׁשְּׁנֵיהֶם נִקְרָאִים שֶׂה וַהֲרֵי הֵם כְּמִין אֶחָד:

הלכה ה׳

אֵין מְעַשְּׂרִים מִן הַנּוֹלָדִים בְּשָׁנָה זוֹ עַל הַנּוֹלָדִים בְּשָׁנָה אַחֶרֶת כְּשֵׁם שֶׁאֵין מְעַשְּׂרִין בְּזֶרַע הָאָרֶץ מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן וְלֹא מִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד כב) "הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה". וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאִם עִשֵּׂר בְּהֵמָה מִשָּׁנָה עַל שָׁנָה הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר מִפְּנֵי חֻמְרַת הַקֳדָשִׁים שֶׁהֲרֵי לֹא הִקְפִּידָה תּוֹרָה עַל מַעֲשַׂר בְּהֵמָה בְּפֵרוּשׁ שֶׁיִּהְיֶה שָׁנָה שָׁנָה:

הלכה ו׳

כָּל הַנּוֹלָדִים בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי עַד עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל מִצְטָרְפִין וּמְעַשְּׂרִין מֵאֵלּוּ עַל אֵלּוּ. נוֹלְדוּ חֲמִשָּׁה טְלָאִים בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל וַחֲמִשָּׁה בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי אֵין מִצְטָרְפִין. יָלְדוּ תּוֹלָדוֹת בְּתוֹךְ שְׁנָתָן הֲרֵי הִיא וּבִתָּהּ נִכְנָסִים לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר:

הלכה ז׳

אֵין הַטְּלָאִים הַנּוֹלָדִים כְּמוֹ הַטֶּבֶל שֶׁאָסוּר לֶאֱכל מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ אֶלָּא מֻתָּר לִמְכֹּר וְלִשְׁחֹט כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר וְיִהְיֶה הַמַּעֲשֵׂר קֹדֶשׁ וְיֵאָכֵל כְּהִלְכָתוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ח׳

קָבְעוּ חֲכָמִים שְׁלֹשָׁה זְמַנִּים בְּשָׁנָה לְמַעֲשַׂר בְּהֵמָה וּמִשֶּׁיַגִּיעַ זְמַן מֵהֶן אָסוּר לוֹ לִמְכֹּר אוֹ לִשְׁחֹט עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר וְאִם שָׁחַט הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאֵלּוּ הֵן הַשְּׁלֹשָׁה זְמַנִּים. בְּיוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר קֹדֶם הַפֶּסַח וּבַיּוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר קֹדֶם עֲצֶרֶת וּבַיּוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר קֹדֶם הֶחָג. וְכָל זְמַן מֵאֵלּוּ נִקְרָא גֹּרֶן מַעֲשַׂר בְּהֵמָה. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁהַגֳּרָנוֹת שֶׁל מַעֲשַׂר בְּהֵמָה בְּיוֹם אַחֲרוֹן מֵחֹדֶשׁ אֲדָר וּבַיּוֹם שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה מִסְּפִירַת הָעֹמֶר וּבְיוֹם אַחֲרוֹן מֵחֹדֶשׁ אֱלוּל. וְלָמָּה קָבְעוּ הַגֳּרָנוֹת בַּיָמִים אֵלּוּ כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶינָה הַבְּהֵמוֹת מְצוּיוֹת לְעוֹלֵי רְגָלִים. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לִמְכֹּר קֹדֶם שֶׁיְּעַשֵּׂר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ הָיוּ נִמְנָעִים לִמְכֹּר עַד שֶׁיְּעַשְּׂרוּ וְיַעֲשׂוּ הַמִּצְוָה:

הלכה ט׳

הִכְנִיס כָּל הַצֹּאן אוֹ הַבָּקָר לַדִּיר וְהִתְחִיל לִמְנוֹת וּלְקַדֵּשׁ עֲשִׂירִי עַד שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בְּתוֹךְ הַדִּיר פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה הֲרֵי זֶה מַנִּיחָן לְגֹרֶן אַחֵר וְהֵן מִצְטָרְפִין לְאֵלּוּ שֶׁיִּוָּלְדוּ וְיִתְעַשְּׂרוּ הַכּל בְּגֹרֶן אֶחָד. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵלּוּ יִשָּׁאֲרוּ בַּמִּנְיָן חַיָּב לְהַכְנִיס הַכּל לַדִּיר וְהַנִּשְׁאָר יִשָּׁאֵר:

קרית ספר · הלכות בכורות פרק ז׳

א׳

מי שהיו לו עשר טלאים והפריש אחד מהם למעשר או שהיו לו מאה והפריש עשרה אין אלו מעשר שם פרק בתרא משנה פלוגתא דרבי יוסי ורבנן וטעמייהו דרבנן משום דצריך למנותן כדי שיהא עשירי למנינם קדש כדכתיב העשירי יהיה קדש לה' וכיון שלא מנאם אין זה עשירי אלא מעמיד הטלאים או העגלים תוך לדיר ואמותיהן מבחוץ כדי שיצאו לקראת אמן דכתי' כל אשר יעבור תחת השבט דמשמע שיעבור מעצמו דהיינו בשמיעת קול געיית אמן דאי מפיק להו אחד אחד הרי הוא מעבירם וכתיב יעבור מעצמו כדאמ' ומצוה למנותן בשבט כדכתיב תחת השבט לא מנאם בשבט או מנאם רבוצים ועומדים מנין תלמוד לומר עשירי קדש מכל מקום ואין לי אלא שקרא שמו עשירי לא קרא שמו עשירי כשיצא מנין תלמוד לומר יהיה קדש מכל מקום כיון שמנאם והעשירי בין זכר בין נקבה בין תמים בין בעל מום הוי מעשר דכל אשר יעבור תחת השבט כתיב אחד זכרים ואחד נקבות במשמע ולא קפיד נמי קרא בראוי לגבי מזבח דהא יתום ולקוח ראויים ופטורים מן המעשר הילכך נקבה ובעל מום אף על גב דאינם ראויים איתרבו מדכתיב כל אשר יעבור כדאמר'.

ב׳

היו לו חמשה טלאים בירושלם וחמשה בעכו אין מצטרפין וכולם פטורים דכל אשר יעבור תחת השבט משמע דהן יכולות להמנות כאחד אבל כל שאין ביניהם יותר מששה עשר מיל מצטרפות להתעשר כדכתיב עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה דמשמע אם יכולנה להמנו' ברועה אחד מיקרי צאן ותעבורנה תחת השבט להתעשר ואם לא לא וקים להו לרבנן דשיתסר מילי קא שלטא ביה עינא דרועה.

ד׳

אין מעשרין מן הצאן על הבקר ולא מן הבקר על הצאן כדתנן פרק מעשר בהמה וכדילפינן בגמרא מדכתיב וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור וגו' העשירי יהיה קדש לה' דמשמע תן עשירי לזה ועשירי לזה דסמך מעשר אבקר כדכתי' וכל מעשר בקר וסמיך עשירי אצאן דמשמע מעשר לכל חד וחד ואיכא דאמרי בלאו עשירי נמי לא מצית אמרת בקר וצאן מתעשרין מזה על זה דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא ואם תאמר עזים וכבשים נמי לא אם כן ריבוייא דבקר וצאן מאי אהני ומסתברא דמיעוטא דהיקשא דמעשר בהמה למעשר דגן לבקר וצאן אתא דלא לעשרינהו אהדדי דהא לא דמו כלל להדדי וריבוייא דכל בקר וצאן דמשמע דמתעשרי אהדדי אכבשים ועזים דהא דמו להדדי לענין קרבן דהאומר הרי עלי מן הצאן יכול להביא בין כבש בין עז דהוו כמין אחד.

ה׳

אין מעשרין מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בשנה אחרת דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן מקיש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן מחדש על הישן לא כדכתיב היוצא השדה שנה שנה הוצא על שנה זו את המעשר ולא משנה זו על שנה שעברה ולא על שנה הבאה ויראה לרב ז"ל שאם עשר משנה לחברתה דהוי מעשר משום חומרת קדשים כיון שלא נכתב בפירוש אף על גב דהוי היקשא וכל היקשא נראה דהוי כאלו כתוב בתורה. כל הנולדים מאחד בתשרי עד כ"ט באלול מעשרים מאלו על אלו דא' בתשרי ראש השנה למעשר בהמה כדילפינן פרק קמא דראש השנה לרבי אלעזר ור' שמעון דפליגי ארבי מאיר וסברי דמקיש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן ראש השנה שלו תשרי דכתי' ביה שנה וכתיב התם מראשית השנה מראש השנה נידון מה יהא בסופה אף ראש השנה דמעשר בהמה הוי תשרי דקרא דעשר תעשר בשני מעשרות מיירי כדאמ'. נולדו חמשה טלאים בכ"ה באלול וחמשה בראש השנה אין מצטרפין כדתנן פרק מעשר בהמה דסתם לן תנא כרבי אלעזר ורבי שמעון קאמר בתשרי ראש השנה למעשר בהמה ילדו הולדות בתוך שנתן הרי היא ובתה נכנסין לדיר להתעשר.

ז׳

אין הטלאים הנולדים כמו הטבל אלא מותר למכור ולשחוט כל מה שיצא מן הדיר במנין עד שישלים לעשרה והעשירי יהיה קדש כדתנן פרק מעשר בהמה עד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט לכתחלה בלא מעשר.

ח׳

קבעו חכמים שלשה גרנות למעשר בהמה שמשיגיע זמן מהם אסור לשחוט עד שיעשר פרוס הפסח ופרוס העצרת ופרוס החג כדתנן התם ואמר רבי תנחום כדי שיהא בהמה מצויה לעולי רגלים נשארו בדיר פחות מעשרה מניחן לגורן אחר ומצטרפין לאותם שיולדו אחר כך ואף על פי שיודע שישארו במנין חייב להכניס את כולן והנשאר ישאר שם מימרא דרבא ותניא נמי הכי:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות בכורות פרק ז׳

ה׳

ויראה לי שאם עישר כו' משנה כו'. פירוש אבל להצטרף חמשה משנה זו וחמשה משנה זו אינן מצטרפין ואם עישר אינו מעשר ולענין זה תני תנא רה"ש למעשר בהמה אע"ג דלתרומת שקלים דלכתחילה לא תני דהוי רה"ש לענין צירוף כמש"כ בהלכה ו' הסמוכה ואין צורך למה שכתב בטורי אבן בשהם יעוי"ש.

ו׳

כל הנולדים באחד בתשרי כו'. ירושלמי ר"ה פ"א ה"א ר"מ אומר באחד באלול ר"ה למעשר בהמה כו' אמר ר"ח טעמיה דר"מ עד כאן הן מתמצות לילד מן הישינות מיכן והילך הן מתחילות לילד מן החדשות. ונראה טעמא דסבר דניסן הוי שנה שלהן רק דחמש חדשים הוי עיבור דקה וא"כ הן יולדות עד אחד באלול. וקצ"ע דהא קאמר בירושלמי נדה פ"ק דבהמה טהורה יולדת למקוטעין, א"כ קשה טובא דהא אפשר דהנך דמתעברות אחר ניסן נולדו קודם אלול ומעשר משנה זו על של שנה אחרת דזה נראה דר"מ אזיל בתר חנטה ועיין בכורות (דף כ"א) דר"ש סבר יולדת למקוטעין עיי"ש בתוס' [ולכך אזיל בתר שליש היינו משעת לידה דדמי לגידול שליש דאילו עיבור לא נדע זמן העיבור כמבואר שם בירושלמי]. ולפי שיטת רבינו דאם עישר משנה זו על שנה זו הוי מעשר מדלא הקפידה תורה בפירוש, א"כ ל"ק דאע"ג דיעשר משל שנה זו על של שנה אחרת ג"כ הוי מעשר לכן קבע ר"מ ר"ח אלול ללידה דרובן הוי הנך דנתעברו קודם ניסן: ובזה א"ש מה דאמר רבא לדברי בן עזאי נולדו לו חמשה באב כו' נוטל אחד מן האלולים כו' מה"ד ליגזור דילמא אתי למישקל מהנך כו'. פירוש דלא גזר כיון דבדיעבד מעושר לא גזר, וכמה תנאי ת"ק וריה"ג ורבי דרשי קראי דמצוה לעשר מקראי אחרינא (עיין בתו"כ סוף פ' בחוקתי) לבד רע"ק דיליף מעשר תעשר ואימור דיברה תורה כלב"א יעוין תוס' ב"מ (דף ל"ב) ועוד דרשות לכן אינו בפירוש ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות בכורות פרק ז׳

ו׳

ילדו תולדות בתוך שנתן הרי היא ובתה נכנסין לדיר להתעשר. כתב הכ"מ כן משמע בתוספתא כו'. והוא מבואר בגמרא פ"ב דבכורות (דף כ' ודף כ"א ובפ"ח דחולין (דף קי"ד):

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות בכורות פרק ז׳

ג׳

היו ג' וכו' הרי ג' נכנסין לדיר וכו'. וכרב באיסורי ואף דפשטא דברייתא כשמואל ושקלו וטרו אמוראי אליביה מ"מ כיון דשמואל גופיה תריץ אליביה דרב בר פלוגתיה מורה דמודה לו לרב ואף דאין זו כ"כ הכרע יען קי"ל הלכתא כרב באיסורי פסק כוותיה אלא קשיא דלמה השמיט רבינו דינא דמתני' אליבא דרב בשלשים ושנים מיל ה' מכאן וה' מכאן וה' באמצע דוקא מצרפן ברם אחד באמצע אינן מצרפן וצ"ל דמדיוק דברי רבינו נלמד כן. ודע דאמרינן בש"ס דמשום סיפא דהיו לו באמצע מביא ומעשרן באמצע נקט רישא היה בין אלו לאלו מיל [ל"ב] אין מצטרף וכתב הרע"ב בפי' המשנה וז"ל ל"ב מיל וכו' משום דבעי למיתני וכו' להכי תני דאם הצדדין רחוקות זו מזו ל"ב מיל אין האמצעי מצרפן עכ"ל פי' לדבריו דהרישא איירי דאם הצדדין רחוקות זו מזו ל"ב מיל חוץ ממקום העדר שבאמצע מב' אין מצטרפין לפי שהוי קצת יותר מט"ז מיל משא"כ בסיפא (דאם) [דעם] העדר שבאמצע הוי ל"ב מיל נמצא הצדדין הוו ממש ט"ז מיל ולא יותר והאמצעי מצרפן ואף דהרישא יתירה דודאי כל דאיכא קצת [יותר] מט"ז מיל אינו מצטרף, אגב סיפא נקטיה דבסיפא איירי דהעדר שבאמצע הוא בתוך הל"ב ומצרפן וכפי זה שפיר אתי האגב נאה ומתקבל ולאפוקי מהרב תוס' יו"ט שכתב דכונת הרע"ב אין האמצעי מצרפן ר"ל אף דאיכא רועה או כליו באמצע וכרב וכו' יעו"ש ודבריו תמוהים דא"כ נמצא דהרישא אינה אגב סיפא אלא גם ברישא איכא חידוש דרועה או כליו באמצע אינו מצרף ופשוט גם הרב חזון נחום על שם הר"י קורקוס פי' מה שפירש בדברי הר"ב אלו וגם לפירושו קשיא דלא הוי הרישא אגב סיפא גם מ"ש אח"כ בסוף הלשון וז"ל אבל הנכון שיש ט"ס בדברי הרב וכצ"ל להכי תני שאם היו רחוקות ל"ב מיל אז האמצעי מצרפן עכ"ל ודבריו תמוהים דדברי הרב אלו הם בעד הרישא דיתירה היא ולפי פירושו הוי דינא דסיפא דוק ותשכח דאי אפשר דט"ס הוא ואם נפשך לומר דנפל ט"ס הוא בשנמחוק תיבת האמצעי וק"ל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות בכורות פרק ז׳

ח׳

שורש שואלין בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום קבעו חכמים ג' זמנים בשנה למעשר בהמה כו' ביום ט"ו קודם הפס' וביום ט"ו קודם עצרת וביום ט"ו קודם החג כו'. הכי איתא בגמ' פרק בתרא דבכורות דנ"ז ע"ב ג' גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח כו' וכתבו התוספות שם ד"ה בפרוס הפסח כו' פי' ר"י בר יאודה אין פרוס פחות מט"ו יום פרוס פלגא דמאי פלגא דהלכות פסח כי הא דתניא שואלין ודורשין כו' ומכאן הביא ראיה הרב מ"ק דשואלין קודם לפסח לאו דוקא אלא ה"ה קודם לחג וקודם לעצרת וכמו שהכריח הרב פר"ח ממ"ש רש"י בפ"ק דסוטה ד"ט רע"א ד"ה ב"ש פוסלי' וכן מוכח מדברי התוס' בפ"ק דמגיל' ד"ד ד"ה מאי אירייא פורים כו' ומבואר מפ"ק דסנהדרין די"ב ע"ב דמפורייא עד פסח הם ל' יום ומפורים דורשין ה' פסח וכ"כ רש"י בפ"ק דר"ה ד"ז יע"ש משמע דבפורים עצמו דהיינו י"ד באדר שואלין בה' פסח והשתא הו"ל ל' יום עד הפסח דהיינו י"ו ימים דאדר עד סופו דאדר לעולם חסר וי"ג יום דניסן וי"ד בכלל הרי ל' שלמים וכן מבואר מדברי התוס' דבכורות דז"ן ע"ב ד"ה בפרוס הפסח דהנך ל' יום דאמור רבנן נמנין בהדי יום המעשה דהיינו בפסח בהדי יום דער"פ ובחג בהדי יום ראשון דחג וכן בעצרת בהדי יום דעצרת ושוב חזרו בהם ממילתיה דר"ש ור"א שאמרו ולמה אמרו בכ"ט באלול ולא אמרו באחד בתשרי וכו' וגם יום המעשה בכלל הוה להו למימר ולא אמרו בב' בתשרי לר"א ור"ש כרשב"ג דשואלין קודם שתי שבתות כדאיתא התם אם יום א' דחג בכלל א"כ הול"ל בתשרי עד יום א' דחג ב' שבתות שהם י"ד יום א"ו אין יום א' דחג ולא דעצרת ולא דק"פ בכלל וכן הכריחו עוד ממ"ש משה עומד בפסח א' ומזהיר על פסח שני ואי אמרינן דהני ל' יום נמנין עד יום המעשה הו"ל ל"א יום י"ז דניסן וי"ד דאייר אלא ודאי דהנך ל' יום הם מלבד יום המעשה עצמו דהיינו לבד ער"פ וראשון דחג וראשון דעצרת ולפ"ז ק"ל מההיא דאמרינן במגילה דכ"ט דלרבנן דרשב"ג דשואלין קודם ל' יום ניחא מתניתין דקתני התם דבא' באדר משמיעין על השקלים וכיון דאדר לעול' חסר לא משכחת ל' יום בלא בהדי יום המעשה דהיינו ר"ח ניסן היפך מה שהכריחו דהני ל' יום הוא לבר יום המעשה ואסיקו דלפום קושטא דמילתא אין יום המעשה בכלל וגבי שקלים הו"ל להקדים מכ"ט בשבט או מל' בשבט כדי שיהיו ל' יום בלא יום המעשה דהיינו ר"ח ניסן שמביאין מתרומה חדשה אלא דלא חשו חכמים בשקלים כיון שהדבר מסור לב"ד יע"ש וגבי שואלין ודורשין בה' פסח קודם לפסח ל' יום הו"ל למנות הני ל' יום מקודם פורים יום א' כדי שיהיו ל' יום שלמים בלא ער"פ שהוא זמן הקרבן ואלו בגמרא אמרו דמתחילין מפורייא אלא שלא רצו חכמים לחלק בין פסח לחג ועצרת ולא אחר ק"פ שהוא בער"פ שלא לחלוק את"ד אף כי יש קצת טעיות בדבריהם כיע"ש זהו המבואר יוצא מדבריהם דמפורים שהוא י"ד באדר מתחילין לדרוש בה' פסח עד ערב פסח בכלל ובזה הם ל"י לרבנן דרשב"ג וי"ד יום עם ער"פ לרשב"ג דמתחילין מר"ח ניסן. והרב פר"ח כתב וז"ל יש משתבשים לומר דבפורי' מקרי השואל בה' פסח שואל כענין דהא לא משכחת לה ל' יום בלא יום פורים עצמו ולאו מילתא היא מכמה טעמי חדא שכן דרך רז"ל ליקח חשבון שלם ובמקום כ"ט נקטי ל' ותו דבזמן הראיה משכחת לה זימנין ל' יום ותו דלמקומות שקורין בי"ד הו"ל ל' יום ממש אבל במקומו' שקורין בט"ו פשיטא דבו ביום שואל בה' פסח שואל שלא כענין מקרי עכ"ל. והנה אם כונת הרב במ"ש יש משתבשים דבפורי' מקרי השואל בהל' פסח שואל כענין הכונה בפורים די"ד לי"ד ובפורים דט"ו לט"ו וע"ז לא ניחא ליה להרב דבפורים אין סברא שיהיה השואל שואל כענין שהרי פורים שואלין בה' פורים ולא בה' פסח ול' יום שאמרו בגמרא ששואלין קודם לאו דוקא ל' אלא כ"ט ואע"ג דלפורים דט"ו שאין שואלין בו הם כ"ח לפי דבריו ואין כאן מנין הסמוך בזה לא חש הרב דס"ל דכיון דלקורין בי"ד הם מנין הסמוך והם רובא דעלמא נקטו חז"ל כי האי לישנא לדידהו ואה"נ דלקורין בט"ו אין כאן אלא כ"ח יום קודם לפסח ועוד דחה הרב דאפי' לקורין בי"ד בזמן הראיה שהיה פעמי' האדר משלשים יום משכחת לה ל' יום בלא פורים דכשהם מתחילין מט"ו יש י"ו ימים עד סוף החדש וי"ד דניסן הרי ל' יום קודם חג הפסח ואף דלקורין בט"ו ואין שואלין בו ליכא ל' יום קודם אין לחוש לזה דנקטו ל' משום בני י"ד שהם רובא דעלמא אמנם מ"ש עוד הרב ותו דלמקומו' שקורין בי"ד הוי ל' יום ממש אבל למקומות שקורין בט"ו פשיטא דבו ביום שואל בה' פסח שואל שלא כענין מקרי עכ"ל דבריו הללו באו סתומים וחתומים שאם כוונתו בזה לומר דאפי' אם נודה לדבריהם דהשואל בפורים מיקרי שואל כענין מפני מה שאמרו חז"ל שואלין בה' פסח קודם לפסח ל' יום ולא משכחת ל' יום בלא יום י"ד הא ניחא לקורין בי"ד ושואלין בי"ד אבל לקורין בט"ו ושואלין בט"ו מקרי שלא כענין וזהו שכתב אבל לקורין בט"ו פשיטא דבו ביום כו' כלומר בו ביום בט"ו זה אין לו מובן למה יהו הקורין בי"ד ושואלין בי"ד שואלין כענין והקורין בט"ו ושואלין בט"ו שואלין שלא כענין זה אין הדעת סובלו. ואם כונת הרב ז"ל במ"ש פשיטא דבו ביום כו' כונתו דבו ביום די"ד מקרי שלא כענין מפני שעדין לא קראו המגילה דאכתי לא מטא זמנייהו וכל כמה דאכתי לא מטא זימנייהו דקריאת המגילה עד למחר פשיטא ליה דאין שואלין בה' פסח משא"כ בני י"ד בי"ד דמצפרא קראו המגילה והדר שואלין בה' פסח בו ביום וכן פי' הרב פאר הדור בספר מחזיק ברכה אות ב' יע"ש מלבד שאין דבריו מוכרחין כמ"ש הרב הנז' דמי גילה להרב רז זה שהדבר תלוי בקריאת המגילה כיון דרבנן תלו הדבר בל' יום דקוד' הפסח וכי היכי דלקורין בו ביום די"ד אזיל ומודה הרב דלא מקרי שלא כענין דאף שקרא המגילה בצפרא אכתי יום שלפניו עד הערב ודיני הסעוד' ומשלוח מנו' רמיא עליה לדרוש ולחקור בדיניהם וגם לשאול ולדרוש בפסוקי המגילה ואפי' הכי השואל בה' פסח מקרי שואל כענין ה"ה נמי לקורין בט"ו ומאין פשיטא ליה להרב האי מילתא דלקורין בט"ו כששואל בי"ד הוי שואל שלא כענין. עוד זאת דלישנא דבו ביום משמע טפי דקאי ליום ט"ו דאי לי"ד לא הול"ל כי האי לישנא אלא הכי הול"ל אבל למקומות שקורין בט"ו פשיטא דבי"ד שואל בה' פסח שואל שלא כענין מקרי והיה מקצר בלשונו טפי כדרכו של הרב ז"ל. ועוד כי מי הגיד לו להרב דמ"ש הי"א דבפורים הוי השואל בה' פסח שואל כענין הוי לקורין ג"כ בט"ו דילמא אף הם ז"ל לא אמרו אלא לקורין בי"ד אבל לקורין בט"ו אזלי ומודו דלדידהו אם שואלין בי"ד דהוי שואל שלא כענין ואי שמיע ליה להרב בפי' להיש משתבשים היה לו להרב ז"ל לכתוב כן בפי' יש משתבשים לומר דבני הכרכין ששואלין בה' פסח בפורים די"ד הוי שואל כענין. כי ע"כ הנראה בכונ' הרב ז"ל בהכרח הוא זה דסבו' ז"ל דל' יום דאמור רבנן הלא המה בהדי יום המעשה דהיינו יום א' דחג הפסח ויום א' דחג ויום א' דעצרת ועל יסוד זה דן בדעתו דמה שאמרו אחרי' דלא משכחת ל' יום בלא יום פורים גופיה כונתם פורים דכרכין דהיינו ט"ו ומפני שהרב מקומו בירושל' דפורים דידהו ט"ו כתב סתמא דהשואל בפורים כו' וע"ז קאמרי שפיר דכי סליק מניינא יום ט"ו גופיה אין ל' יום שלמין בהדי יום א' של פסח וחג ועצרת שהוא יום המעשה. ועפ"ז צדקו ג' אלה השגותיו עליהם אי משום שכן דרך רז"ל כו' ואי משום זמן הראיה כו' ואי משום דהני ל' יום שלמין אינן אלא לקורין בי"ד דבלא יום י"ד עצמו נשארו ט"ו עד סוף אדר וט"ו דניסן בהדי יום המעשה אבל לקורין בט"ו פשיטא שאין שלמין דלדידהו אין שואלין בט"ו דהוי פורים והוי שואל שלא כענין כמו שאין שואלין בי"ד לבני י"ד מפני שהוי שואל שלא כענין זה נראה מוכרח בכונתו ז"ל. וא"כ אין ספק דאישתמיט מיניה דברי התוספות דבכורות שכתבנו לעיל דמבואר יוצא מדברי' דהנך ל' יום הוא לבד מיום א' דחג הפסח ודחג הסוכות ודעצרת ואדרבא מעיקרא הוו בעי מימר דהנך ל' יום הוא לבד מער"פ ג"כ אלא דהדרו בהו בסוף דבריהם וגם אשתמיט מיניה מה שהרגישו התוס' שם מאותה דשקלים דמשמיעין בא' באדר ואם אין יום המעשה דהיינו יום א' דפסח בכלל לא הוו ל' יום שלמין שיום המעשה הוא בר"ח ניסן שצריך להביא מתרומה חדשה וניחא להו שהדבר מסור לב"ד יע"ש וזה הפך דברי הרב שכתב דלכ"ט קרי ל' וברור וכבר תמה על דבריו מרן מלכא ז"ל בס' מ"ק דאשתמיט מיניה דברי התוס' דבכורות ואין ס' שכיוון הרב למ"ש. ובס' מלכי בקדש הליץ בעד הרפ"ח ואין ס' שלא עמד על דעתו של הרפ"ח ז"ל ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קונטרס תשובה מיראה · הלכות בכורות פרק ז׳

ה׳

אין מעשרים מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בשנה האחרת וכו' ויראה לי שאם עישר בהמה משנה זו על שנה אחרת מעשר מפני חומרת הקדשים שהרי לא הקפידה תורה על מעשר בהמה בפירוש שיהיה שנה שנה. עיי"ש בלח"מ מה שתמה מדברי הגמ' דה"נ בבקר וצאן ולא מצינו שיהא מעשר בדיעבד, ולענ"ד נראה סברת רבינו ז"ל בזה כהך דפסחים כ"ה א', להכי לא כתב אכילה בגופיה וכו' וה"נ קרוב לסברא זו דמהאי טעמא נלמד בגז"ש ולא בא בפירוש ללמד דרק לכתחילה הדין כן ולא אף בדיעבד. ומצאתי לס' שי למורא הנדפס מחדש על בכורות העיר לומר דהיינו טעמא דבדיעבד שפיר דמי ולא אמרינן אי עביד לא מהני משום דיליף לה מכל קרבנות הציבור דקיי"ל דצריך להביא מן החדש ומ"מ הוא רק למצוה בעלמא ולא לעיכובא. ולי לא דמי כלל לשם דהכא הלא יש לנו ילפותא מגז"ש להדיא למעשר דגן, וכיון דבמעשר דגן הוא לדיעבד ג"כ מהאי טעמא הכא רק לכתחילה ושם הוא רק להקריב במקדש מן התרומה החדשה וכאן היא לעשר מזה על זה ודאי י"ל דכיון דממעשר דגן ילפינן אפי' לעיכובא הוא. אבל נ"ל דקושיתו מהא דאי עביד לא מהני לא קשיא דבקדשים לא אמרינן הכי עי' שער המלך בהל' קרבן פסח ובתוס' רע"ק איגר ריש פ"ב דזבחים ומשום דצריך שנה עליו הכתוב לעכב, וא"כ זהו שאמר רבינו ז"ל דכיון דלא הזהירה תורה בפירוש שיהא משנה שנה א"א לומר שהוא לעיכובא ומדלא שנה עליו לעכב על כרחך בדיעבד שפיר דמי, ולפי סברא זו יש לדקדק דא"כ מאי יראה לי דקאמר, אדרבה הרי הוא כמבואר דכיון דצריך שנה עליו לעכב ממילא היכא דלא שנה אינו לעיכובא, וצ"ל דהא חזינן בבקר וצאן דאפי' דיעבד נמי לא, או דכיון דילפינן ממעשר דגן בגז"ש אין גז"ש למחצה ואפי' בדיעבד לא מהני כמו שם דהוא חולין וא"צ שנה לעכב, אך ס"ל לרבינו ז"ל די"ל בזה דון מינה ואוקי באתרא דהתם הוא אף לדיעבד והכא רק למצוה, ורק דבזה יש סתירות בדעת הרמב"ם אם ס"ל דון מינה ומינה או אוקי באתרא, עי' בהגהת ס' דורש לציון ובס' ערוך לנר על סוכה כ"ז א', ומ"מ י"ל דהכא שאני מטעם הנכון שהוסיף רבינו ז"ל דלא נצטווינו בפירוש על זה וצ"ע. [ובזה יש לתרץ קושית הטורי אבן במלואים לר"ה ז' ב', שהקשה לשיטת הרמב"ם ז"ל דאם עישר יצא א"כ מ"ט חשביה משנתנו בהדי ארבעה ראשי שנים, והרי כל דבדיעבד שפיר דמי לא חשיב ליה בהדי ראשי שנים כמ"ש שם ז' א', ולפי תירוצו שם דהא דיצא בדיעבד אינו כדיעבד של הרמב"ם ז"ל, דשם בתרומה חדשה אף לכתחילה מביאין כשאי אפשר בחדש, משא"כ כאן רק בדיעבד גמור הוא שהוא קדוש, א"כ נסתרו דברי השמן למאור שהרמב"ם יליף לה משם, ובודאי א"א לומר כן דבמה מצינו ידחה ילפותא דגז"ש מעצמנו בלא הכרח. אולם לדברינו תתיישב קושית הטורי אבן ג"כ די"ל דלמ"ד דון מינה ומינה אף במעשר בהמה הוא לעיכובא, א"כ י"ל דרבי סותם המשנה ס"ל דון מינה ומינה, וא"כ שפיר הו"ל ארבע ראשי שנים דאף בדיעבד הוא לשנה שנה, אך עי' מנחות ס"ב א', י"ל דתלי בפלוגתא דשם בדעת רבי דלרב חסדא ורב המנונא ס"ל דון מינה ואוקי באתרא ולרב פפא ס"ל דון מינה ומינה, וא"כ תירוצנו אתי שפיר רק לר"פ ולר"ח צ"ל כדברי הטורי אבן]. ולפי הנראה מלשון הרמב"ם ז"ל כוונתו ברורה דלא דמי מעשר בהמה למעשר דגן, דבמעשר דגן החיוב להפריש כל שנה ושנה דהא אסור לאכול בלא הפרשה, ובעל כרחו יאכל ובע"כ יפריש, א"כ ניתן לומר מצד הסברא דהוא לעיכובא ג"כ כמו שהוא באמת, משא"כ במעשר בהמה דאין חיוב להפריש כל שנה בפני עצמה מחדש ויכול הוא אף לכתחילה להפריש מכמה שנים בבת אחת ובלבד שלא יפריש משל שנה זו על של שנה אחרת על כן הסברא נותנת שאינו לעיכוב.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות בכורות ז׳, מתוך הלכות בכורות שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות בכורות כל הרמב״ם