רמב״ם - הלכות עבודת יום הכפורים · פרק ג׳

שני הגורלות אחד כתוב בה לה' ואחד כתוב בה לעזאזל והן כשרין מכל דבר ושניהם שוים פרק הממונה תנו רבנן גורלות גורלות של כל דבר יכול יתן שנים על זה ושנים על זה והכי קאמר קרא ונתן על כל אחד משניהם גורלות דמשמע שנים תלמוד לומר גורל אחד גורל אחד אין כאן לכל אחד אלא גורל אחד אין כתיב שם אלא על אחד מהם ועזאזל על אחד מהם יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה ושל שם ושל עזאזל על זה לקיים על כל אחד מהם ונתן גורלות שנים ואי זה שירצה יעשה לשם תלמוד לומר אחד ממשמע שנאמר גורל יודע אני שהוא אחד וכי כתיב אחד לדרשא כתיב אם כן מה ת"ל גורלות שיהיו שוין שלא יעשה אחד של כסף ואחד של זהב אחד גדול ואחד קטן וגורלות דמרבינן כל דבר לא איצטריך אלא לגורל של שם שמצינו בציץ שהשם כתוב עליו והוא של זהב יכול אף זה כן תלמוד לומר גורל גורל ריבה ריבה של זית ריבה של אגוז ריבה וכו'.

היכן מגריל במזרח העזרה בצפון המזבח שם במשנה וטעמא שיהיו בתוך חלל העזרה כדכתיב והעמיד אותם לפני ה' ואף על גב דלא שחיט ליה הכא מכל מקום כל מעשיו טעונים צפון.

ההנחה מצוה ואינה מעכבת וההגרלה מעכבא פרק טרף אמר רבי ינאי עליית גורל מתוך קלפי מעכבא עבודה שאין השעירים מתפרשים זה לשם וזה לעזאזל אלא על פי הגורל לפיכך צריך לראות אי זו עלה בימין ויהא שעיר של ימין נקבע בו ואיזה עלה בשמאל ויהא שעיר של עזאזל נקבע בו דכתיב אשר עלה עליו הגורל דהיינו ימין בימין ושמאל בשמאל דהכי משמע עליו וכתיב ברישא גורל אחד לה' דהיינו של ימין דסליק ברישא כבזמן שמעון הצדיק והנחה אינה מעכבת שאפילו לא הניחו הגורל על השעיר אינה מעכבא שהרי הוקבע של ימין בגורל שעלה בימין ושל שמאל בגורל שמאל ורבי יוחנן אמר אף עליה אינה מעכבת וסליק בתיובתא בשלהי שמעתין ורבי ינאי אף על גב דאית ליה דרבי יהודה דפליג ארבי נחמיא ואמר דלא כתיבא חוקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים והגרלה מבחוץ היא ולא מעכבא שאני הכא דתנא בה קרא דאף על גב דחקה לאו עלה קיימא לעכב מעכבא שהרי שנה בה הכתוב לעכב ומקרא יתירא נפקא לה עיכובא דכתיב אשר עלה אשר עלה תרי זמני ומשום דלא תנייה בה קרא בלשון ציוי איצטריך קרא דועשהו חטאת לומר דגורל עושה אותו חטאת ואין השם עושה אותו חטאת אם קרא לו שם בלא גורל אלמא הגרלה מעכבא ואי לא תני ביה קרא לא הוה דרשינן ועשהו אלא למעוטי דלא מהני הגרלה בעלמא כי ההוא דיגאלנו לזה ולא לאחר כדכתבו התוספות התם לפיכך הנחה כשרה בזר ועליית הגורלות מן הקלפי פסולה בזר כיון דמעכבא כדילפינן.

וקושר לשון של זהורית משקל שני סלעים פרק טרף אמר רבי יוחנן שלשה לשונות שמעתי של פרה ושעיר המשתלח ומצורע אחת משקל עשרה זוז ואחת משקל שני סלעים ואחת משקל שקל ואין לי לפרש כי אתא רבין פירשה משמיה דרבי יונתן של שעיר המשתלח דבעיא חלוקה משקל שני סלעים ואתה חוצהו חציו בסלע וחציו בין שתי קרניו לראות אם הלבין כדכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו והיינו מדרבנן בעלמא לסימנא. ושוחט את פר החטאת אשר לו ואת השעיר שעלה עליו הגורל לשם כדכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו וכתיב ושחט את שעיר החטאת אשר לעם. ומכניס דמן להיכל ומזה מדם שניהם ארבעים ושלשה הזיות מדם הפר שמנה הזיות בקדש הקדשים בין שני בדי הארון קרוב לכפרת בטפח אחת למעלה ושבע למטה ואחר כך מדם השעיר גם כן שמנה אחת למעלה ושבע למטה וחוזר ומזה בהיכל על הפרכת מדם הפר שמנה אחת למעלה ושבע למטה וחוזר ומזה כן מדם השעיר שמנה אחת למעלה ושבע למטה ואחר כך מערב ב' הדמים פר ושעיר ומזה משניהם ארבע הזיות על ארבע קרנות מזבח הזהב שבהיכל ושבע על אמצעו של מזבח זה פ' הוציאו לו משנה ובגמרא מנה"מ דאינו מזה על הכפרת אותן שתים אחת של מעלה בפר ואחת של מעלה בשעיר על גג הכפרת ממש א"ר זירא אמר קרא בשעיר והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת לא יאמר למטה בשעיר דהיינו ולפני הכפרת דסוף סוף גמר ממטה דפר שהרי לא פורש בו כמה הזאות וילפינן ליה לקמן ממטה דפר דכתיב ביה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים וכיון דסוף סוף יליף מיניה לישתוק קרא מיניה וליגמר לכולה מילתא דמטה דשעיר ממטה דפר דאיתקיש להדדי דכתיב ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר דבשלמא למעלה דידיה איצטריך דמפורש בו אחת דכתיב והזה אותו על הכפרת ואותו חדא משמע ובמעלה דפר לא פורש אחד וא"כ מטה דשעיר למה נאמר לאקושי ליה למעלה דשעיר ולומר על הכפרת כלפני הכפרת מה לפני דלאו נוגע ממש בכפרת דלפני על הארץ משמע אף על גב דלאו ממש נוגע בכפרת אלא לענין שיהא מצדד ידו למטה ולמעלה דפר אף על גב דלא הוה צריך דסוף סוף גמר ממעלה דשעיר שפי' בו אחת אפ"ה איצטריך לכדתניא דבי ר' אליעזר בן יעקב כל מקום שנאמר פני אינו אלא קדים כדכתיב על פני הכפרת קדמה. ואחת למעלה ושבע למטה ילפינן לה הכי התם ת"ר והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת למדנו כמה למעלה בשעיר אחד דאותו חדא משמע כדאמר' למטה בשעיר איני יודע כמה הרי אני דן נאמרו דמים למטה בפר ונאמרו דמים למטה בשעיר מה למטה דפר שבע כדכתיב ולפני הכפרת יזה שבע פעמים אף למטה בשעיר שבע ודנין מטה ממטה וכתיב נמי ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר שאין ת"ל כאשר עשה שהרי אף כאן בשעיר פורש והזה על ולפני ומה ת"ל כאשר עשה שיהו כל עשיותיו שוות כשם שלמטה בפר שבע כך למטה בשעיר שבע למדנו למטה בפר ובשעיר שבע למעלה בפר איני יודע כמה הריני דן נאמרו דמים למעלה בשעיר ונאמרו דמים למעלה בפר מה למעלה בשעיר אחת כדכתיב אותו אף למעלה בפר אחת ודנין מעלה ממעלה וכתיב נמי ועשה את דמו כאשר עשה שאין ת"ל כאשר עשה אלא לשיהיו כל עשיותיו שוות כשם שלמטה בפר שבע כך למטה בשעיר שבע כדאמר' וכשם שלמעלה בשעיר אחת כך למעלה בפר אחת הזאות דהיכל שמנה דפר ושמנה דשעיר ילפינן לה התם הכי ת"ר וכן יעשה לאהל מועד מה ת"ל כשם שמזה לפני לפנים כך מזה בהיכל מה לפני לפנים אחת למעלה ושבע למטה משניהם כדילפינן כך בהיכל שמנה אחת למעלה ושבע למטה בפר ובשעיר דבתר תרוייהו כתיב האי קרא ואע"ג דאין למדין בקדשים היקש מן ההיקש והכא פר ושעיר ילפי מהדדי כדאמר' והיכי ילפינן מינייהו להזאות שבהיכל אפ"ה מקומות הוא דגמרי מהדדי ואין זה היקש הלמד מן ההיקש שהרי בהקש ראשון בהמות למדו זו מזו כאשר עשה לדם הפר ובהיקש השני לא הוקש שום דבר לאחת מן הבהמות ללמוד הימנה מה שלמדה בהיקש מחבירתה אלא המקומות הוקשו זה לזה וכן יעשה לאהל מועד כאשר כפר על הקדש והקדש לא למד כלום מתחלה בהקש אלא הפר הוקש לשעיר והשעיר לפר במתנות הקדש ואבע"א חוץ מפנים בחד זמנא גמר מה שכתוב בו בפי' ומה שלמד בהיקש דכיון דהוצרך ללמוד ממנו את המפורש בו למד הכל בבת אחת הזאות דמזבח הזהב ילפינן להו נמי התם דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וכו' מדם הפר ומדם השעיר שיהו מעורבין כר' יאשיה דאמר אף על גב דלא כתיב יחדיו כמאן דכתיב יחדיו דמי וכתיב נמי וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה ולא שתים דפר ושעיר אלא הכל בבת אחת ועל קרנות המזבח סביב היינו ד' הזיות על ד' קרנות והזה עליו מן הדם שבע הזאות על גגו כדכתיב עליו. והזאות של לפני לפנים והיכל היה מונה אחת אחת ואחת אחת ושתים וכו' מ"ט ר' אלעזר אמר שלא יטעה בהזאות ורבי יוחנן אמר אמר קרא ולפני הכפרת יזה שאין ת"ל יזה ומה ת"ל יזה לימד על הזאה ראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת דמשמע שיהא מונה הזאה ראשונה עם כל הזאה והזאה של ז' פעמים דכתיב יזה שבע פעמים וכתיב חקה לעיכובא ואיכא בינייהו דלא מנה ולא טעה. ולא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף דבביאת פנים כתיב אל פני הכפרת אשר על הארן מדכתיב אל פני ולא על פני משמע שאינו מתכוין לא למעלה וכו' דעל פני משמע למעלה אל פני לא משמע לא למעלה ולא למטה ובגמרא תנא כשהוא מזה אינו מזה על הכפרת על גגה אלא כנגד עביה ולא היו דמים נוגעי' בה וכשהוא מזה אחד למעלה מצדד גב ידו למטה ומזה כלפי מעלה וכשהוא מזה השבע למטה מצדד ידו למעלה ומזה למול פניו אחד גבוה ואחד בנמוך הימנה וכולן נופלות לארץ כל אלו המ"ג הזיות טובל אצבעו בדם טבילה על כל הזיה לא שיזה ב' הזיות מטבילה א' ושיירי הדם שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון משנה פרק הוציאו לו ובגמרא דאמר קרא גבי פר כהן משיח ואת כל דם הפר ישפוך ותניא בת"כ הפר לרבות פר יום הכיפורים שיהו שייריו נשפכין ליסוד אשר פתח אהל מועד זה יסוד מערבי.

ואחר כך משלח את השעיר ביד איש המוכן להוליכו כדכתיב וכלה מכפר וגו' וסמך ושלח ביד איש עתי וגו' איש עתי המוכן לכך מבעוד יום. והכל כשרים להוליכו אלא שעשו הכהנים קבע להוליכו משנה שם ובגמרא ת"ר איש להכשיר את הזר דמהו דתימא כפרה כתיבא ביה קמ"ל. עתי שיהא מזומן לכך מאתמול עתי ואפילו בשבת דמשמע בעתו ובמועדו ישלחנו ולא יעבור ואפילו בשבת ובטומאה וקמ"ל דאם חלה השעיר מרכיבו על כתפו ואם נטמא המשלח נכנס טמא לעזרה ומשלחו שהכהן מוסרו לו שם ואם כשל כחו בדרך וצריך לאכול אוכל דכיון דכתיב ושלח ביד איש עתי המדברה אם כשל כחו ולא יוכל לשלחו מעכב כפרתן של ישראל הילכך דחי עינוי יום הכיפורים ומעולם לא הוצרך אדם לכך כדאיתא התם. וכשהגיע לשם דוחפו לאחוריו ונעשה איברים פרק שני שעירים ת"ר עזאזל שיהא עז וקשה אל לשון קשה יכול בישוב ת"ל במדבר ומנין שבצוק והוא הר זקוף תלמוד לומר גזרה חתוכה. ובא ויושב לו תחת סוכה האחרונה דשילוחו הוא דהותר ולא חזרתו. וחוזר כ"ג אצל הפר והשעיר העומדים לישרף ומוציא את אימוריהם להקטירם על גבי המזבח שם במשנה וכתיב את חלב החטאת יקטיר המזבחה דהיינו אימורי פר ושעיר יקטיר המזבחה על מזבח החיצון דאלו בפנימי כתיב לא תעלו עליו קטרת זרה. ומחתך שאר בשרן חתיכות גדולות מעורות זו בזו כמין קליעה ואינו (מפרש) [מפרק] אותן שם לא היה מנתחן ניתוח בשר עולה שהוא מופשט מן העור קודם ניתוח כדכתיב והפשיט ונתח אלא עור ע"ג בשר ואינו מפשיטן מה"מ דתניא רבי אומר נאמר כאן עור ובשר ופרש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם ונאמר בפר כהן משיח עור ובשר ופרש ואת עור הפר ואת כל בשרו על ראשו ועל כרעיו וקרבו ופרשו מה להלן על ידי ניתוח ולא על ידי הפשט אף כאן על ידי ניתוח ולא על ידי הפשט והתם מנא לן דתניא וקרבו ופרשו והוציא מלמד שמוציאו שלם יכול ישרפנו שלם נאמר כאן ראשו וכרעיו ונאמר להלן בעולה ראשו וכרעיו בהקטרתה והקרב והכרעים מה להלן על ידי ניתוח אף כאן על ידי ניתוח אי מה להלן על ידי הפשט אף כאן על ידי הפשט תלמוד לומר וקרבו ופרשו הקיש עור ובשר דכתיב ואת עור הפר ואת כל בשרו להוצאת קרבו ופרשו דאכולהו כתיב והוציא את כל הפר וגו' מה פרשו בקרבו אף בשרו בעורו כתיב והוציא והדר ושרף מה הוצאתו בשרו בעורו אף שריפתו כן.

כיון שהגיע שעיר למדבר יצא כ"ג לעזרת נשים לקרוא בתורה ובזמן קריאתו שורפין הפר והשעיר דאין רשאי להתחיל בעבודה אחרת עד שיגיע שעיר למדבר דכתיב ושלח את השעיר למדבר ואח"כ ואת חלב החטאת וגו' ואת פר החטאת וגו' ושרפו באש וגו' וקריאה זו אינה עבודה לפי' אם רצה לקרות בבגדי חול קורא וילפינן לה להאי קריאה ממילואים דאמרינן בפרק קמא מנין שאף מקרא פרשה מעכב ת"ל ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' אפילו דיבור מעכב והכא נמי קורא בענינא דיומא ואפשר דמדרבנן בעלמא הוי אסמכתא. ומברך לפניה ולאחריה לפניה מן התורה כדילפינן בדוכתיה ומוסיף לאחריה שבע ברכות כדאיתא ריש פרק בא לו:

טרף בקלפי והעלה שני הגורלות בשתי ידיו לשם שני השעירים ופותח ידיו אם של שם עולה בימינו הסגן אומר אישי כהן גדול הגבה ימינך, ואם בשמאל עלה ראש בית אב אומר לו אישי כהן גדול הגבה שמאלך ונותן שני הגורלות על שניהם של ימין על ימין ושל שמאל על של שמאל, ואם לא נתן לא עיכב אלא שחיסר מצוה, שההנחה מצוה שאינה מעכבת וההגרלה מעכבת אע"פ שאינה עבודה, לפיכך ההנחה כשרה בזר והעליית הגורלות מן הקלפי פסולה בזר. והעליית הגורלות, כתב הלח"מ משמע מדברי רבינו דמשום דמעכבה פסולה בזר, וקשה דבפ' טרף בקלפי דף מ"ב אמר דשחיטת פרו לרב כשרה בזר, ופריך הא כתיב אהרן וחוקה ומשני שחיטה לאו עבודה, משמע דלדידן דקיי"ל דכשרה בזר מוכח דאע"ג דמעכבא כיון דלאו עבודה היא כשרה בזר, ה"נ בהגרלה דלאו עבודה היא אע"ג דמעכבא ליתכשר בזר, וכתב הלח"מ דשחיטה לא דמי להכא דשחיטה לאו עבודה היא כלל שנוהגת גם בחולין, משא"כ בהגרלה דלא קרי לה שאינה עבודה אלא משום דאיכא מ"ד דכשרה בסגן כדפירש"י דף ל"ט. והנה עיקר דברי הרמב"ם כבר הביא בהר המוריה שמפורש כן בירושלמי פ"ד הל' א' דכיון דמעכבת פסולה בזר, אך עלינו ליישב מה שהקשה הלח"מ משחיטה דמעכבא וכשרה בזר, ומה שכתב הלח"מ בטעמא דהגרלה לאו עבודה מד' רש"י דאיכא מ"ד דכשרה בסגן אינו מבואר כלל, דאיך אפשר לומר להלכה טעם זה דהוא דלא כמתני' דלא סברה כן, ולהדיא אמר הגמ' מתני' דלא כי האי תנא, וכן לא כתב הרמב"ם כן, ומה שכתב כן רש"י אינו ליתן טעם דמשו"ה לאו עבודה היא, אלא בתורת הוכחה דמוכח מזה דלא אמרינן בזה דחוקה דכתיב ביוה"כ מעכב בהגרלה ולהכי אמר התם דשנה הכתוב לעכב, אבל עכ"פ עיקר הטעם הוא משום דהגרלה מצד עצמה אינה עבודה, וגם מה שכתב דטעמא דשחיטה לאו עבודה הוא משום שנוהגת גם בחולין, כבר כתבתי בפ"א הל' ב' דאינו מיושב כיון דשחיטת חולין כשרה במתעסק, ושחיטת קדשים בעינן כונה לשחיטה, ומה דשחיטה בזר כשרה זהו מקרא דוהקריבו בני אהרן הכהנים דמקבלה ואילך מצות כהונה, ומה דשחיטה לאו עבודה היא אפשר לומר דהוא מהך טעמא גופא דכיון דגילתה תורה דכשרה בזר אף שהוא מד' עבודות הקרבן, אבל לאו עבודה היא לגבי להצריך כהונה שאינה מעבודות כהונה. ובטעמא דהגרלה לאו עבודה היא נראה דההגרלה הוא עוד קודם שהוקבע ונתקדש השעיר לשם, לכן לא תוכל להתחשב מעבודות הקרבנות, וראיתי אח"כ שכן כתב המאירי בדף ל"ט בד"ה הגרלה וז"ל ומתוך כך ההגרלה ר"ל העלאת הגורלות מתוך הקלפי פסולה בכל אדם אע"פ שאינה עבודה גמורה שהרי אינה אלא כעין הקדש, ועד שהוקדש אין שם עבודה עליו, ואעפ"כ הואיל ומעכבת פסולה בזר. לכן נראה דטעמא דהגרלה דכיון דמעכבא פסולה בזר ולא דמי לשחיטה דשחיטה שאני דאיכא גזה"כ דמקבלה ואילך מצות כהונה, אבל הגרלה אף שהוא עוד קודם שחיטה ובודאי אין על זה דין כהונה, שמתחלת בעבודת הקרבן מקבלה ואילך, אבל הגרלה הוא דין אחר ודוקא בשביל שהוא עוד קודם שחיטה, דכאן הוא דין מיוחד שקבעה התורה מעשה ההגרלה שעל ידי ההגרלה יוקבע איזה מן השעירים לשם ואיזה לעזאזל, וכיון דאיכא קרא דשנה עליו הכתוב לעכב, א"כ זהו דין מיוחד מעבודת יוה"כ דצריך הגרלה ומעכבא, לכן אמרינן דצריכה כהן, ולא משום גדר עבודת הקרבן דבזה ובודאי מקבלה ואילך מצות כהונה, אלא משום עבודת יוה"כ להכשיר השעירים שיוקבעו מי לשם ומי לעזאזל. איברא דעוד צריך ביאור דממ"נ אם נימא דכיון דשנה הכתוב לעכב בהגרלה והוי עבודת יוה"כ קאי ע"ז חוקה, א"כ ליבעי כה"ג דהא כתיב ונתן אהרן על שני השעירים גורלות ואי קרא דונתן הוא רק על הנתינה ממש שיתן על השעירים הגורלות, ובזה קיי"ל דנתינה לא מעכבא ועליית הגורלות הוא רק מקרא דאשר עלה עליו וכדאמרינן דבזה שנה לעכב, א"כ מנלן דבעינן כהן ובפרט לפי"מ שפסק הרמב"ם בפ"ה הל' א' כר' יהודה דלא כתיב חוקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים, וא"כ מה מהני הא דשנה עליה הכתוב לעכב והגרלה מעכבא, אבל חוקה הא לא כתיב בזה, וראיתי שהתו"י בדף ל"ט בד"ה הסגן עמדו בזה דאיך אפשר שיהי' כשר בסגן וכתבו דלא הוי עבודה כ"כ, ובשיח יצחק הביא לדבריהם מה שכתבו התוס' שם ע"ב בד"ה דתנא ביה קרא דאהני חוקה קצת, אבל בכל אופן עיקר ההלכה אינו מבואר שנאמר דלהצריך כהן גדול לא כתיב חוקה ולהצריך כהן מהני חוקה. ונראה לפימש"כ לחלק בין דין עבודה בעבודת הקרבנות ובין דין עבודה בעבודת יוה"כ, לכן יש לומר דאע"ג דהגרלה לא הוי עבודה זהו בדין עבודת הקרבן, אבל כיון שזהו צורך היום ומעכב בעבודת השעירים לכן נחשבת הגרלה לעבודת יוה"כ, ולענין זה נחשב עבודה שאינה כשרה בזר, וכבר כתבנו דלא דמי לשחיטה, דלהדיא גלי קרא דמקבלה ואילך מצות כהונה, אבל הגרלה הוא ענין מוקדם עוד קודם שנעשה חטאת והוא עבודה בקביעת השעירים, ובזה לא גלי קרא דכשרה עבודה זו בזר, אבל כהן גדול ודאי לא צריך כיון דקיי"ל דלא כתיב חוקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים.

וכל אלו הארבעים ושלש הזיות טובל אצבעו בדם טבילה על כל הזיה, לא שיזה שתי הזיות מטבילה אחת, ושירי הדם שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון. טבילה על כל הזייה, בפ"ה מהל' מעה"ק הל' ח' כתב הרמב"ם וצריך לטבול אצבעו על כל קרן וקרן, וכשגומר הנתינה על הקרן מקנח אצבעו בשפת המזרק ואח"כ טובל פעם שניה ששירי הדם שבאצבעו פסולין ליתן מהן על קרן אחרת ולכאורה מה שכתב ששירי הדם וכו' הוא טעם על מה שצריך לטבול על כל קרן וקרן, אבל לא מסתבר כן דאם לא הי' מעיקר הדין חיוב לטבול אצבעו על כל זריקה אין טעם שנאמר ששירי הדם שבאצבע פסולים, וכמו באשם שמקבל בכלי וזורק מן הכלי אין אנו אומרים ששירי זריקה ראשונה ליפסלו ויהי' צריך לקבל בכמה כלים, וע"כ דזהו להיפוך דבשביל שצריך לטבול בכל זריקה לכן אנו אומרים ששירי הדם שבאצבע פסולים וצריך לקנח אצבעו אחר כל זריקה, לכן צ"ל דמה שכתב ששירי הדם וכו' זהו טעם על מה שכתב מקנח אצבעו, וזהו דאם לא היו נפסלים לא הי' צריך לקנח אצבעו ורק לטבול שנית ורק כיון שנפסלו אנו חוששין שבהזריקה השני' יפול שנית, גם מן הטבילה הראשונה. וראיתי אח"כ בקרן אורה בזבחים דף צ"ג במה דאמר שם הגמ' מן הדם שבענין אמר רבא למעוטי שירים שבאצבע מסייע ליה לר"א דאר"א שירים שבאצבע פסולין כתב הק"א, הרע"ב בפ"ג דמס' פרה בהא דתנן התם על כל הזייה טבילה, כתב משום ששירים שבאצבע פסולין, ואין זה עיקר הטעם דאם כן אמאי לא מייתינן מינה דשירים שבאצבע פסולין, אלא התם טעמא דילפינן מקרא, וכמש"כ הרמב"ם בפיהמ"ש, וז"ל הרמב"ם שם, ועל כל הזאה טבילה ר"ל שיטבול אצבעו בדם לכל הזאה, ולא יזה הזאות רבות בטבילה אחת בדם, לאמרו וטבל והזה על כל הזאה טבילה, עכ"ל, והנה קיצר הק"א ולא ביאר מנ"ל לרבא להוכיח מהא דתניא מן הדם שבענין דשירים שבאצבע פסולין דילמא רק לומר דצריך טבילה על כל הזאה, דאכתי לא הוזכר בגמ' דצריך לקנח אצבעו, ואח"כ מייתי לה בגמ', ובאמת כן פירש"י שם וז"ל בד"ה שבענין, מדם האמור בענין טבילה שהזה ממנו ראשונה יזה את כולן שצריך לחזור ולטבול בו אצבעו על כל הזיה טבילה ולמעוטי שירים שבאצבע דהאי מן הדם קרא יתירא הוא דלא צריך למיכתב אלא והזה ז' פעמים עכ"ל, ומבואר דמן הדם שבענין בא ללמד עיקר הדין דצריך על כל הזאה טבילה, ולפלא שלא הזכיר הק"א ד' רש"י, אבל תמיהתו צריכה ישוב, ואולי סובר רש"י דבעי להוכיח מקרא דקרבנות ולא ממתני' דדין הזאת דם פרה. אכן מד' הרמב"ם בפיהמ"ש מבואר דעיקר דין על כל הזאה טבילה אנו למדין מקרא דכתיב וטבל והזה, רק מזה לא הוי ידעינן דשירים שבאצבע פסולין דאפשר לא נפסל להזות ממנו ביחד עם הדם שיטבול מחדש, וזה למד הברייתא מקרא דוהזה מן הדם, ומפרש מן הדם שבענין לומר דדוקא מן הדם שבענין היינו מטבילה שניה כשר להזות ולא מהדם שנשאר והיינו דאפי' להצטרף ולהזות מהם ביחד פסולין, ובמנחות דף ז' ע"ב בהא דאיתא שם הסוגיא דזבחים ואמר שם למעוטי שירים שבאצבע ופירש"י שצריך לטבול באצבעו בין כל הזאה והזאה ראיתי שם בדקדוקי סופרים דגירסת השיטה מקובצת ברש"י, לקנח אצבעו, וכן הוא בהגהת צ"ק בגמ' דפוס ווארשא, וזהו כד' הפיהמ"ש וכמש"כ. ובעיקר מה שכתב כאן הרמב"ם הך דינא דטבילה על כל הזייה צריך קצת באור דלמה הוצרך לכתוב זה כאן בהל' עבודת יוה"כ, כיון שכבר כתב זה בהל' מעה"ק, ונראה דכשנעיין בדברי הפיהמ"ש במס' פרה שהבאנו נראה תימה שכתב לאמרו וטבל והזה על כל הזאה טבילה, ובאמת בפ' חוקת בקרא דהזאת דם פרה לא כתיב וטבל אלא ולקח, ואף דלכאורה אין נ"מ מ"מ לא מסתבר שהרמב"ם יכתוב פסוק שלא כמו שכתוב בתורה, ועוד ביותר קשה דבזבחים דף י"ד ע"ב גבי דין טבילת אצבע אי מפגלת, אמר אלא הא והא רבנן ולא קשיא כאן בחטאות החיצונות כאן בחטאות הפנימיות, חטאות החיצונות פשיטא לא כתיב בהו וטבל איצטריך הואיל וכתיב ולקח ואי אתי קוף ורמי אידיה בעי למישקל זימנא אחריתי כמאן דכתיב וטבל דמי, קמ"ל להכי לא כתיב וטבל דמשמע הכי ומשמע הכי, ומבואר דהיכי דלא כתיב וטבל אלא ולקח אין הלקיחה עבודה שאפשר לפגל בה, א"כ יש לומר דהרמב"ם סובר דבדם חטאות הפנימיות דכתיב וטבל וגו' והזה מן הדם שבע פעמים, ובזה דרש בתו"כ וטבל והזה על כל הזאה טבילה בזה שייך יותר לדרוש כן כיון דהטבילה היא עבודה מעבודות הקרבן. אבל היכי דלא כתיב אלא ולקח הי' אפשר לומר דלא דרשינן כן, אלא כיון דתנן להדיא על כל הזאה טבילה ומוכח דלגבי הך דינא לא מחלקינן, ודוקא לדין לפגל מחלקינן, כדאמר הגמ' דמשמע הכי ומשמע הכי, ולכן הרמב"ם בפירושו כתב עיקר הדרשא דתו"כ שהוא מקרא דוטבל והזה, ומינה ילפינן גם גבי דם פרה. ועכשיו מבואר מה שהוצרך הרמב"ם כאן לכתוב על כל הזאה טבילה, משום דבפ' אחרי גבי עבודת כה"ג ג"כ לא כתיב וטבל אלא ולקח, והי' אפשר לחלק מדין טבילת אצבע שכתב בהל' מעה"ק אלא דכיון דתנן כן גבי דם פרה, ולכן כתב גם כאן דין דעל כל הזאה טבילה. והנה יש מקום להעיר בדין טהרת מצורע דכתיב בפ' מצורע י"ד ו' את הצפור החיה יקח אותה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה על המים החיים, והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים וגו' ואח"כ בפ' ט"ז כתיב וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים וגו', וכאן נדרש בתו"כ וטבל והזה על כל הזיה טבילה, וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מהל' מחו"כ הל' ב', ואילו בדין הקודם דכתיב ג"כ וטבל והזה לא הוזכר בתו"כ על כל הזיה טבילה, וכן הרמב"ם בפי"א מהל' טומאת צרעת הל' א' כתב וטובל ארבעתן במים שבכלי ובדם שעליהן ומזה שבע פעמים על אחר ידו של מצורע וכו' ולא הזכיר על כל הזאה טבילה, והוא דבר הצריך באור. והנה כפי"מ דמשמע בפי' רש"י בזבחים דעיקר דין דעל כל הזאה טבילה נלמד מקרא דמן הדם דדרשינן מן הדם שבענין הי' אפשר ליישב דבפ' ט"ז גבי טבילה מן השמן כתיב והזה מן השמן, וכמו דדרשינן גבי מן הדם, מן הדם שבענין, וכ' רש"י משום דיתירא הוא ה"נ מן השמן דהא כבר כתיב מן השמן בקרא דוטבל, ובפ' חוקת גבי דם פרה אף דלא כתיב שם מן הדם אכן כתיב שם מדמה, וכתיב ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו והזה אל נוכח פני אוהל מועד מדמה שבע פעמים, אבל בפ' מצורע בפ' ז' לא כתיב בקרא דוהזה "מדם" וא"כ לפירש"י מיושב, אבל לד' הרמב"ם דעיקר הלמוד הוא מוטבל והזה, וכן מבואר בתו"כ וכן מוכח ממה שהוכיח הקרן אורה ממה שהוכיח הגמ' דשירים שבאצבע פסולים מהברייתא דמן הדם שבענין ולא הוכיח ממתני' דפרה דתנן להדיא על כל הזאה טבילה, וא"כ צריך באור למה לא צריך על כל הזאה טבילה בהטבילה בדם הצפור. ואולי יש לומר דגבי טהרת בית המנוגע אחר קרא דוטבל וגו' והזה וגו' כתיב וטהר את הבית בדם הצפור ובמים החיים וגו' ולא מצאתי מבואר מה משמיענו הך קרא, ואולי יש לומר דקרא משמיענו דעיקר טהרת הבית הוא בדם הצפור ובמים החיים וגו' והיינו דלא מעשה ההזאה היא מטהרת, וטהרת בית וטהרת מצורע אופן אחד הוא, לכן יש לומר דכיון דלא מצינו שידרשו חז"ל גם כאן וטבל והזה על כל הזאה טבילה דכאן לא דרשינן כן, כיון דעיקר הדם הוא המטהר, ואף שאדע שהוא דרך חדש לדרוש דרשות מעצמנו אבל כיון שמצינו החדוש בההלכה בין בדברי חז"ל בין בד' הרמב"ם דלא נזכר כאן על כל הזאה טבילה אפשר דיש לומר כן בבאור ההלכה.

טרף בקלפי והעלה שני הגורלות כו' ואם בשמאל כו'. בגמרא מתניתין דלא כהאי תנא דתניא ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר כו' מר סבר ימיניה דסגן עדיף משמאלו דכה"ג ומ"ס כי הדדי נינהו. וקצ"ע דלפי מה דמפרש בפרק בא לו בירושלמי ה"ב דר' אליעזר דסובר דחובת היום קודמין למוספין הוי טעמא משום דעבודת היום מקודש טפי ומוספין הוי תדיר וסבר מקודש קודם, וכן מפורש בירושלמי בפרק כ"ג ונזיר דמשו"ה סבר ר"א דיטמא כה"ג ולא נזיר משום דכ"ג תדיר ונזיר מקודש שמביא קרבן על טומאתו ומקודש עדיף, א"כ הכא שמאלו דכה"ג מקודש טפי דהוא כשר להולכת קטורת לפני ולפנים, וימינו דסגן הוי תדיר שכשר בכל השנה בכל עבודות חוץ וסבר ר"א תדיר קודם והחליף שיטתו, ונראה טעמא דר"א דסבר בהוריות סוף פ"ב דכהן משיח פטור מטומאת מקדש וקדשיו דלכן לא תני דמשיח מביא פר יעו"ש א"כ השעיר הפנימי אינו מכפר רק על טומאת מקדש וקדשיו, וכבר בארנו שיטת רבינו בהלכות שגגות פי"א דשעיר הפנימי אינו מכפר על זדון דכהנים כמו על זדון דישראל דעל זדון דכהנים פר כ"ג מכפר, אבל לתלות על יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, גם על כהנים תולה שעיר הפנימי רק דחלוקין בכפרתן רק על זדון דמתכפרי בפר כ"ג יעו"ש, ואשכחן בירושלמי סוף פ"ק דשבועות דכהן משיח שאינו מביא כלום על שגגת טומאת מקדש וקדשיו הוי לדידיה דאיהו משיח חטא שוגג של טומאת מקדש וקדשיו כמו זדון ולא מתכפרי בשעיר החיצון כמו אין בה ויש בה דלא אתי שגגתו לחיוב קרבן, משום דזה דוקא במי דמתחייב בשוגג קרבן ובאין בה ידיעה בתחלה קיל שוגג דיליה לכן מתכפר בשעיר החיצון אבל במשיח שלא נתנה לו תורה כפרה בטומאת מקדש וקדשיו הוא דלחשיבותו הוי שגגתו בטומאת מקדש וקדשיו שהוא ממונה עליהן שקול כזדון דאחריני, א"כ לפ"ז כהן משיח מכפר הפר על טומאת מקדש וקדשיו גם על שגגותיו, וא"כ לפ"ז הסגן מתכפר על זדונו בטומאת מקדש וקדשיו בפר ועל שגגתו לתלות ביש בה ואין בה מתכפר בשעיר הפנימי לכן סבר דימיניה דסגן עדיף, משום דאיהו מתכפר בהשעיר, משמאל דכ"ג דאינו מתכפר בהשעיר מידי רק בשאר עבירות מתכפר בשעיר המשתלח ואיהו עולה בימינו, כן נ"ל ליישב אחר העיון. ואע"ג דר' יהודה סבר דרק משיח ולא מרובה בבגדים מביא פר הבא על כל המצות וא"כ מרובה בבגדים ששגתו שוה לקהל חייב בטומאת מקדש וקדשיו ומתכפר בשעיר הפנימי מכל מקום כיון דלגבי משיח ימיניה דסגן עדיף לא חלקו גם במרובה בגדים דקילא קדושתו מכהן משיח ודוק: וההגרלה מעכבת אעפ"י שאינה עבודה כו'. בגמרא יומא (דף מ') ואזדו לטעמייהו דתניא יעמד חי לפני ד' לכפר עליו עד מתי יהיה זקוק לעמוד חי עד שעת מתן דמו של חבירו כו' ר"ש אומר עד שעת וידוי. הך סוגיא עלומת הביאור ורש"י מחקה וגרסה לעיל, וגירסא דילן הביאה גם ר"ח והיא עתיקה. והנראה דלפי מה דמסיק נהי דכסדרה לא מעכבא הגרלה מיהא מעכבא הוא נגד מה דפשיטא לעיל דאי אקדים מתנות דפר בהיכל מקמי מתנות דשעיר בפנים דמעכב חוקה כתיב, הרי אע"ג דעשה בחוץ כיון שהעבודה שבפנים נתאחרה להמעשה שבחוץ מיקרי דשינה בסדר שבפנים, ה"נ אע"ג דלגבי הגרלה סדר לא מעכב אבל הקדימו למתן פר שבפנים והוי שנוי בסדר מתן פר שבפנים ועיין תו"י בזה, ולזה משני הגמרא בסברה עמוקה, דפלוגתתן אם הגרלה מעכבא תלוי בפלוגתא דאם וידוי מעכב, דבירושלמי סוף פ"ק דשבועות אמר דאזלו לטעמייהו דר"י סובר שם במשנה דוידוי של שעיר המשתלח ווידוי הפר אינן מחלקין הכפרות, דלענין שאר עבירות מתכפרין הכהנים עם שעיר המשתלח יעו"ש לכן סובר דוידוי אינו מעכב רק גוף השעירים מעכבא, ור"ש סובר דכהנים בשאר עבירות מתכפרין בוידוי של פר כמו כן סובר דישראל מתכפרין בוידוי של שעיר המשתלח א"כ הוידוי עיקר ומעכב, כן נתבאר שם בירושלמי וט"ס נפל בדפוס (יעוין נועם ירושלמי) וכיון שכן א"ש דנתבונן דשעיר הנעשה בפנים מכפר על טומאת מקדש וקדשיו לחודיה כמבואר בשבועות, ובזה הפר מכפר על הכהנים בטומאת מקדש וקדשיו, א"כ השעיר מכפר רק על ישראלים לחודייהו בלא כהנים דעליהם הפר מכפר בטומאת מקדש וקדשיו, ושעיר המשתלח הוא מכפר על ישראל וכהנים בשאר עבירות א"כ השעיר קנוי לכולהו, ונמצא דשני השעירים חלוקים השעיר הפנימי שייך לישראל לבד בלא כהנים ושעיר המשתלח שייך לכולהו לכהנים ולישראל, וע"ז בא ההגרלה לידע מי הוא קנוי לכולהו גם לכהנים ומי קנוי לישראל לבד והוי כמו שהגורל ברר הקנין בארץ ישראל וכמו באחין שחלקו דהגורל קונה להם כדאמר ר"י בפרק בית כור (דף ק"ו) יעו"ש, ובזה לא מצאנו שיהא השם קובע, דרק בחלוק הקדושות אשכחן כמו בקנים דהשם קובע דזה קדוש לעולה וזה לחטאת דשם אין חלוק דהמתכפר הוא אחד, אבל כאן שהוא חלוקה בין המתכפרים רק בגורל ולכן מעכבא הגרלה וזה עליית גורל מתוך קלפי מעכבת לר' יהודה, אבל לר"ש דסובר דבשאר עבירות כהנים מתכפרין בוידויו של פר ונמצא דבין שעיר הפנימי בין שעיר המשתלח מתכפרין בהם רק ישראל בלא כהנים, רק דחלוקין באופן הקדושות השם קובע כמו בכל מקום וזה ענין נכון. וכיון שכן א"ש, דמה דאם הקדים מתנות דפר מקמי הגרלה לא הוי שנוי בסדר הפנימי דאין זה העיכוב משום העבודה רק מתורת קנין נגעו בה שזה קנוי למתכפרים גם כהנים וזה קנוי למתכפרים ישראל לבד בלא כהנים, וזה ביאור הגמרא ואזדו לטעמייהו דלמאי דפליגי בוידוי דתלוי בענין אם מכפר הוידוי ואז הלא הכהנים נתכפרו בוידוי של פר לר"ש ואין שעיר המשתלח מכפר עליהם בשאר עבירות, ולר"י אין הוידוי מכפר רק גוף השעיר המשתלח ומכפר גם על כהנים ונמצא דחלוק בהמתכפרים שעיר הפנימי משעיר המשתלח ולכן הגרלה מעכב שמברר הקנינים ולכן סדרא לא מעכב וכמו דפרישית בס"ד: ומזה מוכח דפר מכפר על הכהנים בין על המזיד בין לתלות השגגות יש בה ואין בה ויעוין לרבינו הלכות שגגות פי"א שמשמע מדבריו דבשוגג לתלות מתכפרי כהנים בשעיר הפנימי א"כ תו שייך השעירים השניים להתכפר בהן בין בכהנים בין בישראל. אמנם כבר תמה עליו הלח"מ בזה דמגמרא לא משמע כן יעו"ש, וגם רש"י פירש שם דכל מה ששעיר פנימי מכפר מכפר על כהנים פר יעו"ש במשנה ולדבריו א"ש ודוק. וליישב שיטת רבינו דלא יקשה עליו מהא דאמר סוף פ"ק בשלמא לר"ש תרין וידוין ודם הפר חד כנגד שעיר הפנימי וחד כנגד שעיר החיצון כו' דלר"ש דסבר בפ"ב דהוריות דכהן משיח פטור על טומאת מקדש וקדשיו לגמרי הוי לדידיה כל שגגות כמו זדון [כדאמר בירושלמי ועיין נועם ירושלמי] כיון שאין עליו חיוב קרבן כלל ומתכפר בפר תו גם הכהנים איקרו ביתו ונגררין אבתריה ולכן פרש"י דעל שימוש בטומאה מכפר שעיר הפנימי כיון דלאו חיוב קרבן הוי כזדון טומאת מקדש ולכן אמר סוף פרק שתי מידות דסמיכה דשעיר המשתלח אינו בבעלים יעו"ש, אבל לפסק רבינו דכהן משיח בטומאת מקדש וקדשיו חייב בשגגת מעשה קרבן כהדיוט דעלמא כמוש"כ בפ"י משגגות יעוין שם א"כ לתלות על יש בה ואין בה או לכפר באין בה ויש בה הוי ככל הצבור שמתכפרין בשעיר וה"ה הכהנים ורחמנא אפקריה לגזא דצבור לגביה לשגגה דהוא ככל הצבור ורק על זדון לחודיה חלוק בפר ודוק: וקצת סעד לדעת רבינו דאינם מתכפרים בפר אלא בזדון אבל בשגגה מתכפרים הכהנים בשעיר, דאמר ר"ש בן יהודה אמרו לו א"כ יהיו של יום הכפורים קרבין בר"ח כו' ובירושלמי א"כ יהיו של יוהכ"פ כו' שמכפרין כפרתן וכפרת ר"ח כו', ואכתי לא מיתבא דשעירי יוהכ"פ לא הופרשו על כהנים דשעיר החצון הוא דמכפר על אין בה ויש בה וזה בכהנים פר מכפר ואיך יקרב בר"ח דשם אין חלוק בכפרתו ומכפר על כהנים ג"כ, וע"כ כרבינו דלרבנן אין הכהנים מתכפרין בפר בלבד רק בזדון אבל על שגגות גם המה מתכפרים בשעיר. וכן בשמשו בטומאה דאין בזה חיוב קרבן כלל הוי כזדון כמו שמבואר בהירושלמי הנ"ל מתכפרי בפר וזה כפרש"י בכהנים אבל ישראל לא הוזהרו על שמוש בטומאה כמוש"כ תוס' יבמות (דף ל"ב ע"ב) ובהלכות ביאת מקדש פ"ט הי"א עיי"ש היטב ודוק בכ"ז: לפיכך ההנחה כשירה בזר. נ"ב ירושלמי פרק טרף בקלפי הלכה א' יעו"ש: והעלת הגורלות כו' פסולה בזר. פירוש דאמר בירושלמי שם מה אם נתינה שכתוב בה אהרן אם נתן זר כשר העלייה שאין כתוב בה אהרן לא כש"כ לא צורכה דלא העלייה שהיא מעכבת אם העלה זר פסול כו', פירוש דמסתברא קרא דאהרן וחוקה דהכוונה על פעולת ההעלייה מתוך הקלפי דמעכב וע"ז כתיב חוקה, ומשום זה כתיב אהרן ונתן אהרן על שני השעירים גורלות משום דנכלל בזה גם פעולת ההעלייה מתוך הקלפי דמעכב וע"ז כתיב חוקה, אבל גבי שחיטה של פר כה"ג לא כתיב אהרן על השחיטה לחוד דשם קאי על הכפרה הוא הוידוי דלזולתו אין שייך הוידוי שזר אינו מתכפר בו:

ומזה מדם שניהן [ביום הזה] מ"ג הזיות. נ"ב, מפורש פרק ב"ש (דף מ"ב) עיי"ש. ובמשל"מ, אם לא נגע הדם כו' אם עלתה לו הזייה. נ"ב פלוגתא דתנאי יומא (דף נ"ז) ועיין תו"י שם וירושלמי ודוק:

אם כשל כוחו וצריך לאכול אוכל. פשטיות דברי רבינו דהותרה לו לאכול אף אם אינו מסוכן רק שלא יוכל להביאו לעזאזל נדחה מפני זה ענוי דיוהכ"פ וכמו שהותרה לו שבת וטומאה כמו דדרשו מעתי, ולא קשיא מהא דאמרו (דף פ"א) מה לענוי שלא הותר מכללו תאמר במלאכה, דזה לא מקרי הותר מכללו מה שקדושת יוה"כ נדחה עבור עבודת יוה"כ דזהו גופיה קדושת יוה"כ והוי כמו שאמרו מנחות (דף מ"ח) חטא בשבת בשביל שתזכה בשבת כו' רק מה שנדחה עבור מוספי שבת שאינן מקדושת יוהכ"פ או תמידין דמלאכה הותרה בשביל זה ודוק:

שורש ירושלים דלתותיה ננעלות בעת שקורא כו' עד ברוך אתה ה' שומע תפלה כו'. ובגמ' ד"ע סיימו ע"ז ואחר כך כל א' וא' מביא ס"ת מביתו וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים וכתב רש"י ומערב יו"הך הביאום שם עכ"ל והרב ח"ה בחי' אגדות שלו כתב וז"ל ומ"ש דמערב יו"הכ הביאום שם לא ידענא למה דגם אם יש עירוב והוצאה ליום הכפורים הא אמרינן במס' עירובין ד"ו ודק"א ירושלים דלתותיה ננעלות עכ"ל ולא זכיתי להבין אמאי לא זכר שר שכ"כ רש"י עצמו בפי' הך ברייתא בסוטה פ' אלו נאמרין דמ"א ע"א וז"ל שם כל א' מביא ס"ת מביתו לעזרה דקסבר אין עירוב והוצאה ליו"הכ א"נ ירוש' דלתותיה ננעלות בלילה ומערבין את כולה יע"ש ואפשר לומר דרש"י ביומא פי' לברייתא אפי' בתר דנפרצו בה פרצות הרבה דלא מהני בה עירוב כדאמרינן בעירובין דק"א ע"א ומצי' כמה משניות שנשנו לאותו זמן כההיא מתני' דעירובין וכההיא דשנינו בר"ה פ"ב דכ"ג ע"ב לא היו זזין משם כל היום וכתבו התוס' דמיירי מתני' לאחר שפרצו בה פרצות דחשיבא כר"הר יע"ש וה"נ צ"ל לאותה ששנינו בר"פ לולב וערבה י"ט הא' של חג שחל להיות בשבת מוליכין את לולביהן מערב שבת למחר משכימים ובאין כו' וע"כ דטעמא דלא היו מוליכין כל א' ביו"ט עצמו הוא משום איסורא דהבאה דר"הר ואם מיירי קודם שנפרצו בה פרצות אין כאן איסורא וכן צ"ל באותה ששנינו בפסחים ס"פ תמיד נשחט דס"ד ע"ב יצתה כת א' וישבה לה בהר הבית ופרש"י ז"ל בשבת קאמר שלא היו יכולין להוליך פסחיהם לבתיהם יע"ש וכן צ"ל לאות' ששנינו שם ברפ"ו דס"ה ע"א הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום אינו דוחה את השבת ופירש"י הרכבתו על כתף האדם להביאו לעזרה דרך ר"ה אע"פ שאינה אלא איסור דרבנן דהחי נושא את עצמו כו' יע"ש ועיין להרב תוי"ט ז"ל שם וראיתי להתוס' שם בפסחים פרק אלו דברים דף ס"ו ע"א ד"ה תוחב לו בצמרו שכתבו וז"ל השתא משמע בשמעתין דיש איסור ר"הר בירוש' וקשה דאמרינן פ"ק דעירובין ירושלים אלמלא דלתותי' ננעלות בלילה חייבים עליה משום ר"הר ולאו דוקא ננעלות אלא ראוייות לנעול ותירץ ר"י דהכא לאחר שנפרצו בה פרצות וכה"ג משני בפ' בתרא דעירובין אמילתא אחריתי עכ"ל ולא זכיתי להבין למה לא הקשו ותירצו כן אמתני' דהרכבתו אינו דוחה שבת וכן אמתני' דסוף פ' הקודם גבי יצתה כת אחת וישבה לה בהר הבית ושוב ראיתי להרב חד"ה שכתב ע"ד התוס' וז"ל בס"פ תמיד נשחט נמי מוכח דיש איסור הוצאה בירוש' ואפשר לאוקמה מדין כרמלית אבל הכא משמע להו דמדין ר"הר נגעו בה מדפריך לקמן והלא מחמר ולא שייך איסור מחמר אלא בר"הר כדמוכח בפרק המוציא תפילין עכ"ל ולא ידעתי למה לא הוקש' לו ממתני' נמי דתני הרכבתו אינו דוחה שבת דמשמע דאיכא איסור הוצאה בירוש' גם מ"ש דמתני' דס"פ תמיד נשחט אפשר לאוקמה מדין כרמלית נראה דכוונתו לומר דמיירי מתני' בשלא עירבו ולזה איכא איסור הוצאה אבל ק' לזה למה לא תיקנו לערב מערב שבת לכל ירוש' ובזה לא היו צריכין לידחק ולהמתין עד הערב ועכ"ל דמתני' לאחר שנפרצו בה פרצו' ועיין להרב תיו"ט בפ' בתרא דעירובין ד"ה שהיה יע"ש

ולמה לא יקרא בספר אחר לפי שאין אחד קורא בשני ספרים משום פגם ראשון. הכי איתא ביומא דף ע' ע"א ונייתי אחרינא ונקרי רב הונא וכו' אמר משום פגמו של ראשון וריש לקיש אמר משום ברכה שאינה צריכה ומי חיישינן לפגמא והאמר וכו' ואחד של ר"ח, תלתא גברי בתלתא ספרי ליכא פגמא חד גברא בתרי ספרי איכא פגמא עכ"ל. והנה רבינו לא כתב אלא טעמא דפגמו של ראשון ולא טעמו דר"ל משום ברכה שא"צ ויש להבין מי הביאו לזה דאימא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכולהו טעמי תריצי נינהו ומהיכא בא לו לומר דמ"ד משום פגמו חולק וסובר דאין כאן איסור ברכה שא"צ וכן מ"ד משום ברכה שא"צ לא ס"ל טעמא דפגמו של ראשון, וכן הרא"ש ביומא הביא השני תירוצים כנראה דס"ל דלא פליגי. ונראה דאף דרבינו לא הביא אלא התירוץ דפגמו של ראשון מ"מ אינו חולק אמאן דאמר משום ברכה שא"צ דזה ודאי פשוט ומוסכם דכל דאפשר למעט בברכות איכא איסורא דברכה שא"צ אלא דאתא לטפויי טעמא אחרינא משום פגמו של ראשון ונפק"מ לטעם זה לבעלמא לדידן דלא יקרא איש אחד בשתי תורות משום פגמו של ראשון ופסקו רבינו פי"ב מהל' תפילה הכ"ג יעו"ש ומה שלא הביא טעמא דר"ל משום ברכה שא"צ סמך על מ"ש פ"א מהל' ברכות הט"ו דכתב כל המברך ברכה שא"צ הרי זה נושא שם שמים לשוא ואף דהתם קאי במי שיצא ידי חובתו דהוי ממש ברכה שא"צ משא"כ הכא שמביא עצמו לידי ברכה מ"מ הן אמת דכן נראה מנדון הש"ס אשר ממנה העתיק רבינו דין זה מ"מ כיון דר"ל הוא מאריה דשמעתתא דהתם ור"ל הוא דהכא ש"מ ס"ל דהכל אחד כל שמברך או שכבר יצא ידי חובתו או שמביא עצמו לידי ברכה הכל הוי ברכה שאינה צריכה וזה שכתב רבינו שם כל המברך ברכה שא"צ סתמא ונמצא א"כ כבר כתב רבינו גם דברי ר"ל ולא פליגי וזו היא דעת מהרשד"ם בתשובה א' מחלק או"ח בדעת רבינו והוא קיצר בלשונו וכן נ"ל בפירוש דבריו ובזה ניצל ממה שהשיג עליו מורינו ורבינו הגדול שלמה הלוי ז"ל בתשובה הביאה מהר"א אלפ'אנדארי ז"ל בס' מרכבת המשנה פי"ב מהל' תפילה יעו"ש דרבינו לא ס"ל טעמא דברכה שא"צ ומ"ש בהל' ברכות הוא סוג אחר יעו"ש. גם מ"ש עליו דאם איתא דס"ל לרבינו טעמא דברכה שא"צ א"כ אפי' בס"ת אחד לא יוכל לקרות שני פעמים ורבינו פי"ב מהל' תפילה לא כתב אלא אדם אחד בשני ס"ת משום פגמו של ראשון וכו' יעו"ש י"ל דאה"נ דגם בס"ת אחד אסור לאדם אחד לקרות שני פעמים אלא דלדידן בזמננו זה אין אדם שיקרא שני פעמים בס"ת אלא שבירך ברכה אחרונה ושוב נמלך ורצה לקרוא פעם שניה ובזה ליכא ברכה שא"צ דפנים חדשות באו לכאן דרוצה לקרוא פעם שניה משא"כ בכהן גדול דאם קורא בס"ת אחר ובעשור לחדש דקורא בו בלא ברכה אחרונה מהקריאה ראשונה ודעתו עדיין לקרוא ובעשור כשיברך ראשונה א"כ כשמברך בספר שני מכח שהוא ס"ת אחר הוי ברכה שא"צ ולכך היה קורא בעל פה כדי שלא לברך ולא כן בשתי תורות בין בענין אחד בין בשני עניינים איכא פגמו של ראשון. גם אין מקום למה שהכריח ז"ל דמדש"ס שקיל וטרי לפרושי טעמא דפגמו של ראשון ואם איתא דחיישינן גם לברכה דא"צ מאי מקשה בש"ס ומי חיישינן לפגמו של ראשון מאחר דבלא"ה איכא טעמא דברכה שא"צ ואין לומר דמקשה לרב הונא דא"כ הו"ל למימר הניחא לר"ל וכו' יעו"ש, ולא ידעתי את שיחו דהא בפירוש קאמר ומי חיישינן לפגמא והוא פשוט דהכי קאמר דאיך קאמר טעמא דפגמו של ראשון והא הכא דקורין בשלש תורות ולא חיישינן לפגמו של ראשון דאה"נ דלטעם דברכה שא"צ לא קשה דשאני הכא דהוי ג' גברי משא"כ למ"ד משום פגמו דאיכא פגם גם הכא בשלש תורות וחדית דליכא משום פגם כיון דהוי ג' גברי ותצא דינא דאיכא משום פגמו של ראשון בשתי תורות משא"כ בס"ת אחד אלא דבס"ת אחד בנדון כהן גדול איכא טעמא אחרינא משום ברכה שא"צ מה שאינו שייך בזמננו ומשו"ה לא פסקו רבינו ונמצא א"כ דכל שיכול לפטור עצמו בלא ברכה אחרת איכא לתא דברכה שא"צ וכמ"ש ריש לקיש. גם מהאמור בסמוך בדעת רבינו אין מקום למה שהכריח הרב הנזכר בדעת הרא"ש דס"ל דשינויא דר"ל משום ברכה שא"צ לאו הלכה מדלא הביאה בפ' הקורא עומד, דמה דלא הביאה שם משום דלא נפק"מ לדידן לענין ס"ת כלל כמ"ש בסמוך משא"כ מתירוצא דרב הונא דנפק"מ לדינא מספר אחד לשני ספרים לדידן ולמה שנלמד משינויא דר"ל לבעלמא משום ברכה שא"צ כבר כתבה שם ביומא. ומה שהכריח ג"כ מדהרא"ש בשבת דף קי"ח השמיט דברי ר"י שסייע עצמו משינויא דר"ל ש"מ דלא ס"ל, אינו הכרח חדא דיש לדחות דקיצר בראיות וכבר כתב שינויא דר"ל שם ביומא בדוכתא, ועוד דמשם אין ללמוד אלא דלא יפסיק בינתים באכילתו אבל שלא יהו שתי הסעודות בשחרית ובהפסק גדול בינתים זה אינו נלמד משינויא דר"ל ולכן הביא הראיה אחת של תוס' ללמוד ממנה אפי' להפסק גדול בינתים וכ"ש בהפסק מעט ולא הוצרך להביא הראיה דר"י דאין ללמוד ממנה אלא להפסק בינתים. ומה שנסתייע מדברי הרא"ש בתשובה בענין סעודה שלישית לא הבנתיו דהא כתב בסוף דבריו וכשהוא מפסיק בסעודתו ומברך ברכת המוציא אין כאן משום מרבה בברכות שלא לצורך כיון שהוא מפסיק לכבוד שבת וכו' הרי דאי לאו משום כבוד שבת היה אסור משום ברכה שא"צ ונמצא דס"ל ההיא שינויא דר"ל וס"ל ז"ל דמשום כבוד שבת שגדול כבודו לא חשיב ברכה שאינה צריכה כי צריכה היא לכבוד השבת. והשתא דאתאן להכי תשובה מוצאת למה שלא הביא הרא"ש הא דר"י לפי שהוא חולק וס"ל דאף דשינויא דר"ל אמת מ"מ כאן דאיכא כבוד שבת לא חשיב שא"צ ולא הביא בפסקיו אלא שזמן סעודה שלישית מן המנחה ולמעלה אבל כשנמשך סעודתו עד הערב וצריך להפסיק אין קפידא משום ברכה שא"צ דצריכה היא משום כבוד שבת והוי חולק אר"י. נמצינו למדים שדעתו דכל דמברך משום כבוד שבת לא הוי ברכה שא"צ משא"כ בשאינו מברך אזל כבוד שבת וזה אינו דומה לנדונות אחרים שכתב מהרש"ל שרצה לענות אמן או להפטיר ודו"ק. ומה שחילק בין בירך בעצמו ליוצא ידי חובתו בברכת חבירו דבר זה תלוי באומד הדעת ודעתו ז"ל הוא האדם הגדול מהרשד"ם ז"ל שאין לחלק ובשאר הראיות שהביא גם מה שהאריך וכתב שאין ראוי לעשות כן מ"מ חייב לברך וכו' אחרי נשיקת ידיו ורגליו לא כתב מהרשד"ם שאינו חייב לברך כי ודאי חייב וחייב אלא דעבד איסורא שהביא על עצמו חיובא לברך במקום שהיה יכול ליפטר בברכת חבירו דומיא דכהן גדול דהיה קורא על פה שלא להתחייב בברכה ואמר ר"ל משום ברכה שא"צ נמצא דאף דחייב לברך מיקריא ברכה שא"צ. אלא דמ"ש רבינו אין עונין אחריו אמן לאו בסוג זה קאי אף דכלול בתוכו, אלא היכא דיצא ידי חובתו ממש. ומ"ש בסוף הל' ברכות ולעולם יזהר אדם בברכה שא"צ רומז ביותר נדון דידן שלא יביא עצמו לברכה שא"צ. עוד ראיתי לו ז"ל כתב דאי לא דמיסתפי היה אומר דשלשה סוגי ברכה שא"צ הוו והשלישי הוא מי שיכול לפטור בשמיעה וקאמר רבינו דאדרבא מצוה בו יותר משלוחו ולא יכוין לצאת בשמיעה מאחר אלא יברך הוא בעצמו ודייק לה ממ"ש רבינו וירבה בברכות הצריכות יעו"ש. ולענ"ד משום דקדוק קל כזה אינו סובל פירוש זה דתידוק מרישא איפכא דכתב וכן כל דבר שיסתפק לך אי טעון ברכה או לא עושין אותה בלא ברכה וכו' וזו היא הסוג השני שכתב הרב הנזכר וא"כ מ"ש רבינו עוד ולעולם יזהר אדם בברכה שא"צ וכו' ולדעתו זה מה הכונה בדבריו אלה אי דקא מספקא לאדם אי יברך או לא היינו הסוג השני וכבר כתבו ריש מילין ואי הסוג השלישי א"א דלדעת הרב לדעת רבינו אדרבה מצוה רמיא עליו לברך דמצוה בו יותר משלוחו וז"ש רבינו וירבה בברכות אלא ודאי דמ"ש רבינו ולעולם יזהר אדם בברכה שא"צ היינו הסוג השלישי דיכול להפטר עצמו בשמיעת חבירו וכדר"ל דסוגיית יומא ומ"ש וירבה בברכות אינו מדוקדק כ"כ ואפשר ליישבו דאם אדם נמלך והסיח דעתו מלאכול עוד וחזר בו לא ימנע אדם מלברך בחושבו דאיכא ברכה לבטלה אלא ירבה בברכות כיון דפנים חדשות באו לכאן, איך שיהיה כך היא חובתנו להליץ טוב בעד אדם גדול שדעתו רחבה.