הלכות בכורות · פרק ד׳
הלכה א׳
בֶהֱמַת הַשֻּׁתָּפִין חַיֶּבֶת בִּבְכוֹרָה. לֹא נֶאֱמַר (דברים יב יז) (דברים יד כג) "בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ" אֶלָּא לְמַעֵט שֻׁתָּפוּת הַנָּכְרִי שֶׁאִם הָיָה שֻׁתָּף בַּפָּרָה אוֹ בָּעֻבָּר אֲפִלּוּ הָיָה לַנָּכְרִי אֶחָד מֵאֶלֶף בָּאֵם אוֹ בַּוָּלָד הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה. הָיָה לוֹ בְּאֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם אֵיבָר אֶחָד כְּגוֹן יָד אוֹ רֶגֶל. רוֹאִין כָּל שֶׁאִלּוּ יֵחָתֵךְ וְהָיָה בַּעַל מוּם הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְאִם אֶפְשָׁר שֶׁיֵּחָתֵךְ אֵיבַר הַנָּכְרִי וְלֹא יִפָּסֵל. הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּבְכוֹרָה:
הלכה ב׳
הַלּוֹקֵחַ עֻבַּר פָּרָתוֹ שֶׁל נָכְרִי. אוֹ הַמּוֹכֵר עֻבַּר פָּרָתוֹ לְנָכְרִי. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה. וְאֵין קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַל דָּבָר זֶה:
הלכה ג׳
הַמְקַבֵּל בְּהֵמָה מִן הַנָּכְרִי לִהְיוֹת מְטַפֵּל בָּהּ וְהַוְּלָדוֹת בֵּינֵיהֶם. אוֹ נָכְרִי שֶׁקִּבֵּל מִיִּשְׂרָאֵל כָּזֶה. הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִים מִן הַבְּכוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג ב) "פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" עַד שֶׁיִּהְיֶה הַכּל מִיִּשְׂרָאֵל:
הלכה ד׳
הַמְקַבֵּל צֹאן מִן הַנָּכְרִי בְּמָמוֹן קָצוּב וּפָסַק עִמּוֹ שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׂכָר בֵּינֵיהֶם וְאִם פִּחֲתוּ פִּחֲתוּ לְיִשְׂרָאֵל. אַף עַל פִּי שֶׁבִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל הֵם וַהֲרֵי הֵם כְּקִנְיָנוֹ הוֹאִיל וְאִם לֹא יִמְצָא הַנָּכְרִי אֶצְלוֹ מָמוֹן אַחֵר לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ יִגְבֶּה מִן הַבְּהֵמוֹת הָאֵלּוּ וּמִוַּלְדוֹתֵיהֶן נַעֲשָׂה כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחֲרָיוּת עֲלֵיהֶן וְעַל וַלְדוֹתֵיהֶן וַהֲרֵי יַד הַנָּכְרִי בְּאֶמְצַע וּפְטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה הֵם וּוַלְדוֹתֵיהֶן. אֲבָל וַלְדֵי וְלָדוֹת חַיָּבִין שֶׁהֲרֵי שֶׁל יִשְׂרָאֵל הֵם וְאֵין לַנָּכְרִי רְשׁוּת עֲלֵיהֶן:
הלכה ה׳
יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּתַן מָעוֹת לְנָכְרִי וְקָנָה לוֹ בָּהֶן בְּהֵמָה מִנָּכְרִי בְּדִינֵיהֶן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ קָנָה וְחַיֶּבֶת בִּבְכוֹרָה. וְכֵן אִם קָנָה הַנָּכְרִי מִיִּשְׂרָאֵל בְּדִינֵיהֶם וְנָתַן מָעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ קָנָה וּפְטוּרָה מִבְּכוֹרָה:
הלכה ו׳
גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְאֵין יָדוּעַ אִם עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר יָלְדָה פָּרָתוֹ אוֹ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר הֲרֵי זֶה בְּכוֹר מִסָּפֵק:
הלכה ז׳
הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִן הַנָּכְרִי וְאֵין יָדוּעַ אִם בִּכְּרָה אוֹ לֹא בִּכְּרָה וְיָלְדָה אֶצְלוֹ הֲרֵי זֶה סְפֵק בְּכוֹר וְיֵאָכֵל בְּמוּמוֹ לַבְּעָלִים וְאֵינוֹ לַכֹּהֵן שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:
הלכה ח׳
לָקַח בְּהֵמָה מֵינִיקָה מִן הַנָּכְרִי אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא בְּנָהּ שֶׁל אַחֶרֶת הִיא מֵינִיקָה אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת שֶׁיָּלְדָה. וַאֲפִלּוּ הָיָה זֶה שֶׁמֵּינִיקָה כְּמוֹ מִין אַחֵר וַאֲפִלּוּ כְּמִין חֲזִיר הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה. וְכֵן בְּהֵמָה שֶׁהִיא חוֹלֶבֶת פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה שֶׁרֹב הַבְּהֵמוֹת אֵינָן חוֹלְבוֹת אֶלָּא אִם כֵּן כְּבָר יָלְדוּ:
הלכה ט׳
הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת שֶׁבִּכְּרָה עַד שֶׁיּוֹדִיעוֹ הַמּוֹכֵר שֶׁעֲדַיִן לֹא יָלְדָה. שֶׁאֵין הַיִּשְׂרָאֵל שׁוֹתֵק וְגוֹרֵם לוֹ לֶאֱכל קָדָשִׁים בַּחוּץ וַדַּאי שֶׁבִּכְּרָה וּלְפִיכָךְ מְכָרָהּ סְתָם:
הלכה י׳
בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁהִפִּילָה עֻבָּר שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְבָּאֵר צוּרָתוֹ הַרְבֵּה וְנִכֶּרֶת לַכּל וְזֶהוּ הַנִּקְרָא טִנּוּף. אִם אָמְרוּ הָרוֹעִים עֻבָּר הוּא אֶלָּא שֶׁנִּפְסְדָה צוּרָתוֹ הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה וְצָרִיךְ לְהַרְאוֹתוֹ לְרוֹעֶה חָכָם. לְפִיכָךְ הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִן הַנָּכְרִי אֲפִלּוּ הָיְתָה קְטַנָּה וְיָלְדָה אֶצְלוֹ בְּתוֹךְ שְׁנָתָהּ הֲרֵי זֶה סְפֵק בְּכוֹר שֶׁמָּא טִנּוּף הִפִּילָה בִּרְשׁוּת הַנָּכְרִי. וְכֵן בְּהֵמָה גַּסָּה שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא הֲרֵי זוֹ סִימָן וָלָד שֶׁאֵין שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה. וּמֻתָּר לְהַשְׁלִיךְ אוֹתָהּ הַשִּׁלְיָא לַכְּלָבִים שֶׁאֵין מִתְקַדֵּשׁ בִּבְכוֹרָה אֶלָּא זָכָר וְחֶזְקַת הַנּוֹלָדִים מֶחֱצָה זְכָרִים וּמֶחֱצָה נְקֵבוֹת. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַזָּכָר שֶׁאֵין בּוֹ מִקְצָת סִימָנֵי אִמּוֹ אֵינוֹ מִתְקַדֵּשׁ בִּבְכוֹרָה וְנִמְצָא מִעוּט הַנּוֹלָדִים הֵן הַמִּתְקַדְּשִׁין בִּבְכוֹרָה וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְמִעוּט. אֲבָל בֶּהֱמַת קָדָשִׁים שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא תִּקָּבֵר [שֶׁהַנְּקֵבוֹת בָּהּ כִּזְכָרִים]:
הלכה י״א
בְּהֵמָה גַּסָּה שֶׁהִפִּילָה חֲרָרַת דָּם הֲרֵי זוֹ נִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה שֶׁחֶזְקָתָהּ שֶׁהַוָּלָד בְּתוֹכָהּ וְרָבָה עָלָיו הַדָּם וְהִפְסִידוֹ וּבִטְּלוֹ. וְקוֹבְרִין חֲרָרָה זוֹ כְּמוֹ נֵפֶל מְבַכֶּרֶת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרָרָה זוֹ קְדוֹשָׁה. וְלָמָּה קוֹבְרִין אוֹתָהּ כְּדֵי לְפַרְסֵם הַדָּבָר שֶׁנִּפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה:
הלכה י״ב
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן נִדָּה שֶׁהַוָּלָד בָּאָדָם נִגְמָר לְאַרְבָּעִים יוֹם וְהַמַּפֶּלֶת לְפָחוֹת מֵאַרְבָּעִים אֵינוֹ וָלָד. אֲבָל וְלַד בְּהֵמָה לֹא עָמְדוּ חֲכָמִים עַל מִנְיַן הַיָּמִים שֶׁיִּגָּמֵר בּוֹ. אֲבָל אָמְרוּ שֶׁהַמַּפֶּלֶת טִנּוּף אֵינָהּ מִתְעַבֶּרֶת אַחֲרָיו וְלֹא מְקַבֶּלֶת וָלָד אַחֵר לְפָחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם:
הלכה י״ג
בְּהֵמָה שֶׁיָּצְאָה מְלֵאָה וּבָאָה רֵיקָנִית הַבָּא אַחַר כֵּן בְּכוֹר מִסָּפֵק שֶׁמָּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹטֵר בִּבְכוֹרָה הִפִּילָה. וְאֵין לְנִפְלֵי בְּהֵמָה פְּטִירַת רֶחֶם עַד שֶׁיַּעֲגִילוּ רֹאשׁ כְּפִיקָה שֶׁל עֵרֶב:
הלכה י״ד
מַבְכֶּרֶת הַמַּקְשָׁה לֵילֵד מְחַתֵּךְ אֵיבָר וּמַשְׁלִיךְ לַכְּלָבִים וְהַבָּא אַחֲרָיו בְּכוֹר. יָצָא רֻבּוֹ הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה. וְאִם חָתַךְ אֵיבָר וְהִנִּיחוֹ אֵיבָר וְהִנִּיחוֹ עַד שֶׁהִשְׁלִים רֻבּוֹ הֲרֵי כָּל הָאֵיבָרִים צְרִיכִין קְבוּרָה. וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה כֵּיוָן שֶׁיָּצָא רֻבּוֹ בֵּין שָׁלֵם בֵּין מְחֻתָּךְ וַהֲרֵי הוּא לְפָנֵינוּ נִתְקַדֵּשׁ לְמַפְרֵעַ:
הלכה ט״ו
יָצָא שְׁלִישׁ וּמְכָרוֹ לְנָכְרִי וְחָזַר וְיָצָא שְׁלִישׁ אַחֵר. נִתְקַדֵּשׁ לְמַפְרֵעַ וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה. יָצָא שְׁלִישׁ דֶּרֶךְ דֹּפֶן וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים דֶּרֶךְ רֶחֶם אֵינוֹ קָדוֹשׁ שְׁהָרֹב הָרִאשׁוֹן לֹא יָצָא דֶּרֶךְ רֶחֶם וּלְמַפְרֵעַ הוּא מִתְקַדֵּשׁ:
הלכה ט״ז
יָצָא מִעוּט אֵיבָר גָּדוֹל וַהֲרֵי זֶה הַיּוֹצֵא רֻבּוֹ שֶׁל עֻבָּר נִפְטַר מִן הַבְּכוֹרָה וְיִקָּבֵר הַיּוֹצֵא. יָצָא חֲצִי הָעֻבָּר וְהוּא רֻבּוֹ שֶׁל אֵיבָר הַיּוֹצֵא הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם נִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה אוֹ לֹא נִפְטְרָה לְפִיכָךְ הַבָּא אַחֲרָיו סְפֵק בְּכוֹר:
הלכה י״ז
בְּכוֹר שֶׁכְּרָכוֹ בְּסִיב וְהוֹצִיאוֹ וְלֹא נָגַע בָּרֶחֶם אוֹ שֶׁכְּרָכוֹ בְּשִׁלְיַת בְּהֵמָה אַחֶרֶת אוֹ שֶׁנִּכְרְכָה עָלָיו אֲחוֹתוֹ וְיָצָא הוֹאִיל וְלֹא נָגַע בָּרֶחֶם מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי זֶה סְפֵק בְּכוֹר:
הלכה י״ח
הִדְבִּיק שְׁנֵי רְחָמִים זֶה לָזֶה וְיָצָא מִזֶּה וְנִכְנַס לָזֶה הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם נִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה הַבְּהֵמָה שֶׁנִּכְנַס בָּהּ הַבְּכוֹר שֶׁהֲרֵי פֶּטֶר רֶחֶם אוֹ לֹא נִפְטְרָה עַד שֶׁיִּפְטֹר רַחְמָהּ וְלָדָהּ:
הלכה י״ט
נִפְתְּחוּ כָּתְלֵי בֵּית הָרֶחֶם וְיָצָא הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם נְגִיעַת רֶחֶם מְקַדֶּשֶׁת אוֹ אֲוִירוֹ:
הלכה כ׳
נֶעֶקְרוּ כָּתְלֵי בֵּית הָרֶחֶם [וְנִתְלוּ] בְּצַוָּארוֹ הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם בִּמְקוֹמוֹ מְקַדֵּשׁ אוֹ מְקַדֵּשׁ אַף חוּץ לִמְקוֹמוֹ:
הלכה כ״א
נִגְמְמוּ כָּתְלֵי בֵּית הָרֶחֶם אֵינוֹ קָדוֹשׁ. נִפְרַץ מִקְצָתוֹ וְעוֹמֵד מְרֻבֶּה עַל הַפָּרוּץ וְיָצָא דֶּרֶךְ הַפָּרוּץ. אוֹ שֶׁהָיָה הַפָּרוּץ מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד וְיָצָא דֶּרֶךְ הָעוֹמֵד הֲרֵי זֶה סְפֵק בְּכוֹר:
קרית ספר · הלכות בכורות פרק ד׳
א׳
בהמת השותפין חייבת בבכורה דלא נאמר בבקרך ובצאנך אלא למעט שותפות הגוי ריש פרק ראשית הגז בכורה אף על גב דכתיב כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך דידך אין דשותפות לא הא כתב רחמנא ובכורות בקרכם וצאנכם אפילו לשנים אלא בקרך וצאנך למה לי למעוטי שותפות הגוי שאם היה שותף בפרה או בעובר אפילו חלק א' מאלף פטורה מן הבכורה פרק קמא דבכורות ברייתא וחכמים אומרים כל זמן שיד הגוי באמצע פטורה מן הבכורה אמר רבי יהושע ושניהם מקרא אחד דרשו כל בכור רבנן סברי מקצת בכור משמע כתב רחמנא כל בכור עד דאיכא כוליה וכמה תהא שותפות לגוי ותהא פטורה מן הבכורה אמר רב הונא אפילו אזנו אפילו אין לגוי שותפות אלא באוזן אינו קדוש וכיון דכל בכור משמע עד דאיכא כוליה להכי נקטינן כרב הונא דאפילו אזנו פטר מן הבכורה ובאמו נמי כתיב וכל מקנך תזכר דמשמע אם כל המקנה שלו תזכר אם יהא שלך זכר תקדישנו כדמתרגמינן דוכרין תקדיש ואם אפשר שיחתך חלק הגוי ולא יפסל חייב בבכורה דכל שאינו נפסל כל בכור של ישראל קרינא ביה.
ב׳
הלוקח עובר פרתו של נכרי או המוכר לו אף על פי שאינו רשאי פטור מן הבכורה ריש פרק ב' משנה הלוקח עובר פרתו של נכרי וכו' שנאמר הקדשתי לי כל בכור בישראל אבל לא באחרים ואין קונסין אותו על שמכר להם בהמה גסה.
ג׳
המקבל בהמה מן הגוי להיות מטפל בה והוולדות ביניהם או נכרי שקבל מישראל כזה הרי אלו פטורים מן הבכורה שנאמר פטר רחם בישראל אבל לא באחרים ריש פרק א' ופרק ב' משנה דהואיל ויש לגוי חלק בו או באמו לא קרינא ביה כל בכור בישראל עד שיהיה הכל מישראל. המקבל צאן ברזל מן הגוים ששם לו גוי בהמתיו בדמים קצובים ולתת לו אותם דמים עד עשר שנים בין מתה בין הוזלו ואותן וולדות שיהו לשם עד אותו זמן שיהו ביניהם ולדות פטורין מן הבכורה כדתנן התם הוולדות של אותו צאן ברזל כשיגדלו ויבכרו נפטרו מן הבכורה וטעמא יהיב בגמרא דכיון דאי לא יהיב ליה זוזי לגוי תפיס בהמה ואי לא משכח בהמה תפיס ולדות אשתכח דשייכא יד גוי באמצע ולדי ולדות של צאן ברזל המגיעות לחלקו של ישראל כשיהו להן ולדות ינתנו בכורות לכהן דהיינו רביעית לצאן ברזל.
ה׳
ישראל שנתן מעות לגוי וקנה בהם בהמה מגוי בדיניהם אף על פי שלא משך קנה וחייבת בבכורה ריש פרק שני דבכורות מימרא דרבי אושעיא ואמר אביי בדיניהם שפסקה להם תורה או קנה מיד עמיתך מיד עמיתך הוא דבמשיכה דמיד משמע מיד ליד דהיינו משיכה הא מיד גוי קני ליה בכסף וגוי דומיא דעמיתך מה עמיתך בחדא דהיינו משיכה אף גוי בחדא דהיינו בנתינת כסף וכן כשקנה הגוי מישראל בדיניהם דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך לעמיתך הוא במשיכה הא לגוי בכסף שנתן הגוי לישראל קנוי לו ופטור מן הבכורה ודומיא דעמיתך מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא דהיינו כסף ולא במשיכה דהכי משמע מעמיתך במשיכה ולא מגוי.
ו׳
גר שנתגייר ואין ידוע אם עד שלא נתגייר ילדה פרתו בכור או אחר שנתגייר הרי זה בכור מספק סוף פרק הזרוע תני רבי חייא שמנה ספקות נאמרו בגר ד' לחיוב וד' לפטור קרבן אשתו וחלה ובכור בהמה טמאה ובכור בהמה טהורה לחיוב דספק כרת הוא לשוחטו בחוץ וצריך להמתין עד שיסתאב דתו לית ביה אלא דין ממון ואוכלו הוא במומו ולא יתן אותו לכהן דהמוציא מחברו עליו הראיה ובכור בהמה טמאה אתי כמאן דאמר אסור בהנאה עד שיפדנו וצריך להפריש טלה בפדיונו ומעכב הטלה בידו והוא שלו דשה של פדיון לית ביה קדושה אלא ממונא דכהן והמוציא מחברו עליו הראיה כיון דספק פדיון פטר חמור הוא. הלוקח בהמה מן הגוי ואין ידוע אם בכרה או לא וילדה הוי ספק בכור ריש פרק ג' במשנה פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא דאמר זה הכלל כל שידוע שבכרה אין כאן לכהן כלום וכל שלא בכרה בידוע הרי זה לכהן ואם ספק יאכל לבעלים במומן.
ח׳
לקח בהמה מניקה מן הגוי אפילו היה כמו מין אחר פטורה מן הבכורה שם במשנה רבן שמעון בן גמליאל אומר מניקה אין חוששין שמא בנה של אחרת היה דלא מרחמא אלא וולד דידה ואמר ר"י ראה חזיר כרוך אחר רחל פטורה מן הבכורה כרשב"ג דלא מרחמא אלא דידה וחזיר גופיה לאו קדוש דנדמה הוא. בהמה חולבת פטורה מן הבכורה שם מאי בינייהו איכא בינייהו חלב פוטר דרבי עקיבא סבר חלב פוטר הלך אחר רוב בהמות דאין חולבות אלא אם כן יולדות ואף על גב דאמרינן התם איפוך רבי יהושע אומר חלב פוטר ורבי עקיבא סבר חלב אינו פוטר אפילו הכי סבר הרב ז"ל דהלכה דחלב פוטר ולא כמו שפסקו התוס' דחלב אינו פוטר דהא איפשר דרשב"ג נמי סבר דחלב פוטר כמו שכתבו התוספות שם והלכתא כותיה ובברייתא רבן שמעון בן גמליאל אומר הדבר בחזקתו דאינה מרחמה אלאו דידה וכיון שהיא מניקה לא הניקה אלא בנה.
ט׳
הלוקח בהמה מישראל הר"ז בחזקת שבכרה אלא אם כן פירש שם פלוגתא דרב ושמואל ורבי יוחנן אמר חולין ודאי מאי טעמא אם איתא דלא בכרה כיון דאיכא איסורא אודועי הוה מודע ליה ותניא כותיה.
י׳
בהמה דקה שהפילה עובר שאין צורתו ניכרת אם אמרו הרועים וולד הוא אלא שנפסד צורתו פטורה מן הבכורה שם במשנה סימן וולד בבהמה דקה טינוף ובגסה שליא והיכי דמי טינוף אמר רבא כדאמרינן רעוותא דצלתא אצר חיזותא נעצר רחמה ונימוק העובר ושמואל אמר בעבועי דמא וצריך להראותו לרועה חכם כדא' רב פפא התם. לפיכך הלוקח בהמה מן הגוי אפילו פחותה מבת שנה וילדה פטורה דשמא טינוף מטילה ברשות הגוי שם בברייתא פלוגתא דרבי ישמעאל ור' יהושע דרבי ישמעאל סבר מטנפת אינש חוזרת ויולדת בתוך שנתה ורבי יהושע סבר מטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה והלכה כרבי יהושע דרבי עקיבא דמתניתין קאי כותיה כדכתב הרא"ש ז"ל בהלכותיו. ושליא פוטרת בגסה מן הבכורה כדתנן במתניתין ומותר להשליכה לכלבים שאין מתקדש בבכורה אלא זכר פרק בהמה המקשה שליא ישליכנה לכלבים כדמפרש התם משום דנסמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות אבל בהמת קדשים דנקבות כזכרים שליתן תקבר שם במשנה ובמוקדשין תקבר ובגמרא מאי טעמא רובא בר מוקדש הוא בין זכר בין נקבה ומשום דאיכא נדמה דלאו קדוש נקט רובא. בהמה גסה שהפילה חררת דם תקבר ונפטרה מן הבכורה שם משנה רבי אליעזר ב"י וטעמא דמחזקינן לה בוולד אלא שנימוק בדם וקבורה טעמא כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה דאי לאו הכי לא הוה צריך קבורה דאף על גב דמחזקי' בולד שמא נקבה היתה או נדמה. המפלת טינוף אינה מתעברה שם מימרא דזעירי בהמה שיצת מלאה ובאת ריקנית הבא אחריו ספק כיון דלא חזינן טינוף ושליא שמא דבר שאינו פוטר בבכורה הפילה פרק המפלת בריתא ואמר רבינא רוב יולדות מטנפות וזו הואיל ולא טנפה יום א' קודם לידה איתרע ליה רובא וכגון שלא שהתה הבהמה בחוץ דאם שהתה דילמא טנפה וילד'. אין לנפלים פטירת רחם שם פרק שלישי דבכורות מייתי להא מתני' דתנן אין לנפלים פתיחת הקבר לענין טומאה כאשה היולדת דנפתחה רחמה בבית זה ויצאה וילדה בבית אחר דבית ראשון טמא דטומאה בוקעת ונפל בהמה שער ראשו הפיקה יש לו פתיחת קבר כדתנן בהא מתני' ואמר רבי יוחנן ג' פיקות שמעתי וכי אתא רבין פרשה דפקה של בהמה של ערב היא ולא של שתי.
י״ד
מבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים פרק בהמה המקשה משנה דכל כמה דלא נפק רוביה לא קדיש יצא רוב הרי זה יקבר ונפטרה מן הבכורה במשנה כלשונו וטעמא דביציאת רובו חלה קדושה עליו דקרינא ביה אשר יולד ופטורה מן הבכורה שהבא אחריו אינו בכור בין שיצא ראשון אבר אבר בין שיצא רובו כאחד דהא שני לאו פטר רחם הוא דלא גרע מחררת דם הפוטר מן הבכורה כך כתב רש"י ז"ל והרב ז"ל כתב דיוצא אבר אבר הבא אחריו בכור ונראה דסבר דכיון דלא יצא רוב בבת אחת אלא אבר אבר גרע מחררת דם שיצאה בבת אחת דמחזקי' לה בוולד והרי יצא כולו בבת אחת עם החררה ואם חתך אבר והניחו אבר והניחו עד שהשלים רובו הרי כל האיברים צריכין קבורה שם על מתניתין דמחתך אבר אבר אמרינן ה"ק בד"א במחתך ומשליך אבל מחתך ומניחן נעשה כמי שיצא רובו ויקבר. יצא שליש ומכרו לגוי וחזר ויצא שליש אחר נתקדש למפרע שם רב הונא אמר קדוש קסבר למפרע הוא קדוש דאף על גב דבלידה תלה רחמנא וברובא הוא דהויא לידה מיהו כי נפיק רובא משויא ליה לידה מתחלה ואיגלאי מילתא דכי זבין לגוי לאו כלום זבין דאין לו חלק בו יצא שליש דרך דופן ושני שלישים דרך רחם אינו קדוש שם רב הונא לטעמיה דאמרי' למפרע קדוש ורובא קמא ליתה ברחם דברוב הראשון קדושתו תליא שבתחילת לידה הוא צריך ליקדש יצא מיעוטו אבר גדול והרי זה היוצא רובו של עובר נפטר מן הבכורה ויקבר יצא חצי ברובו של אבר היוצא הרי זה ספק שם בעי רבא הלכו באיברים אחר הרוב או לא היכי דמי אילימא כגון שיצא רוב במיעוט אבר שמיעוט אבר השלים לרוב פשיטא דלא שבקי' רובא דעובר דבחוץ ואזלינן בתר רובא דאבר בפנים אלא כגון שיצא חציו ברוב אבר שמשלים רוב האבר לחצי שיצא וקא מיבעיא ליה ההוא מיעוט דבגוואי מהו למשרייה בתר רוב אבר והא נפיק ליה רובא דוולד או לא ולא איפשיטא בעיין ולהכי הבא אחריו הוי ספק בכור דהאי בעיא לפי' הרב ז"ל איבעיא נמי לענין הבא אחריו אי הוי בכור או לא דלפירוש רש"י ז"ל לא איבעיא האי בעיא אלא לענין היוצא עצמו אי טעון קבורה או לא כדדייק לישניה התם בגמרא.
י״ז
בכור שכרכו בסיב שם בעי רבא כרכו בסיב מהו בשליא אחרת מהו כרכתו אשה בידה מהו מי אמרינן כיון דלא נגע ברחם לא קדיש דהא רחם הוא דמקדש דבדידיה תלה רחמנא או דילמא כיון דדרך רחם יצתה אף על פי שלא נגע הוי בכור וסלקא בתיקו.
י״ח
הדביק ב' רחמים ויצא מזה ונכנס לזה הוי ספק או נפטרה מן הבכורה שנכנס ברחמה ויצא דרך רחמה או דילמא דידה פטר דלאו דידה לא פטר שם תיקו.
י״ט
נפתחו כותלי בית הרחם שם בעיא דרב אחא אויר רחם מקדש והא איכא או נגיעה מקדשה והא ליכא ולא איפשיטא. נעקרו כותלי בית הרחם בצואר העובר שם בעיא דמר בר רב אשי במקומן מקדשי שלא במקומן לא או דילמא שלא במקומן נמי מקדשי ולא איפשיטא. נגממו כותלי בית הרחם שניטל מעובי הכתלים מבפנים סביב סביב שם בעיא דרבי ירמיה ואמר ליה רבי זירא קא נגעה בבעיא דאיבעיא לן מרבי אסי עומד מרובה על הפרוץ ויצא דרך פרוץ פרוץ מרובה על העומד ויצא דרך עומד מאי ע"כ לא איבעיא לן אלא פרוץ מרובה על העומד דאיכא עומד בעולם אבל נגממו לא קא מיבעיא לן ובעיא דפרוץ מרובה על העומד ואיפכא לא איפשיטא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות בכורות פרק ד׳
י״ג
שמא דבר שאינו פוטר בבכורה כו'. בגמרא נדה הגירסא לפנינו רוב היולדות מטנפות וזו הואיל ולא טינפה איתרע רובא, וטינוף אמרו במשנה ובגמרא סימן ולד בבהמה דקה טינוף ולעיל הלכה י' וי"ג, וצריך לומר דאם כי הלשון אחד הכוונה אחרת ותוס' הביאו מזה לדוגמא בכ"מ ומהם ריש פרק בהמה המקשה וזה מוזר. עוד תימה דא"כ הי"ל לבאר דאם שהתה זמן מה בחוץ ניחוש שמא טנפה קודם לידה וילדה ולא איתרע רובא כמוש"כ בתוס'. לכן רואה אנכי מתוך סידור דברי רבינו אשר גירסתו הי' בגמ' כל היולדות חולבות וזו הואיל ולא חלבה איתרע רובא ולכן קצר רבינו, דע"כ באינה חולבת מיירי הכא דאילו בחולבת כבר כתב בהלכה ח' שהיא פטורה מן הבכורה בלא"ה, וזו גירסא נכונה ודוק: ואין לנפלי בהמה פטירת רחם כו'. נ"ב עיין ברמב"ן הלכות בכורות שהשיג ע"ז הרבה יעו"ש:
י״ד
ואם חתך אבר כו' ונפטרה מן הבכורה כו' נתקדש למפרע. סברת רבינו דבמחתך תליא אם מונחים עד שיצא רובו ונתקדש למפרע אז נפטר מן הבכורה ואם האכילו לכלבים אז הבא אחריו בכור וכפשטא דמשנתינו, ולפ"ז דוקא אם חל קדושת בכורה על האברים הנחתכים חשיב פטר רחם, אבל אם יצא השליש ומכרו לעו"ג היינו שמכר השליש שיצא [דהא דלמפרע קדוש אינו קדוש רק האבר שיצא בלבד לא מה שבפנים ומסולק קושיית תוס' ובחידושי הארכתי] לעו"ג תו לא חייל למ"ד מכאן ולהבא הוא קדוש על מה שכבר נמכר קדושת בכורה, וכיון דהוא יצא מחותך אינו פוטר מן הבכורה לכן כתב רבינו דהמכר לא מועיל דהוא נתקדש למפרע ומה שחתך השליש וחזרו וחתכו הוי לידה מעליא לכן נפטרה מן הבכורה, וזה שדייק בהלכה ט"ו נתקדש למפרע ונפטרה מן הבכורה ובמחותך מיירי רבינו שיצא שליש וחתכו ועל דרך שכתב קודם שרק משום שנתקדש למפרע פטר המחותך הבא אחריו מן הבכורה ודוק:
י״ז
בכור שכרכו בסיב כו'. וכן מש"כ בהלכה י"ט נפתחו כו' ובה"כ נעקרו כו' ובהכ"א נגממו, בכל הנך מספקא אם הוי פטר רחם ואם לא הוי פטר רחם אינו קדוש אבל הבא אחריו אינו בכור דלא גרע מאלו יצא ראשון דרך דופן דהבא אחריו אינו בכור ופשוט. ובהלכה ט"ו יצא שליש דרך דופן ושני שלישי דרך רחם אינו קדוש ונפטרה מן הבכורה כצ"ל דלא גרע מאלו יצא כולו דרך דופן, ומה שכתוב גבי מכרו לעו"ג כו' ונפטרה מן הבכורה ט"ס הוא דפשיטא וצריך לגרוס כמוש"כ. ועיין מש"כ בדיבור הקודם לקיים הגירסא שלפנינו ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות בכורות ד׳, מתוך הלכות בכורות שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
