רמב״ם - הלכות עבודת יום הכפורים · פרק ד׳

ספר עבודה · 2 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות עבודת יום הכפורים · פרק ד׳

הלכה א׳

סֵדֶר כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁבְּיוֹם זֶה כָּךְ הוּא. כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה מְפִיסִין לִתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן. וּמְסַדְּרִין אֶת הַמַּעֲרָכָה וּמְדַשְּׁנִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בְּכָל יוֹם עַל הַסֵּדֶר שֶׁבֵּאַרְנוּ עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לִשְׁחִיטַת הַתָּמִיד. כְּשֶׁיַּגִּיעוּ לִשְׁחֹט אֶת הַתָּמִיד פּוֹרְסִין סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּין כֹּהֵן גָּדוֹל וּבֵין הָעָם. וְלָמָּה שֶׁל בּוּץ כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר שֶׁעֲבוֹדַת הַיּוֹם בְּבִגְדֵי בּוּץ. וּפוֹשֵׁט בִּגְדֵי חֹל וְטוֹבֵל וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי זָהָב וּמְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. וְשׁוֹחֵט בְּתָמִיד רֹב שְׁנַיִם וּמַנִּיחַ אַחֵר לִגְמֹר הַשְּׁחִיטָה. וּמְקַבֵּל הַדָּם וְזוֹרְקוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּמִצְוָתוֹ. וְאַחַר כָּךְ נִכְנָס לַהֵיכָל וּמַקְטִיר קְטֹרֶת שֶׁל שַׁחַר וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת. וּמַקְטִיר אֵיבְרֵי הַתָּמִיד וְהַחֲבִיתִין וְהַנְּסָכִים כְּכָל סֵדֶר הַתָּמִיד שֶׁל כָּל יוֹם שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאַחַר הַתָּמִיד מַקְרִיב הַפָּר וְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים שֶׁל מוּסַף הַיּוֹם. וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפוֹשֵׁט בִּגְדֵי זָהָב. וְטוֹבֵל וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי לָבָן וּמְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. וּבָא לוֹ אֵצֶל פָּרוֹ. וּפָרוֹ הָיָה עוֹמֵד בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ רֹאשׁוֹ לַדָּרוֹם וּפָנָיו לַמַּעֲרָב וְהַכֹּהֵן עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַפָּר וּמִתְוַדֶּה. וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר אָנָּא הַשֵּׁם חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי. אָנָּא הַשֵּׁם כַּפֵּר נָא לַחֲטָאִים וְלַעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים שֶׁחָטָאתִי וְשֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ לֵאמֹר (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". וְאַחַר כָּךְ מַגְרִיל עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים. וְקוֹשֵׁר לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וּמַעֲמִידוֹ כְּנֶגֶד בֵּית שִׁלּוּחוֹ וְלַנִּשְׁחָט כְּנֶגֶד בֵּית שְׁחִיטָתוֹ. וּבָא לוֹ אֵצֶל פָּרוֹ שְׁנִיָּה וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ וּמִתְוַדֶּה וִדּוּי שֵׁנִי. וְכָךְ הוּא אוֹמֵר אָנָּא הַשֵּׁם חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי וּבְנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁיךָ. אָנָּא הַשֵּׁם כַּפֵּר נָא לַחֲטָאִים וְלַעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים שֶׁחָטָאתִי וְשֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי וּבְנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁיךָ כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ כִּי בַיּוֹם הַזֶּה וְגוֹ'. וְאַחַר כָּךְ שׁוֹחֵט אֶת הַפָּר וּמְקַבֵּל אֶת דָּמוֹ וְנוֹתְנוֹ לְמִי שֶׁהוּא מְנַדְנְדוֹ שֶׁלֹּא יִקָּרֵשׁ (וּמַנִּיחָהּ) עַל הָרֹבֶד הָרְבִיעִי שֶׁל הֵיכָל מִבַּחוּץ. וְנוֹטֵל אֶת הַמַּחְתָּה וְחוֹתֶה בָּהּ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִן הַסָּמוּךְ לַמַּעֲרָב. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז יב) "מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה'". וְיוֹרֵד וּמַנִּיחָהּ עַל הָרֹבֶד שֶׁבָּעֲזָרָה. וּמוֹצִיאִין לוֹ אֶת הַכַּף וּכְלִי מָלֵא קְטֹרֶת דַּקָּה מִן הַדַּקָּה. וְחוֹפֵן מִמֶּנָּה מְלֹא חָפְנָיו לֹא מְחוּקוֹת וְלֹא גְּדוּשׁוֹת אֶלָּא טְפוּפוֹת הַגָּדוֹל לְפִי גָּדְלוֹ וְהַקָּטָן לְפִי קָטְנוֹ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַכַּף. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהוֹלָכָה בִּשְׂמֹאל פּוֹסֶלֶת בְּדַם הַקָּדָשִׁים וּשְׁאָר הָעֲבוֹדוֹת. וּלְפִיכָךְ הָיָה מִן הַדִּין שֶׁיּוֹלִיךְ הַמַּחְתָּה בִּשְׂמֹאלוֹ וְכַף הַקְּטֹרֶת בִּימִינוֹ. אֲבָל מִפְּנֵי כֹּבֶד הַמַּחְתָּה וְעוֹד שֶׁהִיא חַמָּה. אֵינוֹ יָכוֹל לְסָבְלָהּ בִּשְׂמֹאלוֹ עַד הָאָרוֹן. לְפִיכָךְ נוֹטֵל הַמַּחְתָּה בִּימִינוֹ וְכַף הַקְּטֹרֶת בִּשְׂמֹאלוֹ. וּמְהַלֵּךְ בַּהֵיכָל עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. מָצָא הַפָּרֹכֶת פְּרוּפָה נִכְנַס לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לָאָרוֹן. הִגִּיעַ לָאָרוֹן נוֹתֵן הַמַּחְתָּה בֵּין שְׁנֵי הַבַּדִּים וּבְבַיִת שֵׁנִי שֶׁלֹּא הָיָה אָרוֹן הָיָה מַנִּיחָהּ עַל אֶבֶן הַשְּׁתִיָּה. וְאוֹחֵז שְׂפַת הַכַּף בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו אוֹ בְּשִׁנָּיו. וּמְעָרֶה הַקְּטֹרֶת בְּגוּדָלוֹ לְתוֹךְ חָפְנָיו עַד שֶׁמַּחְזִירָהּ לִמְלֹא חָפְנָיו כְּשֶׁהָיְתָה. וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָה קָשָׁה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. וְצוֹבֵר אֶת הַקְּטֹרֶת עַל גַּבֵּי הַגֶּחָלִים בְּיָדוֹ לְפָנִים בַּמַּחְתָּה. כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַקְּטֹרֶת קְרוֹבָה לָאָרוֹן וּרְחוֹקָה מִפָּנָיו שֶׁלֹּא יִכָּוֶה. וּמַמְתִּין שָׁם עַד שֶׁיִּתְמַלֵּא הַבַּיִת עָשָׁן וְיֵצֵא. וְהוּא מְהַלֵּךְ אֲחוֹרַנִּית מְעַט מְעַט פָּנָיו לַקֹּדֶשׁ וַאֲחוֹרָיו לַהֵיכָל עַד שֶׁיֵּצֵא מִן הַפָּרֹכֶת. וּמִתְפַּלֵּל שָׁם בַּהֵיכָל אַחַר שֶׁיֵּצֵא תְּפִלָּה קְצָרָה שֶׁלֹּא לְהַבְעִית אֶת הָעָם שֶׁמָּא יֹאמְרוּ מֵת בַּהֵיכָל. וְכָךְ הָיָה מִתְפַּלֵּל. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ שֶׁאִם תִּהְיֶה שָׁנָה זוֹ שְׁחוּנָה תִּהְיֶה גְּשׁוּמָה. וְלֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִבֵּית יְהוּדָה. וְלֹא יִהְיוּ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְפַרְנָסָה [א.] וְאַל תִּכָּנֵס לְפָנֶיךָ תְּפִלַּת עוֹבְרֵי דְּרָכִים:

הלכה ב׳

בִּשְׁעַת הַקְטָרַת הַקְּטֹרֶת בְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. כָּל הָעָם פּוֹרְשִׁים מִן הַהֵיכָל בִּלְבַד וְאֵינָן פּוֹרְשִׁים מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ. שֶׁאֵין פּוֹרְשִׁים מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא בִּשְׁעַת הַקְטָרָה בַּהֵיכָל בְּכָל יוֹם וּבִשְׁעַת מַתַּן דָּמִים בַּהֵיכָל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּמִידִין. וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל דַּם הַפָּר מִזֶּה שֶׁהוּא מְנַדְנְדוֹ. וְנִכְנָס בּוֹ לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים וּמַזֶּה מִמֶּנּוּ שָׁם שְׁמוֹנֶה הַזָּיוֹת בֵּין בַּדֵּי הָאָרוֹן. וְיוֹצֵא וּמַנִּיחוֹ בַּהֵיכָל עַל כַּן הַזָּהָב שֶׁהָיָה שָׁם. וְאַחַר כָּךְ יוֹצֵא מִן הַהֵיכָל וְשׁוֹחֵט אֶת הַשָּׂעִיר וּמְקַבֵּל אֶת דָּמוֹ וְנִכְנָס בּוֹ לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. וּמַזֶּה מִמֶּנּוּ שָׁם שְׁמוֹנֶה הַזָּיוֹת בֵּין בַּדֵּי הָאָרוֹן. וְיוֹצֵא וּמַנִּיחוֹ עַל כַּן הַזָּהָב שֵׁנִי שֶׁבַּהֵיכָל. וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל דַּם הַפָּר מֵעַל הַכַּן וּמַזֶּה מִמֶּנּוּ עַל הַפָּרֹכֶת כְּנֶגֶד הָאָרוֹן שְׁמוֹנֶה הַזָּיוֹת וּמַנִּיחַ דַּם הַפָּר וְנוֹטֵל דַּם הַשָּׂעִיר וּמַזֶּה מִמֶּנּוּ עַל הַפָּרֹכֶת כְּנֶגֶד הָאָרוֹן שְׁמוֹנֶה הַזָּיוֹת. וְאַחַר כָּךְ מְעָרֶה דַּם הַפָּר לְתוֹךְ דַּם הַשָּׂעִיר וּמַחֲזִיר הַכּל לַמִּזְרָק שֶׁהָיָה בּוֹ דַּם הַפָּר כְּדֵי שֶׁיִּתְעָרְבוּ יָפֶה יָפֶה. וְעוֹמֵד לְפָנִים מִמִּזְבַּח הַזָּהָב בֵּין הַמִּזְבֵּחַ וְהַמְּנוֹרָה. וּמַתְחִיל לְהַזּוֹת מִדַּם הַתַּעֲרֹבֶת עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח הַזָּהָב. וְהוּא מְסַבֵּב וְהוֹלֵךְ וּמַזֶּה עַל הַקְּרָנוֹת מִבַּחוּץ. וּמַתְחִיל מִקֶּרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית. לִצְפוֹנִית מַעֲרָבִית. לְמַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. לִדְרוֹמִית מִזְרָחִית. וְעַל כֻּלָּן הוּא נוֹתֵן מִלְּמַטָּן לְמַעְלָן. חוּץ מִן הָאַחֲרוֹנָה שֶׁהָיְתָה לְפָנָיו שֶׁהוּא נוֹתֵן מִלְּמַעְלָן לְמַטָּן. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְלַכְלְכוּ כֵּלָיו. וְחוֹתֶה הַגֶּחָלִים וְהָאֵפֶר שֶׁבְּמִזְבַּח הַזָּהָב הֵילָךְ וְהֵילָךְ עַד שֶׁמְּגַלֶּה זְהָבוֹ. וּמַזֶּה מִדַּם הַתַּעֲרֹבֶת עַל טָהֳרוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים בְּצַד הַדָּרוֹם בְּמָקוֹם שֶׁשָּׁלְמוּ מַתְּנוֹת קַרְנוֹתָיו. וְיוֹצֵא וְשׁוֹפֵךְ שְׁיָרֵי הַדָּם עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. וְאַחַר כָּךְ בָּא אֵצֶל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ וּמִתְוַדֶּה. וְכָךְ הוּא אוֹמֵר אָנָּא הַשֵּׁם חָטְאוּ עָווּ וּפָשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. אָנָּא הַשֵּׁם כַּפֵּר נָא לַחֲטָאִים וְלַעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים שֶׁחָטְאוּ וְשֶׁעָווּ וְשֶׁפָּשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" וְגוֹ'. וְאַחַר כָּךְ מְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַמִּדְבָּר. וּמוֹצִיא אֵימוּרֵי פַּר וְשָׂעִיר שֶׁהִכְנִיס דָּמָן לְפָנִים וְנוֹתְנָן בִּכְלִי. וּמְשַׁלֵּחַ הַשְּׁאָר לְבֵית הַדֶּשֶׁן לִשְׂרֵפָה. וְיוֹצֵא לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים וְקוֹרֵא שָׁם אַחַר שֶׁיַּגִּיעַ הַשָּׂעִיר לַמִּדְבָּר. וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ וּפוֹשֵׁט בִּגְדֵי לָבָן וְטוֹבֵל וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי זָהָב וּמְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. וְעוֹשֶׂה הַשָּׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ שֶׁהוּא מִכְּלַל קָרְבְּנוֹת מוּסַף הַיּוֹם. וּמַקְרִיב אֵילוֹ וְאֵיל הָעָם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז כד) "וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עלָתוֹ וְאֶת עלַת הָעָם". וּמַקְטִיר הָאֵימוּרִין שֶׁל פַּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין. וּמַקְרִיב תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפוֹשֵׁט בִּגְדֵי זָהָב וְטוֹבֵל וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי לָבָן וּמְקַדֵּשׁ וְנִכְנָס לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים וּמוֹצִיא אֶת הַכַּף וְאֶת הַמַּחְתָּה. וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ וּפוֹשֵׁט בִּגְדֵי לָבָן וְטוֹבֵל וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי זָהָב וּמְקַדֵּשׁ וּמַקְטִיר קְטֹרֶת שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם כִּשְׁאָר הַיָּמִים. וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפוֹשֵׁט בִּגְדֵי זָהָב וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי עַצְמוֹ וְיוֹצֵא לְבֵיתוֹ וְכָל הָעָם מְלַוִּין אוֹתוֹ עַד בֵּיתוֹ. וְיוֹם טוֹב הָיָה עוֹשֶׂה עַל שֶׁיָּצָא בְּשָׁלוֹם מִן הַקֹּדֶשׁ:

קרית ספר · הלכות עבודת יום הכפורים פרק ד׳

א׳

סדר כל המעשים שביום זה בחצות הלילה תורמין את הדשן כדאמר' במצות קל"א ומסדרין המערכה ומדשנין כבכל יום טובל ולובש בגדי זהב ומקדש כדילפינן לעיל דכל עבודות תמידין ומוספין שבי"ה בבגדי זהב ושוחט רוב שנים וגומר אחר שחיטה על ידו שאין קבלת הדם כשרה אלא בכ"ג וצריך למהר ולקבל ולזרוק כדתנן פרק הממונה נכנס להקטיר קטרת ולהטיב את הנרות ולהקטיר איברי התמיד והחביתין והנסכים בכל יום כדילפינן במצות קל"ו ומקריב הפר ושבעה כבשים של מוסף היום הכל עם תמיד של שחר כדילפינן לעיל מדכתיב מלבד עולת הבקר וגו' ומקדש ופושט וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש כדילפינן נמי לעיל. ובא לו אצל פרו שהיה עומד בין האולם ולמזבח ולאוקומי בין כותל מזבח צפוני לכותל עזרה צפוני הוה סגי דהא איכא ירך המזבח צפונה אלא משום חולשא דכ"ג כדאיתא התם. ראשו לדרום ופניו למערב משנה התם פרק הממונה ואמר רב בעוקם את ראשו ומשום דשמא ירביץ גללים לא מוקמי' ליה להדיא אחוריו למזבח כדאיתא התם והכהן עומד במזרח ופניו למערב במשנה נמי איתא ובעינן פניו למערב בפני הפר דהוא עומד בצדו וסומך על ראשו בין קרניו דראשו עקום כדאמר' וסומך ומתודה אנא ה' חטאתי וכו' במשנה עצמה ובשעת סמיכה וידוי כדילפינן ס"פ שלישי דמעשה הקרבנות. אח"כ מגריל על ב' השעירים דבתר דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו דהיינו וידוי ראשון כתיב ולקח אהרן שני השעירים וגו' על שני השעירים גורלות וקושר לשון זהורית בראש המשתלח ומעמידו כנגד בית שילוחו ולנשחט כנגד בית שחיטתו כדתנן פרק טרף וכתיב והשעיר אשר עלה עליו וגו' לשלח אותו לעזאזל וגו' ובא לו אצל פרו שנייה וסומך ומתודה אנא השם וכו' כדתנן התם וכתיב והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו וגו' דהיינו וידוי שני בתר קרא דלשלח אותו. אח"כ שוחטו ומקבל דמו כדתנן התם דסמיך לכפר בעדו ובעד ביתו ושחט את פר החטאת אשר לו ונוטל את המחתה וחותה בה אש מן הסמוך למערב כדכתיב מלפני ה' דהיינו מצד שלפני הפתח והוא צד מערב ובתר שחיטה כתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש וגו' וכלי מלא קטרת דקה מן הדקה וחופן ממנה מלא חפניו כדכתיב ומלא חפניו קטרת סמים דקה והא דבעינן כף דלא אפשר בלאו הכי כדאיתא ריש פרק הוציאו לו דהיכי נעביד נעייל מחתה והדר מלא חפניו קטרת הבאה אחד אמר רחמנא בגחלים ובקטרת ולא שני הבאות דכתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח ומלא חפניו והביא וגו' נשקליה לקטרת בחפניו ומחתה עלה וליעול כי מטי התם היכי ליעביד נשקליה בשיניה וניחתיה למחתה השתא לפני מלך בש"ו אין עושין כן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה עאכ"ו הילכך לא אפשר וכיון דלא אפשר עבדינן כדאשכחן בנשיאים כף אחת מלאה קטרת לא מחוקות ולא גדושות אלא טפיפות לשון דבר צף בגובה מעט שם בריתא ומלא חפניו נראה דהכי משמע הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו משנה התם ריש פרק הוציאו לו וחפניו נמי הכי משמע. נוטל המחתה בימינו והכף בשמאלו דאף על גב דהוה בעיא כף בימין דכולהו עבודות בימין ולא בשמאל כיון דלא אפשר מחתה בשמאל דאין יכול לסובלה והבאה אחד בעינן ולא שתי הבאות נוטל הכף בשמאל כדאמר' דהיכא דיכול בימין פסול בשמאל. הגיע לארון מניח המחתה בין ב' הבדים ומערהו לתוך חפניו דכתיב ונתן את הקטרת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטרת את הכפרת אשר על העדות דמשמע דמיד כשנותן הקטרת מכסה את הכפרת והיינו מבין ב' בדי הארון ובבית שני שלא היה ארון היה מניחה על אבן השתיה והתם פרק הוציאו לו ילפינן שמה שמה דורות דורות משמרת משמרת דהארון נגנז כדאיתא התם צובר הקטרת כדתנן התם וממתין עד שימלא הבית כלו עשן ויוצא דכתיב וכסה ענן הקטרת את הכפורת והדר יוצא ולקח מדם הפר וכו' וכיון דכתיב וכסה ענן הקטרת את הכפרת משמע דנתמלא הבית כלו עשן דאי לאו הכי אינו מכסה ענן הקטרת את הכפרת דעשן עולה למעלה. ויוצא מהלך אחורנית דאף על גב דכתיב אח"כ ויצא אל המזבח וכו' יציאה דרך אחוריו נקראת יציאה כתלמיד הנפטר מרבו וכתיב בשלמה ויבא שלמה הבמה אשר בגבעון לירושלם וכי מה ענין גבעון אצל ירושלם אלא מקיש יציאתו מגבעון לירושלם לביאתו מירושלם לגבעון מה ביאתו מירושלם לגבעון פניו כלפי במה בדרך ביאתו אף יציאתו מגבעון לירושלם פניו כלפי במה בדרך יציאתו והכי משמע קרא ויבא שלמה הבמה אשר בגבעון דרך הליכתו וכן לירושלם בשובו מגבעון היתה כביאה ראשונה. ומתפלל שם בהיכל תפלה קצרה כדתנן התם.

ב׳

בשעת הקטרת הקטרת בקדש הקדשים כל העם פורשין מן ההיכל בלבד ואין פורשין מבין האולם ולמזבח אלא בשעת הקטרה בהיכל בכל יום ובשעת מתן דמים פרק טרף נתנו למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי שבהיכל נטל מחתה וכו' ופרכי' בגמרא והכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד ומוקמי' ליה בשעת הקטרה והיכי אמרת ממרס בו על הרובד הרביעי שבהיכל אמר רב יהודה תני של היכל כשיוצא מן ההיכל לעזרה מונה את הרובדין והוי האי רביעי להיכל ת"ר וכל אדם לא יהיה באהל מועד יכול אפילו בעזרה לא יהא אדם עומד כשכהן מקריב קטרת לפני לפנים ת"ל באהל מועד אין לי אלא באהל מועד שבמדבר שילה ובית עולמים מנין ת"ל בקדש אין לי אלא בשעת הקטרה דכיון דכתיב בהאי קרא וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל משמע דבהקטרה משתעי דאי זו היא כפרה ששוה לו ולביתו ולאחיו הכהנים ולכל קהל ישראל הוי אומר זו קטרת דאלו מתן דמים אין שוה בכולם שהפר מכפר עליו ועל הכהנים והשעיר על ישראל וקטרת מכפרת כדכתיב ויתן את הקטרת ויכפר על העם ותנא דבי ר' ישמעאל על מה קטרת מכפרת על לשון הרע כי ההיא דקרח דכתיב בהו אתם המיתם את עם ה' וסתם לשון הרע בחשאי הוא יבא דבר שבחשאי דהיינו קטרת שאין אדם עומד בהיכל בשעת קטרת ויכפר על לשון הרע שהוא מעשה חשאי כדאמרינן בשעת מתן דמים מנין ת"ל בבאו לכפר וכתיב במתן דמים פר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז כפרה ואתיא כפרה כפרה מי"ה כדאמר' ופר כהן משיח דלא כתיב ביה כפרה איתקש לפר יום הכיפורים דכתיב ועשה לפר זה פר יום הכיפורים כאשר עשה לפר זה פר כהן משיח ופרישה דבין האולם למזבח בקטרת דהיכל מדרבנן דקרא לא קאמר אלא באהל מועד ופרישה מהיכל מיהא בעי דכל קטרת מכפר על מעשה חשאי כדאמרינן. ואחר כך נוטל דם הפר ומזה ממנו שם שמנה הזיות דבתר דכתיב וכסה ענן הקטרת וגו' כתיב ולקח מדם הפר והזה וגו' שיצא והניחו על כן הזהב כדתנן פרק הוציאו לו ואחר כך שוחט את השעיר ומזה ממנו שמנה הזיות כדתנן התם דקרא כתיב ושחט את שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו וגו' והזה אותו וגו' בתר הזאה דפר ואחר כך נוטל דם הפר מעל הכן ומזה על הפרכת ומניחו ונוטל דם השעיר ומזה ממנו ג"כ על הפרכת כדתנן נמי התם דכתיב בתר הכי וכפר על הקדש וגו' וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם וגו'. כשם שהזה משניהם בפנים אח' למעלה ושבע למטה כך מזה על הפרכת מבחוץ משניה' אחת למעלה ושבע למטה ואח"כ מערה דם הפר לדם השעיר ומחזיר הכל למזרק של פר כדתנן התם עירה דם הפר לתוך דם השעיר ונתן את המלא בריקן כדכתיב במתנות המזבח ולקח מדם הפר ומדם השעיר מדם שניהם יחדיו כר' יאשיה דאמר דאע"ג דלא כתיב יחדיו כמאן דכתיב דמי כדאמר' לעיל ואי לא הוו יחדיו ה"ל למיכתב הזאה דפר קודם ואח"כ הזאה דשעיר כדכתיב בהזאות שבפנים ועומד בפנים ממזבח הזהב בין המזבח והמנורה כדכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה' דהיינו מזבח הזהב דאלו מזבח החיצון לאו לפני ה' הוא ומה ת"ל ויצא לפי שהזה ההזאות על הפרכת עמד מן המזבח ולפנים. ומתחיל להזות מן הדמים על קרנות מזבח הזהב כדכתיב ונתן על קרנות המזבח סביב מקרן מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית דרומית מזרחי' משנה שם מקום שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון משם היה גומר על מזבח הפנימי ובגמרא בריתא פלוגתא דרבי עקיבא ור' יוסי הגלילי ודכ"ע מיהא בההו' קרן דפגע ברישא לא עביד מ"ט דכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה' עד דנפיק מכוליה מזבח וכשגמר מתנות פנים לרבי יוסי הגלילי יצא דרך הצפון ופגע תחלה בצפונית מערבית במזבח ושם לא נתן עד שיצא מכוליה מזבח ובא לו למזרחית צפונית ונותן שם וחוזר לצפונית מערבית דרך ימין כדילפינן מים שלמה וסבר ר' יוסי הגלילי דאתי כת"ק דמתניתן דהקפה ברגל בעינן [כתיב] סביב במזבח הפנימי וכתיב סביב במזבח החיצון מה סביב דמזבח החיצון ברגל אף סביב דפנימי ברגל דלא כרבי אלעזר דמתניתין. ועל כולן הוא נותן מלמטה למעלה חוץ מן האחרונה שהיתה לפניו ולא היה יכול לצדד ראשי אצבעותיו למטה אלא למעלה שאם מושכת מלמטה למעלה הדם זב לתוך בית יד כתנתו אבל שלשת הקרנות שאין סמוכות לו יכול ליתן מלמטה למעלה. ומזה מדם התערובת על טהרו של מזבח שבע פעמים כדכתיב והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמי' ומזה בצד הדרום מקום ששלמו מתנות קרנותיו דכתיב וטהרו וקדשו במקום שקדשו בקרנותיו שם טהרו בהזאו' דהיינו דרומית מזרחית מקום שגמר המתנות ושופך שיירי הדם על יסוד מערבי כדילפינן לעיל. אח"כ בא אצל שעיר המשתלח וסומך שתי ידיו עליו ומתודה כדכתיב וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה וגו' ומשלח השעיר למדבר כדכתיב ושלח ביד איש עתי וגו'. ומוציא אימורי פר ושעיר ונותנן בכלי והשאר משלח לבית השריפה משנה פרק ב' שעירי כדכתיב ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה וגו' וכתיב יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו באש וגו'. ויוצא לעזרה וקורא שם כדאמ' לעיל ומקדש ופושט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ומקריב שעיר של מוסף היום ומקריב האילים כדכתיב ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם ומקריב האימורים כדכתיב ואת חלב החטאת וגומ' דמקודם הוציאן ונתנן בכלי להקטירן שלא היה יכול להקטירן שעדין היה לבוש בבגדי לבן והקטרתן היא בבגדי זהב מבחוץ ומקריב תמיד של בין הערבים כדילפינן לעיל. ומקדש ופושט וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש ונכנס להוציא כף ומחתה כדכתיב ובא אהרן וגו' דמשום דאפסקה בעבודת חוץ כתיב ובא כדאמרינן לעיל ומקדש ופושט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ומקטיר קטרת של בין הערבים ומטיב את הנרות כדתנן התם פ' בא לו ומקדש ופושט ולובש בגדי עצמו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות עבודת יום הכפורים פרק ד׳

א׳

(בסוף ההלכה) ומערה הקטרת בגודלו לתוך חפניו עד שמחזירה למלא חפניו כשהיתה. הלח"מ הביא גירסתנו ומעלה בגודלו עד שמגעת לבין אצילי ידיו, והביא ע"ז פירש"י ודחק לפרש הברייתא לפי פי' הרמב"ם, ובסוף דבריו כתב ואולי הי' לרבינו גירסא אחרת שם, והנה הגר"א ז"ל בהגהותיו בגמ' כתב וז"ל ומערה בגודלו לתוך חפניו, כצ"ל, ושבינתים סגור בעגולים, ונוסף שם, וערמב"ם הל' עיוה"כ פ"ד הל' א' ובלח"מ שם עכ"ל ההגהה, וראיתי בדקדוקי סופרים בהגהות שכתב ומעלה בגודלו וכו' בכ"י ב' ומערה, אבל מדגריס עד שמגיע כו' משמע שט"ס הוא עכ"ל, והנה זה ודאי נכון שאם נגרוס עד שמגיע וכו' ע"כ צריך לגרוס ומעלה דלא שייך זה על ומערה, אבל מה שכתב שט"ס הוא צ"ל להיפוך דהגירסא ומערה הוא נכונה כגירסת הרמב"ם וכן הוא בסמ"ג, ותיבות עד שמגיע וכו' הוא הוספה ממגיהים שהוסיפו מגירסתנו, אח"כ ראיתי בפ' הר"ח שכתב וז"ל ומערה בגודלו עד שמעלה לבין אצילי ידיו, וע"כ צ"ל שגם בגירסתו שלטו ידי המגיהים שהוסיפו זה מהגירסות שכתוב ומעלה, והנה בסמ"ג מ"ע ר"ט כתב ותניא בגמ' שאוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו או בשיניו ומערה הקטרת בגודלו לתוך חפניו עד שמחזירה למלא חפניו כשהיתה, והוא כד' הרמב"ם, ומד' הסמ"ג הוא הגהת הגר"א.

ב׳

(בסוף ההלכה) ומקטיר קטרת של בין הערבים ומטיב את הנרות של בין הערבים כשאר הימים. במשנה ביומא דף ל"א ע"ב תנן קטרת של שחרית היתה קריבה בין דם לאברים של בין הערבים בין אברים לנסכים, וכיון שהטבת הנרות הוא תמיד מאוחרת הי' להרמב"ם לכתוב הקרבת הנסכים קודם הטבת הנרות, וראיתי בהל' תמידין ומוספין פ"ו הל' י"א שכתב הרמב"ם וכדרך שעושין בכל יום בבקר כך עושין בין הערבים, וכתב הלח"מ וז"ל כתב הסמ"ג בסי' קצ"ב ועוד מחלק שם במשנה בפ"ג הקטרת של בין הערבים היתה קריבה בין איברים למנחת נסכים ע"ש, ולא כתב הלח"מ טעם מה שהשמיט הרמב"ם מתני' וגם המל"מ תמה למה השמיט הרמב"ם הך דינא דמתני', דבתמיד של ערב איברים קודמין לקטרת, ואחר הקטרת הנסכים, ומצאתי בד' המאירי ביומא על הך מתני' שביאר קודם המשנה ע"פ ד' הפיהמ"ש ובסוף דבריו כתב ושל ערבים ר"ל קטרת של בין הערבים קריבה בין אברים לנסכים, וזו מיהא אינה הלכה אלא דינה בערב כבשחרית עכ"ל והנה כתב מפורש שאין הלכה כמתני' ובודאי הוא ע"פ שיטת הרמב"ם, אבל לא כתב שום טעם למה אין הלכה כמתני'. והנה הרמב"ם בפיהמ"ש בהך מתני' כתב וז"ל כבר קדם לך בהלכות שלפני אלו כי קטרת של שחר היתה קריבה בין דם לנרות, ואמרם בכאן בין דם לאיברים רוצה לומר כי אין זריקת דם התמיד והקטרת אבריו תכוף כלומר שיהי' זה אחר זה אבל מבדיל בינתים הקטרת, וכמו כן בהדלקת נרות ומפני זה לא זכר בכאן הדלקת נרות, לפי שלא נתכוין בזה המאמר לסדר העבודות, והוא ענין אמרם בסידורין לא קא מיירי עכ"ל, והנה בגמ' מבואר בטעמא דקטרת של שחר היתה קריבה בין דם לאיברים משום דכתיב בקטרת בבקר בבקר, ובתמיד כתוב חד בבקר, ובגמ' הקשו למה לא הזכירה המשנה נרות ומשני בסידרא לא קמיירי, והרמב"ם הוסיף כאן ענין חדש שבין זריקת הדם להקטרת איברים צריך שיהי' הפסק ומבדיל בינתים בקטרת, ובענין צורך ההפסק נראה דיש לומר דבעבודת הדם יתכן כמה מעשה פסלות בעבודה כמו הולכה שלא ברגל ומחשבות הפוסלות, ויתכן שהכהן לא ידע מתחלה בבירור כל הדינים, ולא ידע שיש בזה פסלות, ואחר שישתהא איזה זמן יאמר לגדול ממנו על כל מה שאירע וידע שהקרבן פסול וממילא אסור להקטיר האברים, לכן לתקנת הקרבן הוא שיהי' הפסק בין עבודת הדם להקטרת האברים. אבל אינו מבואר למה הוצרך ליתן טעם זה, ואין לומר דאין כונתו בתורת טעם אלא דאפשר כן ואין צורך שיהיו תכופין, דא"א לומר כן דהא מתני' תנן בהחלט שכן היה שקטרת של שחר היתה קרבה בין דם לאיברים, ומוכח דסובר הרמב"ם דמעיקר הדין כן שצריך שיהי' הפסק, ובשחרית היתה הפסק בקטרת, ובשל בין הערבים דתנן דקטרת באה בין אברים לנסכים, צ"ל דההפסק היה בנרות, וכמו שהזכיר הרמב"ם דגם בנרות הי' הפסק ולפי"ז נוכל לומר דהנה בהא דאביי הוי מסדר סדר מערכה משמה דגמרא הזכיר כל סדר העבודות עד תמיד של בין הערבים, ובתמיד של בין הערבים לא סדר כלום ואמר רק עליה השלם וכו', ומוכח מזה דאין חילוק בתמיד של בין הערבים מתמיד של שחר, ובטעמא יש לומר דסברי דכיון דצריך הפסק בין זריקה להקטרת אברים צריך דוקא עבודה גמורה של קרבן כמו קטרת ולא הטבת נרות, ואפשר דהקטרת קטרת הוא ענין שמשתהא יותר זמן מהטבת נרות, ולכן סובר דסדר המערכה משמה דגמרא דמסדר אביי פליגא אמתני' וסדר תמיד של בין הערבים הוא כמו סדר של שחרית. איברא דכל היסוד שכתבתי דמסדר המערכה דמסדר אביי דמסיים ובזיכין לתמיד של בין הערבים ולא הזכיר אח"כ הסדר בקטרת ואברים בתמיד של בין הערבים מוכח דאין חילוק של שחרית לשל בין הערבים, לכאורה הוא מופרך דהא בגמ' שם דף י"ד וט"ו אמר מ"ט דאבא שאול דכתיב בבקר בבקר בהיטיבו וכו', ורבנן מאי קאמר רחמנא בעידן הטבה תהא מקטר קטרת דאלת"ה בין הערבים דכתיב ובהעלות וכו', ואבא שאול אמר לך שאני התם דכתיב אותו, ומפורש בגמ' דאבא שאול דסבר בשחרית מטיב ואח"כ מקטיר מודה לרבנן דבשל הערבים מקטיר ואח"כ מטיב, וא"כ אכתי קשה דלמה לא סידר אביי דמסדר אליבא דאבא שאול סדר ההטבה וההקטרה של בין הערבים כיון דעכ"פ איכא חילוק בהטבה והקטרה לאבא שאול בין של שחרית לשל בין הערבים. ונראה דלא קשה דעיקר סידור דמסדר אביי הוא סדר המערכה והוא בהקרבת הקרבנות והשייך להם, אבל הטבת הנרות והדלקתם לא שייך לסדר המערכה, אלא דמ"מ כיון דמתחיל סדר תחילת היום ממערכה גדולה וכשמגיע לדישון מזבח הפנימי אינו יכול לדלג ומסדר ודישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות, והטבת חמש נרות קודם לדם התמיד וכו', עד שמגיע לתמיד של בין הערבים וכיון שמגיע לתמיד של בין הערבים אם הי' סובר כמתני' דאיכא חילוק בקטרת ואברים של בין הערבים משל שחרית, דבשל שחרית קטרת קודמת לאברים, ובשל בין הערבים אברים קודמין לקטרת א"כ זהו חילוק בסדר המערכה והוי ליה לאביי לסדר גם של בין הערבים, אבל כיון דבזה לא סבר כמתני' ואין חילוק ורק דיש חילוק בהטבת הנרות. דלאבא שאול בשחרית מטיב ואח"כ מקטיר ולרבנן מקטיר ואח"כ מטיב, ובשל בין הערבים גם אבא שאול מודה דמקטיר ואח"כ מטיב, אף דיש כאן נדון הקטרה דהוא ממערכה, אבל כיון דכל הנ"מ הוא בסדר הטבת השתי נרות, אם קודם הקטרת או אחר הקטרת אין עיקר הנדון הוא מסדר המערכה, ולכן לא סידר אביי הך דינא. והנה יש עוד להעיר דבמה דתניא בברייתא בדט"ו דבר אחר מערב עד בקר אין לך עבודה שכשרה מערב עד בקר אלא זו בלבד פירש"י, כלומר אין לך עבודת יום כשרה אחר הדלקתן וכו', ולפירש"י, מה דתנן בדף ל"א דקטרת של בין הערבים היתה קרבה בין אברים לנסכים יהי' צ"ל דבין הערבים יאחרו הדלקת השתי נרות אחר הנסכים דהוא מנחת נסכים דאין זמנה אלא ביום, ובגמ' לא הוזכר הפסקה בין החמשה נרות להשתי נרות אלא לאבא שאול בדם ולרבנן בקטרת וצ"ל דזה דוקא בשל שחרית, אבל בשל בין הערבים יהי' הפסק גם במנחת נסכים. ולפי"ז יהי' קשה על הרמב"ם שלא הזכיר כאן הקרבת מנחת נסכים, וע"כ דזהו כשיטתו דאין נ"מ בין של שחרית לשל בין הערבים לגבי קטרת ואברים, וסובר דה"נ לגבי מנחת נסכים, אבל לפירש"י קשה דהא זהו עבודת יום, אכן בתו"י על ד' רש"י כתבו וז"ל, ובמנחות פריך הרי אברים ופדרים שכשרים כל הלילה ומשני ליה ובתמיד נשחט דף נ"ט איכא מ"ד דלא איירי אלא בעבדות פנים כגון קטרת, אבל פסח מאוחר אחר נרות, ולדידיה איכא למימר ה"נ באברים ופדרים עכ"ל. והנה כבר עמד בזה בגבורת ארי דבמנחות בגמ' לא הוזכר מה שמביא בתו"י רק התוס' במנחות דף פ"ט הקשו כן ותירצו, אבל כתבו באופן אחר והאריך בזה, אבל עכ"פ לפי"מ דמבואר בגמ' בתמיד נשחט דלמ"ד דפסח אחר נרות האי אין לך עבודה וכו' הוא דוקא בעבודת פנים, וא"כ מיושב דהרמב"ם לשיטתו שפסק בפ"ד מהל' ק"פ הל' ד' דאחר שמטיבין הנרות מתחילין לשחוט דע"כ האי אין לך עבודה וכו' קאי בעבודת פנים ובזה מבואר מה שלא הזכיר כאן הרמב"ם אחר הקטרת והטבת הנרות הקרבת המנחת נסכים דסמך ע"ז שכתב כשאר הימים ובפ"ו מהל' תו"מ אחר שכתב בהל' ד' הקטרת והטבת שתי הנרות כתב בהל' ה' הקרבת המנחת נסכים, ובהל' י"א כתב וכסדר שעושין בכל יום בבקר כך עושין בין הערבים, חוץ מהרמת הדשן והוא פשוט.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות עבודת יום הכפורים פרק ד׳

א׳

מפיסין לתרומת הדשן ומסדרין את המערכה. ראה במלחמות שהאריך דכולהו ד' פייסות היו ביוהכ"פ ושאינו כן דעת רבינו, רק שהביא דברי רבינו וקלסן דתרוה"ד וכן סידור המערכה לא היה בכה"ג וטעמו דכ"ז אינו רק מכשירי עבודה יעו"ש. והנה דעת רבינו לעיל פ"א דאף מוסף שבת בכה"ג אף דהוא ע"י מקרה ואינו מקרבנות היום, משמע לרבינו לשון הגמ' מוספין בהדי תמיד של שחר כו' על כל המוספין אף של שבת, ואולי היה לרבינו מפורש באיזה מקום, ומסתברא כן דאמרו בפרק כל התדיר אטו ר"ח למוספין דידיה אהני למוספי שבת לא אהני יעו"ש הרי דמקדשי בקדושת ר"ח כן הכא מוספי שבת בקדושת יוהכ"פ מקדשי ומצותן בכה"ג כמו תמידים. וגדולה מזו מצאנו בפרק תמיד נשחט דאימורי פסח שחל להיות י"ד בשבת קרבין ביום טוב דהוי חלבי שבת וקרבין ביום טוב אלמא דפסח הבא בשבת מקרי חלבי שבת אע"ג דהוא ענין מקרי שתלוי בקביעות ב"ד מקרי חלבי שבת ואהני ליה קדושת שבת, כש"כ הכא דדחו יוהכ"פ דעבודתן בכה"ג כמו תמיד. אבל מכל מקום לא מצאנו לרבינו שיאמר דסילוק וסדור בזיכין והקטרת בזיכין יהיה בכ"ג דוקא ביוהכ"פ וטעמו כיון דהוא מונח משבת הבאה אין זה מיוחד לאותו יום דיהיה בכ"ג אע"ג דסלוק בזיכין הוי כמו קמיצה כמו דאמרו מנחות (דף ח'), מכל מקום אם יהא מונח על השולחן עד שבת הבאה כשרים להקטרה ולא מיפסלי בלינה וכמבואר בזבחים (דף צ') ועיי"ש בתוס' ד"ה לשולחן מדמינן ליה א"כ אין זה מיוחד לאותו יום ולא בעי שיהיה בכה"ג והכי משמע פשטא דמשנתינו דפרק שתי הלחם כו' וארבע כהנים נכנסין כו' הקטירו הבזיכין כו' חל יוהכ"פ להיות בשבת כו' מתחלקות לערב משמע דכל הסדר הוא ג"כ ביוהכ"פ שחל בשבת ולכן לא זכר רבינו דין בזיכין בכה"ג וברור: וכן נ"ל דקדושת יוהכ"פ חיילא על שבת ג"כ להקדישו בשבות מכל אכילה דקדושת יוהכ"פ גם לשבת אהני שיוקדש בענות נפש, ולכן ביוהכ"פ שחל בשבת וחולה שיש בו סכנה שצריך לאכול מורה אני דלא מקדש גם על שבת דזה קדושת שבת אז שלא לאכול בו ופשוט: כבר בארנו שהולכה בשמאל פוסלת כו' ולפיכך היה מן הדין שיוליך המחתה בשמאלו כו'. דברי רבינו מוכרחין בגמרא דבעי הולכה בשמאל מהו ופשיט רב ששת מהא דנטל הכף בשמאלו ואי לא סלקא דעתך למיפשט מהך דכף מהיכי תיתי להכשיר שמאל בהולכה משאר עבודות, וע"כ דזה הוי פסיקא ליה דשאני הולכה דיוה"כ דכשרה בשמאל, או דילמא ליכא למילף מתמן דאי אפשר ומוכרח לעשות בשמאל, ופשיט רב ששת מהא דנטל המחתה בימינו ואי ס"ד דהולכה בשמאל הוה ליה להוליך המחתה בשמאל והכף בימין דכיון דהכף היא עיקר עבודה ובה פוסל במחשבה משא"כ בחתית גחלים דהוי רק מכשירי מצוה וכן הולכת המחתה, ולפי מה דקיי"ל דשמאל פסול בהולכה ורק גבי יוה"כ משום דלא אפשר א"ש מה דלא הזכירה רחמנא כף בהדיא גבי יוהכ"פ רק מלא חפניו משום דאינה בימין וכמו דאמרו בפ"ק דזבחים דמשום דלא הזכירה בפירוש טבילת אצבע בחטאת חיצונה אינה חשובה לפגל ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות עבודת יום הכפורים ד׳, מתוך הלכות עבודת יום הכפורים שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות עבודת יום הכפורים כל הרמב״ם