הלכות עבודת יום הכפורים · פרק א׳
הלכה א׳
בְיוֹם הַצּוֹם מַקְרִיבִין תָּמִיד בַּשַּׁחַר וְתָמִיד בֵּין הָעַרְבַּיִם כְּסֵדֶר כָּל יוֹם וְיוֹם. וּמַקְרִיבִין מוּסַף הַיּוֹם פַּר וְאַיִל וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים כֻּלָּם עוֹלוֹת. וְשָׂעִיר חַטָּאת נַעֲשֶׂה בַּחוּץ וְהוּא נֶאֱכָל לָעֶרֶב. וְעוֹד מַקְרִיבִין יֶתֶר עַל מוּסָף זֶה. פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהוּא נִשְׂרָף. וְאַיִל לְעוֹלָה. וּשְׁנֵיהֶם מִשֶּׁל כֹּהֵן גָּדוֹל. וְאַיִל הַבָּא מִשֶּׁל צִבּוּר הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת (ויקרא טז א) "אַחֲרֵי מוֹת". וְהוּא הָאַיִל הָאָמוּר בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים בִּכְלַל הַמּוּסָף. וְהוּא הַנִּקְרָא אֵיל הָעָם. וְעוֹד מְבִיאִין מִשֶּׁל צִבּוּר שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים. אֶחָד קָרֵב חַטָּאת וְהוּא נִשְׂרָף. וְהַשֵּׁנִי שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. נִמְצְאוּ כָּל הַבְּהֵמוֹת הַקְּרֵבִים בְּיוֹם זֶה חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה. שְׁנֵי תְּמִידִין. וּפַר. וּשְׁנֵי אֵילִים וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים כֻּלָּם עוֹלוֹת. וּשְׁנֵי שְׂעִירִים חַטָּאת אֶחָד נַעֲשֶׂה בַּחוּץ וְנֶאֱכַל לָעֶרֶב וְהַשֵּׁנִי נַעֲשֶׂה בִּפְנִים וְנִשְׂרָף. וּפַר כֹּהֵן גָּדוֹל לְחַטָּאת וְהוּא נִשְׂרָף:
הלכה ב׳
עֲבוֹדַת כָּל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה בְּהֵמוֹת אֵלּוּ הַקְּרֵבִין בְּיוֹם זֶה אֵינָהּ אֶלָּא בְּכֹהֵן גָּדוֹל בִּלְבַד. אֶחָד כֹּהֵן הַמָּשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה אוֹ הַמְרֻבֶּה בִּבְגָדִים. וְאִם הָיְתָה שַׁבָּת אַף מוּסַף שַׁבָּת אֵין מַקְרִיב אוֹתוֹ אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל. וְכֵן שְׁאָר הָעֲבוֹדוֹת שֶׁל יוֹם זֶה כְּגוֹן הַקְטָרַת הַקְּטֹרֶת שֶׁל כָּל יוֹם וַהֲטָבַת הַנֵּרוֹת הַכּל עָשׂוּי בְּכֹהֵן גָּדוֹל נָשׂוּי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז ו) (ויקרא טז יא) (ויקרא טז יז) "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ". בֵּיתוֹ זוֹ אִשְׁתּוֹ:
הלכה ג׳
שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם לְיוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכָּתוֹ שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ וְדָבָר זֶה קַבָּלָה מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. וּמַפְרִישִׁין אוֹתוֹ מֵאִשְׁתּוֹ כָּל שִׁבְעַת יָמִים אֵלּוּ שֶׁמָּא תִּמָּצֵא אִשְׁתּוֹ נִדָּה וְנִמְצָא טָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲבֹד. וּמַתְקִינִין לוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל אַחֵר שֶׁאִם יֶאֱרַע בְּזֶה פִּסּוּל יַעֲבֹד הָאַחֵר תַּחְתָּיו. בֵּין שֶׁאֵרַע בּוֹ פִּסּוּל קֹדֶם תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר בֵּין שֶׁאֵרַע בּוֹ פִּסּוּל אַחַר שֶׁהִקְרִיב קָרְבָּנוֹ זֶה שֶׁנִּכְנַס תַּחְתָּיו אֵינוֹ צָרִיךְ חִנּוּךְ אֶלָּא עֲבוֹדָתוֹ מְחַנַּכְתּוֹ וּמַתְחִיל מֵעֲבוֹדָה שֶׁפָּסַק בָּהּ הָרִאשׁוֹן. עָבַר יוֹם הַכִּפּוּרִים הֲרֵי הָרִאשׁוֹן חוֹזֵר לַעֲבוֹדָתוֹ וְהַשֵּׁנִי עוֹבֵר וְכָל מִצְוֹת כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה עָלָיו אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד כְּכֹהֵן גָּדוֹל וְאִם עָבַד עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְאִם מֵת הָרִאשׁוֹן זֶה הַשֵּׁנִי מִתְמַנֶּה תַּחְתָּיו:
הלכה ד׳
בְּשִׁבְעַת יָמִים אֵלּוּ מַזִּין עָלָיו מֵאֵפֶר הַפָּרָה בַּשְּׁלִישִׁי לְהַפְרָשָׁתוֹ וּבַשְּׁבִיעִי שֶׁהוּא עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁמָּא נִטְמָא בְּמֵת וְלֹא יָדַע. וְאִם חָל יוֹם שַׁבָּת בַּשְּׁלִישִׁי אוֹ בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ דּוֹחִין אֶת הַהַזָּיָה:
הלכה ה׳
כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים מַרְגִּילִין אוֹתוֹ בַּעֲבוֹדוֹת. זוֹרֵק אֶת הַדָּם וּמַקְטִיר אֶת הַקְּטֹרֶת וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת וּמַקְטִיר אֵיבְרֵי תָּמִיד עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רָגִיל בַּעֲבוֹדָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמוֹסְרִין לוֹ זְקֵנִים מִזִּקְנֵי בֵּית דִּין וְקוֹרְאִים לְפָנָיו וּמְלַמְּדִין אוֹתוֹ עֲבוֹדַת הַיּוֹם וְסִדּוּרָהּ וְאוֹמְרִין לוֹ אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל קְרָא אַתָּה בְּפִיךָ שֶׁמָּא שָׁכַחְתָּ אוֹ שֶׁמָּא לֹא לָמַדְתָּ דָּבָר זֶה. וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשַׁחֲרִית הָיוּ מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּשַׁעֲרֵי הַמִּזְרָח וּמַעֲבִירִין לְפָנָיו פָּרִים וְאֵילִים וּכְבָשִׂים כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מַכִּיר וְרָגִיל בַּעֲבוֹדָה:
הלכה ו׳
כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים לֹא הָיוּ מוֹנְעִין מִמֶּנּוּ מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה. עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים עִם חֲשֵׁכָה לֹא הָיוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ לֶאֱכל הַרְבֵּה שֶׁהַמַּאֲכָל מֵבִיא אֶת הַשֵּׁנָה. וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִישֹׁן שֶׁמָּא יִרְאֶה קֶרִי. וְלֹא הָיוּ מַאֲכִילִין אוֹתוֹ דְּבָרִים הַמַּרְגִּילִין לְשִׁכְבַת זֶרַע כְּגוֹן בֵּיצִים וְחָלָב חַם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:
הלכה ז׳
בִּימֵי בַּיִת שֵׁנִי צָץ הַמִּינוּת בְּיִשְׂרָאֵל. וְיָצְאוּ הַצְּדוֹקִין מְהֵרָה יֹאבֵדוּ שֶׁאֵינָן מַאֲמִינִין בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהָיוּ אוֹמְרִין שֶׁקְּטֹרֶת שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מַנִּיחִין אוֹתָהּ עַל הָאֵשׁ בַּהֵיכָל חוּץ לַפָּרֹכֶת וּכְשֶׁיַּעֲלֶה עֲשָׁנָהּ מַכְנִיס אוֹתָהּ לְפָנִים לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. הַטַּעַם. זֶה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (ויקרא טז ב) "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" אָמְרוּ כִּי הוּא עֲנַן הַקְּטֹרֶת. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ חֲכָמִים שֶׁאֵין נוֹתֵן הַקְּטֹרֶת אֶלָּא בְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים לִפְנֵי הָאָרוֹן. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז יג) "וְנָתַן הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה'". וּלְפִי שֶׁהָיוּ חוֹשְׁשִׁין בְּבַיִת שֵׁנִי שֶׁמָּא כֹּהֵן גָּדוֹל זֶה נוֹטֶה לְצַד מִינוּת. הָיוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים וְאוֹמְרִים לוֹ אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין. מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן אֶת שְׁמוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה שֶׁלֹּא תְּשַׁנֶּה דָּבָר שֶׁאָמַרְנוּ לְךָ. וְהוּא פּוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה עַל שֶׁחֲשָׁדוּהוּ בְּמִינוּת. וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין לְפִי שֶׁחָשְׁדוּ לְמִי שֶׁמַּעֲשָׂיו סְתוּמִין שֶׁמָּא אֵין בְּלִבּוֹ כְּלוּם:
הלכה ח׳
כָּל לֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים כֹּהֵן גָּדוֹל יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ אִם הָיָה חָכָם. וְאִם הָיָה תַּלְמִיד דּוֹרְשִׁים לְפָנָיו. אִם הָיָה רָגִיל לִקְרֹא קוֹרֵא וְאִם לָאו קוֹרִין לְפָנָיו. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִישַׁן. וּבַמֶּה קוֹרִין לְפָנָיו. בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ. בִּקֵּשׁ לְהִתְנַמְנֵם פִּרְחֵי לְוִיָּה מַכִּין לְפָנָיו בְּאֶצְבַּע צְרֵדָה. וְאוֹמְרִים לוֹ אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל עֲמֹד וְהִצְטַנֵּן מְעַט עַל הָרִצְפָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּישַׁן. וּמִתְעַסְּקִין עִמּוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ זְמַן שְׁחִיטָה. וְלֹא הָיוּ שׁוֹחֲטִין עַד שֶׁמַּכִּירִין שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר בְּוַדַּאי שֶׁמָּא יִשְׁחֲטוּ בַּלַּיְלָה:
אבן האזל · הלכות עבודת יום הכפורים פרק א׳
ב׳
עבודת כל חמש עשרה בהמות אלו הקריבין ביום זה אינה אלא בכהן גדול בלבד, אחד כהן המשוח בשמן המשחה או המרובה בבגדים, ואם היתה שבת אף מוסף שבת אין מקריב אותו אלא כהן גדול, וכן שאר העבודות של יום זה כגון הקטרת הקטורת של כל יום והטבת הנרות הכל עשוי בכהן גדול נשוי, שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו, ביתו זו אשתו. עבודת כל חמש עשרה בהמות, הכ"מ כתב וז"ל כתב הריטב"א בפ"ק דיומא בשם הרמב"ם דמדאורייתא אין חובה בכה"ג אלא בעבודת היום ממש, אבל תמידין ועבודות של כל יום כשרות בכהן הדיוט, אלא דמצוה בכה"ג, ובדברי הכ"מ ודאי ט"ס דבריטב"א מפורש שזהו מדברי הרמב"ן שכתב מקודם ומורי הרב ז"ל תירץ וזהו הרא"ה, ואח"כ כתב ובשם רבינו הגדול רבו ז"ל אמר לי שהיה סובר דמדאורייתא אין חובה בכה"ג אלא בעבודת היום ממש וכו', ובודאי הכ"מ לא הי' מפרש שזהו הרמב"ם שלא הי' רבו של הרא"ה, והלח"מ הביא מדברי הכ"מ שזהו שיטת הרמב"ם, וכנראה לא ראה דברי הריטב"א בפנים, והלח"מ מפרש דברי הריטב"א שגם להלכה אין צריך כה"ג אלא למצוה, ולא ראה ד' הריטב"א דאחר שכתב אלא דמצוה בכה"ג כתב עוד ורבנן שוו חובה בכה"ג וכו', וכן כתב הריטב"א להדיא בדל"ב, וכבר השיג המגיה בריטב"א על המים חיים בחדושיו על הרמב"ם בזה. אכן המים חיים הקשה עוד על הרמב"ם אחר שהביא ד' התוס' ביומא דף ל"ב שהקשו על מה דפריך הגמ' דאי מירוק מעכב הו"ל עבודה באחר שכתבו דמ"מ פסול מדרבנן איכא, דלא יתיישב לדעת הרמב"ם שכתב להדיא בפ"א מהל' פסוה"מ הל' ב' דאפי' בשחיטת פרו של כה"ג אם שחט זר כשר, וכתב דלפי"מ שכתבו התוס' שם תי' ב' דטעמא דשחיטה בזר כשרה הוא משום דנוהגת גם בחולין, וא"כ אם הי' כאן מירוק עיכובא וזהו דוקא בקדשים, א"כ הוי עבודת קדשים וצריך כה"ג, וא"כ מיושב גם לדעת הרמב"ם, אבל גם זה אינו מיושב דהא קיי"ל כר' נתן דבשחיטת חולין לא בעינן כונה. וזרק לנועצה בכותל כשרה כמבואר בפ"ב מהל' שחיטה הל' י"א ובשחיטת קדשים בלא כונה לשחיטה פסול בדיעבד, כמבואר בפ"א מהל' פסוה"מ הל' ג' א"כ מוכח דאין הטעם מה דשחיטה בזר כשרה משום שנוהגת בחולין, אלא דהוא גזה"כ דילפינן מוהקריבו דמקבלה ואילך מצות כהונה, וכבר כתבתי כן בפ"ד מהל' מעה"ק הל' ז' לענין דין כלי שרת, ועלה בדעתי לומר דקושיית הגמ' א"כ הו"ל עבודה באחר היינו דלמצוה הא ודאי בכה"ג, ומצאתי שכתב כן הגבורת ארי ביומא שם, אבל גם זה אינו מיושב דהא אמר ע"ז הגמ' ותניא כל עבודת יוה"כ אינן כשרות אלא בו, ומשמע דהוא לעכב. ונראה דאפשר לומר לדעת הרמב"ם כד' התוס' בלא הטעם שכתבו דטעמא דשחיטה בזר כשרה משום שנוהגת בחולין, אלא דכיון דעיקר דין שחיטה לצורך הכשר שחיטה סגי ברוב סימנים, א"כ אם היינו אומרים דבשחיטת קדשים אם לא מירק פסול ע"כ אינו משום הכשר שחיטה, דלא מסתבר לחלק בזה בדין הכשר שחיטה בין חולין לקדשים, דאף שכתבנו דיש חילוק בדין כונה זהו בדין חשיבות העבודה דהא שחיטה הוא מד' עבודות הקרבן, אבל כמה לחתוך הסימנים כיון שאנו רואין דבשחיטת רוב סימנים נחשב לשחוט, למה נצריך בקדשים יותר, וע"כ דאם הי' צריך מירוק זהו בשביל צורך קבלת הדם, דכיון שצריך להתכוין לקבל כל הדם לכן צריך שהסימנים יהיו שחוטים כולם, ולפי"ז יהי' מירוק השחיטה התחלה לקבלת הדם, ולכן פריך שפיר דא"כ הו"ל עבודה באחר. וראיתי בס' גחלי אש סי' י"ג שהקשה על הריטב"א דהא תנן חמש טבילות ועשרה קדושין לכה"ג וגמרינן או מקראי או מהלמ"מ, ואם יעשו שאר העבודות בכהן הדיוט הלא אינו מחליף כלל, וכבר קדמו בס' מים חיים, ועוד דבזבחים די"ט פריך מכדי חמש טבילות ועשרה קדושין דאורייתא וחוקה כתיב בהו ליעכבו ומשני אמר קרא לו ולזרעו, דבר המעכב בזרעו מעכב בו, וכיון דאיכא קרא מוכח דכה"ג צריך לעבוד ולהחליף הבגדים, והנה הריטב"א בשם הרמב"ן לא כתב אלא דאין עבודת כה"ג מעכב בעבודת תמידין, אבל הא כתב דלמצוה העבודה בכה"ג, ולמצוה ודאי כונתו מדאורייתא, רק דלא מצא יסוד לומר דמעכב דלא פליגי ר' יהודה ור' נחמיה אלא בדברים הנעשין בבגדי לבן בחוץ, אבל הנעשין בבגדי זהב ליכא עיכובא לכו"ע, א"כ לא קשה מהא דחמש טבילות ועשרה קדושין כיון דלמצוה צריך להחליף, ומה דפריך ליעכבו זה ודאי על העבודות שעושה אח"כ בפנים, ובזה מבואר מה שהקשה עוד דהא כתוב ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם, ועולת העם הוא האיל של מוספין, דלא קשה כלל דהרמב"ן אינו דן אלא מדין לעכב, ואדרבא מקרא זה מבואר מש"כ הרמב"ן דלמצוה הוא בכה"ג, והיכן נאמר למצוה, אלא דמקרבן איל העם אנו למדין גם על שאר קרבנות היום הקרבין בחוץ ושאינם קרבים בבגדי לבן דלמצוה איכא קרא אבל לא נאמר בהם חוקה לעכב. אך בדעת הרמב"ם משמע דסובר דכל עבודת התמידין הוא בכה"ג לעכב, כיון שכתב אינה אלא בכה"ג בלבד, ומשמע דסובר דכיון דלא פליגי ר' יהודה ור' נחמיה אלא בהקדים מעשה לחבירו ולא פליגי בעיקר עבודת כה"ג מוכח דעיקר עבודת כה"ג מעכב.
ג׳
שבעת ימים קודם ליום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכתו שבמקדש ודבר זה קבלה ממשה רבינו, ומפרישין אותו מאשתו כל שבעת ימים אלו שמא תמצא אשתו נדה ונמצא טמא שבעת ימים ואינו יכול לעבוד, ומתקינין לו כהן גדול אחר שאם יארע בזה פיסול יעבוד האחר תחתיו, בין שאירע בו פיסול קודם תמיד של שחר בין שאירע פיסול אחר שהקריב קרבנו זה שנכנס תחתיו אינו צריך חינוך אלא עבודתו מחנכתו ומתחיל מעבודה שפסק בה הראשון. אלא עבודתו מחנכתו, הקשה הלח"מ דביומא דף י"ב אמר כן רב פפא למ"ד אבנטו של כה"ג אינו אבנטו של כהן הדיוט, אבל הרמב"ם דפסק דאבנטו של כה"ג ושל כהן הדיוט שוים דשניהם בכלאים, וא"כ ביוה"כ דהאבנט של בוץ יש חינוך באבנט, וכתב דכיון דרב פפא אמר הכי והביא ראיה מהברייתא אלמא סובר דגם להלכה א"צ חינוך האבנט דעבודתו מחנכתו, ודבריו אינם מבוררים דהא ע"כ קודם העבודה לובש האבנט וכיון דאיכא חינוך באבנט למה צריך לומר דעבודתו מחנכתו. ונראה דהרמב"ם סובר דאף דמעיקרא אמר רב אדא בר אהבה דמחנכין אותו באבנט זהו משום דלא הוי סבר דעבודתו מחנכתו, ומוכח דדין רבוי בגדים דילפינן מאשר ימלא את ידו אינו דוקא ברבוי בגדים שילבש ח' בגדים ככהן גדול שהוא יותר בגדים מבגדי כהן הדיוט שהם ד', דגם ביוה"כ שאינו לובש אלא ד' כיון שלובש אבנט שהוא מיוחד לכה"ג הוי בזה רבוי בגדים, אבל אחר דמשני ר"פ בסתמא דעבודתו מחנכתו אמרינן דכן הוא גם להלכה דרבוי בגדים הוא דוקא בח' בגדים ודוקא בזה מתקיים ואשר ימלא את ידו, אח"כ ראיתי שהגבורת ארי בדף ה' ע"א בד"ה אין לי תמה בסברא על תירוצו דראב"א דמחנכין אותו באבנט דהא בקרא כתוב ימלא את ידו והוא רבוי בגדים, וגם הקשה דאיך אמרינן עבודתו מחנכתו דהא בקרא כתוב דוקא רבוי בגדים, וכתב בזה דלעבודת יוה"כ א"צ מילוי בגדים דסגי באבנט או בעבודתו מחנכתו, דלא צריך אלא היכר שיהי' ניכר שהוא כה"ג, ורק לדין שיהי' מעשה כה"ג כל השנה צריך רבוי בגדים, ולכתחילה ז' ימים ובדיעבד ברבוי יום אחד נעשה כה"ג לכל החילוקים שבין כה"ג לכהן הדיוט, רק למצוה צריך שיהי' נתרבה ז' ימים. והנה מה שהקשה מדין עבודתו מחנכתו נראה דאינה קושיא דכיון דילפינן מכלים שעשה משה שמשיחתן מקדשתן, ומכאן ואילך עבודתן מחנכתן, וחזינן דעבודה מהני כמו דין משיחה, א"כ לא קשה מה דכתיב ואשר ימלא את ידו דבודאי לכתחילה מצוה ברבוי בגדים ובדיעבד עבודתו מחנכתו, אבל מה שתירץ לראב"א דמחנכין אותו באבנט דלעבודת יוה"כ סגי אבנט אינו מבואר, דמנ"ל לומר כן, ומה שכתב דאשר ימלא את ידו הוא רק לסימן אינו מבואר כלל דעכ"פ מנ"ל דסגי באבנט כיון דמפרשין ימלא את ידו ברבוי בגדים, לכן נראה כמו שכתבתי דראב"א באמת סובר דמילוי בגדים אינו דוקא ברבוי בגדים ממש, אלא דמה שהוא לובש בגדי כה"ג בכל השנה בשמנה וביוה"כ בארבעה, רק שהאבנט של בוץ, נקרא רבוי בגדים, אבל להלכה לא אמרינן כן אלא דוקא רבוי בגדים ממש, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' כלי המקדש הל' י"ג כיצד מרבין אותו בבגדים לובש שמנה בגדים וכו', ולא כתב דאפשר ברבוי בגדים ביוה"כ ע"י אבנט, ולכן דוקא ע"י עבודתו מחנכתו נעשה כה"ג. והנה נסתפקתי בדין עבודתו מחנכתו אם עובד כשהוא אונן דאף דביוה"כ דין עבודה דוקא בכה"ג ולכהן הדיוט אסור לעבוד, ומ"מ אמרינן דעבודתו מחנכתו ומותר לו לעבוד מ"מ יש לומר דביוה"כ הדין דצריך כה"ג הוא שהעבודה תהי' נעשית ע"י כה"ג, וכיון דבהך עבודה נעשה כה"ג ויהי' נמצא שכה"ג עבד העבודה מותר לו לעבוד, אבל אונן דלכהן הדיוט אסור לעבוד מדין עיקר מעשה העבודה יש לומר דאף דכשיעבוד תהי' עבודתו מחנכתו ויהי' כה"ג, אבל לכתחלה אסור לו להתחיל לעבוד כיון דאכתי אינו כה"ג, ונכדי הרב שי' העיר דיש להסביר עוד יותר דכה"ג דמותר לעבוד כשהוא אונן אמר הגמ' במו"ק דף י"ד דלא חל עליו אנינות לגבי עבודה והוי לענין זה כרגל, וא"כ זהו כשכבר הוא כה"ג, אבל בזה דהוא כהן הדיוט וחל עליו איסור אנינות לעבוד א"כ אף דכשיהי' כה"ג יתבטל ממנו איסור אנינות, מ"מ אפשר דאסור לו להתחיל לעבוד כיון דעכשיו הוא כהן הדיוט. אמנם לכאורה אין מקום להסתפק דהא עבודתו מחנכתו לא שייך אלא ביוה"כ, ויוה"כ דינו כרגל ולא חל עליו אנינות אפי' בכהן הדיוט, אכן בפ"י מהל' אבל הל' ג' חולקים הרמב"ם והראב"ד בדין ר"ה ויוה"כ אם יש להם דיני רגלים למנותם לז' ימים, וע"ש בכ"מ ומבואר שם בדעת הרמב"ם דסובר דלא נפסק לגמרי כר"ג במה דחולק על חכמים דסברי ר"ה ויוה"כ אינן כרגלים, וכיון שכן הא יש לומר דמה דנפסק כר"ג אינו אלא לדיני אבלות שהוא מדרבנן, אבל לדין אנינות לגבי איסור עבודה אין יוה"כ כרגל לשיטת הרמב"ם. ולפי אופן זה דנאמר דעבודתו מחנכתו לא מהני לגבי אונן שיהי' מותר לכתחילה לעבוד, יהי' מוכח מזה כמש"כ דהרמב"ם אינו סובר דלבישת אבנט מהני לדין חנוך, דאם נימא כמש"כ הלח"מ דאבנט נמי מהני, ורק דכיון דפסק עבודתו מחנכתו לא צריך לטעמא דאבנט, דא"כ הי' להרמב"ם לפסוק דלבישת אבנט מהני לדין חנוך דנ"מ לדין אונן דאם הוא אונן מותר לעבוד ע"י לבישת האבנט. והנה במש"כ הרמב"ם בהל' כלי המקדש שהבאנו כיצד מרבין אותו בבגדים, לובש שמונה בגדים ופושטן וחוזר ולובשן למחר ז' ימים יום אחר יום, השיג עליו הראב"ד שגם באותן הימים שהי' המשיחה או הרבוי היה עובד, והקשה הגבורת ארי ביומא דף ה' לדעת הרמב"ם א"כ מה פריך הגמ' אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו דהא לשיטתו סגי חינוך בלבישת הבגדים בלא עבודה, והאריך בזה במה דבמלואים לא הי' עבודה כשנתחנך אהרן, ושו"ט שם ובדף י"ב בזה, אבל לא העלה ישוב לדעת הרמב"ם במה דפריך הגמ' במה מחנכין אותו. ונראה דאף דסובר הרמב"ם דלכתחלה כיון דצריך רבוי ז' ימים אינו עובד קודם שנתרבה ז', מ"מ כיון דבדיעבד עבודתו כשרה כשנתרבה פעם אחת כמו שכתב שם, וכדמתרץ אביי לובש ח' בגדים ומהפך בצנורא לכן סובר הגמ' דאף דעיקר החנוך הוא לבישת השמונה בגדים, אבל זה לא שייך אלא בשאר הימים שהוא ראוי לעבוד בהן ושייך בזה לבישת בגדי כהונה, אבל ביוה"כ אחר תמיד של שחר שכבר אין אז עבודה בח' בגדים לא הוי מילוי בגדים במה שילבש שמנה כשאינו ראוי לעבוד בהם, ואפי' אם מותר ללבוש שלא בזמן עבודה, אבל לא נקרא בזה מילוי בגדים, כיון דאינם צורך עבודה ולא הוי לבישת כהונה, וכדאמר הגמ' בזבחים דף י"ז אין בגדיהן עליהם אין כהונתם עליהם, וכהונתם היינו צורך עבודה דבודאי בלא בגדים הוא ג"כ כהן ורואה את הנגעים, ולכן כשאינו שייך לעבודה לא הוי מילוי בגדים. איברא דעוד אינו מיושב דלפי"ז למה משני אביי לובש שמנה ומהפך בצינורא דלמה לי היפוך בצינורא דכיון דרק ראוי להיפוך צינורא הא כבר סגי לבישת שמנה לבד, אך גם זה מיושב דהא צריך באור למה משני רב פפא עבודתו מחנכתו ולא ניחא ליה תירוצא דאביי דלובש שמנה ומהפך בצינורא, אלא דבאמת מבואר דלא כל היום צריך היפוך צינורא ולא בכל רגע כשמהפך בצינורא הוי עבודה, דבשבועות דף י"ז ע"ב אמר רב הונא, זר שהיפך בצינורא חייב מיתה, ופריך היכי דמי אי דלא היפך לה לא מיעכל פשיטא, ואי דלא היפך בהו נמי מיעכלי מאי קא עביד, ומשני לא צריכה דאי לא היפך בהו מיעכלי בתרתי שעי, והשתא מיעכלי בחד שעתא, והא קמ"ל דקרובי עבודה עבודה היא, ומוכח מד' הגמ' דפריך מקודם מאי קא עביד ומשני לא צריכא, דלא תמיד בכל היום הוי היפוך בצינורא ממהר ההקטרה דבזמן שהאש מהמערכה גדולה ומקיף האברים או האימורים שהוא מהפך בהן אינו מועיל למהר ההקטרה, ודוקא בזמן שיש מקום בהאיברים או בהאימורים שאין האש נוגע אף שממילא הי' נקטר ע"י ששולט האש מצד הב' דאז ע"י שהוא מהפך ממהר להקטיר, ולכן לאביי דמשני ומהפך בצינורא ע"כ דצריך לראות ולהשגיח איזה אברים או אימורים שאינו סובב אותם האש מכל הצדדין, ולכן לא ניחא לרב פפא לדחוקי ולאוקמא כאביי דהא אפשר שנטמא הכה"ג הראשון וממנין החדש בזמן שכבר הגיע עת עבודת הכה"ג בקרבנות יוהכ"פ, ואין פנאי להמתין עד שימצאו איברים שצריכין היפוך, ולכן משני עבודתו מחנכתו. ועכשיו מיושב מה דהוצרך אביי לומר לובש שמנה ומהפך בצינורא שהקשינו דלשיטת הרמב"ם סגי בלבישת שמנה בלבד אפי' לפימש"כ דלא הוי לבישת שמנה בגדים חינוך, אלא בזמן שראוי הכה"ג לעשות בהן עבודה, דהא עכ"פ ראוי הוא להפך בהו בצינורא, אבל לפי"ז דכל זמן שאין צורך בהיפוך לא הוי היפוך עבודה, וע"כ צריך למצוא אברים ואימורין שצריכין היפוך לכן משני ומהפך בצינורא, והיינו דכיון דעכ"פ צריך למצוא אלו שצריכין היפוך ממילא כבר מקיים מצות עבודה ומהפך בהן, ואף דהרמב"ם סובר דבחנוך של כל השנה לובשן ופושטן ואינו עובד בהן, ובטעמא כתבו המפרשים דכיון שלכתחלה עוד לא נגמר חנוכו ואינו עוד כה"ג שנגמר חינוכו לכן עוד אינו עובד בשמנה בגדים שכהן הדיוט אסור לעבוד בהן, אבל זהו דוקא בכל השנה, אבל ביוה"כ כיון שע"כ אנו צריכין לסמוך ע"ז שבדיעבד סגי בחנוך יום אחד ויעשה כל העבודות של כה"ג, לכן גם בשעת החנוך עובד בהשמנה בגדים, ובדעת הראב"ד דסובר שעובד בהן בשעת חינוכו שמעתי בשם אדמו"ר דכיון דעכ"פ צריך ללבשן לא הוי בזה יתור בגדים בשעת עבודה גם לכתחלה.
ד׳
בשבעת ימים אלו מזין עליו מאפר הפרה, בשלישי להפרשתו ובשביעי שהוא ערב יום הכפורים שמא נטמא במת ולא ידע, ואם חל יום שבת בשלישי או בשביעי שלו דוחין את ההזיה. בשלישי להפרשתו, הגבורת ארי ביומא דף ד' בד"ה עוד כתבו התוס' האריך בהך סוגיא ובסוף דבריו כתב וז"ל וראיתי להרמב"ם שכתב בפ"א מהל' יוה"כ ז' ימים קודם יוה"כ מפרישין כה"ג מביתו ללשכה שבמקדש ודבר זה קבלה ממשה רבינו, ומפרישין אותו מאשתו כל ז' ימים אלו שמא תמצא אשתו נדה, נמצא הוא טמא ז' ימים ואין יכול לעבוד, ובז' ימים אלו מזין עליו מאפר פרה בג' להפרשה ובז' שהוא ערב יוה"כ שמא נטמא במת ולא ידע, ע"כ, הנה אנח לן חדא ואקשה לן חדא דמשמע מדבריו דפרישה זו הוי מה"ת מדכתב דבר קבלה ממשה רבינו ופרישה זו היה בלשכה שבמקדש ובזה אנח לן, אבל אקשה לן בהא דאמר דמזין בג' ובז' לחוד ומטעמא דשמא נטמא במת, וזה ליתא אלא מזין עליו כל ז' ימיה מגזה"כ דומיא דמילואים וכדפירשנו עכ"ל. ונראה דמה דסובר הגבורת ארי דאם ילפינן ממלואים אין ההזאה משום טהרת טומאת מת, ולכן סובר פשוט דצריך להזות כל ז' בלא טעמא דספק טומאת מת, ולדידי קשה פי' זה דאף דהגמ' כדפריך התם דם הכא מים משני נכנסו מים תחת דם, אבל קשה איזה קדושה יש באפר פרה שנאמר שנכנסו מים של אפר תחת דם דקרבנות, דמה שייך זה לזה, הזאת דם דקרבנות ודאי גורם קדושה, אבל הזאת מים של אפר פרה איזה קדושה גורם, וע"כ דזה ודאי דמים של אפר פרה אינו אלא משום טהרה של חשש ספק טומאת מת, ויש לומר דאפי' אי ס"ל טומאה הותרה בצבור זהו שאינו פסול בעבודת הכה"ג אם יהי' טמא משום דטומאה הותרה בצבור, אבל ממלואים ילפינן דכמו דשם הי' פרישה והזאה בשביל קדושה, הכא גבי יוהכ"פ הוי נמי פרישה והזאה בשביל טהרה שיהי' טהור גמור לעבודה, ומה דאמר הגמ' בדף ח' כדהוי בעי לומר דר"מ ור' יוסי דפליגי אם מזין כל ז' או שלישי ושביעי דפליגי אי טומאה הותרה או טומאה דחויה, ופריך הגמ' דאי טומאה הותרה למה לי הזאה כלל, זהו משום דמעיקרא הוי סבר דטבילה בזמנה מצוה וילפינן הזאה מטבילה דמצוה בזמנה, ולכן כדבעי לומר דטעמא דר' יוסי משום דטומאה הותרה בצבור, ומשום הכי לא צריך הזאה כל ז' פריך שפיר דאי צריך הזאה מיבעי כל ז', ואי משום דטומאה הותרה לא צריך הזאה למה לי הזאה כלל, דע"כ דלענין זה לא ילפינן ממילואים דליבעי הזאה כמו במלואים דהתם דם משום קדושה והכא דטומאה הותרה לא שייך הזאה, אבל אח"כ משני דפליגי אם טבילה בזמנה מצוה או אי מקשינן הזאה לטבילה, ולכן אף דאמר לעולם דכו"ע הני תנאי סברי טומאה דחויה בצבור, זהו דלא צריך לומר דר' יוסי סבר הותרה ומשום דלהלכה קיי"ל דחויה כמו שפסק הרמב"ם, אבל יש לומר דאפי' אי ס"ל הותרה שייך שיהי' דין הזאה משום מת אי ילפינן ממלואים וכמו שכתבנו. ובזה מבואר דבדף ו' על מה דפריך ועד שמפרישו מביתו הפרישהו מטומאת המת אמר רבא זאת אומרת טומאה הותרה בצבור ולא פריך א"כ למה לי הזאה לפי"מ שכתבתי דלא שייך הזאה באפר פרה בלא טהרת טומאת מת, אבל עכשיו מבואר דהגמ' לא פריך בדף ח' אי טומאה הותרה ל"ל הזאה, אלא על מה דאמר בזה טעמא דר' יוסי דא"צ אלא הזאת שלישי ושביעי והוי סבר טבילה בזמנה מצוה, ומקשינן הזאה לטבילה, אבל על רבא דאמר זאת אומרת טומאה הותרה לא קשה כלל דשייך הזאה משום טומאת מת אפי' אי טומאה הותרה כיון דילפינן ממלואים וכמו שבארנו, והנ"מ רק דאם טבילה בזמנה מצוה ומקשינן הזאה לטבילה צריך הזאה ז' ימים ואי טבילה בזמנה לאו מצוה, או דלא מקשינן הזאה לטבילה, לא צריך הזאה אלא שלישי ושביעי ואף דרבא אמר טעמא דמשום זה אין מפרישין אותו משום טומאת מת זהו דאי טומאה דחויה, וכל היכי דאיכא טהורים וטמאים עבדינן בטהורים, לכן הי' צריך להפרישו משום טומאת מת, אבל אי טומאה הותרה ולא צריך לאהדורי על בית אב אחרינא, ולאיכא דאמרי אפי' בהך בית אב לא צריך לאהדורי, לכן אין צורך להפרישו ולהטריחו בשביל ספק טומאת מת, אבל זהו דוקא להפרישו בשביל חשש שמא בתוך ז' ימים אלה יארע שיטמא במת, אבל משום חשש שמא הוא טמא מכבר בטומאת מת שהוא בזמן מרובה, ועיין בגיטין דכ"ח ע"א בתוס' ד"ה הא ר"מ בזה שייך להצריך הזאה דילפינן ממלואים שאנו מצריכין בהכה"ג טהרה גמורה.
ז׳
בימי בית שני צץ המינות בישראל וכו' ולפי שהיו חוששין בבית שני שמא כהן גדול זה נוטה לצד מינות היו משביעין אותו ערב יוה"כ ואומרים לו אישי כה"ג אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין משביעין אנו עליך במי ששכן את שמו בבית הזה שלא תשנה דבר שאמרנו לך. היו משביעין אותו, בספר מים חיים פ"א הל' ז' הקשה דמה מהני השבועה, הא אצל הצדוקי שסובר שצריך לעשות כשיטתו הוי נשבע לבטל את המצוה ואינו צריך לקיים שבועתו ע"ש שהאריך בזה, ונראה שהוא פשוט דהא נשבע לבטל את המצוה הוי שבועת שוא כמש"כ הרמב"ם פ"א מהל' שבועות, ושבועת שוא הוא ג"כ דבר שהצדוקין מודים, וא"כ איך יתיר לעצמו אפי' צדוקי לישבע שיעשה העבודה שלא לפי שיטתו, ובודאי מצות עבודת יו"כ אינו דוחה איסור שבועת שוא מלבד דאינו מוכרח אם הצדוקין סוברים דינא דעשה דוחה ל"ת שנלמד מדרשא דכלאים בציצית, אבל אפי' אם סוברים כן לא שייך אלא היכי דבשעת קיים העשה עובר הל"ת, וכדאמר הגמ' בעידנא דמקיים עשה, אבל הכא שהוא בזמן מוקדם בודאי לא שייך לדינא דעדל"ת, וזהו פשוט בסברא שגם הצדוקין מודין בו.
ח׳
כל לילי יום הכפורים כהן יושב ודורש אם היה חכם, ואם הי' תלמיד דורשים לפניו וכו' ומתעסקין עמו עד שמגיע זמן שחיטה, ולא היו שוחטין עד שמכירין שעלה עמוד השחר בודאי שמא ישחטו בלילה. שמא ישחטו בלילה, דברים אלו צריכים באור דמה הוצרך להוסיף וליתן טעם דבודאי אם ישחוט קודם שיעלה עמוד השחר יפסול הקרבן וגם יעבור על איסור מלאכה ביוה"כ, וממילא פשוט דמספק אסור לשחוט עד שיעלה עמוד השחר בודאי, ונראה שבא כאן לכפול בקיצור מה שכתב בהלכות תמידין פ"א הל' ב' שהיו שוחטין התמיד של שחר משיאיר פני כל המזרח ותנן ביומא דף כ"ח ולמה הוצרכו לכך שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר מזרח ושחטו את התמיד והוציאוהו לבית השריפה, וזהו שכתב כאן עד שמכירין שעלה עמוד השחר בודאי, והיינו שיהי' ודאי לכל לא רק שהשוחט והסמוכים אליו יחשבו שעלה, אלא שהכל מכירין שבודאי עלה עמוה"ש, ועל זה כתב שמא ישחטו בלילה והיינו יארע סבה שבטעות ישחטו בלילה, ובאופן אחר אפשר לומר דבגמ' שם על הא דתנן במתני' הורידו כה"ג לבית הטבילה דס"ד דקאי על זה שטעו לשחוט התמיד בלילה, פריך אי ביוה"כ מאור הלבנה מי איכא, ומשני הכי קאמר וביוה"כ כי אמר ברק ברקאי הורידו כה"ג לבית הטבילה, ומבואר דביוה"כ א"א שיהי' טעות זה ע"י הלבנה, לכן סובר הרמב"ם דמה דתנן שהיו שוחטין כשהאיר כל המזרח, זהו באמת בכל השנה ומשום ימים שהי' בהן הלבנה ושייך הטעות תיקנו כן בכל התמידין, אבל ביוה"כ שטעות הלבנה לא שייך, וגם יש עבודה רבה מכל עבודת היום והכל בכה"ג, ולכן א"צ להמתין עד שיאיר כל המזרח, ולכן כתב רק עד שמכירין שעלה עמוד השחר בודאי, והיינו שהכל יכירו, אבל לא צריך להמתין עד שיאיר כל המזרח.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
