הלכות בכורות · פרק ב׳
הלכה א׳
כָּל הַמּוּמִים הַקְּבוּעִים הַפּוֹסְלִין אֶת הַקֳדָשִׁים וְנִפְדִּים עֲלֵיהֶן. אִם נָפַל אֶחָד מֵהֶן בִּבְכוֹר הֲרֵי זֶה נִשְׁחָט עָלָיו בְּכָל מָקוֹם. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ אוֹתָן הַמּוּמִין בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ שֶׁהָרָאוּי מֵהֶן לִהְיוֹת בְּזָכָר שִׁשִּׁים וְשִׁבְעָה:
הלכה ב׳
וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁמָּנִינוּ שָׁם שֶׁאֵין הַקָּרְבָּן מִן הַמֻּבְחָר וְאֵין הַקָּדָשִׁים קְרֵבִין בָּהֶן וְלֹא נִפְדִּין עֲלֵיהֶן כָּךְ אֵין הַבְּכוֹר נִשְׁחָט עֲלֵיהֶן וְלֹא קָרֵב אֶלָּא יִהְיֶה עוֹמֵד עַד שֶׁיִּוָּלֵד לוֹ מוּם קָבוּעַ. וְכֵן אִם נוֹלָד בִּבְכוֹר מוּם עוֹבֵר הֲרֵי זֶה אֵינוֹ נִשְׁחָט בְּכָל מָקוֹם וְלֹא קָרֵב אֶלָּא יִהְיֶה רוֹעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם קָבוּעַ וְיִשָּׁחֵט עָלָיו:
הלכה ג׳
וְכֵן אִם נֶעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵרָה. אוֹ שֶׁהָרַג בְּעֵד אֶחָד. אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים. אוֹ שֶׁהֻקְצָה אוֹ נֶעֱבָד. יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ:
הלכה ד׳
יוֹצֵא דֹּפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו שְׁנֵיהֶן אֵינָן בְּכוֹר. הָרִאשׁוֹן מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פֶּטֶר רֶחֶם וְהָאַחֲרוֹן מִפְּנֵי שֶׁקְּדָמוֹ אַחֵר. אֲפִלּוּ יָצְאָה נְקֵבָה דֶּרֶךְ דֹּפֶן וְזָכָר דֶּרֶךְ רֶחֶם אֵינוֹ בְּכוֹר:
הלכה ה׳
בְּכוֹר שֶׁהוּא אַנְדְּרוֹגִינוּס אֵין בּוֹ קְדֻשָּׁה כְּלָל. וַהֲרֵי הוּא כִּנְקֵבָה שֶׁאֵין בּוֹ לַכֹּהֵן כְּלוּם. וְעוֹבְדִים בּוֹ וְגוֹזְזִים אוֹתוֹ כִּשְׁאָר הַחֻלִּין. נוֹלַד טֻמְטוּם הֲרֵי זֶה סְפֵק בְּכוֹר וְיֵאָכֵל בְּמוּמוֹ לִבְעָלָיו. בֵּין שֶׁהֵטִיל מַיִם מִמְּקוֹם זִכְרוּת בֵּין שֶׁהֵטִיל מִמְּקוֹם נַקְבוּת:
הלכה ו׳
רָחֵל שֶׁיָּלְדָה כְּמִין עֵז. אוֹ עֵז שֶׁיָּלְדָה כְּמִין רָחֵל פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח יז) "אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר" עַד שֶׁיִּהְיֶה הוּא שׁוֹר וּבְכוֹרוֹ שׁוֹר. וְאִם הָיָה בּוֹ מִקְצָת סִימָנֵי אִמּוֹ הֲרֵי זֶה בְּכוֹר וְהוּא בַּעַל מוּם קָבוּעַ שֶׁאֵין לְךָ מוּם גָּדוֹל מִשִּׁנּוּי בְּרִיָּתוֹ. אֲפִלּוּ פָּרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין חֲמוֹר וְיֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנֵי פָּרָה הֲרֵי זֶה בְּכוֹר לַכֹּהֵן הוֹאִיל וּמִין הַחֲמוֹר יֵשׁ בּוֹ דִּין בְּכוֹר. אֲבָל אִם יָלְדָה מִין סוּס אוֹ גָּמָל אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנֵי פָּרָה הֲרֵי הוּא סְפֵק בְּכוֹר לְפִיכָךְ יֵאָכֵל לַבְּעָלִים. וְאִם תְּפָסוֹ כֹּהֵן אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:
הלכה ז׳
הַמַּטִּיל מוּם בִּבְכוֹר הוֹאִיל וְעָשָׂה עֲבֵרָה קוֹנְסִין אוֹתוֹ וְאֵינוֹ נִשְׁחָט עַל מוּם זֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם אַחֵר מֵאֵלָיו. וְאִם מֵת זֶה הַחוֹטֵא מֻתָּר לִבְנוֹ לְשָׁחֳטוֹ עַל מוּם שֶׁעָשָׂה אָבִיו שֶׁלֹּא קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו:
הלכה ח׳
הִרְגִּיל לַבְּכוֹר שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם כְּגוֹן שֶׁנָּתַן דְּבֵלָה עַל אָזְנוֹ עַד שֶׁבָּא כֶּלֶב וּנְטָלָהּ וְחָתַךְ אָזְנוֹ. אוֹ שֶׁהָלַךְ בֵּין בַּרְזֶל וַעֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל זְכוּכִית כְּדֵי שֶׁתִּקָּטַע יָדוֹ וְנִקְטְעָה. אוֹ שֶׁאָמַר לְנָכְרִי לְהַטִּיל בּוֹ מוּם. הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחֹט עָלָיו. זֶה הַכְּלָל כָּל מוּם שֶׁנַּעֲשָׂה לְדַעְתּוֹ אָסוּר לוֹ לִשְׁחֹט עָלָיו וְאִם נַעֲשָׂה שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ הֲרֵי זֶה שׁוֹחֵט עָלָיו:
הלכה ט׳
אָמַר אִלּוּ נָפַל בִּבְכוֹר זֶה מוּם הָיִיתִי שׁוֹחֲטוֹ וְשָׁמַע הַנָּכְרִי וְעָשָׂה בּוֹ מוּם הֲרֵי זֶה שׁוֹחֵט עָלָיו שֶׁהֲרֵי לֹא נַעֲשָׂה בְּדַעְתּוֹ:
הלכה י׳
רְאִינוּהוּ שֶׁעָשָׂה מַעֲשֶׂה הַמַּרְגִּיל לְהַטִּיל בּוֹ מוּם וְנָפַל בּוֹ מוּם וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם נִתְכַּוֵּן לְמוּם זֶה אוֹ לֹא נִתְכַּוֵּן. הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחֹט עָלָיו. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנָּתַן לוֹ שְׂעוֹרִים בְּמָקוֹם דָּחוּק מְסֹרָג בְּקוֹצִים וְכֵיוָן שֶׁאָכַל נֶחְלַק שְׂפָתוֹ אֲפִלּוּ הָיָה חָבֵר הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחֹט עָלָיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״א
הָיָה בְּכוֹר רוֹדֵף אֶת הָאָדָם וּבָעֲטוֹ כְּדֵי לְטָרְדוֹ וַאֲפִלּוּ בָּעַט בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁרְדָפוֹ מִקֹּדֶם וְנַעֲשָׂה בּוֹ מוּם בִּבְעִיטָה זוֹ הֲרֵי זֶה יִשְׁחַט עָלָיו:
הלכה י״ב
קְטַנִּים שֶׁהִטִּילוּ מוּם בִּבְכוֹר דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וְכֵן הַנָּכְרִי שֶׁעָשָׂה לְדַעְתּוֹ הֲרֵי זֶה יִשְׁחֹט עָלָיו. וְאִם עָשׂוּ כְּדֵי לְהַתִּירוֹ לֹא יִשְׁחֹט עָלָיו:
הלכה י״ג
בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָּם יַקִּיז. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת בּוֹ מוּם. וְאִם נַעֲשָׂה בּוֹ מוּם בְּהַקָּזָה זוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁחַט עָלָיו:
הלכה י״ד
מֻתָּר לְהַטִּיל מוּם בִּבְכוֹר קֹדֶם שֶׁיֵּצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם וְיִשְׁחַט עָלָיו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם בַּיִת מִפְּנֵי שֶׁסּוֹפוֹ לְהֵאָכֵל בְּמוּמוֹ. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם אָסוּר:
הלכה ט״ו
עֵד שֶׁהֵעִיד מִפִּי עֵד אַחַר שֶׁמּוּם זֶה נָפַל שֶׁלֹּא לְדַעַת נֶאֱמָן. אֲפִלּוּ אִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר בְּפָנַי נָפַל מוּם זֶה מֵאֵלָיו וְיִשְׁחַט עָלָיו:
הלכה ט״ז
כָּל הַמּוּמִין הָרְאוּיִין לָבוֹא בִּידֵי אָדָם נֶאֱמָן הָרוֹעֶה עֲלֵיהֶן לוֹמַר מֵאֲלֵיהֶן נָפְלוּ וְלֹא נַעֲשׂוּ בְּכַוָּנָה וְיִשְׁחַט עֲלֵיהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הָרוֹעֶה יִשְׂרָאֵל וְהַבְּכוֹר בְּיַד הַכֹּהֵן. אֲבָל אִם הָיָה הָרוֹעֶה כֹּהֵן וְהַבְּכוֹר עֲדַיִן הוּא בְּיַד בְּעָלָיו הַיִּשְׂרְאֵלִי. הֲרֵי זֶה אֵינוֹ נֶאֱמָן וְחוֹשְׁדִין אוֹתוֹ שֶׁמָּא הוּא הִטִּיל בּוֹ מוּם כְּדֵי שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לוֹ:
הלכה י״ז
כֹּהֵן שֶׁהֵעִיד לְכֹהֵן אַחֵר שֶׁמּוּם זֶה מֵאֵלָיו נָפַל נֶאֱמָן וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן שֶׁמָּא הֵם גּוֹמְלִים זֶה אֶת זֶה. שֶׁכָּל הַכֹּהֲנִים חֲשׁוּדִין לְהַטִּיל מוּם בִּבְכוֹר כְּדֵי לְאָכְלוֹ בַּחוּץ וּלְפִיכָךְ אֵין נֶאֱמָנִין עַל יְדֵי עַצְמָן. אֲבָל חֲבֵרוֹ מֵעִיד לוֹ, שֶׁאֵין אָדָם חוֹטֵא לְאַחֵר. אֲפִלּוּ בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁל כֹּהֵן מְעִידִין לוֹ עַל הַבְּכוֹר אֲבָל לֹא אִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּגוּפוֹ:
הלכה י״ח
בְּכוֹר שֶׁהָיָה בְּיַד כֹּהֵן וְנָפַל בּוֹ מוּם וְהֵעִיד עָלָיו עֵד אֶחָד שֶׁזֶּה הַמּוּם מֵאֵלָיו נָפַל וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם מוּם זֶה שׁוֹחֲטִין עָלָיו אֶת הַבְּכוֹר אוֹ אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו וּבָא הַכֹּהֵן שֶׁהוּא בְּיָדוֹ וְאָמַר הֶרְאֵיתִי מוּם זֶה לְמֻמְחֶה וְהִתִּירוֹ לִשְׁחִיטָה הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא לֹא הֶרְאָהוּ וְשֶׁמָּא בְּכוֹר תָּם הוּא שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ לִשְׁחֹט קָדָשִׁים בַּחוּץ מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֲוֹן כָּרֵת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״ט
וְכֵן נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר עַל בְּכוֹר בַּעַל מוּם בְּכוֹר זֶה נְתָנוֹ לִי יִשְׂרָאֵל בְּמוּמוֹ וְלֹא נָפַל בִּרְשׁוּתִי כְּדֵי לָחוּשׁ לוֹ שֶׁמָּא הוּא הִטִּילוֹ. שֶׁהַדָּבָר עָשׂוּי לְהִגָּלוֹת וְהוּא מִתְיָרֵא שֶׁמָּא יִשְׁאֲלוּ בְּעָלָיו וְיֹאמַר תָּמִים הָיָה בְּעֵת שֶׁנְּתָנוּהוּ לוֹ:
קרית ספר · הלכות בכורות פרק ב׳
א׳
כל המומים הקבועים הפוסלים את הקדשים ונפדים עליה אם נפל א' מהם בבכור הרי זה נשחט עליו בכל מקום פ' על אלו מומין שוחטין את הבכור נפגמה אזנו וכו' ובגמרא אמאי פסח ועור כתיב שישחוט הבכור עליהם ומידי אחרינא לא דכתיב וכי יהיה בו מום פסח או עור וסמיך ליה בשעריך תאכלנו דהיינו בלא הקרבה ודריש להו בכלל ופו"כ כדא' פ"ה דהלכות ביאת המקדש. וכל שאין הקרבן מן המובחר כדכתיב מבחר נדריך ואין הקדשים נפדים ולא קרבים עליהם כך הבכור אינו נשחט עליו עד שיולד לו מום קבוע וכל בעל מום עובר אינו נשחט דכתיב מום בו בעוד מומו בו פסול ואם עבר כשר. וכן נעבדה בו עבירה או הרג בעד א' או על פי הבעלים או הוקצה לע"ז או נעבד ירעה עד שיפול בו מום דכתיב כי משחתם בהם מום בם כל שיש בו השחתה דעבירה כדכתיב כי השחי' כל בשר ודע"ז כדכתיב כי שחת עמך פסול ואי הרגו אדם הוו כרובע ונרבע ומשום דאין מומן ניכר לא יפדו עליו.
ד׳
יוצא דופן והבא אחריו שניהם אינן בכור הראשון מפני שאינו פטר רחם והאחרון מפני שקדמו אחר אפילו יצאה נקבה דרך דופן וזכר דרך רחם אינו בכור בשלהי פ"ב דבכורות משנה פלוגתא דר' עקיבא ור' טרפון דר' עקיבא סבר דבכור לדבר אחד דהיינו בכור לזכרים כי האי ולא לרחמים דלא יצא דרך רחם לא הוי בכור והבא אחריו נמי דלא הוי בכור לזכרים ואפילו יצאה נקבה דרך דופן נמי לא הוי הבא אחריו בכור ללידה שכבר יצא אחר קודם לו ובכור לדבר אחד כלומר דאינו בכור לכל לא הוי בכור לר' עקיבא כדאמ' ות"ר מכלל הצריך לפרט שהכלל צריך שיהא הפרט עמו ומפרט הצריך לכלל שהפרט צריך שיהא הכלל עמו כיצד קדש לי כל בכור יכול נקבה במשמע ת"ל זכר אי זכר יכול אפילו יצתה נקבה לפניו ת"ל פטר רחם ואמר אביי בכור לדבר אחד לא הוי בכור כר' עקיבא וה"ק אי זכר יכול אפילו יצא דרך דופן ת"ל פטר רחם דהשתא לא מצי תלמודא נסיב בכור למעוטי להאי דהא ביכור לכל דבר הוא דלא קדמו אחר בעולם ולהכי נקט פטר רחם וממילא אימעיט נמי יצתה נקבה לפניו מפטר רחם.
ה׳
בכור שהוא אנדרוגינוס אין בו קדושה כלל פרק על אלו מומין במשנ' וחכ"א אנדרוגינוס אינו בכור אלא נגנז ונעבד דבריה בפני עצמה היא ובגמרא ת"ש הזכר ולא נקבה כשהוא אומר למטה זכר להוציא טומטום ואנדרוגינוס גבי עולת בקר כתיב זכר תמים וגו' ומשמע ולא נקבה ולמטה בעולת צאן נמי כתיב זכר להוציא טומטום ואנדרוגינוס ומסקינן דאתיא כרבנן בתראי דלאו מחד זכר נפקי נקבה ואנדרוגינוס דתרי קראי כתיבי הזכר תקדיש הזכרים לה' חד לאפוקי נקבה וחד לאפוקי אנדרוגינוס דהוי בריה בפני עצמה כדאמר' טומטום הוי ספק בכור כרבנן קמאי דאמרי טומטום לא במקדש ולא במדינה במקדש לא דילמא נקבה היא ומקריבה לשם בכור ואינו מקדיש' והיא אינה קדושה בבכורה ומייתי חולין בעזרה במדינה לא דילמא זכר הוא ולית ביה מומא ואמר רב חסדא מחלוקת דקאמר רבנן בריה הוי באנדרוגינוס אבל בטומטום דברי הכל ספיקא הוא וקדוש מספקא ואסור בגיזה ואינו נשחט לא במקדש ולא במדינה כדאמר'. ואנדרוגינוס בין שהטיל מום ממקום זכרות בין ממקום נקבות שם שלהי על אלו מומין מטיל מים במקום זכרות כ"ע לא פליגי דזכר הוא כי פליגי במטיל מים במקום נקבות מר סבר חיישי' שמא נהפכה זכרותו לנקבותו ומר סבר לא חיישי' ומסיק דכ"ע אמרי' הואיל ואישתני לענין טומטום אישתני דנהפכה זכרותו לנקבותו.
ו׳
רחל שילדה כמין עז או עז שילדה כמין רחל פטור מן הבכורה פ"ב דבכורות משנה ובגמרא ופ"ק אך בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור מדמצי למיכתב אך שור דהאי ענינא בבכור משתעי דכתיב לעיל מיניה כל פטר רחם וכתב בכור לומר עד שיהא הוא שור ובכורו שור ואם היו בו מקצת סימני אמו הרי זה בכור שם במשנה ואם יש מקצת סימנים חייב ובפ"ק מפרש ר' יוחנן האי חייב דקתני מתניתין היינו חייב ליתנו לכהן אבל למזבח לא קרב דהאי דאישתני הוי מום קבוע לישחט עליו בחוץ כבכור בעל מום ששוחטו כהן ואוכלו דכיון דאישתני ה"ל מומא אפי' ילדה הפרה כמין חמור ויש בו מקצת סימני פרה הרי זה בכור לכהן משנה פ' קמא ומייתי בגמרא משנה דהתם דרחל שילדה מין עז וכו' ואם יש בו מקצת סימנים חייב אמר רב יהודה דאמר קרא אך בכור שור וגו' עד שיהא הוא שור ובכורו שור יכול אפילו יש בו מקצת סימנים ת"ל אך חלק דכל אכין ורקין שבתורה למעט ופריך והא תנא מפטר פטר הוא דקנסיב לה לפרה כדתנן שנאמר פטר חמור פטר חמור ב"פ עד שיהא הוולד חמור והנולד חמור שדומה לאמו רב יהודה דאמר כרבי יוסי הגלילי במאי קא מיפלגי תנא דידן סבר גלי רחמנא בקדושת דמין דחמור אין קידש אלא לדמיו וה"ה לקדושת הגוף דנדמה פטור ורבי יוסי הגלילי סבר גלי רחמנא בקדושת הגוף וה"ה בקדושת דמים ותנא דידן קרא דאך בכור שור מיבעי ליה למילתא אחריתי כדאמר התם ואיבעיא להו פרה שילדה מין חמור ויש בו מקצת סימנים מהו עז שילדה מין רחל ורחל שילדה מין עז הוא דכי יש בו מקצת סימנים חייבת בבכורה דהא טהורה והא טהורה הא קדושת הגוף והא קדושת הגוף הכא דהא טהורה והא טמאה הא קדושת הגוף והא קדושת דמים לא או דילמא כיון דאידי ואידי בני מקדש בבכורה קדוש ואת"ל כיון דאידי ואידי בני מקדש בבכורה קדוש חמור שילדה מין סוס מהו הכא לאו בת מקדש בבכורה הוא או דילמא כיון דמין טמאה הוא קדוש ואת"ל כיון דמין טמאה הוא לאו שינוייא יתירא וכי אית ביה מקצת סימני חמור קדוש פרה שילדה מין סוס מהו הכא ודאי הא טהורה והא טמאה הא בת מקדש שבבכורה והא לאו בת מקדש בבכורה או דילמא סימנין מילתא חשובה היא דאף על גב דאשתני כולי האי מחייבי ליה מקצת סימנין בבכורה ת"ש וכו' ולא איפשטא בעיין ולהכי הוי ספק בכור ויאכל לבעליו ואם תפסו כהן אין מוציאין אותו מידו.
ז׳
המטיל מום בבכור קונסין אותו מדרבנן עד שיפול בו מום אחר מאיליו ואם מת לא קנסו בנו אחריו פרק כל פסולים המוקדשין במשנה כחכמים ובגמ' לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן. כל מום שנעשה לדעתו אסור לו לשחוט עליו. שם במשנה שמע הגוי שאמר אלו נפל בו מום הייתי שוחטו ועשה הגוי בו מום הרי זה שוחט עליו שם זה הכלל דשלא לדעתו מותר לאתויי מאי לאתויי מסיח לפי תומו וכל שהוא לדעת אסור לאותויי גרמה וגרמת מום נמי אסיר מדאוריתא דתניא התם כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום מנין שלא יביא דבלה ובצק ויניחנה על אזנו כדי שיבא הכלב ויטלנו ת"ל כל מום היה בכור רדפו ובעטו שם במשנה היה בכור איל מנגח ורדפו לאדם לנגחו ובעטו אדם לבכור ועשה בו מום הרי זה שוחטין עליו אמר רב פפא ל"ש אלא שבעט בשעת רדיפה אבל לאחר רדיפה לא פשיטא מהו דתימא צעריה הוא דמדכר דרדפו קמ"ל. והרב ז"ל כתב ואפילו בעט בו מפני שרדפו מקודם ישחט עליו ולא ידעתי מאין לו דהא אמר רב פפא ל"ש וכו' ואיפשר שמצא כתוב אמר רב פפא ואפילו בעטו אחר רדיפה דצעריה הוא דמדכר. אח"כ מצאתי באשר"י איכא דאמרי אמר רב פפא לא תימא בשעת רדיפה אין לאחר רדיפה לא אלא לאחר רדיפה נמי מ"ט צעריה הוא דמדכר הרמב"ם ז"ל פסק כלישנא בתרא ולא ידענא טעמא מאי דבשל תורה הוא ואיפשר דהיינו טעמא אף על גב דאיסור הטלת מום הוי מדאוריתא מה שאינו נאכל באותו מום הוי מדרבנן עכ"ל נראה שדלגו בדפוס התלמוד א"ד אמר רב פפא וכו'. קטנים וגוי שהטילו מום בבכור דרך שחוק לדעתם ישחט עליו ואם כדי להתירו לא ישחט שם במשנה במעשה דקסדור וכו' ובקטנים שקשרו זנבות טלאים וכו'.
י״ג
בכור שאחזו דם יקיז שם במשנה פלוגתא דרבי יהודה ור"ש וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחוט עליו ובבריתא פלוגתא דר"ש ורבנן ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ש דבריתא דאמר אף ישחט על אותו המום כיון דלא היה דעתו ליטול בו מום אלא כדי שלא ימות לא קנסינן ליה. מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם וישחט עליו שם על מתני' דהיה בכור רודפו וכו' מימרא דרב יהודה וטעמא דבכור אינו קדוש עד שיקדשהו רחם כדכתיב פטר רחם דהא יוצא דופן אינו בכור כדאמ' לעיל ובזמן שבית המקדש קיים אסור כדמשמע פרק בתרא גבי מעשר בהמה דפריך אי הכי בכור נמי לא ליקדש בזמן הזה ומשני ברחם קדוש ואיפשר כדרב יהודה דאמר דמותר להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם משמע דהא דרב יהודה בזמן הזה איתמר ובריש פרק כיצד מערימין בתרומה פרכינן על הא דרב יהודה ומשנינן אמר לך רב יהודה כי קאמינא אנא בזמן הזה דלא חזי להקרבה ואשה נאמנת לומר מום זה מעצמו נפל וישחט עליו שם פ' כל פסולי המוקדשין רשב"ג אומר אפילו בנו אפילו בתו ועד מפי עד בבכור רב אמי אסר ורב אשי שרי ותניא אין עד מפי עד כשר אלא לעדות שהאשה כשרה לה ובעדות בכור אשה כשרה דהלכה כרשב"ג כדאמ'..
ט״ז
כל המומין הראוים לבא בידי אדם רועה נאמן לומר מאיליהם נפלו שם במשנה רועים ישראל נאמנים רועים כהנים אינם נאמנין ובגמרא רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר רועי ישראל בי כהנים נאמנים אפילו עומדים בבית הכהנים שהבכור שלהם דללגימא שישקר זה מפני שישחטוהו הכהן ויאכל אותו ממנו לא חיישינן רועה כהנים בי ישראל אין נאמנים מימר אמר כיון דטרחנא ביה לא שביק לדידי ויהבי לאחריני וה"ה כהן לכהן דחיישינן לגומלין וכו' וחד אמר וכו' וסבר ת"ק כרבי יהושע בן קפיסאי דאמר בכור בי כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו אבל כהנים שבביתו לא והיינו דקאמר ת"ק רועי כהנים בין בי ישראל בין בי כהנים אין נאמנים אבל כהנים דעלמא נאמנים אפילו בבכורות דכהנים דלא חיישינן לגומלין אלא ברועה כהן דקאי גבי ישראל או גבי כהן כדאמ' ואין אדם חוטא ולא לו אי ליתיה גביה אפילו בניו ובני ביתו כרשב"ג דאמר ר"נ דהלכתא כותי' אבל לא אשתו מפני שהיא כגופו שם אשתו כגופו דמיא. כהן נאמן על מום בכור שבידו לומר שמומחה התירו שם במשנה ובגמרא דלא חשידי לאכול קדשים בחוץ וכן נאמן לומר על בכור שבידו במומו נתנו לו ישראל שם מימרא דרב דכל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי דמתירא שמא ישאלו את בעליו ויאמרו תמים היה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות בכורות פרק ב׳
ד׳
יוצא דופן והבא אחריו שניהן אינן בכור כו'. הנה בדעת ר' טרפון דסבר בכור לדבר אחד הוי בכור ומספקא ליה בהא סוף פרק ב' נראה דאע"ג דפטר רחם כתיב סבר דביוצא דופן אימור קדוש משום דסבר א"א לצמצם וא"כ לא מסתברא ליה למידרש קרא דהזכרים ביצאו שני ראשים כאחד וע"כ דריש קראי כל פטר רחם לד' זה הנולד מן הרחם הראשון כדרכו וכל פטר שגר בהמה פירוש ולד הנולד ונשלח מן האם ראשון ואף שאינו נפל קרוי שגר כמו שגר אלפיך [לשון רש"י] וזה פטר הבהמה רק בכח ההולדה אבל לא מן הרחם וזה יוצא דופן, הזכרים תקדיש לד' פירוש שראשון יצא מן הדופן והשני מן הרחם שני הזכרים תקדיש לד', אבל יצאתה נקיבה לפניו דלית ביה לא פטר רחם ולא פטר שגר ודאי לא קדוש בבכורה ומסולק קושיית תוס' שם ד"ה רישא, ולכן ר"ש אף דסבר (בדף מ"ז) גבי בכור אדם דלדבר אחד הוי בכור אבל פטר רחם מיהא בעי דבאדם לא כתיב פטר שגר, ותוס' שם נדחקו, ומש"כ נכון:
ז׳
המטיל מום בבכור הואיל ועשה עבירה קונסין אותו ואינו נשחט על מום זה עד שיפול בו מום אחר. רש"י פירש במשנתינו דהצורם אוזן לא ישחוט דבכהן קא מיירי, ונראה מדבריו דאם עשה הישראל בו מום ישחוט עליו הכהן, דלכהן לא קנסוהו עבור הישראל, וצ"ל דשאני מקטנים ועו"ג דנתכוונו להתיר דאסרו חכמים משום דלאו בני חיובא נינהו וא"כ יטילו מומים בכל הבכורות לכן כדי למיגדר מילתא שיזהרו הכהנים בבכוריהן אסרו חכמים לשחוט על מום זה, אבל ישראל גדול דבר חיובא ומוזהר בעצמו על הטלת מום דרחמנא גדרה בעדו רק שנקנוס אותו שלא ישחוט עליו זה דוקא בכהן עצמו שעבר והטיל בו מום אבל משום ישראל לא קנסוהו לכהן דלישראל אין פסידא בזה דלא ישחוט עליו. וכיו"ב שיטת רבינו בהלכות שבת פ"ו דבעו"ג בעי כדי שיעשו ולא בישראל דבני חיובא. ובאמת אפשר לפרש דרש"י סבר דאם הישראל עשה מום גם ר"א סבר דלא קנסוהו שלא ישחוט עולמית דמה לן לקנוס לכהן עבור ישראל, אבל לשחוט על אותו מום אף אם עשאו ישראל הלא אין צריך הכהן להרוויח בדבר עבירה ויהא דומה כאילו לא נעשה העבירה ולכן צריך להמתין על מום אחר, אבל לר' אליעזר דאסר לשחוט לעולם זה קנס גמור ואין לקנוס לכהן עבור הישראל, אבל א"כ הא דמסיק דאם מת לא קנסוהו לבנו אחריו אלמא דלא קנסו רק להחוטא לבדו א"כ אם הישראל עשה המום אין לקנוס בזה לכהן וגדולה מזו כתב רש"י בביצה (דף כ"ז) בשחטו ישראל אחר שלא ע"פ מומחה לא קנסוהו לכהן משום אחר יעו"ש באורך. וזה שפירש דמתניתין דוקא דאינה חשובה יותר מראית טריפה רק דלכהן קניס ובבכורות פירש באופן אחר כדמוכח שם ועיין ברא"ש בשם רמב"ן שם: לכן נראה לפרש דרש"י פירש כן לפום מה דמסיק לעיל ריש פרק עד כמה דבבכור ליכא טובת הנאה לבעלים דאסור לישראל ליקח סלע מאחד כדי ליתנו לבן בתו כהן, א"כ אין לישראל שום קנסא בהא דלא ישחטו הבכור על מום זה לכן משום זה לא קנסוהו לכהן, אבל רבינו דפסק בפי"ב מהלכות תרומות דישראל רשאי ליקח סלע מישראל אחר כדי ליתנו לבן בתו כהן א"כ אית ליה ממונא בגויה דבכור ומיגו דהוי קנסא לדידיה במה דלא ישחטו עליו ויפסידו אותו הסלע שיקח מאבי אמו של כהן לכן גם הכהן אסור לשחוט על מום זה, דאל"ה ירוויח הישראל ונמצא דאם הישראל הבעלים עשו בו מום תלוי בזה שבארנו דפליגי בזה הטור ורבינו ז"ל ודוק. ולפ"ז אם ישראל אחר יצרום אוזן בכור ודאי שרי להכהן והוי כמו בשבת דלא בעי כדי שיעשו בישראל שבישל לאכול לאחרים יעו"ש. אמנם בפסקי מוהרא"י סימן קס"ט כתב דאין חילוק בין שישראל אחר מצוה לעו"ג או הבעלים ודאי דאסור. ואולי אפשר לחלק דמוהרא"י מיירי היכי דהמום נעשה ע"י אמירה לגוי דכתב החות יאיר סימן ל"א דכו"ע חשידי בזה דלא חשיב להו איסורא קנסינן כמו בקסדור ותינוקת, אבל היכי דישראל אחר עשה מום בידים דלא שכיח זה דאין אדם חוטא ולא לו אפשר דמותר לשוחטו ודוק:
י״ג
בכור שאחזו דם יקיז ובלבד שלא יתכוון לעשות בו מום כו'. ירושלמי פסחים סוף פ"ק תמן תנינן הבכור שאחזו דם אפילו מת אין מקיזין לו את הדם דר"י וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום כו' ר"ש אומר יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום ר"א בשם ר"א אתיא דר"י כר"ג [בחבית שנולד לה ספק טומאה דאמר אל יחדש בה דבר כן אמר ר"י אל יקיז דם ויניחנה כמו שהיא] דרבנן כר' אליעזר [שכמו דר"א אמר אם היה מגולה יכסנה אלמא חיישי לתקנה כן אמרי רבנן יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום כמו התם שלא יטמאנה] דר"ש כמו ר' יושע, [כמו שר"י אמר שמניחה במקום התורפה כו' ומייתי לה לידי טומאה כן ר"ש אמר שיקיז אעפ"י שהוא עושה בו מום] תני בשם ר"ש יקיז אעפ"י שהוא מתכוון לעשות בו מום ואתיא כר' יושע אחרינא [פירוש בחבית שנשברה בגת העליונה והתחתונה טמאה כו' ר' יושע אמר יטמאנה ביד וזהו כר' שמעון בברייתא דיקיז אעפ"י שמתכוון לעשות מום] א"ר בון בר חייא קומי ר' זעירא תיפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן כר' שמעון, והוא תמוה מאוד באין פותר. והנ"ל פירושו פשוט ע"פ מה דאמר לעיל מאי כדון אמר ריב"ב תמן כדי לחוס על נכסיהן של ישראל, פירושו כמו דאמר בבלי משום הפסד חולין דכיון דאין בתחתונה כדי להעלות אישתכח דיפסדו החולין והתרומה תלך לאיבוד לכן מותר לטמאותה ולהצילה שלא תתערב בחולין. והנה במנחות פרק התכלת (דף מ"ח) תני ר"ח כו' שחט ארבעה כבשים על ב' חלות מושך שנים מהם וזורק דמן שלא לשמן שאם אי אתה אומר כן הפסדת את האחרונים א"ל ר' יוחנן וכי אומר לו לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה ושקיל וטרי ומסיק עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בשבת אמרינן עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בחול לא אמרינן, ובתרתי מילי לא אמר והתנן חבית שנשברה בגת כו' ר' יהושע אומר יטמאנה ביד אלמא אמרינן חטא בתרומה כדי שתזכה בחולין [רש"י] שאני התם דלטומאה קא אזיל, א"כ הכא דהבכור אם לא יקיזו לו דם קא מיית ואזיל לאיבוד דמיין להדדי בכור לחבית של תרומה, אך בכ"ז לא דמי כי גם בכור הוא עמוד וחטא בבכור כדי שתזכה בבכור כי אם לא יקיז דם ימות הבכור ויפסיד כולו וכי מקיז דם עושה בו מום, ובתרומה הוא אם לא יטמא התרומה יופסד החולין שהתרומה תפסד כיון שהיא משקה ואינה צריכה הכשר ותטמא ותשרוף ובין כך וב"כ תשרף התרומה ואין ההצלה לתרומה מעלה ומוריד רק לחולין שבגת התחתונה א"כ הוא עמוד וחטא בתרומה עבור שתזכה בחולין ובכה"ג לא שמענו לר' שמעון, ואפשר דר"ש סבר כר"א בתרומה דתרד ותטמא ואל יטמאנה ביד, ע"ז אמר תיפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן [ולר"ש] כצ"ל, כי בכה"ג אם יקיז דם יעשה מום בקדשים ואם לא יעשה בו מום ולא יקיז דם וימות לא יהיה פסידא להקדש כלל רק שהבעלים יביא אחר, א"כ בעשייתו בו מום ירוויח ממון של הבעלים ואז דומה להך דחבית דמטמא התרומה בשביל הפסידא דחולין והוא עמוד וחטא בדבר זה כדי שתזכה במילי אוחרי, כי בהאי גוונא דמי לר"י דיטמאנה ביד וזה פירוש נכון והיה צ"ל לר"ש, אך שיטפא דלישנא דלקמן פרק כ"ש ה"ב אמר ר' בון ב"ח קומי ר"ז תיפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן וכר"ש, דשם שייך האי לישנא נקיט לי' גם הכא ודוק: ודע דכפי שיטת הירושלמי כל חידושו דר' שמעון בברייתא דאפילו מתכוון לעשות בו מום שרי וזה קרוב קצת למה שפירשו תוס' שם בבכורות, ודלא כפסק רבינו שדוקא אם אינו מתכוין, רק שברייתא מחדש דאם נעשה בו מום מותר לשחוט עליו ולזה פסק שמואל כוותיה משום דסבר כוותיה בדבר שאינו מתכוין, וטעמא דרבנן דפליגי עליה דר"ש משום דסברי דבר שאינו מתכוין אסור, ובפירוש המשנה פירש דבעינן שלא יהא מוכרח להיעשות מום ע"י הקזה זו דא"כ הוי פסיק רישא ולא שרי ר"ש, ולפי הירושלמי ר"ש שרי אפילו במתכוין, רק דבירושלמי לשון אחר בדברי ר"ש דברייתא, ר"ש אומר יקיז אע"פ שהוא מתכוין לעשות בו מום, וא"ש מה דמפרש ר"י טעמיה דר"ש מקרא דתמים יהיה לרצון דשרי להטיל מום מה"ת בבע"מ, אבל לשיטת רבינו בבבלי דרק באינו מתכוין שרי ובאופן דלא הוי פסיק רישא למאי מועיל קרא הלא בכל האיסורים של תורה שרי ר"ש דבר שאינו מתכוין, ועיין ביאורי הגר"א סימן שי"ג אות ט' בזה, ודוק בכ"ז:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות בכורות ב׳, מתוך הלכות בכורות שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
