רמב״ם - הלכות בכורות · פרק ג׳

ספר קרבנות · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות בכורות · פרק ג׳

הלכה א׳

אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר אֶלָּא עַל פִּי מֻמְחֶה שֶׁנָּתַן לוֹ הַנָּשִׂיא שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל רְשׁוּת וְאָמַר לוֹ הַתֵּר בְּכוֹרוֹת בְּמוּמָן. אֲפִלּוּ הָיָה מוּם גָּדוֹל וְגָלוּי לַכּל לֹא יַתִּירוֹ אֶלָּא מֻמְחֶה שֶׁנָּטַל רְשׁוּת. וְכָל הַבְּכוֹרוֹת אָדָם רוֹאֶה חוּץ מִבְּכוֹרֵי עַצְמוֹ:

הלכה ב׳

אִם אֵין שָׁם מֻמְחֶה וְהָיָה הַמּוּם מִן הַמּוּמִין הַגְּלוּיִין הַמֻּבְהָקִין. כְּגוֹן שֶׁנִּסְמֵית עֵינוֹ. אוֹ נִקְטְעָה יָדוֹ. אוֹ נִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ. הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת. וְכֵן בְּכוֹר שֶׁיָּצָא לְחוּצָה לָאָרֶץ וְנָפַל בּוֹ מוּם מֻבְהָק. הֲרֵי זֶה יֻתַּר עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת:

הלכה ג׳

אֵין רוֹאִין אֶת הַבְּכוֹר לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיִּהְיֶה כֹּהֵן עִמּוֹ. שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ הַמֻּמְחֶה מוּם הוּא וּמֻתָּר לִשְׁחֹט עָלָיו וְיֵלֵךְ וְיִשְׁחָטֶנּוּ לְעַצְמוֹ וְלֹא יִתְּנֶנּוּ לַכֹּהֵן. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּד לֶאֱכל קָדָשִׁים בַּחוּץ. חָשׁוּד הוּא לִגְזל מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה. לְפִיכָךְ אִם הָיָה חָכָם וְיָדוּעַ שֶׁהוּא מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ רוֹאִין לוֹ. הָיָה הַמּוּם גָּלוּי לַכּל כְּגוֹן שֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ. הוֹאִיל וֶהֱבִיאוֹ לְחָכָם הַמֻּמְחֶה הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ לְפִיכָךְ רוֹאִין לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִמּוֹ כֹּהֵן:

הלכה ד׳

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וְאַחַר כָּךְ הֶרְאָה אֶת מוּמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מוּם גָּלוּי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה בִּשְׁחִיטָה כְּגוֹן שֶׁנֶּחְתְּכָה יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ הוֹאִיל וְנִשְׁחַט שֶׁלֹּא עַל פִּי מֻמְחֶה הֲרֵי זֶה אָסוּר וְיִקָּבֵר כִּבְכוֹר שֶׁמֵּת:

הלכה ה׳

בְּכוֹר שֶׁהָיְתָה לוֹ בֵּיצָה אַחַת וּשְׁנֵי כִּיסִים. וּבְדָקוֹ הַמֻּמְחֶה וְהוֹשִׁיבוּהוּ עַל הַרְגּוֹזוֹ וּמִעֲכוּ וְלֹא יָצָאת בֵּיצָה שְׁנִיָּה וְהִתִּירוֹ הַמֻּמְחֶה וְנִשְׁחַט וְנִמְצָא הַשְּׁנִיָּה דְּבוּקָה בַּכְּסָלִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר הוֹאִיל וּמִעֲכוּ. אֲבָל אִם לֹא נִמְעַךְ אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁחַט עַל פִּי מֻמְחֶה הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר:

הלכה ו׳

מִי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה וְרָאָה אֶת הַבְּכוֹר וְנִשְׁחַט עַל פִּיו. הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. וְכַמָּה מְשַׁלֵּם. רְבִיעַ לְדַקָּה וּמֶחֱצָה לְגַסָּה. וּמִפְּנֵי מָה לֹא יְשַׁלֵּם כָּל דָּמָיו מִפְּנֵי שֶׁקָּנְסוּ אֶת בַּעַל הַבְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַשְׁהֶנָּה וְלֹא יְגַדֵּל בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:

הלכה ז׳

הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לִהְיוֹת רוֹאֶה בְּכוֹרוֹת אֵין שׁוֹחֲטִין עַל פִּיו אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מֻמְחֶה גָּדוֹל וְיָדְעוּ בּוֹ חֲכָמִים שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ וּפָסְקוּ לוֹ שָׂכָר עַל הָרְאִיָּה וְהַבִּקּוּר בֵּין שֶּׁנִּמְצָא בּוֹ מוּם בֵּין שֶּׁנִּמְצָא תָּמִים. וְלֹא יִטּל שָׂכָר עַל בְּהֵמָה זוֹ חוּץ מִפַּעַם אַחַת וְרוֹאֶה אוֹתָהּ לְעוֹלָם כָּל זְמַן שֶׁמְּבִיאִין אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי חֲשָׁד:

הלכה ח׳

הֶחָשׁוּד עַל הַבְּכוֹרוֹת לְמָכְרָן לְשֵׁם חֻלִּין אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ בְּשַׂר צְבָאִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹמֶה לִבְשַׂר עֵגֶל. וְאֵין לוֹקְחִים מִמֶּנּוּ עוֹרוֹת שֶׁאֵינָן עֲבוּדִים אֲפִלּוּ שֶׁל נְקֵבָה שֶׁמָּא יַחְתֹּךְ זִכְרוּתוֹ וְיֹאמַר עוֹר נְקֵבָה הוּא. וְאֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ צֶמֶר אֲפִלּוּ מְלֻבָּן וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר צוֹאִי. אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טָוּוּי וּלְבָדִין וְעוֹרוֹת עֲבוּדִים. שֶׁאֵינוֹ מְעַבֵּד עוֹר בְּכוֹר תָּמִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְפַחֵד לַשְׁהוֹתוֹ אֶצְלוֹ שֶׁמָּא יִשְׁמְעוּ הַדַּיָּנִים וְיִקְנְסוּהוּ כְּפִי רִשְׁעוֹ:

הלכה ט׳

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וּמְכָרוֹ וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ לְמֻמְחֶה. מַה שֶּׁאָכְלוּ אָכְלוּ וְיַחְזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וּמַה שֶּׁלֹּא נֶאֱכַל יִקָּבֵר וְיַחְזִיר אֶת הַדָּמִים. וְכֵן הַדִּין בְּמַאֲכִיל אֶת הַטְּרֵפָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מִקָּח וּמִמְכָּר:

הלכה י׳

בְּכוֹר שֶׁנִּמְצָא טְרֵפָה אִם תָּמִים הוּא וְנִמְצָא טְרֵפָה אַחַר שֶׁהֻפְשַׁט הָעוֹר יִשָּׂרֵף כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין וְהַבָּשָׂר יִקָּבֵר. וְאִם בְּמוּמוֹ נִשְׁחַט הַבָּשָׂר יִקָּבֵר וְיֵהָנוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ. וְהוּא שֶׁנִּשְׁחַט עַל פִּי מֻמְחֶה:

הלכה י״א

הַבְּכוֹר שֶׁנֶּאֱכַל בְּשָׂרוֹ כַּהֲלָכָה בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם. כְּשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לֵהָנוֹת בְּעוֹרוֹ כָּךְ נֶהֱנִין בְּגִזּוֹתָיו. אֲבָל כָּל צֶמֶר שֶׁנִּגְזַז מִמֶּנּוּ כְּשֶׁהוּא חַי אֲפִלּוּ נָשַׁר הֲרֵי הוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה. וַאֲפִלּוּ נָשַׁר מִמֶּנּוּ אַחַר שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם. וַאֲפִלּוּ אַחַר שְׁחִיטָתוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אַחַר מִיתָתוֹ שֶׁהֲרֵי אוֹתוֹ הַצֶּמֶר שֶׁנָּשַׁר מִמֶּנּוּ מֵחַיִּים בְּאִסּוּרוֹ עוֹמֵד. וְכֵן בְּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְעִילָה שֶׁלֹּא גָּזְרוּ גְּזֵרָה זוֹ אֶלָּא עַל הַבְּכוֹר וְעַל הַמַּעֲשֵׂר בִּלְבַד מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בָּאִין לְכַפָּרָה שֶׁמָּא יַשְׁהֵם אֶצְלוֹ כְּדֵי לִקַּח כָּל הַצֶּמֶר שֶׁיִּנְשֹׁר מֵהֶם. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁמִּצְוָה לְאָכְלוֹ תּוֹךְ שְׁנָתוֹ בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם:

הלכה י״ב

בְּכוֹר שֶׁהָיָה בּוֹ צֶמֶר מְדֻבְלָל וּשְׁחָטוֹ. אֶת שֶׁהוּא נִרְאֶה עִמּוֹ מִן הַגִּזָּה מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה עִמּוֹ וְהוּא הַצֶּמֶר שֶׁעִקָּרוֹ הָפוּךְ כְּלַפֵּי רֹאשׁוֹ אָסוּר. שֶׁזֶּה כְּמוֹ שֶׁנָּשַׁר מֵחַיִּים:

הלכה י״ג

גִּזַּת בְּכוֹר אֲפִלּוּ בַּעַל מוּם שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּגִזֵּי חֻלִּין אֲפִלּוּ אַחַת בְּכַמָּה אֲלָפִים הַכּל אֲסוּרִים. הֲרֵי הוּא דָּבָר חָשׁוּב וּמְקַדֵּשׁ בְּכָל שֶׁהוּא. הָאוֹרֵג מְלֹא הַסִּיט מִצֶּמֶר הַבְּכוֹר בְּבֶגֶד יִדָּלֵק. מִצֶּמֶר הַמֻּקְדָּשִׁין מְקַדֵּשׁ בְּכָל שֶׁהוּא:

קרית ספר · הלכות בכורות פרק ג׳

א׳

אין שוחטין את הבכור אלא על פי מומחה שנתן לו רשות נשיא שבארץ ישראל כדאמר' פ"ק דסנהדרין דא"ל רבי חייא לרבי בן אחי יורד לבבל יתיר בכורות יתיר ור' נשיא שבארץ ישראל הוה ודבר זה הניחו להם לנשיאים להתגדר בו כדאמ' פרק בתרא דיומא וכל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורי עצמו ס"פ עד כמה בריתא ואוקמי' לה ביחיד מומחה. ואם אין שם מומחה והיה המום מן המומין הגלויין כגון שנסמית עינו או נקטעה רגלו ישחט על פי שלשה בני הכנסת פרק כל פסולי המוקדשין במשנה וכן בכור שיצ' לח"ל שם בגמרא והיינו במקום שאין מומחה כדאיתא התם ומדאוריתא כל מום שהוא מום אפילו התירו בעליו ואפילו בלא התר אלא שנודע שהיה בו מום. אין רואין את הבכור לישראל עד שיהא כהן עמו דשמא לא יתננו לכהן שם בגמרא לפיכך אם היה חכם ויודע שהוא מדקדק לא מצאתיו בגמרא. ואם היה המום גלוי רואין לו אף על פי שאין עמו כהן דכיון דעל כבודו דחכם לא עבר איסורא עבר בתמי' ודאי לא יגזול כדא' התם.

ד׳

השוחט את הבכור ואחר כך הראה מומו אפילו הוא מום גלוי שאינו משתנה בשחיטה אסור ויקבר פרק עד כמה פלוגתא דרבי יהודה ור"מ במשנה ובבריתא וקנסא קניס ר"מ כדאיתא התם משום דוקין שבעין שהם משתני' אחר שחיטה.

ה׳

בכור שהיתה לו ביצה אחת ונמעך ולא יצתה ביצה שניה ונשחט על פי מומחה ואחר כך נמצאת השניה דבוקה בכסלים מותר אבל לא נמעך יקבר כרבי עקיבא שהתיר במשנה פרק על אלו מומין דהוי מום הואיל ואינה במקומה שלא יצתה במיעוך אבל בלי מיעוך אסורה דבמקומה היתה ולא היה בו מום ומה שלא נראית מפני שלא מיעך אותה.

ו׳

מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו פרק עד כמה משנה ובגמרא תנא כשהוא משלם רביע לדקה ומחצה לגסה דממון המוטל בספק הוא דאיכא למימר אפסדיה כוליה דאי הוה מייתי ליה קמי מומחה גמור שרי ליה והוה אכיל ליה והשתא בעי קבורה ואיכא למימר נמי דלאו מידי פסדיה דדילמא לא הוה מומא ומומחה גמור לא הוה שרי ליה ושמא לא הוה נפיל ביה מומא לעולם עד שימות מאי טעמא רביע לדקה משום גזרת מגדלי בהמה דקה נגעו בה.

ז׳

הנוטל שכרו לראות בכורות שם במשנה גזירה דמשום אגרא שרי ליה אלא אם כן היה מומחה כשר לא כיבנה שהתירו לו ליטול ארבע איסרות לדקה וששה לגסה בין תם בין בעל מום ובגמרא חד זמנא תקנו ליה אגרא תרי זמני לא תיקנו ליה דכי הוה אמר תם הוה שקיל אגריה וכי מייתי לי' לקמיה כמה זמנין לא שקיל מיניה הילכך ליכא חשדא.

ח׳

החשוד על הבכור למוכרו לשם חולין אין לוקחין ממנו שם במשנה ובגמרא בשר צבאים מיחלף בעגל שאדום הוא ורש"י ז"ל פירש החשוד על הבכור להטיל בו מום ואין לוקחין ממנו עורות אפילו של נקבה כתנא קמא דרבי אליעזר דשמא זכר הוא וחתך מקום זכרותו ואין לוקחין ממנו צמר מלובן וצואי אבל לוקחין ממנו מטות ובגדים כדתנן התם סתמא דמתניתין ובגמרא מלובן מצואתו דאי מלובן לא זבנינן צואי מיבעיא ובגדים כמטי לבדים דאי מטות זבנינן בגדים מיבעיא כדאיתא התם ועורות עבודים זבנינן דאי איתא דבכור הוה לא הוה טרח ביה סבר אי שמעו ביה רבנן מפסדו ליה מינאי.

ט׳

השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו למומחה מה שאכלו אכלו ויחזירו להם הדמים סוף פרק כל פסולי משנה וכן המאכיל טרפה שם במשנה.

י׳

בכור שנמצא טרפה אם תמים הוא ונמצא טרפה אחר שהופשט העור ישרף והבשר יקבר פרק טבול יום משנה כל הקדשים שאירע בהם פיסול קודם להפשטן אין עורותיהם לכהנים וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יצא לבית השריפה ובגמרא הלכתא כדברי חכמים בשר בקבורה והעור בשריפה ואם במומו נשחט הבשר יקבר ויהנו הכהנים בעורו כרבי עקיבא במתני' דקאמר מדבריהם למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו ובגמרא קמ"ל רבי עקיבא אפילו בגבולין בכור בעל מום הנשחט במדינה ואף ר' עקיבא לא אמר אלא כשהתירו מומחה.

י״א

הבכור שנאכל בשרו כהלכה בין תם בין בעל מום כשם שנהנין בעורו כך נהנין בגיזותיו אבל כל צמר שמחיים אסור בהנאה גזרה שמא ישהה אותו כדי ליהנות במה שינשור ממנו פרק ג' דבכורות משום שיער בכור בעל מום שנשר והניח בחלון ואחר כך שחטו עקביא בן מהללאל מתיר את הצמר בהנאה לכהן וחכמים אוסרים דברי רבי יהודה אמר רבי יוסי לא בזה התיר עקביא אלא כשמת וחכמים אוסרים ובגמרא אמר רב נחמן הלכה כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כותיה דתנן התם דבשחטו פליגי דחכמים אוסרים אבל במת כולי עלמא לא פליגי ומתניתין נמי דיקא כדאיתא התם וכן במעשר בהמה שם הבכור והמעשר נמי כיון דלאו לכפרה אתי משהו ליה ומצוה לאוכלו תוך שנתם.

י״ב

בכור שהיה בו צמר מדובלל ושחטו את שהוא נראה עמו מן הגזה מותר כשאר הגזה ואת שאינו נראה שיצא חוץ לגיזה וניכר לכל שמובדל הוי כמי שנשר שם במשנה.

י״ג

גיזת בכור ואפילו בעל מום שנתערב בגיזי חולין הוי דבר חשוב ומקדש בכל שהוא שם הכא בגזת בכור בעל מום עסקינן שנתערב בגיזי חולין והיינו מדרבנן דמדאוריתא כל איסורין בטלין ברוב דכתיב אחרי רבים להטות. האורג מלא הסיט מצמר הבכור ידלק מצמר המוקדשין מקדש בכל שהוא פרק בתרא דערלה משנה וכתב רבינו שמשון גבי בכור בעי מלא הסיט וגבי מוקדשין תני כל שהו ושמא חד בתם וחד בבעל מום וכולה סוגיא דפרק הלוקח בהמה מוכחא דגיזי צמר פסולי המוקדשין שהיא מדאוריתא דהא דדרשינן תזבח ולא גיזה היינו שלא תגוז ואם גזז לא מיתסרא והראב"ד ז"ל כתב דבמוקדשין משום דהוי דבר שיש לו מתירין דיש לו פדיון:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות בכורות פרק ג׳

ה׳

בכור שהיתה לו ביצה אחת ושני כיסים כו'. מהמשך לשון רבינו ומסידורו הבנתי פשטו דמפרש כך, דאם לא נמצא רק ביצה אחת ושני כיסים אסור לו לשחוט פן ע"י מיעוך ע"ג עכוזו יצא הביצה הטמונה אצל הכסלים ורק כי מיעך אותו ולא יצא מותר לו לשחוט, אבל כי לא מיעך אותו ע"ג עכוזו ושחטו ונמצא הביצה השניה דבוקה בכסלים דכיון שהיא דבוקה בכסלים ואז יודעים אנחנו שאף אם מיעך אותו ע"ג עכוזו ג"כ לא היה יוצא הביצה כיון דהדבוק שלהכסלים אינו מניח לו לצאת בכ"ז יקבר כיון שלא עשה כדין שהיה צריך לחוש שמא אינו מדובק להכסלים רק מונח אצל הכסלים ובמיעוך ע"ג עכוזו תצא הביצה, לכן לא עשה המומחה כדין ואינו מומחה לזה והוי כאלו נשחט שלא ע"פ מומחה ולכן יקבר דקיי"ל כר"מ בגזרותיו דאם נשחט שלא ע"פ מומחה אפילו במומין שאינן משתנין ואיגלאי מילתא דאותו המום הוה מקודם בכ"ז יקבר, ולכן כאן אע"ג שכיון שהוא דבוק לכסלים ודאי דלא היתה יוצאת ע"י מיעוך בכ"ז כיון שהמומחה שהתיר לשחוט בלא מיעוך עשה שלא כדין דהיה לו לחוש שמא היא טמונה ואינה דבוקה וסופה לצאת ע"י מיעוך ולכן לא הוי מומחה והוי כאלו נשחט שלא ע"פ מומחה ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות בכורות פרק ג׳

ח׳

ועורות עבודים וכו'. שמא ישמעו הדיינים ויקנסוהו כפי רשעו. נ"ל פי' דהיינו קנס שלו שיפסידוהו ממנו דצריך קבורה ונמצא מפסיד טורחו והיינו כמ"ש רש"י וז"ל שמעי רבנן דבכור תם הואי וטעון קבורה ומפסיד ליה מינאי ע"כ וכן נראה מדברי רבינו בפי' המשנה לפי שיאמר שמעיינים ביה רבנן ומפסיד ליה נראה בפי' דפי' כפרש"י ז"ל. וע"פ זה יובנו דברי מרן בב"י חלק יו"ד סי' שי"א שכתב וז"ל שהוא מפחד לשהותו אצלו שמא ישמעו בו הדיינים ויקנסו כפי רשעו כלומר והוא מקפיד מלהפסיד טרחו עכ"ל ופשוט ע"פ מאי דכתיבנא וזה דלא כהלח"מ ז"ל יעו"ש וגם לשון הלח"מ מגומגם.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות בכורות ג׳, מתוך הלכות בכורות שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות בכורות כל הרמב״ם