הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות ערכים וחרמין · פרק ז׳

ספר הפלאה · 20 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות ערכים וחרמין · פרק ז׳
הלכה א׳
הַהֶקְדֵשׁוֹת אֵין פּוֹדִין אוֹתָן לֹא בְּקַרְקַע. וְלֹא בַּעֲבָדִים שֶׁהֲרֵי הֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת. וְלֹא בִּשְׁטָרוֹת (מִפְּנֵי) שֶׁאֵין גּוּפָן מָמוֹן שֶׁנֶּאֱמַר וְנָתַן אֶת הַכֶּסֶף. אֶחָד הַכֶּסֶף וְאֶחָד שְׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁשָּׁוִין כֶּסֶף. וַאֲפִילוּ סֻבִּין:
הלכה ב׳
כָּל הַפּוֹדֶה קָדָשָׁיו מוֹסִיף חֹמֶשׁ. וְאֶחָד הַמַּקְדִּישׁ עַצְמוֹ אוֹ אִשְׁתּוֹ אוֹ הַיּוֹרֵשׁ מוֹסִיפִים חֹמֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאַף הַחֹמֶשׁ לֹא יִהְיֶה אֶלָּא מִן הַמִּטַּלְטְלִין. וְהַחֹמֶשׁ שֶׁמּוֹסִיף הֲרֵי הוּא כְּהֶקְדֵּשׁ עַצְמוֹ וְדִין אֶחָד לָהֶם:
הלכה ג׳
הַפּוֹדֶה קָדָשָׁיו אֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב. אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁנָּתַן אֶת הַקֶּרֶן יָצָא הַקֹּדֶשׁ לְחֻלִּין וּמֻתָּר לֵהָנוֹת בּוֹ. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁאָסוּר לוֹ לֵהָנוֹת עַד שֶׁיִּתֵּן הַחֹמֶשׁ שֶׁמָּא יִפְשַׁע וְלֹא יִתֵּן. אֲבָל בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי עֹנֶג שַׁבָּת הִתִּירוּ לוֹ לֶאֱכל וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָתַן אֶת הַחֹמֶשׁ וַהֲרֵי הַגִּזְבָּרִין תּוֹבְעִין אוֹתוֹ:
הלכה ד׳
קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהֶם מוּם וְנִפְדּוּ. אִם פָּדָה הַמַּקְדִּישׁ עַצְמוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ כִּשְׁאָר הַהֶקְדֵּשׁוֹת. וְהַמַּקְדִּישׁ שֶׁפָּדָה לְעַצְמוֹ הוּא שֶׁמּוֹסִיף חֹמֶשׁ לֹא הַמִּתְכַּפֵּר בָּהּ שֶׁפְּדָאָהּ. וְהֶקְדֵּשׁ רִאשׁוֹן הוּא שֶׁחַיָּב בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ. אֲבָל הֶקְדֵּשׁ שֵׁנִי אֵינוֹ מוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז טו) "וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית". הַמַּקְדִּישׁ וְלֹא הַמַּתְפִּיס:
הלכה ה׳
לְפִיכָךְ אִם חִלֵּל בְּהֵמָה עַל בְּהֵמָה שְׁנִיָּה בֵּין בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת בֵּין בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהֶם מוּם. אוֹ שֶׁהֵמִיר בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. כְּשֶׁהוּא פּוֹדֶה אֶת הַשְּׁנִיָּה שֶׁחִלֵּל עָלֶיהָ אוֹ אֶת הַתְּמוּרָה לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ:
הלכה ו׳
הַמַּפְרִישׁ אָשָׁם לְהִתְכַּפֵּר בּוֹ וְנָפַל בּוֹ מוּם וְהוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ וְחִלְּלוֹ עַל בְּהֵמָה אַחֶרֶת וְנִתְכַּפֵּר בְּאָשָׁם אַחֵר וְנִתְּקָה הַבְּהֵמָה שֶׁחִלֵּל עָלֶיהָ לִרְעִיָּה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. הֲרֵי הוּא סָפֵק אִם מוֹסִיף עָלֶיהָ חֹמֶשׁ הוֹאִיל וְהוּא קָרְבַּן עוֹלָה וַהֲרֵי הוּא גּוּף אֶחָד וּקְדֻשָּׁה אַחֶרֶת. אוֹ אֵינוֹ מוֹסִיף עָלֶיהָ חֹמֶשׁ מִפְּנֵי שֶׁהִיא בָּאָה מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ רִאשׁוֹן שֶׁכְּבָר הוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ:
הלכה ז׳
קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה שֶׁלֹּא דָּנָה תּוֹרָה בִּתְמוּרָה אֶלָּא בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. כֵּיצַד. הָיוּ לְפָנָיו בֶּהֱמַת חֻלִּין וּבֶהֱמַת קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת וְאָמַר זוֹ חֲלוּפַת זוֹ אוֹ זוֹ תְּמוּרַת זוֹ לֹא אָמַר כְּלוּם. אֲבָל אִם אָמַר הֲרֵי זוֹ תַּחַת זוֹ הֲרֵי זוֹ מְחֻלֶּלֶת עַל זוֹ דְּבָרָיו קַיָּמִין וְיָצְאתָה הַבְּהֵמָה הָרִאשׁוֹנָה לְחֻלִּין וְנִתְפְּסָה הַשְּׁנִיָּה:
הלכה ח׳
אֶחָד קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת וְאֶחָד קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהֶן מוּם אֵין פּוֹדִין אוֹתָן לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא בְּשָׁוְיֵיהֶן. וְאִם עָבַר וְחִלְּלָן עַל פָּחוֹת מִשָּׁוְיֵיהֶן אֲפִלּוּ הֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מֵאָה דִּינָר שֶׁחִלְּלוֹ עַל שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי זֶה פָּדוּי וְיָצָא לְחֻלִּין וּמֻתָּר לֵהָנוֹת בּוֹ. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהוּא צָרִיךְ חֲקִירַת דָּמִים וְחַיָּב לְהַשְׁלִים אֶת דָּמָיו:
הלכה ט׳
כֵּיצַד. הָיְתָה לוֹ בֶּהֱמַת קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהּ מוּם וַהֲרֵי הִיא שָׁוָה עֲשָׂרָה וּבֶהֱמַת חֻלִּין שֶׁשָּׁוָה חֲמִשָּׁה וְאָמַר הֲרֵי זוֹ מְחֻלֶּלֶת עַל זוֹ הֲרֵי זוֹ נִפְדֵית וְיָצָאת לְחֻלִּין אֲבָל צָרִיךְ לְהַשְׁלִים הַחֲמִשָּׁה. וְכֵן אִם הָיְתָה הַבְּהֵמָה הָרִאשׁוֹנָה קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הֲרֵי זוֹ יָצָאת לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד וְתִכָּנֵס הַשְּׁנִיָּה תַּחְתֶּיהָ דִּין תּוֹרָה. אֲבָל מִדִּבְרֵיהֶם צָרִיךְ חֲקִירַת דָּמִים אִם הָיְתָה זוֹ שֶׁחִלֵּל עָלֶיהָ שָׁוָה אוֹ יַשְׁלִים דָּמֶיהָ:
הלכה י׳
שָׁמוּ אוֹתָהּ שְׁלֹשָׁה וְאָמְרוּ שֶׁזּוֹ בְּדָמֶיהָ אֲפִלּוּ בָּאוּ אַחַר כֵּן מֵאָה וְאָמְרוּ שֶׁל קֹדֶשׁ הָיְתָה יָפָה אֵינוֹ חוֹזֵר. הוֹאִיל וַחֲקִירַת הַדָּמִים מִדִּבְרֵיהֶם לֹא הֶחְמִירוּ בָּהּ. אֲבָל אִם שָׁמוּ אוֹתָהּ שְׁנַיִם וּבָאוּ שְׁלֹשָׁה וְאָמְרוּ שֶׁהוֹנָה הַהֶקְדֵּשׁ בְּכָל שֶׁהוּא חוֹזֵר:
הלכה י״א
אֵין פּוֹדִין אֶת הַהֶקְדֵּשׁ אַכְסָרָה אֶלָּא בַּחֲקִירַת דָּמִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם פָּדָה יַד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה. כֵּיצַד. פָּרָה זוֹ תַּחַת פָּרָה זוֹ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ טַלִּית זוֹ תַּחַת טַלִּית זוֹ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. הֶקְדֵּשׁוֹ פָּדוּי וְיַד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה. אִם הָיְתָה הַשְּׁנִיָּה יָפָה מִן הָרִאשׁוֹנָה בְּיוֹתֵר לוֹקְחִין אוֹתָהּ הַגִּזְבָּרִין וְשׁוֹתְקִין. וְאִם אֵינָהּ יָפָה מְשַׁלֵּם אֶת הַדָּמִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וּמוֹסִיף חֹמֶשׁ. אֲבָל אִם אָמַר טַלִּית זוֹ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים תַּחַת טַלִּית שֶׁל הֶקְדֵּשׁ וּפָרָה זוֹ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים תַּחַת פָּרָה זוֹ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. אֲפִלּוּ הָיְתָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שָׁוָה חָמֵשׁ וְשֶׁלּוֹ עֶשֶׂר הֲרֵי זֶה מוֹסִיף חֹמֶשׁ וְנוֹתֵן שְׁתֵּי סְלָעִים וּמֶחֱצָה שֶׁהֲרֵי בְּדָמִים קְצוּבִים פָּדָה. וּשְׁנִיָּה אֵינָהּ טְעוּנָה חֹמֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״ב
הַפּוֹדֶה מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ מָשַׁךְ בְּמָנֶה וְלֹא הִסְפִּיק לִתֵּן הַדָּמִים עַד שֶׁעָמַד בְּמָאתַיִם נוֹתֵן מָאתַיִם שֶׁנֶּאֱמַר וְנָתַן אֶת הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ. בִּנְתִינַת הַכֶּסֶף הוּא שֶׁלּוֹ. מְשָׁכוֹ בְּמָאתַיִם וְלֹא הִסְפִּיק לִתֵּן אֶת הַדָּמִים עַד שֶׁעָמַד בְּמָנֶה נוֹתֵן מָאתַיִם. לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ. וַהֲרֵי קָנָה בִּמְשִׁיכָה וְנִתְחַיֵּב בַּדָּמִים:
הלכה י״ג
פָּדָה בְּמָאתַיִם וְנָתַן הַדָּמִים וְלֹא הִסְפִּיק לְמָשְׁכוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּמָנֶה כְּבָר קָנָה בִּנְתִינַת הַכֶּסֶף וּמוֹשֵׁךְ אֶת שֶׁלּוֹ וְזָכָה הֶקְדֵּשׁ בְּמָאתַיִם. פָּדָהוּ בְּמָנֶה וְנָתַן הַדָּמִים וְלֹא הִסְפִּיק לְמָשְׁכוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּמָאתַיִם מַה שֶּׁפָּדָה פָּדוּי וְאֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא הַמָּנֶה שֶׁכְּבָר נָתַן. וְאֵין אוֹמְרִין כָּאן לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ. שֶׁאֲפִלּוּ הֶדְיוֹט אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ עַד שֶׁיְּקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ וְאֵין הֶקְדֵּשׁ רָאוּי לְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע:
הלכה י״ד
הַמַּקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה אוֹ שִׁטְרֵי בַּעֲלֵי חוֹבוֹת. אֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מִן הַהֶקְדֵּשׁ וְלֹא בַּעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ מַפְקִיעַ הַשִּׁעְבּוּד שֶׁקָּדַם. אֲבָל כְּשֶׁיִּמְכֹּר הַהֶקְדֵּשׁ הַקַּרְקַע שֶׁלּוֹ וְתֵצֵא הַשָּׂדֶה לְחֻלִּין יֵשׁ לְבַעַל חוֹב וּלְאִשָּׁה לִגְבּוֹת מִן הַפּוֹדֶה שֶׁהֲרֵי שִׁעְבּוּדָהּ עוֹמֵד עַל קַרְקַע זוֹ:
הלכה ט״ו
הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לִשְׁנֵי לָקוֹחוֹת שֶׁכָּתְבָה לָרִאשׁוֹן דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ וּמָכַר לַשֵּׁנִי שֶׁהִיא טוֹרֶפֶת מִן הַשֵּׁנִי:
הלכה ט״ז
וְכֵיצַד פּוֹדִין קַרְקַע זֶה. מַשְׁבִּיעִין אֶת הָאִשָּׁה אוֹ בַּעַל חוֹב תְּחִלָּה כְּדֶרֶךְ כָּל הַבָּא לִפָּרַע מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים וְאַחַר כָּךְ מַכְרִיזִין עֲלֵיהֶם שִׁשִּׁים יוֹם בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בַּשָּׂדֶה עַל מְנָת לִתֵּן לְאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. וְאַחַר שֶׁפּוֹדִין אוֹתָהּ וְלוֹקֵחַ אוֹתָהּ הַלּוֹקֵחַ אֲפִלּוּ בְּדִינָר כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הֶקְדֵּשׁ יוֹצֵא בְּלֹא פִּדְיוֹן. חוֹזֵר הַפּוֹדֶה וּמַגְבֶּה לָאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ אוֹ לַבַּעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. אֲפִלּוּ הָיָה הַחוֹב מֵאָה וְהַשָּׂדֶה שָׁוָה תִּשְׁעִים עַל מְנָת כָּךְ פּוֹדֶה אוֹתָהּ הָרוֹצֶה לִפְדּוֹתָהּ. אֲבָל אִם הָיָה הַחוֹב שְׁנַיִם בִּדְמֵי הַשָּׂדֶה כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה שָׁוָה מֵאָה וְיֵשׁ עָלָיו חוֹב וּכְתֻבַּת אִשָּׁה מָאתַיִם אֵין פּוֹדִין אוֹתָהּ עַל מְנָת לִתֵּן הַחוֹב אוֹ הַכְּתֻבָּה אֶלָּא פּוֹדִין אוֹתָהּ סְתָם שֶׁאִם הִתְנוּ לִתֵּן אֵינָהּ נִפְדֵית כְּלָל:
הלכה י״ז
הַמַּקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְאַחַר כָּךְ גֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְגָבְתָה כְּתֻבָּתָהּ מִן הַפּוֹדֶה מִן הַהֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ גּוֹבֶה עַד שֶׁיַּדִּירֶנָּה הֲנָאָה. שֶׁמָּא קְנוּנְיָא עָשׂוּ עַל הַהֶקְדֵּשׁ. וְאֵין אוֹמְרִין אִלּוּ רָצָה הָיָה אוֹמֵר בְּטָעוּת הִקְדַּשְׁתִּי וְיִשָּׁאֵל עַל הֶקְדֵּשׁוֹ לְחָכָם וְיַחְזֹר לוֹ:
הלכה י״ח
וְכֵן אֵין נֶאֱמָן לוֹמַר אַחַר שֶׁהִקְדִּישׁ מָנֶה לִפְלוֹנִי חוֹב עָלַי אוֹ כְּלִי זֶה שֶׁל פְּלוֹנִי הוּא. שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל הַהֶקְדֵּשׁ. וַאֲפִלּוּ הָיָה שְׁטָר בְּיַד בַּעַל חוֹב אֵינוֹ גּוֹבֶה עַל פִּי זֶה אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁגּוֹבִין כָּל בַּעֲלֵי חוֹבוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״ט
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּבָרִיא. אֲבָל חוֹלֶה שֶׁהִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְאָמַר בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּישׁ מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּיָדִי נֶאֱמָן. שֶׁאֵין אָדָם עוֹשֶׂה עָרְמָה עַל הַהֶקְדֵּשׁ בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ וְחוֹטֵא לַאֲחֵרִים שֶׁהֲרֵי הוּא הוֹלֵךְ לָמוּת. לְפִיכָךְ אִם אָמַר תְּנוּ אוֹתָהּ לוֹ נוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְאִם לֹא אָמַר תְּנוּ אֵין נוֹתְנִין אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בְּיָדוֹ שְׁטָר מְקֻיָּם. הֲרֵי זֶה נוֹטֵל מִן הַהֶקְדֵּשׁ מִפְּנֵי הַצַּוָּאָה. וְאִם אַחַר שֶׁהִקְדִּישׁ אָמַר תְּנוּ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר בַּעֲלֵי חוֹבוֹת. אִם נִתְקַיֵּם שְׁטָרוֹ נִשְׁבָּע וְגוֹבֶה מִן הַפּוֹדֶה וְלֹא מִן הַהֶקְדֵּשׁ:
הלכה כ׳
מִי שֶׁיָּצָא עָלָיו קוֹל שֶׁהִפְקִיר אֶת נְכָסָיו אוֹ הִקְדִּישָׁן אוֹ הֶחֱרִימָן אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ עַד שֶׁתִּהְיֶה שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה:

צפנת פענח · הלכות ערכים וחרמין פרק ז׳

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות ערכים וחרמין פרק ז׳

א׳
ההקדשות אין פודין אותם לא בקרקעות ולא בעבדים שהרי הוקשו לקרקעות ולא בשטרות שאין גופן ממון דכתיב ונתן את הכסף ודרשינן לקרא בכלל ופרט וכלל ויסף חמישית כלל כסף פרט והיה לו חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר מטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטלין ועבדים שהוקשו לקרקעות כדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם יצאו שטרות שאין גופן ממון וכל מטלטלין אפילו סובין הוו בכלל כסף דהוו כעין הפרט כדאמרינן.
ב׳
כל הפודה קדשיו מוסיף חומש כדכתיב ואם המקדיש וגו' ודרשי' האשה והיורש מיתורא דקרא כדאמרינן לעיל ואף החומש לא יהא אלא ממטלטלין דאמר קרא בכוליה חומשים עליו וחמישיתו יוסף עליו לרבות חומשו כמותו דבדבר שמשלם קרן משלם חומש והחומש שהוסיף הרי הוא כהקדש עצמו.
ג׳
הפודה קדשיו אין החומש מעכב אלא כיון שנתן הקרן יצא הקדש לחולין דארבעה בארבעה פריק ומאיליו מוסיף חומש ואינו בכלל הפדיון שארבעה הזוזים פדו הקדש שהוא כנגדם ומדרבנן מעכב.
ד׳
פדה מקדיש עצמו קדשי מזבח שנפל בהם מום מוסיף חומש דהא בבהמה טמאה דאמרינן דאיירי בנפל בה מום כתיב נמי ויסף חמשיתו עליו והמקדיש שפדאה הוא שמוסיף חומש לא המתכפר אם הפריש קרבן לכפרת חברו והומם דכתיב גבי ביתו ואם המקדיש יגאל את ביתו ודרשינן המקדיש ולא המתכפר הקדש ראשון הוא שמוסיף חומש ולא פדה את השנייה שחלל עליה ולא פודה את התמורה דכתיב המקדיש ולא המתפיס.
ו׳
חלל אשם שנפל בו מום על בהמה אחרת ונתכפר באחר זה שחלל על האשם הרי הוא ספק אם מוסיף עליו חומש כשהומם הואיל והוא קרבן עולה דאשם שכיפרו בעליו באחר סתמיה לשם עולת נדבת צבור קאי ממדרש יהוידע הכהן כדאמרינן בדוכתא בס"ד והרי גוף אחר וקדושה אחרת או דילמא אינו מוסיף כיון שבא מכח קדושה ראשונה שכבר הוסיף עליה חומש.
ז׳
קדשי בדק הבית אין עושין תמורה שלא דנה תורה בתמורות אלא בקדשי מזבח כדכתיב ואם כל בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן וכתיב בתריה לא יחליפנו וגו' וקדשי בדק הבית לא נקראו קרבן ואף על גב דכתיב ונקרב את קרבן השם קרבן השם איקרי קרבן לה' לא איקרי דההוא הוי משמע קרבן סתמא אבל אם חלל עליו בהמה אחרת היינו פדיון דאיכא בקדשי בדק הבית.
ח׳
ואין פודין כל הקדשים אלא בשווייהן דהבעלים מוסיף חומש שאר כל אדם פודין בשיווי ולא פחות ואם עבר וחלל על פחות הרי זה פדוי ויצא לחולין דאין אונאה להקדש דכתיב אל תונו איש את אחיו ולא הקדש ומדרבנן חייב להשלים דמים ומדאוריתא נמי לכתחילה לא יחלל אלא בשיווי דערכך שיוויו משמע.
י״ב
הפודה מיד הקדש ולא הספיק ליתן הדמים עד שעמד מה שהיה שוה מנה במאתים נותן מאתים דכתיב ונתן את הכסף וקם לו בנתינת הכסף הוא שלו אבל קודם שנתן אכתי לא הוי פדוי וכשנתן הכסף אף על פי שלא משך הוי פדוי דבנתינת כסף תליא מילתא כדאמרינן.
י״ד
ההקדש מפקיע השעבוד נראה דהוו מדרבנן דמדאוריתא גובה אפילו מן ההקדש דכיון דשעבודא דאוריתא כדכתיב והאיש אשר אתה נשה בו לא חייל הקדש דהוי כמקדיש דבר שאינו שלו דלא חל שם הקדש עליו כיון שאין לו נכסים אחרים לגבות מהם ונראה דמדאוריתא נאמן נמי לומר אחר שהקדיש מנה לפלוני חוב עלי או כלי זה של פלוני דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי.
כ׳
מי שיצא עליו קול שהפקיר או הקדיש או החרים נכסיו אין חוששין לאסור נכסיו עליו דנכסים בחזקת מריה קיימי כל זמן שאין ראיה ברורה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות ערכים וחרמין פרק ז׳

ו׳
המפריש אשם להתכפר בו וכו'. בפרק קמא דתמורה (דף ט') איתא בגמרא תרי לישני בלישנא קמא איבעיא לן אי בשני גופין ושתי קדושות מוסיף חומש ובל"ב משמע דלא מיבעיא ליה בשני גופין וב' קדושות דפשיטא ליה דמוסיף חומש כי קא מבעיא ליה כי הפריש אשם להתכפר והומם וחללו על אחר דהיינו ב' גופין אע"ג דהם קדושה אחת מוסיף חומש או דילמא כיון דהוי קדושה אחת אינו מוסיף חומש ואת"ל כיון דהוי קדושה אחת אינו מוסיף חומש היכא דנתכפר באשם אחר ונתן הראשון לעולה דהיינו ב' קדושות וגוף אחד מי אמרינן כיון דהוי ב' קדושות מוסיף חומש או דלמא כיון דהוי גוף אחד אע"ג דהוי ב' קדושות אינו מוסיף חומש ע"כ הוא לישנא בתרא שם בגמרא אע"ג דהלשון הפוך ומבולבל בנוסחאות הגמרא ומדברי רש"י ז"ל מתבאר שהכוונה כמו שכתבתי. ונראה דרבינו ז"ל פסק כלישנא קמא דמבעיא ליה בשני גופין ושתי קדושות ומשמע דאית ליה שני גופין וקדושה אחת או ב' קדושות וגוף אחד אינו מוסיף חומש וכדאמרינן בואת"ל בלישנא קמא משום דרבינו ז"ל אזיל לטעמיה דפוסק דכל את"ל פשיטותא הוא. וזהו שכתב רבינו ז"ל ונפל בו מום וחללו ונתכפר באשם אחר כו' דאי כלישנא בתרא או נתכפר באשם אחר מיבעי ליה דתרי קא מיבעיא ליה כמפורש שם דבעיא קמא שני גופין וקדושה אחת ובעיא בתרייתא שתי קדושות וגוף אחד ובעיא בתרייתא בואת"ל דקמייתא. ועוד אי רבינו ז"ל היה פוסק כלישנא בתרא הוה ליה למימר דבשתי קדושות ושני גופין מוסיף חומש ובשני גופים וקדושה אחת ודאי דאינו מוסיף משום דהוי את"ל ולדעת רבינו ז"ל כל את"ל פשיטותא הוא והבעיא בשתי קדושות וגוף אחד פשטוה ודוקא בב' קדושות וגוף אחד היה לו לרבינו ז"ל לומר דהוי ספק אלא ודאי פשוט מאד דפוסק כלישנא קמא וזהו שכתב והרי הוא גוף אחר וקדושה אחרת כלומר שני גופין ושתי קדושות. אבל הרב בעל כ"מ ז"ל נראה שגורס בדברי רבינו ז"ל והרי הוא גוף אחד בדלי"ת ומפרש דברי רבינו ז"ל בשתי קדושות וגוף אחד וסובר דמאי דקאמר והרי הוא גוף אחד ר"ל אע"פ שהוא גוף אחד והיל"ל דאינו מוסיף מ"מ מוסיף חומש. ומלבד שלשון והרי לפי פירושו דחוק מאד אי אפשר ליישב פירושו בלשון רבינו ז"ל כדכתיבנא אלא ודאי שהוא פוסק כלישנא קמא. ומ"מ יש לתמוה על רבינו למה לא פסק כלישנא בתרא. וי"ל כיון דאין החומש מעכב ומן התורה אחר שנתן את הקרן יצא לחולין פסקינן להקל בו ולכך פסק דבשני גופין ושתי קדושות דוקא הוי ספק אבל באינך הוי פשיטא דאין מוסיף חומש להקל על הנותן חומש דהמוציא מחבירו עליו הראיה כיון שכבר נתחלל ההקדש:
י׳
ואמרו שהונה ההקדש בכל שהוא חוזר. אף על גב דבגמרא לא אמרינן דמאי דקאמר וצריך לעשות דמים אלא אי קאי אאונאה או אביטול מקח אבל אפחות מכדי אונאה מנא ליה לרבינו ז"ל, י"ל דרבינו ז"ל פוסק כלישנא בתרא דקאמר ואי בעית אימא לעולם לא תיפוך וריש לקיש דאמר צריך לעשות דמים דבר תורה הוי אפי' בפחות מכדי אונאה ומינה דרבי יוחנן דאמר וצריך לעשות דמים מדבריהם איירי בפחות מכדי אונאה ורבינו ז"ל פסק כרבי יוחנן:
י״ג
ואין הקדש ראוי לקבל מי שפרע. בפ"ט מהלכות מכירה כתב ה"ה ז"ל מה שקשה על זה ע"ש:
י״ד
שהקדש מפקיע השיעבוד שקדם כו'. בפי"ח מהלכות מלוה כתב רבינו ז"ל דהסוגיא דפרק שום היתומים פירושה לדעת רבינו ז"ל היא דרבנן הוא מאי דאמרו הקדש מפקיע מידי שעבוד ולכך הקשו בגמ' דכיון דתועלת בזה להקדש אינו אלא דבר מועט למה תקנו חכמים כך ותירצו אמרו כן כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. והרב בעל כ"מ ז"ל שם עצמו הרבה ליישב הסוגיא. ולי נראה לתרץ דהכי פירושה לדעת רבינו ז"ל דמלשון מתני' משמע דאין הפודה הבעל חוב עצמו דכן אמרו הפודה פודה על מנת ליתן לאשה בכתובתה וכמו שכתבו התוס' ז"ל ולכך הקשו בגמרא למה ליה למימר הפודה פודה כלומר למה יפדה אחר הבע"ח עצמו יכול לפדותו בדינר אחד ותירצו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דהרואה שהבעל חוב עצמו לוקחו אינו סבור שנפדה אלא שלקחו בלי פדיון ויאמר שההקדש יוצא בלא פדיון לכך אמרו דיפדה אחר ויקח הבעל חוב ממנו כדי שיראו הכל שפדאוהו וממנו לקחו הבע"ח ולכך רבינו ז"ל לא הזכיר בכל פרק זה שהבעל חוב לוקח אלא מן הפודה ולא שיפדה הוא עצמו ולפ"ז מ"ש רבינו ז"ל בסמוך ולוקח אותה הלוקח אפילו בלא פדיון כדי שלא יאמרו וכו' ה"ק מה שאמר שהלוקח לוקח ולא יפדה הבע"ח עצמו הוא משום שלא יאמר הקדש יוצא בלא פדיון דהרואה בע"ח לוקחו סבור שבלא פדיון הוא ומ"מ לכל הפירושים משמע דלשון שלא יאמרו גזירה דרבנן הוי ופירש"י דהא דרבי אבהו בפ' בתרא הוי ואני לא מצאתי אלא על הא דאמר רב הונא המקדיש בית בבתי החצרים וגאלו אחר ופגע בו יובל דיוצא ביובל דהקשו שם אפי' לא גאלו נמי ואמרו שם א"ל אביי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מנא לן מבן לוי וכו' וקשיא ליה דמדיליף מבן לוי מק"ו משמע דמדין גמור הוא דבן לוי ילפינן מקרא דממכר דאין יוצא בלא פדיון ובישראל ילפינן ק"ו מבן לוי והיכי קאמר שלא יאמרו דמשמע דהוי גזירה דרבנן ואפשר דמקרא דביובל יצא משמע אפילו בלא פדיון כלל אלא דרבנן הצריכוהו פדיון משום שלא יאמרו בעלמא שהקדש יוצא בלא פדיון ולזה שאלו מנא לן בעלמא דאין הקדש יוצא בלא פדיון מק"ו מבן לוי אבל בבתי החצרים דגלי קרא וביובל יצא מגזירה דרבנן הוא כדכתיבנא ודוחק:
ט״ו
הא למה זה דומה וכו'. הר"א ז"ל בהשגות הזכיר שתי טענות להשיג על רבינו ז"ל. הא' דמה מכר אחד לשני כו'. והב' טעמא דאי שתקת. וה"ה ז"ל בפי"ט מה' מלוה הודה לטענה דאי שתקת והוסיף מדעתו הטענה דמה מכר ראשון לשני ולא נזכר מהשגה זאת של הר"א ז"ל שגם הוא הזכירו כאן. ולתרץ לדעת רבינו ז"ל יש לתרץ לשניהם עם מה שתירץ הרב בעל כ"מ ז"ל לטענה הא' דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו שמאחר שאין זה מן הדין אלא שרצתה זו לעשות נחת רוח יכולה היא לומר לך רציתי לוותר זכותי ולא למי שקנה ממך גם אני אומר לטענה ב' דע"כ לא קאמרי רבנן גבי אבדה לו דרך שדהו דהיכא דלקח האחד מארבעה בני אדם יכול לומר לו אם שתקת שתקת ואי לאו מהדרנא שטרא למרי' וכמו שפסק רבינו ז"ל בפי"ז מהל' טוען משום דהיה זכות לראשונים כל אחד בשדה שלו אבל לוקח זה שלא היה לו זכות מצד עצמו אלא מהרשות שנתנה לו היא שכתבה לו דין ודברים הוי כאילו פירשה דלו נתנה זכות זה ולא ללוקח ממנו וכיון שכן ודאי דאין יכול לומר מהדרנא שטרא למריה וזה קצת טעם לרבינו ז"ל:
ט״ז
אלא פודין אותם סתם כו'. מה שהקשה הרב בעל כ"מ ז"ל להר"א ז"ל דכיון דלדעתו אין הקדש חל עליו מן הדין אלא כדי שלא יאמרו מה לי לר"ש יותר מחובו או כנגד חובו וכן לרבנן מה לי כפלים או פחות מכפלים י"ל דאם העולם רואים דמה שהקדיש הוא כנגד החוב דוקא לא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דכבר יודעים דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אלא הגזירה היא שהם סבורים שיש בהקדש יותר מן החוב ויוצא אותו המותר בלא פדיון ולהכי יאמר דהקדש יוצא בלא פדיון וכשהוא נגד חובו לר"ש יטעו ויאמרו דאולי ההקדש שוה יותר דאי אפשר לצמצם ולכך הצריכוהו פדיון ולרבנן עד כפלים בדמים טועים העולם דהם סבורים ששוה יותר כפלים ממה ששוה דהם מעריכין הקרקע לעולם יותר ממה ששוה ולכך יטעו ויאמרו שיש שם מותר על החוב ויצא בלא פדיון המותר אבל כשהוא כפלים כולי עלמא ידעי דהוא כנגד החוב על הפחות ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואינו יוצא ההקדש בלא פדיון דמעיקרא לא חל:
י״ז
אינו גובה עד שידירנה שמא קנוניא עשו על ההקדש וכו'. התוס' ז״ל בפ' שום היתומים (ערכין דף כ"ב כ"ג) פירשו בין בתירוצא קמא דאמר שם ע״כ לא פליגי אלא בבריא אבל בשכ״מ דברי הכל אדם עושה קנוניא בין בתירוצא בתרא שתירצו הכא בשאלה דהקדש קא מפלגי דיש לחלק בין קנוניא דרב הונא לקנוניא דמתני' דקנוניא דרב הונא הוי זוטרתי להפטר משבועה ובקל יבא אדם לעשותה אבל קנוניא דהקדש חמירא טפי ולא יבא האדם לעשותה בנקל כ״כ ובהכי תירצו לתירוצא קמא דרב הונא היכי שביק ר' יהושע ועביד כר״א דמדקאמר שכ״מ משמע אבל בריא עושה קנוניא ולר' יהושע אפי' בריא אינו עושה קנוניא ובהכי אתי שפיר דקנוניא כי ההיא דרב הונא מודה ר״י דעביד לה בריא משום דהוי קנוניא זוטרתי וכי פריך בגמ' לימא רב הונא כתנאי אמרה לשמעתיה מכ״ש פריך דכיון דרב הונא אמר אפילו קנוניא כי האי לא חיישינן כ״ש לקנוניא דמתניתין ור' אליעזר דאמר במתני' דחיישינן לקנוניא רבתי כ״ש דחייש לקנוניא זוטרתי ולית ליה דרב הונא א״כ רב הונא כתנאי אמרה לשמעתיה וכן בתירוצא בתרא דשאלה דהקדש הוצרכו התוס' ז״ל לחילוק זה משום הך קושיא גופא דכיון דאית שאלה בהקדש כב״ה דקי״ל הכי א״כ אמאי קאמר רב הונא דבריא עושה קנוניא אע״ג דמצי למעבד שאלה אלא ודאי דקנוניא זוטרתי כי ההיא עביד אע״ג דקנוניא רבתי כמתני' לא עביד היכא דאיכא שאלה ועל פי דרך הר״ן ז״ל בפרק אלמנה ניזונית ודחה דברי רבינו ז״ל על פי שיטה זו ואם כן לא ידעתי מה שהקשה עליו הרב בעל כ״מ ז״ל שלא חששו בגמרא לחילוקו דכפי שיטה זו בין בתירוצא קמא בין בתירוצא בתרא חששו מחילוק זה כדי ליישב לרב הונא. ולתת טעם לרבינו ז״ל נ״ל לומר דרבינו ז״ל פסק כסתם משנה דפרק שבועת הדיינים דאמרו שם (דף ל"ח:) נשבעין להקדש ופירשו להפרע מן ההקדש משום דסד״א דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש קא משמע לן והקשו (דף מ"ב:) מרב הונא דאמר דאין אדם עושה קנוניא ותירצו דרב הונא לא אמר אלא בשכ״מ אבל מתני' בבריא משמע דסתם מתני' קא אמרה דבבריא עושה קנוניא ולא עביד שאלה משמע דלא קי״ל כי תירוצא בתרא דגמרא דהיכא דאיכא שאלה לא עביד קנוניא אלא כי תירוצא קמא קי״ל וזה טעם נכון לדברי רבינו ז״ל דרבינו ז״ל אינו מחלק בין קנוניא לקנוניא כמו שחלקו התוס' ז״ל והר״ן ז״ל ומ״מ מה שחילק רבינו ז״ל בין בשעה שהקדיש לאחר שהקדיש ופירש מימרא דרב הונא דאיירי בשעה שהקדיש כלומר שעסוקין באותו ענין כדפירש הרב בעל כ״מ ז״ל ולכך כיון דאמרו סמוך להקדש סמכינן אטעמא דאין אדם עושה קנוניא בשכ״מ א״כ קשה עליו הסוגיא דפרק שום היתומים דהקשו לימא כתנאי אמרה לשמעתיה דאמאי הוי כתנאי הא אי רב הונא אמר דאין אדם עושה קנוניא הוא היכא דאמר כן בשעה שהקדיש אבל מתני' גירש האשה אחר שהקדיש וחיישינן לקנוניא. מיהו לזה י״ל דהיכא דאמרו אחר שהקדיש מדלא אמרו בשעה שהקדיש חיישינן לקנוניא אבל גירושין אע״פ שעשאן אחר שהקדיש הרבה אין הוכחה במעשיו דנחית לקנוניא כמו באמירה שיש להוכיח דיש קנוניא בדבריו מדלא אמר כן בשעה שהקדיש. אבל מ״מ קשה הסוגיא דפרק שבועת הדיינין דמקשה מרב הונא על מתני' דנשבעין להקדש דהא אין אדם עושה קנוניא על ההקדש דמאי קושיא רב הונא לא קאמר הכי אלא כשאמרו בשעה שהקדיש אבל מתני' איירי שהודה אחר שהקדיש. מיהו לזה יש לומר ג״כ דמתני' סתמא מיתניא אפילו שהודה הלוה כן בשעה שהקדיש ומ״מ אי מה שכתב רבינו ז״ל חילוק זה הוא מטעם הקושיא שהקשו על הרי״ף ז״ל כדכתב הרב בעל כ״מ ז״ל לא היה לו להפריז על המדה ולומר דאפילו שיש בידו שטר מקויים ואמר תנו אם היה אחר שהקדיש לא מהני כלל דמי שתמה על הרי״ף ז״ל לא תמה על כך אלא היכא דאין בידו שטר מקויים אבל אם יש בידו שטר מקויים אפילו לא אמר תנו דין הוא שדבריו יועילו לפוטרו משבועה וכ״ש היכא דאמר תנו:
י״ט
נשבע וגובה מן הפודה לא מן ההקדש וכו'. הר"א ז"ל בהשגות אם מנה פקדון הוא אין צריך פדיון ופשוט הוא דמעולם לא חל ההקדש עליו וכיוצא בזה תירץ הרמב"ן ז"ל בעד הרי"ף ז"ל דקאמר שאפילו היכא דליכא שטרא אם אמר תנו נותנין דאיירי במנה של פדיון דמעולם לא חל ההקדש עליו ולא הוי גובה מנכסים משועבדים:
נחלת הכלל · ToratEmet

אור שמח · הלכות ערכים וחרמין פרק ז׳

א׳
מסתפקנא טובא אם מצי לפדות הקדש באופן שלא יחול עליו רשותו ולא רשות אחרים רק שתפקע ממנו רשות גבוה ויצא לחולין וישאר בלא בעלים, וצדדי הספק הוא עפ"י מה דאמרו בירושלמי פ"ק דקדושין ה"ג ר' ירמיה בעי קומי ר"ז הילך כסף זה שיצא עבדך לחירות א"ל יצא [כצ"ל וט"ס נפל בירושלמי] הילך כסף זה שתצא שדך להפקר א"ל לא יצאת מה בין זה לזה, א"ל זה זיכה לבן דעת וזה לא זיכה לבן דעת הגע עצמך שהי' חרש א"ל איש כו', הרי נסתפק זה בירושלמי בכל מקח וממכר אם מצי אדם לקנות לצאת מרשותו ולבלי להכנס ברשות שום אדם בעולם ופשיט לי' דלא מהני דאע"ג דבעבד מהני זה הוי כמי שאמר הילך מנה ותהא שדך נתונה לפלוני דמהני דהוי כמו דמקנה העבד להעבד, אבל להוציאה לרשות הפקר לא מצי אם לא שמפקירה בעליה בפירוש דזה אינו מצד קנינו של כסף [אע"ג דנראה דשיטת הירושלמי הוא מצד זכיה והארכתי בזה במק"א] ובבלי מסיק שם בקדושין דבכסף מהני אף בעל כרחו דעבד, ולכן לא חקר בבלי איך בחרש ובקטן בכסף כיון דאף בע"כ מהני, מ"מ בשדה כה"ג לא מהני דאינו מקנה לשום בן דעת וברשות מי תכנס עבור כסף משא"כ בעבד נכנס לרשות עצמו דרשות הוא וז"ב, ולפ"ז מסתפקנא טובא, דזה דוקא במקח וממכר שהוא קנין בין מוכר ללוקח אבל הקדש דאמרינן בסוכה (דף מ') דיוצא בין דרך מקח בין דרך חילול א"כ דרך חילול הוא שמסיר הקדושה מהחפץ המוקדש ונשאר חולין ואינו תלוי בשום זכיה כלל אפשר דמצי לפדות שלא יהא שייך לשום אדם רק שמסיר הקדושה וכמו שפודה מע"ש שמעיקרו שלו ועכשיו שלו ולא נתחדש רק החילול וכמו פ"ח שפדיונו פדוי לבעלים וכיו"ב אע"ג דלא מכוון לפדותו לבעלים וה"ה הכא נמי בהקדש אין להפדיון שום עסק עם הקניה ודוק. אולם נראה לכאורה דזה הוי כמו פודה לכלבים כיון דהוי הפקר ומונח לכל מי שירצה, אולם אי משום זה יתכן דוקא בקדשי מזבח לא בקדשי בדה"ב דפודין אותם להאכילן לכלבים מן התורה, ודבר זה למדנו מדברי רבינו הלכות עכו"ם פ"ד הי"ג וז"ל, קדשי בדה"ב יפדו ואח"כ שורפין אותם שנאמר שללה ולא שלל שמים וכיון דזכיה ליתא באיסורי הנאה הלא הוי כמו שפודה להפקר שאינו נכנס לרשות אחר רק שתפקע ממנה קדושת הקדש ודוק: ואם כה יתיישב לנו מה שהקשו בתוס' פסחים (דף כ"ט) בהא דאמר רב אשי דכו"ע אין פודין כו' והכא בפלוגתא דריה"ג ורבנן קא מיפלגי דפירשו דלהסיקו תחת תבשילו לכו"ע פודין, אך הקשו אם יפדה יהי' שלו ויעבור על בל יראה עיי"ש. ולפ"ז א"ש דיפדנו בכה"ג שיצא הקדש שעליו ויחול על דמי הפדיון אבל לא יזכה בו הפודה. ואם כה פירשו קדמאי, נבין בזה דברי הר"י בר ששת בתשובותיו סימן ת' שכתב להוכיח מסוגיין דחמץ של עו"ג בתוך הפסח אסור בהנאה, מדמוקי הגמ' והכא בהא קמיפלגי מ"ד מעל קסבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומ"ד לא מעל קסבר דהגל"מ לאו כממון דמי אלמא תוך הפסח לא חזי כלל חמץ של הקדש לישראל ואפילו בהנאה דאי בהנאה הוי שרי לכו"ע הו"ל למימר מעל כו' דהא ממון גמור הוא עכ"ל, וזה הפלא ופלא דאם יפדנו תו הוי של ישראל ואסור בהנאה עיין בשו"ת אבני מילואים סימן ט' שתמה ע"ז, ולפ"ז יתכן לפרש דה"ק דאם יפדנו בכה"ג ויהי' חמץ של הפקר ויהי' מותר בהנאה כמו שמותר חמצו של עו"ג תוך הפסח בהנאה וא"כ ממון גמור הוא ולאו דבר הגורם לממון ודוק:
ב׳
והחומש שמוסיף ה"ה כהקדש עצמו ודין אחד להם. פירוש דכמו דעל הקדש ראשון מוסיף חומש כן על חומש מוסיף חומש כמו שאמרו בפרק הזהב (דף נ"ד) חומש כתחלת הקדש דמי, וכבר הרגישו בתוספות שם דדין מעשר שני הפוך דשם במעשר אין מוסיף חומש על חומש ועל חילול שני מוסיף חומש. ונראה לדעתי הטעם דמעשר שני הוא ענין הבא בחיוב לא ע"י נדר או נדבה משא"כ הקדש הוא דוקא הבא בנדר או נדבה אבל הבא בחיוב כמו בכור ומעשר לא נפדין, ומעשר אית ליה בעלים משא"כ הקדש עיין תוס' פ' מרובה (דף ס"ט) דלפדות הקדשו של חבירו יכול ומעשר אינו יכול יעו"ש, א"כ בהקדש כתיב חומש במקדיש מי שהוא סיבת ההקדש ולא בהקדש שני שההקדש בא בגדר עלול מן הקדושה הראשונה שאז המתפיס כאחר לגמרי דמי, אבל במעשר כל עיקרו של מעשר בא בגדר חיוב ולכך הפודה מעשר שניתן לו במתנה מוסיף חומש דבעלים הוי דדידיה הוא לאוכלו, ולכך אין נפ"מ בין הקדש ראשון להקדש שני דסו"ס בעלים דידיה הוי, ועל החומש אינו מוסיף חומש דאינו בא מתורת חיוב רק ברצונו לפדותו והוא אינו כמעשר עצמו שבא בתורת חיוב, אבל בהקדש החומש כקרן ששניהן באין בתורת נדר ונדבה ולכך מוסיף עליו חומש, ולכך מע"ש בגדולין אינו פודה רק סאה שזרע ובהקדש פודה כולה כמוש"כ בשנו"א פ"ט מתרומות, וז"ב: ולפ"ז א"ש הך דבעי ר' אבין בתמורה (דף ט' ע"ב) שני גופין וקדושה אחת אם מוסיף חומש כמו הפריש אשם להתכפר בו והומם וחיללו על אחר והומם השני כשפודהו מי מוסיף חומש, דא"כ אמאי אמר ריב"ל דהקדש שני אינו מוסיף חומש יעוין ברש"י מה שפירש. ולפ"ז ניחא דכי קאמר ריב"ל באופן דהתפיס היינו שהמיר בו ואח"כ הוממה התמורה דאז אינו מוסיף חומש, כיון דהקדושה של הראשון לא פקעה וא"כ על הקדשו של השני אינו מוסיף חומש. ועוד דלאו מקדיש הוי משום דחזינא דחלה אפילו בטעות ולא מהני בה שאלה וחלה קדוה"ג על בע"מ קבוע [אף דאם יקדיש אדם תחלת הקדש אינו כן מ"מ סוף הקדש שאני] אבל בתורת חילול שהקדושה ראשונה פקעה וחיילא על גוף אחר אפשר דאם פודה השני כשהומם מקדיש קרינא ביה ומוסיף חומש, ועיין הגהות הגר"א לתמורה ודוק:
י״א
אין פודין את הקדש אכסרה. נ"ב תורת כהנים מפורש על קרא והעריכו הכהן בפרק י': לוקחין אותה הגזברין ושותקין. נראה דרבינו כוון לדברי ירושלמי פ"ד דמעשר שני ה"ב א"ר יוחנן הקדש שפדאו יותר על דמיו תפס הכל, מע"ש שפדאו יותר על דמיו לא תפס הכל מה בין מע"ש להקדש א"ר אימי שכן אדם מצוי להרבות על הקדישו, פירוש דמשכחת שנתכוין אדם להוסיף על הקדישו, ומשו"ה בהקדש תפיס דכל עיקר הקדש בא בנדר ונדבה אבל מע"ש אינו בא בנדר ונדבה שעל הפירות המתוקנין אינו יכול להפריש עוד מעשר וכן מעות אינו יכול לתפוס עליהן קדושת מעשר אם לא ע"י פדיון ולכך מה מהני אם מתכוין להרבות על מעשרו ולכך לא נתפס יותר מכדי דמיו בקדושת מעשר (והביא זה רבינו לקמן פרק ה' ממע"ש), ר"ז בעי נבדק אותו האיש ואמר לא לכך נתכוונתי, פירוש דאמר שבטעות היה שהי' סבור שהוא שווה כך וא"כ לא שייך להקדש המותר מכדי דמיו [עיין תוס' קדושין (דף כט) ד"ה משכו] א"ל לכשיבדק פירוש ואנן לא בדקינן דאמרינן דנתכוין להוסיף משוויו, ולזה כוון רבינו לוקחין אותה הגזברין ושותקין, והכוונה דלא בדקינן אותו אבל אם ידעינן דלא נתכוין להוסיף כלל רק שבטעות היה לא נתפס המותר בקדושה וברור. ולפ"ז יצא לנו דאם נתאנה הדיוט מהקדש יש לו אונאה וכמו דאמר בירושלמי לכשיבדק ואף אם נאמר דע"ז קאי הך דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט כדמשמע גבי בנו של יוסף בן יועזר בפרק יש נוחלין (דף קל"ג) מ"מ איתא בשאלה, וזה נגד מש"כ רבינו בהלכות מכירה פי"ג אלו דברים כו' וההקדשות אפילו מכר שוה דינר באלף או אלף בדינר וכו'. אלמא אף דנתאנה הדיוט בכמה אין לו דין אונאה והכא אמר לכשיבדק דאם ידענא דלא נתכוין להוסיף לא נתפס יותר על כדי דמיו. אך ז"א דעל כרחין כי איתמעט היכי שנתאנה הדיוט מהקדש מדין אונאה וביטול מקח זה דוקא דרך מקח שהוא מוכר להקדש דבר הנצרך להקדש בזה אמרו לעמיתך אבל להקדש אין דין אונאה אבל דרך חילול אם נתאנה לא נתפס יותר מכדי דמיו להקדש היכא דקים לן דלא נתכוין להוסיף, והא דתלי בתלמודין הך דאין אונאה להקדש בשנתאנה הקדש בהך דשמואל דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל אף דתמן במשנתינו דאין להן אונאה דרך מקח ומדמה להך דדרך חילול וכמו דפרש"י בפרק הזהב דהחילוק פשוט דלאפוקי מרשות גבוה שוה שפיר דרך מקח לדרך חילול דאטו הגזבר יכול להפסיד להקדש אם לא דדרך חילול ג"כ יוצא בפדיון כזה אבל להכניס מרשות הדיוט לגבוה שפיר יש לחלק בין דרך מקח לדרך חילול, ויעוין שיטת תוס' בתמורה דדוקא בעלים יכול לפדות לכתחילה בפרוטה וזה החילוק דוקא דרך חילול ולאפוקי מרשות הקדש לא לעיולי לרשות גבוה דתמן שוה הבעלים לאחר ואכמ"ל, ויעוין סנהדרין (דף ט"ו) אלא לעיולי שלשה כו' ובלא זה מוכרח לחלק כאן בין דרך מקח לדרך חילול דכאן הוי כמחליף כלי בכלי פרה תחת פרה וטלית תחת טלית ובזה הא פסק רבינו דהמחליף כלי בכלי גם בהדיוט ג"כ אין לו אונאה במקח ועיין שיטת רבינו בהלכות מכירה שם והברור כדפרישנא ודוק:
י״ב
משכו במאתים ולא הספיק ליתן את הדמים עד שעמד במנה כו' לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש. יש להתבונן דאיך שייך בזה שכח הדיוט עדיפא מהקדש, דבהדיוט החפץ הקנוי שלו ומוכרו ונותנו כחפץ שלו ובהקדש כל זמן שלא נתן הכסף לא נפקע הקדושה מן החפץ ואסור להשתמש בו ומשיכה מאי מהני כל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, וזה תימה. ולדעתי מוכח מזה כמוש"כ המחנ"א בשם שו"ת ר"י בן מיגאש בהלכות קנין מעות סימן ד' דמש"ה קונה בדמים שהן כחליפין משום דאי לא יהיב ליה דמי המכר כיון דלא זקף ליה במלוה מחוייב ליתן לו הדמים ואי לא יהיב ליה מחוייב להחזיר המכר נמצא דהוי כאילו הי' המכר בעין והוא נותנו לו עבור החפץ שהוא קונה מאתו בתורת כסף, נמצא דכל זמן שלא נתן לו הדמים חשבינן כאילו החפץ עדיין ברשות מוכר, [וזה שלא כדברי התוס' פרק השוכר אה"פ (דף ס"ב) סד"ה יאות הן עבדין ועוד פר"י דאפילו משך כו' ע"ש] ואפ"ה אם הוזל נותן לו כפי מה שהי' בעת המשיכה כן הדין בהקדש. ובזה א"ש דברי תוס' תמורה (דף כ"ט) ד"ה דקאי בחצירה כו' אבל הקנה לה בק"ס ואפ"ה שייך קם ליה בדרבה מיניה אע"ג דק"ס מעכשיו קני ולא בשעת ביאה מ"מ כיון דאי לא מיבעלה ליה הדר הטלה הוי כמו דיהיב לה בשעת ביאה ודוק: והנה בירושלמי אמר טעמא אוחרי ע"ז משום דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט דמי ולא אמר שלא יהא כח הדיוט חמור מן הקדש דעל טעמא דאמירה לגבוה הא מהני שאלה כמו על כל הקדש דעלמא, ולפ"ז הו"מ למימר דכפי מה שפירש הפני משה הך דמכר לו פרה בדמים ודחקיה כו' חמור מהו שיקנה כו' דהירושלמי סבר דהוי מלוה חזינא דהפרה שנמכרה אף שלא נתן הדמים הוי כבר ברשות לוקח והמעות הוי מלוה לא שייך לומר לא יהא כח הדיוט דבהדיוט כבר נכנס לרשותו ובהקדש עדיין החפץ ברשות הקדש והוי א"ש. אבל כבר הארכתי בפ"ה מהלכות מכירה בפירוש הירושלמי דמיירי שלא משך עדיין את הפרה יעו"ש, ומילי אוחרי הוא ואינו שייך להך דדמים כחליפין דלא כהפ"מ יעו"ש דברי אמת:
ט״ו
הא למה זה דומה. ובהשגות. עיין מש"כ בזה בהלכות מלוה ולוה פרק י"ט ה"כ בדברי הראב"ד:
י״ח
יעויין מה שבארתי בלשונו בהלכות אישות פרק י"ז ה"י:
י״ט
יעויין מה שבארתי בלשונו בהלכות אישות פרק י"ז ה"י:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות ערכים וחרמין פרק ז׳

א׳
הקדשות אין פודין אותן לא בקרקע כו' שנאמר ונתן את הכסף אחד כסף ואחד שאר מטלטלין ששוין כסף ואפילו סובין. הכ"מ לא הראה מקורו והיא משנה מפורשת בערכין:
ח׳
הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל. כתבו התוס' במנחות (דף ע"ו) ובתמורה (דף כ"ז) דדוקא בעלים אבל לא אחר וכ"כ תוס' רי"ד בקידושין. אבל ל"מ הכי בתוס' דמנחות (דף צ"ז):
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות ערכים וחרמין ז׳, מתוך הלכות ערכים וחרמין שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות ערכים וחרמיןכל הרמב״ם