רמב״ם - הלכות עבודת יום הכפורים · פרק ב׳

ספר עבודה · 7 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות עבודת יום הכפורים · פרק ב׳

הלכה א׳

כָּל מַעֲשֵׂה הַתְּמִידִין וְהַמּוּסָפִין שֶׁל יוֹם זֶה כֹּהֵן גָּדוֹל עוֹשֶׂה אוֹתָן וְהוּא לָבוּשׁ בְּבִגְדֵי זָהָב. וַעֲבוֹדוֹת הַמְיֻחָדוֹת לְיוֹם זֶה בְּבִגְדֵי לָבָן. וַעֲבוֹדָה הַמְיֻחֶדֶת לְיוֹם זֶה הִיא מַעֲשֵׂה הַפָּר שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל. וּשְׁנֵי הַשְּׂעִירִים שֶׁאֶחָד מֵהֶן שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וְהַקְטָרַת הַקְּטֹרֶת בְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. כָּל אֵלּוּ בְּבִגְדֵי לָבָן הֵם נַעֲשִׂים:

הלכה ב׳

כָּל עֵת שֶׁיְּשַׁנֶּה הַבְּגָדִים וְיִפְשֹׁט בְּגָדִים וְלוֹבֵשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים טָעוּן טְבִילָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז כג) "וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד" (ויקרא טז כד) "וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו". וְחָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִדּוּשִׁין טוֹבֵל כֹּהֵן גָּדוֹל וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ בַּיּוֹם. כֵּיצַד. בַּתְּחִלָּה פּוֹשֵׁט בִּגְדֵי חֹל שֶׁעָלָיו וְטוֹבֵל וְעוֹלֶה וּמִסְתַּפֵּג וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי זָהָב וּמְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. וְשׁוֹחֵט אֶת הַתָּמִיד וּמַקְטִיר קְטֹרֶת שֶׁל שַׁחַר שֶׁל כָּל יוֹם וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת וּמַקְטִיר אֵיבְרֵי הַתָּמִיד עִם הַחֲבִיתִין וְהַנְּסָכִים וּמַקְרִיב הַפָּר וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים שֶׁל מוּסַף הַיּוֹם. וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפוֹשֵׁט בִּגְדֵי הַזָּהָב וְטוֹבֵל וְעוֹלֶה וּמִסְתַּפֵּג וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי לָבָן. וּמְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וְעוֹבֵד עֲבוֹדַת הַיּוֹם כָּל הַוִּדּוּיִּים עִם הַהַגְרָלָה וּזְרִיקַת הַדָּמִים בִּפְנִים וְהַקְטָרַת הַקְּטֹרֶת בְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. וּמוֹסֵר הַשָּׂעִיר לַמְשַׁלְּחוֹ לַעֲזָאזֵל. וּמוֹצִיא אֵימוּרֵי הַפָּר וְהַשָּׂעִיר הַנִּשְׂרָפִים וּמוֹסֵר שְׁאֵרָן לִשְׂרֵפָה. וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפוֹשֵׁט בִּגְדֵי לָבָן וְטוֹבֵל וְעוֹלֶה וּמִסְתַּפֵּג. וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי זָהָב וּמְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. וּמַקְרִיב שְׂעִיר חַטָּאת שֶׁל מוּסָף הַיּוֹם וְאֵילוֹ וְאֵיל הָעָם. וְהֵם עוֹלוֹת. וּמַקְטִיר אֵימוּרֵי פַּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין. וּמַקְרִיב תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפוֹשֵׁט בִּגְדֵי זָהָב. וְטוֹבֵל וְעוֹלֶה וּמִסְתַּפֵּג וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי לָבָן. וּמְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. וְנִכְנָס לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. וּמוֹצִיא מִשָּׁם אֶת הַכַּף וְאֶת הַמַּחְתָּה. וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפוֹשֵׁט בִּגְדֵי לָבָן. וְטוֹבֵל וְעוֹלֶה וּמִסְתַּפֵּג. וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי זָהָב וּמְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. וּמַקְטִיר קְטֹרֶת שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם שֶׁל כָּל יוֹם וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם. וּמְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. וּפוֹשֵׁט בִּגְדֵי זָהָב וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי חֹל וְיוֹצֵא:

הלכה ג׳

כָּל הַטְּבִילוֹת הָאֵלּוּ וְהַקִּדּוּשִׁין כֻּלָּן בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז כד) "וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ". חוּץ מִטְּבִילָה רִאשׁוֹנָה שֶׁהוּא רַשַּׁאי לִטְבּל אוֹתָהּ בְּחֹל שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא לְהוֹסִיף כַּוָּנָתוֹ. שֶׁאִם יִזְכֹּר טֻמְאָה יְשָׁנָה שֶׁבְּיָדוֹ יִפְרשׁ מִמֶּנָּה בִּטְבִילָה זוֹ לִשְׁמָהּ. וְכָל כֹּהֵן שֶׁלֹּא טָבַל בֵּין בְּגָדִים לִבְגָדִים אוֹ שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ בֵּין בֶּגֶד לְבֶגֶד וּבֵין עֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה וְעָבַד. עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה:

הלכה ד׳

הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל זָקֵן אוֹ חוֹלֶה מְלַבְּנִין עֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל בְּאֵשׁ מִבָּעֶרֶב וּלְמָחָר מְטִילִין אוֹתָן בְּמַיִם כְּדֵי לְהָפִיג צִנָּתָן שֶׁאֵין שְׁבוּת בַּמִּקְדָּשׁ. אוֹ מְעָרְבִין מַיִם חַמִּין בְּמֵי הַמִּקְוֶה עַד שֶׁתָּפִיג צִנָּתָן:

הלכה ה׳

בְּכָל יוֹם כֹּהֵן גָּדוֹל מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הַכִּיּוֹר כִּשְׁאָר הַכֹּהֲנִים וְהַיּוֹם מְקַדֵּשׁ מִקִּיתוֹן שֶׁל זָהָב מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ. בְּכָל יוֹם הַכֹּהֲנִים עוֹלִים בְּמִזְרָחוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ וְיוֹרְדִין בְּמַעֲרָבוֹ וְהַיּוֹם עוֹלִים בָּאֶמְצַע וְיוֹרְדִין בָּאֶמְצַע לִפְנֵי כֹּהֵן גָּדוֹל כְּדֵי לְהַדְּרוֹ. בְּכָל יוֹם מִי שֶׁזָּכָה בַּמַּחְתָּה חוֹתֶה בְּמַחְתָּה שֶׁל כֶּסֶף וּמְעָרֶה הָאֵשׁ לְמַחְתָּה שֶׁל זָהָב וְהַיּוֹם חוֹתֶה כֹּהֵן גָּדוֹל בְּמַחְתָּה שֶׁל זָהָב וּבָהּ נִכְנָס לַהֵיכָל. שֶׁלֹּא לְיַגְּעוֹ בְּתוֹסֶפֶת עֲבוֹדָה. וְכֵן מַחְתָּה שֶׁל כָּל יוֹם מַחְזֶקֶת אַרְבָּעָה קַבִּין וְשֶׁל הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה קַבִּין וּבְכָל יוֹם הָיְתָה כְּבֵדָה וְהַיּוֹם קַלָּה. וּבְכָל יוֹם יָדָהּ קְצָרָה וְהַיּוֹם אֲרֻכָּה כְּדֵי לְהָקֵל עַל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁלֹּא יִיגַע. בְּכָל יוֹם וְיוֹם הָיוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שָׁלֹשׁ מַעֲרָכוֹת שֶׁל אֵשׁ וְהַיּוֹם הָיוּ שָׁם אַרְבַּע. מוֹסִיפִין מַעֲרָכָה כְּדֵי לְהַדֵּר הַמִּזְבֵּחַ וּלְעַטְּרוֹ:

הלכה ו׳

זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא טז יז) "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה וִדּוּי דְּבָרִים. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהוּא מִתְוַדֶּה בְּיוֹם זֶה שְׁלֹשָׁה וִדּוּיִים. אֶחָד עַל יְדֵי עַצְמוֹ תְּחִלָּה. וִדּוּי שֵׁנִי עַל יְדֵי עַצְמוֹ עִם שְׁאָר הַכֹּהֲנִים. וּשְׁנֵיהֶם עַל פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ. וְהַוִּדּוּי שְׁלִישִׁי עַל יְדֵי כָּל יִשְׂרָאֵל עַל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וּמַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּכָל וִדּוּי מֵהֶן שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. כֵּיצַד הוּא אוֹמֵר. אָנָּא הַשֵּׁם חָטָאתִי עָוִיתִי וּפָשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ אָנָּא הַשֵּׁם כַּפֵּר נָא לַחֲטָאִים וְלָעֲווֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים שֶׁחָטָאתִי וְשֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי וְכוּ' שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". הֲרֵי שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הִזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם. וְכֵן בְּכָל וִדּוּי מֵהֶן. וּכְשֶׁהוּא נוֹתֵן אֶת הַגּוֹרָל עַל שְׂעִיר הַחַטָּאת אוֹמֵר לַהַשֵּׁם חַטָּאת. נִמְצָא מַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בַּיּוֹם זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים. וּבְכֻלָּם הוּא מַזְכִּיר כִּכְתָבוֹ שֶׁהוּא הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ. בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה מַגְבִּיהַּ אֶת קוֹלוֹ בַּשֵּׁם. כֵּיוָן שֶׁרַבּוּ פְּרוּצִין חָזְרוּ לְאָמְרוֹ בְּקוֹל נָמוּךְ וּמַבְלִיעוֹ בִּנְעִימוּת עַד שֶׁלֹּא יַכִּירוּ בּוֹ אֲפִלּוּ חֲבֵרָיו הַכֹּהֲנִים:

הלכה ז׳

כָּל הַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בָּעֲזָרָה כְּשֶׁהֵם שׁוֹמְעִים אֶת הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ יוֹצֵא מִפִּי כֹּהֵן גָּדוֹל בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם וְאוֹמְרִים בָּרוּךְ שֵׁם כָּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֵד שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב ג) "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹּדֶל לֵאלֹהֵינוּ". וּבִשְׁלֹשֶׁת הַוִּדּוּיִּים הָיָה מִתְכַּוֵּן לִגְמֹר אֶת הַשֵּׁם כְּנֶגֶד הַמְבָרְכִין וְאוֹמֵר לָהֶן תִּטְהָרוּ. וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְוִדּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים וּלְוִדּוּי הַפָּרִים הַנִּשְׂרָפִים:

קרית ספר · הלכות עבודת יום הכפורים פרק ב׳

א׳

כל מעשה התמידין והמוספין של יום זה כהן גדול עושה אותם לבוש בגדי זהב כדכתיב ולבש את בגדיו דהיינו בגדי זהב והדר ועשה את עולתו ואת עולת העם דהיינו איל של מוספי' שהוזכר כאן ובפנחס ועבודות המיוחדות ליום זה דהיינו פרו ושני השעירים וקטרת לפני לפנים בבגדי לבן דכתיב בראש הפרשה כתונת בד קדש ילבש וגו' ובתר כל הני עבודות כתיב ופשט את בגדי הבד וגו'.

ב׳

כל עת שישנה הבגדים טעון טבילה דכתיב ופשט את בגדי הבד ורחץ את בשרו וגו' ולבש את בגדיו שמנה בגדים המיוחדים לו כל ימות השנה הא למדת שכל המשנה מעבודת פנים לעבודת חוץ טעון טבילה והוא הדין מחוץ לפנים דחמש טבילות ועשרה קדושין טובל ומקדש כהן גדול בו ביום משנה פרק הממונה ואמר רב חסדא חמש טבילות ועשרה קדושין גמירי הלכה למשה מסיני דעושה כהן גדול בו ביום ואי לאו הלכתא הוה אמינא אינו משנה מעבודה לעבודה אלא ג' פעמים דהוו להו שלש טבילות ותו לא ואי לאו קרא הוה אמינא חמש טבילות יטבול אפילו בזה אחר זה כולם ביחד להכי איצטריך קרא ור' מפיק להו להני חמש טבילות ועשרה קדושין מדכתיב בראש הפרשה כתונת בד קדש ילבש ומכנסי בד וגו' ורחץ במים את בשרו ולבשם הרי כשהוא משנה מעבודת תמיד להתחיל בעבודת היום שהיא פנימית כדכתיב בתריה ולקח את שני השעירים וגו' וכוליה ענינא אשכחן מבגדי זהב לבגדי לבן מבגדי לבן לבגדי זהב מנין תלמוד לומר בגדי קדש הם ורחץ במים וגו' תלה הכתוב טעם הטבילה בשביל שהם בגדי קדש ללמדך שכל חליפות בגדי קדש ביום זה טעונין טבילה ובגדי זהב בגדי קדש הם וכיון דילפינן טבילה לכל עבודה אם כן הוו חמש טבילות דחמש עבודות הן תמיד של שחר בבגדי זהב דאין דבר קודם לתמיד של שחר ומקריבו כהן גדול בבגדיו של כל השנה דהיינו בגדי זהב עבודת היום בבגדי לבן דכתיב כתנת בד קדש ילבש וגו' והקריב את פר החטאת אשר לו ולקח את שני השעירים וגו' אילו ואיל העם בבגדי זהב כדכתיב ולבש את בגדיו דהיינו בגדי זהב כדאמרינן ויצא את עולתו ואת עולת העם דהיינו איל לעולה הכתוב בו ואיל לעולה הכתוב בעם דהיינו איל דמוספין דפנחס כדאמר' כף ומחתה בבגדי לבן דתנו רבנן ובא אהרן אל אהל מועד למה הוא בא (אינו בא) אל ההיכל הרי גמר כל עבודותיו אינו בא אלא להוציא כף ומחתה שהניח בין הבדים כדכתיב ונתן את הקטרת על האש וגו' שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר כסדרן בפרשה כך סדר עבודתן חוץ ממקרא זה שכתב הוצאת כף ומחתה עם עבודות הפנימיות ולא הפסיק בעבודת אילו ואיל העם בנתיים והיה לו לכתוב ויצא ועשה את עולתו וגו' ואחר כך ובא אהרן להוציא כף ומחתה ואחר כך ופשט את בגדי הבד ורחץ וגו' ולבש בגדיו של כל השנה ועשה מוספין ותמיד של בין הערבים ומאי טעמא צריך להפסיק באילו ואיל העם בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה דגמירי הלכה למשה מסיני חמש טבילות בו ביום ואי כסדרן של עבודות כתיב מקרא זה לא משכחת להו אלא שלש אחד לתמיד של שחר ואחד בינו ובין עבודת היום כלה עם הוצאת כף ומחתה ואחת בין הוצאת כף ומחתה לאילו ואיל העם ועמהם המוספין ותמיד של בין הערבים לפיכך צריך להפסיק אילו ואיל העם בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה והוצאתן תפסיק בין אילו ואיל העם לתמיד של בין הערבים הרי חמש עבודות תמיד של שחר בבגדי זהב עבודת היום בבגדי לבן אילו ואיל העם בבגדי זהב הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן מוספין ותמידין של בין הערבים בבגדי זהב וקרא דובא אהרן הכי משמע דהוי שלא כסדר דאי כסדר למה נאמר ובא אהרן והא התם קאי אלא שמע מינה משום דאפסקה בעבודת חוץ להכי כתב ובא ואפילו הכי איצטריך להלכתא דאי לאו הלכתא הוה אמינא גזרת הכתוב היא שאחר שיגמור עבודת פנים ויצא יחזור להוציא כף ומחתה ומשום דגמירי חמש טבילות אמרינן דהוי שלא על הסדר דהפסיק באילו ואיל העם כדאמרן ולא מצינן לאוקומי האי ובא לעבודה אחרת דבכולהו עבודות כתיב ובא והביא אבל הוצאת כף ומחתה לא כתיב להכי איכא למימר דבהוצאת כף ומחתה איירי ומנין שכל טבילה צריכא ב' קדושין דכתיב ופשט ורחץ ולבש ואם אינו ענין לטבילה דנפקא לן מבגדי קדש הם כדא' תנהו ענין לקידוש וילפינן מיניה תרי קדושי דשדינן ורחץ אופשט אולבש כאלו כתיב ורחץ תרי זמני ואמר רב אחא בר יעקב הכל מודים בקידוש שלאחר טבילה שלובש ואחר כך מקדש דאמר קרא או בגשתם מי שאינו מחוסר אלא גישה יצא זה שמחוסר לבישה וגישה דקידוש שני הוי אחר לבישה אפילו לרבי כדאמר דרשי ליה לקרא הכי כרבנן דרבי מאיר דכיון דורחץ קאי אפשיטה ואלבישה הקיש קדוש פשיטה ללבישה מה לבישה כשהוא לבוש מקדש כדילפינן מבגשתם אל המזבח אף פשיטה כשהוא לבוש מקדש ואם כן ופשט ורחץ ולבש לא בעי למימר דפשט והדר רחץ ורחץ והדר לבש אלא דאיכא רחיצה אפשיטה ואלבישה וכשהוא לבוש כדאמ' ותניא בתוספת' ופשט בגדי הבד אשר לבש כלום אדם פושט אלא מה שלובש אלא מקיש פשיטה שתטען קידוש כמו הלבישה כשהוא לבוש ואמרינן התם דלרבנן לא עביד קדוש קמא אטבילה קמייתא כיון שעדיין לבוש בגדי חול לא הוצרך לקדש על הפשיטה ואם כן תשעה קדושין הוו אלא כי פשיט בגדי קדש ולביש בגדי חול עביד ליה התם כשבא לפשוט בגדי קדש. בתמיד של שחר מקריב הפר ושבעה כבשים של מוסף היום דבפ' בא לו פליגי במשנ' רבי אליעזר ורבי עקיבא בשבעה כבשים ונקטינן כרבי עקיבא דתוספתא דתניא התם דפר העולה נמי לרבי עקיבא היה קרב עם שבעת כבשים כתמיד של שחר דכת' במוספי כל הרגלים מלבד עולת הבקר אלמא מוספין עם עולת הבקר נעשים בסמוך לה וילמוד יום הכיפורים מהם ואחר כך בטבילה שניה עבודת היום כולה הוידוים וההגרלה וזריקת דמים בפנים והקטרת ושילוח שעיר עזאזל ואימורי פר ושעיר ושריפתן כסדר האמור בפרשה כדנילף פ"ד בס"ד ואחר כך בטבילה שלישית שעיר הנעשה בחוץ ואף על פי שהוא מן המוסף אינו יכול להקדימו לעבודת היום לפי שנאמר בו ושעיר חטאת א' מלבד חטאת הכפורים למדנו ששעירה פנימי קדמו ואילו ואיל העם ואימורי פר ושעיר הנשרפין כדכתיב את עולתו ואת עולת העם וגו' ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה דהיינו אימורי פר ושעיר ומקריב תמיד של בין הערבים וטבילה רביעית להוצאת כף ומחתה ובטבילה חמישית מקטיר קטרת של בין הערבים כדתנן התם פרק בא לו בתר הוצאת כף ומחתה נכנס להקטיר וכו' ורש"י כתב תמיד של בין הערבים נמי בטבילה חמישית ומוספין דאמרינן לעיל בתמיד של בין הערבים היינו שעיר החטאת של מוסף היום ואיל העם דפר ושבעה כבשים עם תמיד של שחר היו קרבין כדילפינן לעיל טעמא דכולהו.

ג׳

כל הטבילות במקום קדוש במשנה פרק אמר להם הממונה וכולם בקדש על בית הפרוה דכתיב ורחץ את בשרו במים במקום קדוש וקידוש כתיב ביה ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח וגו' וילפינן מיניה לכל טבילות מחלפות היום דליהוו במקום קדוש דלהכי אפקיה רחמנא לקידוש בלשון טבילה למימר טבילה כקדוש מה קידוש במקום קדוש אף טבילה במקום קדוש דמקרא דהכא דכתיב במקום קדוש לא הוה ילפינן לכולהו טבילות וטבילה ראשונה היא בחול דלא הוי מדאוריתא והא דאמר רב חסדא גמירי הלכה למשה מסיני חמש טבילות ועשרה קידושין. [פשטא אתיא כבן זומא פ' הממונה (יומא ל, א) דסביר ליה דאפילו טבילה ראשונה הויא דאורייתא מק"ו ולרבי יהודה דסבר דהויא טבילה אחת דרבנן נקט הל"מ משום ד' טבילות דהוי דאורייתא לכו"ע ואגבן אמר דחמשה הל"מ משום דכולהו הוו כחדא בי"ה ואפי' במה שהוא מדרבנן אשכחן ביה הל"מ בכמה דוכתי והכי נמי תניא (שם לב, א) אמר רבי יהודה מנין לה' טבילות וכו' אע"ג דאיהו גופיה קאמר לעיל דטבילה ראשונה מדרבנן.] כל כהן שלא טבל או לא קדש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה ועבד עבודתו כשרה ברייתא פרק ב' דזבחים דאף על גב דכתיב בהו חוקה והיתה להם לחוקת עולם בחדש השביעי וגו' ומשמע דמעכבי הא כתיב ולבשם שינה הכתוב בלבישה לעכב דכתיב ילבש ולבשם לבישה מעכבת ואין דבר אחר מעכב ופסוק זה דחוקה אשאר דברים הכתובים בפרשה כתיב אי הכי קדוש דצפרא נמי לא תעכב אמר חזקיה אמר קרא והיתה להם חוקת עולם לו ולזרעו לדורותם דבר המעכב בזרעו מעכב ביום הכפורי' דחוקה לדורות כתיב וזרעו אחריו להקישא אתא.

ו׳

זה שנאמר בתורה וכפר בעדו ובעד ביתו ושחט את פר החטאת וגו' מפי השמועה למדו שזה וידוי דברים פרק הממונה תנו רבנן וכפר בכפרת דברים הכתוב מדבר והם דברי וידוי או אינו אלא כפרת דמים הרי אני דן נאמרה כאן כפרה ונאמר להלן בשעיר המשתלח כפרה יעמד חי לפני ה' לכפר עליו מה כפרה האמורה בשעיר דברים דכתיב וסמך וגו' והתודה עליו וגו' אף כפרה האמורה בפר דברים וכי תימא נילף משעיר הנעשה בפנים שכפרתו בדמים דכתיב וכפר על הקדש מטומאות וגו' וההוא בתר מתן דמים היא כתובה ועוד שאין בו וידוי לא איפשר למימר הכי שהרי אומר והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו וגו' ואחר כך ושחט את פר החטאת אשר לו ע"כ וכפר ועדיין לא נשחט אלמא כפרה זו דברים הוא דהיינו וידוי נמצאת למד שהוא מתודה ביום זה שלשה וידויין אחד ע"י עצמו כדכתיב וכפר בעדו וידוי שני על ידי עצמו עם שאר הכהני' ושניהם על פר החטאת אשר לו כדכתיב ברישא וכפר בעדו ובעד ביתו דהיינו בני ביתו ואחר כך כתיב וכפר בעדו ובעד ביתו והוא וידוי שני עליו ועל אחיו הכהנים שהם קרויין גם כן ביתו כדכתיב בית אהרן ברכו את ה' מכאן שהכהנים מתכפרים בו וכל כפרתן אינה אלא על טומאת מקדש וקדשיו כמו שנאמר וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל מה שהפר מכפר על הכהנים מכפר שעיר שהוא לשם על ישראל. וידוי ג' על ידי ישראל על שעיר המשתלח כדכתיב וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר ובפרק הוציאו לו פליג רבי יהודה ארבי שמעון וקאמר הכהנים כמשמען עם הקהל אלו ישראל יכפר אלו הלוים הושוו כולם לכפרה אחד שכולן מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות דבטומאת מקדש וקדשיו אי איפשר להשוותן שהפר מכפר על הכהנים והשעיר הנעשה בפנים על ישראל כדא' ובאי זו כפרה הושוו מלמד שכולם מתכפרים בוידוי של שעיר המשתלח בשאר עבירות דבהאי יכפר בתרא הושוו כהנים לוים וישראלים. ומזכיר את השם בכל וידוי מהם שלשה פעמים ואומר אנא השם וכו' פרק הממונה ומנין שבאנא נאמר כאן כפרה ונאמר כפרה בחורב דכתי' אולי אכפרה מה להלן באנא דכתי' אנא חטא העם הזה אף כאן באנא ומנין שבשם נא' כאן כפרה ונא' בעגלה ערופה כפרה כפר לעמך ישראל מה להלן בשם דכתי' אשר פדית ה' אף כאן בשם ושלשה פעמים איפשר דילפינן להו תרתי דכתיבי בכפר אשר פדית ה' בעיני ה' וחדא דלפני ה' תטהרו וכן בכל וידוי ואומר חטאתי עויתי פשעתי כרבנן דפליגי ארבי מאיר בברייתא וכן בדוד ושלמה ודניאל כתיב חטאנו העוינו והרשענו ומה שאמר משה עון ופשע וחטאה היינו נושא עון ופשע כחטאה דהויא שוגג ואמר רב הלכה כדברי חכמים. וכשנותן את הגורל על שעיר החטאת אומר לה' חטאת דכתיב הגורל לה' ועשהו חטאת שיאמר לה' חטאת כרבנן דרבי ישמעאל בתורת כהנים נמצא מזכיר את השם י' פעמים כנגד י"פ דכתיב ה' בפרשה עד לפני ה' תטהרו פרק טרף תנו רבנן עשרה פעמים מזכיר כהן גדול את ה' בו ביום וכו' ובכולן הוא מזכיר ככתבו שהוא השם המפורש כדילפינן מדכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו' דבאהל מועד ושילה ובית עולמים דכתיב בהו אבא אליך הוא מצוה להזכיר את שמו דהיינו המיוחד לו ודרשי' לקרא מסורס בכל המקום אשר אבא אליך וברכתיך תזכיר את שמי.

ז׳

כשהיו שומעים את שם המפורש היו כורעים ואומרים ברוך שם וכו' דכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו אמר משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל. כל היום כשר לוידוי יום הכפורי' ולוידוי פרים הנשרפים משנה במגילה פרק הקורא למפרע ויליף טעמא בגמרא מדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם אלמא כפרה דהיינו וידוי ביום וידוי פרים יליף כפרה כפרה מיום הכיפורים כתיב הכא וכפר עליו הכהן בפר העלם דבר ופר כהן משיח וכתיב ביום הכיפורים יעמד חי לפני ה' לכפר מה להלן כפרת דברים וביום כדילפינן אף כאן כפרת דברים וביום:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות עבודת יום הכפורים פרק ב׳

ב׳

כל עת שישנה את הבגדים ויפשוט בגדים ולובש בגדים אחרים טעון טבילה, שנאמר ופשט את בגדי הבד ורחץ את בשרו במקום קדוש ולבש את בגדיו וחמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו היום, כיצד בתחילה פושט בגדי חול שעליו וטובל ועולה ומסתפג ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו, ושוחט את התמיד ומקטיר קטרת של שחר של כל יום ומטיב את הנרות ומקטיר אברי התמיד עם החביתין והנסכים ומקריב הפר ושבעה כבשים של מוסף היום. השגת הראב"ד. ומטיב את הנרות וכו', א"א אמת כך הוא לשון המשנה, אבל לא היה בין הערבים הטבה אלא לנר המערבי בלבד שהיה דולק מערב לערב. כתב הכ"מ כונת הראב"ד שהוא סבור שפירוש בהטיבו את הנרות אינו הדלקת הנרות כמש"כ רבינו בפ"ג מתמידין ומוספין, אלא הטבת הנרות היינו דישונן ותיקון הפתילות החדשות וכו' ורבינו סבור שגם בבוקר היה מדליק הנרות דבהטיבו היינו בהדליקו כמש"כ בפ"ג מתמידין ומוספין וכו', ומפרש הכ"מ דמה שכתב שם הרמב"ם בפ"ג הל' י"ב והדלקת הנרות היא הטבתם, היינו דמה דכתיב בקרא בהיטיבו היינו הדלקת הנרות, והנה מקודם צריך לבאר דמה שהוצרך הכ"מ לבאר כאן דברי הראב"ד זהו לפי"מ שהעמיד השגת הראב"ד על ומטיב את הנרות שכתב הרמב"ם בהטבת שחרית, שכן מוכרח מבאורו שאחר שבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהטבת הנרות כתב ומ"ש ומקריב הפר וכו' במשנה וכו', ומפורש דהשגת הראב"ד העמיד על ומטיב את הנרות דשחרית וזה הצריכו לפרש דהראב"ד הלא בא לבאר הטבת הנרות של בין הערבים, לכן כתב דכונתו לפרש דהטבת הנרות של בין הערבים אינו בכל הנרות אלא בנר מערבי, אבל אכתי אינו מבואר כלל לשון הראב"ד במה שכתב אמת כך הוא לשון המשנה, דעל לשון המשנה בהטבת הנרות שחרית לא באר כלום ובודאי הוא בכל הנרות חוץ מנר מערבי, והראב"ד ביאר מה דתנן ולהיטיב את הנרות בנרות של בין הערבים, ועוד דאם עיקר השגתו הוא על דברי הרמב"ם בפ"ג מהל' תמידין שכתב והדלקת הנרות הוא הטבתם, היה לו להשיג שם, ומה מצא בדברי הרמב"ם כאן שכתב ומטיב את הנרות להשיג עליו ע"כ נראה פשוט שיש כאן ט"ס בהציון, והשגת הראב"ד אינה על ומטיב את הנרות דשחרית אבא על סוף ד' הרמב"ם שכתב ומטיב את הנרות בהטבת בין הערבים, וכאן מצא מקום להשיג ולומר דאמת דכך הוא לשון המשנה, והיינו בפ"ז בדף ע' דתנן גבי הטבת בין הערבים ג"כ ולהיטיב את הנרות, ובזה כתב דבין הערבים לא היתה הטבה אלא על נר מערבי. אכן זה נכון כדברי הכ"מ דבודאי הראב"ד סובר כדעת הרמב"ן והרשב"א דבשחרית לא היה אלא הטבת הנרות ולא הדליקו אותם, ומשום זה לא היה בין הערבים הטבה אלא על נר מערבי שהי' דולק, אבל לשאר הנרות לא הי' הטבה שהרי לא היו מודלקין והיו מוטבין מהטבת שחרית, אבל הרמב"ם סובר דבשחרית אחר ההטבה היו מדליקין אותם, אך מה דמפרש הכ"מ שזהו מה שכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' תמידין והדלקת הנרות זו היא הטבתם, ומפרש לדעת הרמב"ם דמה דכתיב בהיטיבו היינו בהדליקו כבר כתבתי שם שזהו תימה גדולה דהא הטבת הנרות פסולה בזר, והדלקתם כשרה בזר לדעת הרמב"ם, וע"כ דהדלקה אינה הטבה, אלא דהרמב"ם סובר דתכלית ההטבה הוא שיהיו מודלקין בטוב, ולכן אם ייטיבו את הנרות בשחרית ולא ידליקו אותם אח"כ לא נתקיימה תכלית המצוה, אבל מכיון שעיקר המצוה אינה ההדלקה אלא ההטבה לכן הדלקתם כשרה בזר, ובארתי שם בארוכה כל הענין לדעת הרמב"ם ולדעת הרשב"א שזהו דעת הראב"ד.

ד׳

היה כהן גדול זקן או חולה, מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש, או מערבין מים חמין במי המקוה עד שתפיג צינתן. שאין שבות במקדש, כן הוא בד' הגמ' ביומא דף ל"ד לגירסת התוס', ורש"י אינו גורס כן, והקשה הלח"מ דלפי' התוס' הא דצריך לטעמא דאין שבות במקדש, זהו משום דבעי לאוקמא כר' יהודה דדבר שאין מתכוין בשבת אסור מדרבנן, אבל הרמב"ם הא פוסק דדשא"מ מותר, ואם נימא דהוי פס"ר א"כ הוי איסור דאורייתא, ואיך כתב דהוי שבות, והביא ד' הרמב"ם פי"ב דשבת הל' ב' שכתב המכבה גחלת של מתכת פטור, ואם נתכוין לצרף חייב שכן לוטשי הברזל עושים וכו' וזהו לצרף שהעושה אותו הוא תולדות מכבה, והראב"ד השיג דלמה צריך מתכוין הא הוי פס"ר, וכתב על זה המ"מ וז"ל ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו נראה שכל שאינו מתכוין אינו ראוי לומר בו פס"ר וליחייב, מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה, וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי, דומה לקטימת קיסם שהזכרנו פי"א שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו אע"פ שראוי לכך בקטימתו פטור, שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור, ואפי' לר' יהודה המחייב בדשא"מ, וקרובים לזה ד' הרמב"ן, והדבר מוכרח לומר כן לפי שיטת רבינו עכ"ד, וכתב עוד הלח"מ כאן וז"ל, אבל מד' המ"מ שם נראה דאית לרבינו מהך לישנא דהכא דבצירוף דעששיות אפי' במתכוין הוי דרבנן, וקשה א"כ לפי"ז למה תלה אביי באינו מתכוין ואמר דשא"מ מותר אפי' מתכוין ליכא אלא איסורא דרבנן ואין שבות במקדש וצ"ע עכ"ל. והנה מה שהקשה הלח"מ על דברי המ"מ שם אין על המ"מ תמיהתו כי המ"מ הביא שם כן בשם הרמב"ן שעל מה שהביא מקודם דברי הגמ' דאמר לאביי, אבל הכא צירוף דרבנן ומוכח דלא כד' הרמב"ם דסובר שם דצירוף דאורייתא, וכתב המ"מ וז"ל אבל הרמב"ן דחה ואמר דאין בעששיות צירוף כמו בגחלת לפי שהן חמות הרבה ומפשירות המים ואין מצטרפות לגמרי אלא במים צוננים, וכתב ע"ז המ"מ ולזה יראה לי דעת רבינו נוטה, כמ"ש פ"ב מהל' יוה"כ מלבנין עששיות של ברזל מבערב וכו', וא"כ מה שקשה על המ"מ קשה על הרמב"ן, ואין לומר דהרמב"ן אינו גורס בגמ' ואין שבות במקדש כמו דרש"י אינו גורס, דהמ"מ שם הביא ד' הגמ' עם הך גירסא, וע"ז הביא ד' הרמב"ן, אלא דעיקר קושייתו כבר יישב הריטב"א ביומא בהך סוגיא שכתב דאף דצירוף דרבנן לא התירו במקדש אלא שבות קל, אבל שבות חמור שדומה למלאכה נוהג אף במקדש כדמוכח בפ' בתרא דעירובין וכדכתיבנא התם הלכך צירוף במתכוין לא שרינן במקדש, אבל כשהוא שלא במתכוין דאיכא תרתי למעליותא שרינן ליה עכ"ל. אכן בד' המ"מ לכאורה הוא חזרה מדבריו הקודמים, שזה שהביא מד' הרמב"ן דבעששיות לא הוי צירוף מה"ת, וע"ז כתב ולזה יראה לי דעת רבינו נוטה ממש"כ בפ"ב מהל' יוה"כ, זה כתב שם בהל' א', ובהל' ב' כשכתב הרמב"ם דחיוב צירוף הוא כשנתכוין לצרף כתב שמדבריו נראה שהכל תלוי בכונתו ודליכא פס"ר גבי צירוף, ולפי"ז הא אין שום הוכחה מדבריו כאן דמלבנין עששיות דבעששיות אפי' אם מכוין ליכא איסור מה"ת דכיון דליכא פס"ר הא שפיר לא הוי אלא שבות, ובאינו מתכוין הא שפיר יש לומר דאין שבות במקדש, דדוקא במכוין לצרף וצירוף הוא דרבנן כתב הריטב"א דבמלאכה גמורה דרבנן לא שרינן שבות, אלא דבסוף דברי הריטב"א כתב אבל כשהוא שלא במתכוין דאיכא תרתי למעליותא שרינן ליה, ומשמע דבאינו מתכוין לחוד דאיכא איסורא דרבנן לא שרינן, ובזה מבואר מה שכתב המ"מ שם על זה שכתב דבצירוף ליכא איסור פס"ר, וקרובים לזה ד' הרמב"ן משמע דכונתו במה שתירץ הרמב"ן הא דעששיות משום דליכא בזה צירוף מה"ת, ולפי ד' הריטב"א דמ"מ בזה לחוד לא היינו אומרים אין שבות במקדש, וזהו שכתב דצ"ל גם לד' הרמב"ן דליכא בצירוף דין פס"ר, וממילא איכא בזה תרתי למעליותא איסור צירוף דרבנן ואינו מתכוין. אלא דמ"מ אף דצריכין אנו ליישב כן דברי המ"מ אבל נראה דאין מן הצורך להכניס כונה זו בדעת הרמב"ם, וכיון שכתב הרמב"ם שם דאיסור צירוף מה"ת הוא דוקא כשמכוין לצרף, וכמו שהסביר המ"מ לכן אין צריך לומר עוד בדעתו דסובר דבעששיות ליכא איסור צירוף מה"ת אפי' כשמכוין לצרף, ושפיר יש לפרש דבזה אמרינן אין שבות במקדש, ואף שהריטב"א מוכיח מסוף עירובין דבמלאכה גמורה דרבנן לא אמרינן אין שבות במקדש, מ"מ באינו מתכוין כיון דאין בו איסור מלאכה התירו, ומה שכתבתי מדברי הריטב"א כיון דאיכא תרתי למעליותא אין מזה הוכחה כלל דהריטב"א הא אזיל שם לפרש ד' הגמ' דמתרץ לאביי אליבא דר' יהודה דסבר דבר שאינו מתכוין אסור, והביא דברי רש"י דאינו גורס ואין שבות במקדש, וכתב דסובר רש"י דאף דר' יהודה סובר דשא"מ אסור ה"מ באיסור דאורייתא, אבל באיסור דרבנן מותר גם לר"י, והביא מה שחלקו עליו התוס' בזה, ובזה כתב הריטב"א ליישב הגירסא דאין שבות במקדש והיינו דבצירוף דרבנן וגם הוי אינו מתכוין בזה אמרינן אין שבות במקדש, א"כ לר' יהודה אינו מתכוין לחוד לא מהני כלל, אלא דבאיסור דרבנן כשנצטרף לזה אינו מתכוין אמרינן בזה אין שבות במקדש, עכ"פ הריטב"א כתב כן אליבא דר"י דסובר דשא"מ אסור, אבל להלכה דדשא"מ מותר ורק דהיכי דאיכא פס"ר אסור וכיון דבצירוף ליכא פס"ר בזה שפיר אמרינן אין שבות במקדש, ולא צריך לטעמא דבעששיות ליכא איסור תורה אפי' במתכוין. ומבואר דלפי"ז אין אנו צריכין לומר בדעת הרמב"ן דסובר כדעת הרמב"ם דבצירוף ליכא איסור פס"ר כיון שסובר דבעששיות ליכא איסור צירוף מה"ת, וכבר סגי זה דהוי אינו מתכוין לומר בזה אין שבות במקדש, וכמו דסגי לר' יהודה דסובר אינו מתכוין אסור מה"ת, ומ"מ מהני זה דהוי אינו מתכוין לומר אין שבות במקדש, ולהרמב"ם אף דלהלכה מבואר לשיטתו דסובר דבאיסור צירוף ליכא פס"ר לכן אף דעכ"פ איסור דרבנן איכא מ"מ אמרינן בזה אין שבות במקדש, אלא שאנו צריכין לפרש לשיטת הרמב"ם ד' הגמ' דאמר אבל הכא צירוף דרבנן, והגמ' הא קאי אליבא דר' יהודה דדבר שא"מ אסור מה"ת, אבל באמת המ"מ שם בעצמו כשהביא הגמ' דיומא להקשות על ד' הרמב"ם דסובר דצירוף דאורייתא כתב ויש לדחותה ולומר שהוא לדעת אביי לבד ואין הלכה כמותו, אלא כרב ביבי דאמר דוקא בשלא הגיע לצירוף, ואח"כ כתב אבל הרמב"ן ז"ל וכו' כמו שהבאנו, ולפי"ז שפיר יש לומר בדעת הרמב"ם כתירוצו של המ"מ וא"צ לחדש דעששיות שאני, ומה שכתב המ"מ אח"כ דמד' הרמב"ם בהל' יוה"כ משמע כד' הרמב"ן, היינו שלא כתב בשלא תגיע לצירוף, אבל זה מיושב במה שכתב הרמב"ם, דבצירוף ליכא פס"ר, ולהלכה דשא"מ מותר, אף דבזה איכא איסור דרבנן, אבל אמרינן בזה אין שבות במקדש.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות עבודת יום הכפורים פרק ב׳

ג׳

שאם יזכור טומאה ישנה שבידו יפרוש ממנה בטבילה זו לשמה. נ"ב היינו על דעת ביאת מקדש אע"ג דאפשר שכבר טבל לתרומה או לקודש, וזה שכתב להוסיף כוונתו וכן בגמרא דטביל ע"ד ביאת מקדש דאף בטבל לקודש הוי קיל נגד ביאת מקדש דטבו"י חייב כרת על ביאת מקדש ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות עבודת יום הכפורים פרק ב׳

ב׳

עיין מ"ש בסיפרי תועפות ראם דף ע"ד.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות עבודת יום הכפורים ב׳, מתוך הלכות עבודת יום הכפורים שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות עבודת יום הכפורים כל הרמב״ם