הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות ערכים וחרמין · פרק ו׳

ספר הפלאה · 34 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות ערכים וחרמין · פרק ו׳
הלכה א׳
אֶחָד הָאוֹמֵר הֲרֵי זֶה הֶקְדֵּשׁ לְבֶדֶק הַבַּיִת אוֹ חֵרֶם לְבֶדֶק הַבַּיִת אוֹ חֵרֶם לַשָּׁמַיִם. וְכֵן בְּכָל נְכָסָיו אִם אָמַר כָּל נְכָסָיו הֶקְדֵּשׁ אוֹ חֵרֶם לְבֶדֶק הַבַּיִת אוֹ חֵרֶם לַשָּׁמָיִם הֲרֵי אֵלּוּ יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת. אֲבָל אִם אָמַר חֵרֶם סְתָם הֲרֵי אֵלּוּ לַכֹּהֲנִים. שֶׁסְּתָם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח יד) "כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה":
הלכה ב׳
מַחְרִים אָדָם מִן בְּקָרוֹ וּמִצֹּאנוֹ וּמֵעֲבָדָיו וּמִשִּׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ. אֲבָל לֹא יַחֲרִים כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְלֹא כָּל עֲבָדָיו וְלֹא כָּל שְׂדוֹתָיו וְלֹא כָּל מִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִשְּׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז כח) "מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ". וְאִם הֶחֱרִים אֶת הַכּל אֲפִלּוּ הֶחֱרִים כָּל נְכָסָיו הֲרֵי אֵלּוּ מֻחְרָמִין בֵּין שֶׁהֶחְרִים לַכֹּהֲנִים בֵּין שֶׁהֶחֱרִים לְבֶדֶק הַבַּיִת:
הלכה ג׳
וְכָל מִי שֶׁהֶחֱרִים אוֹ הִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו לוֹקְחִין כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ וַאֲפִילוּ תְּפִלִּין שֶׁבְּרֹאשׁוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כְּלֵי אֻמְּנוּתוֹ וּבְגָדָיו שֶׁהַכּל הֶקְדֵּשׁ אוֹ חֵרֶם:
הלכה ד׳
מַה בֵּין חֶרְמֵי כֹּהֲנִים לְחֶרְמֵי שָׁמַיִם. שֶׁחֶרְמֵי שָׁמַיִם הֶקְדֵּשׁ וְנִפְדִּין בְּשָׁוְיֵיהֶן וְיִפְּלוּ הַדָּמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת וְיֵצְאוּ הַנְּכָסִים לְחֻלִּין. וְחֶרְמֵי כֹּהֲנִים אֵין לָהֶן פִּדְיוֹן לְעוֹלָם אֶלָּא נִתָּנִין לַכֹּהֲנִים כִּתְרוּמָה. וְעַל חֵרֶם כֹּהֲנִים הוּא אוֹמֵר (ויקרא כז כח) "לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל". לֹא יִמָּכֵר לְאַחֵר וְלֹא יִגָּאֵל לַבְּעָלִים:
הלכה ה׳
וְאֶחָד הַמַּחֲרִים קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין הֲרֵי אֵלּוּ נִתָּנִין לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר. בְּשָׁעָה שֶׁהֶחֱרִים חֶרְמֵי כֹּהֲנִים כָּל זְמַן שֶׁהֵן בְּבֵית הַבְּעָלִים הֲרֵי הֵן הֶקְדֵּשׁ לְכָל דִּבְרֵיהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז כח) "כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'". נְתָנוֹ לַכֹּהֵן הֲרֵי הֵן כְּחֻלִּין לְכָל דִּבְרֵיהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח יד) "כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה":
הלכה ו׳
כֹּהֵן שֶׁהָיְתָה לוֹ שְׂדֵה חֵרֶם שֶׁזָּכָה בָּהּ אַחַר הַיּוֹבֵל וְהֶחֱרִימָהּ הֲרֵי זוֹ מֻחְרֶמֶת וְיוֹצְאָה לְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז כא) "לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ" מְלַמֵּד שֶׁשְּׂדֵה חֶרְמוֹ לוֹ כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁאִם הֶחֱרִימָהּ הִיא מֻחְרֶמֶת מִיָּד:
הלכה ז׳
מָכַר הַכֹּהֵן שְׂדֵה חֶרְמוֹ וְהִקְדִּישָׁהּ לוֹקֵחַ אֲפִלּוּ הָיָה הַלּוֹקֵחַ הַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהֶחֱרִימוּהָ הֲרֵי זוֹ כִּשְׂדֵה מִקְנָה וְחוֹזֶרֶת לַכֹּהֵן שֶׁמְּכָרָהּ בַּיּוֹבֵל. אֲבָל קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין שֶׁל כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם אֵינָם מַחְרִימִין אוֹתָן שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר בְּשָׂדֶה (ויקרא כה לד) "כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָכֶם". וּמִטַּלְטְלִין הֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת בַּחֲרָמִין שֶׁנֶּאֱמַר (גמרא ערכין כח א) "מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ":
הלכה ח׳
הַמַּקְדִּישׁ קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ לְבֶדֶק הַבַּיִת הֲרֵי הַהֶקְדֵּשׁ חָל עֲלֵיהֶן וְתֵעָרֵךְ הַבְּהֵמָה וְתִפָּדֶה וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לְבֶדֶק הַבַּיִת וְהַבְּהֵמָה תִּקָּרֵב לְמַה שֶּׁהָיְתָה בַּתְּחִלָּה. אֲבָל הַמַּקְדִּישׁ קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת לַמִּזְבֵּחַ וְאָמַר הֲרֵי זֶה עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים אוֹ הֶחֱרִימָם לַכֹּהֲנִים לֹא עָשָׂה כְּלוּם וְאֵין הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ וְלֹא הַחֵרֶם חָל עַל קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ:
הלכה ט׳
הָאוֹמֵר שׁוֹר זֶה הֶקְדֵּשׁ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁחָטוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָאָה. הִקְדִּישׁוֹ לַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי זֶה הֶקְדֵּשׁ לַמִּזְבֵּחַ. אֲבָל אִם אָמַר הֲרֵי זֶה הֶקְדֵּשׁ מֵעַכְשָׁו לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁחָטוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְאִם הִקְדִּישׁוֹ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים לַמִּזְבֵּחַ אֵינוֹ מֻקְדָּשׁ:
הלכה י׳
הַמַּקְדִּישׁ עוֹלָה לְבֶדֶק הַבַּיִת אֵין בָּהּ אֶלָּא עִכּוּב גִּזְבָּרִין בִּלְבַד. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא תִּשָּׁחֵט עַד שֶׁתִּפָּדֶה. לְפִיכָךְ אִם עָבַר וּשְׁחָטָהּ הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה:
הלכה י״א
מַחֲרִים אָדָם בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים בֵּין חֶרְמֵי כֹּהֲנִים בֵּין חֶרְמֵי בֶּדֶק הַבַּיִת. וְאִם הָיוּ קָדָשִׁים שֶׁהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן נוֹתֵן אֶת דְּמֵיהֶן בֵּין לַכֹּהֲנִים בֵּין לְבֶדֶק הַבַּיִת וְיִקָּרְבוּ אוֹתָן הַקָּדָשִׁים אַחַר שֶׁיִּפָּדוּ לְמַה שֶּׁהֵן:
הלכה י״ב
הָיוּ נְדָבָה וְהֶחֱרִימָן כֵּיצַד פּוֹדִין אוֹתָן. אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּבְהֵמָה זוֹ לְהַעֲלוֹתָהּ עוֹלָה שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בָּהּ. וְכָל הַנּוֹתֵן אוֹתוֹ שִׁעוּר יַקְרִיב בְּהֵמָה זוֹ נְדָבָה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה:
הלכה י״ג
יִשְׂרָאֵל שֶׁהֶחְרִים אֶת בְּכוֹר בְּהֵמָה לַשָּׁמַיִם בֵּין שֶׁהָיָה תָמִים בֵּין שֶׁהָיָה בַּעַל מוּם הֲרֵי זֶה מֻחְרָם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהֶחְרִימוֹ הַכֹּהֵן לַשָּׁמַיִם אַחַר שֶׁבָּא לְיָדוֹ:
הלכה י״ד
וְכֵיצַד פּוֹדִין אוֹתָן. אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּבְכוֹר זֶה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ וְתִהְיֶה הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לִתְּנוֹ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה לִקְרוֹבוֹ אוֹ לְרֵעוֹ. וְכָל הַנּוֹתֵן אוֹתוֹ שִׁעוּר יִקַּח הַבְּכוֹר וְיִתְּנֶנּוּ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה וְיִפְּלוּ הַדָּמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת:
הלכה ט״ו
הַמַּחֲרִים אֶת הַמַּעֲשֵׂר הֲרֵי זֶה כְּמַחֲרִים שַׁלְמֵי נְדָבָה לְפִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ:
הלכה ט״ז
הַמַּקְדִּישׁ שִׁקְלוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת הֲרֵי זֶה קֹדֶשׁ. הִקְדִּישׁ בִּכּוּרִים לְבֶדֶק הַבַּיִת אֵינָן קֹדֶשׁ. אֲבָל אִם הִקְדִּישָׁן הַכֹּהֵן אַחַר שֶׁבָּאוּ לְיָדוֹ הֲרֵי אֵלּוּ קֹדֶשׁ:
הלכה י״ז
הַמַּחֲרִים חֲצִי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הוּא וְהַכֹּהֲנִים שֻׁתָּפִין בּוֹ. אֲבָל אִם הִקְדִּישׁ אוֹ הֶחֱרִים לַשָּׁמַיִם חֲצִי עַבְדּוֹ כֻּלּוֹ קֹדֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכָל הַמַּקְדִּישׁ עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים אוֹ הַמַּקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְהָיוּ בָּהֶן עֲבָדִים הֲרֵי גּוּפָן קֹדֶשׁ לְפִיכָךְ אֲסוּרִים לֵהָנוֹת בָּהֶן עַד שֶׁיִּפָּדוּ:
הלכה י״ח
וְאֵין הַגִּזְבָּרִין רַשָּׁאִין לִקַּח דְּמֵיהֶן מֵאֲחֵרִים וּלְהוֹצִיא אוֹתָן לְחֵרוּת אֶלָּא מוֹכְרִין אוֹתָן לַאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים מוֹצִיאִין אוֹתָן לְחֵרוּת אִם רָצוּ:
הלכה י״ט
הַמַּקְדִּישׁ יְדֵי עַבְדּוֹ כָּל הַיֶּתֶר עַל פַּרְנָסָתוֹ קֹדֶשׁ. וְכֵיצַד הוּא מִתְפַּרְנֵס עֶבֶד זֶה. לוֹוֶה וְאוֹכֵל וְעוֹשֶׂה וּפוֹרֵעַ. וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה פָּחוֹת פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה וְיִפְרַע. שֶׁאִם עָשָׂה בִּפְרוּטָה רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קָנָה הֶקְדֵּשׁ:
הלכה כ׳
הַמַּקְדִּישׁ אֶת עַצְמוֹ לֹא הִקְדִּישׁ אֶלָּא דָּמָיו וַהֲרֵי הוּא חַיָּב בִּדְמֵי עַצְמוֹ. וּמֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹת וְלֶאֱכל שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְקַדֵּשׁ גּוּפוֹ כְּעֶבֶד:
הלכה כ״א
אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהֶחְרִים בְּנוֹ וּבִתּוֹ וְעַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים אוֹ שְׂדֵה מִקְנָתוֹ הֲרֵי אֵלּוּ אֵינָן מֻחְרָמִין. שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵין גּוּפוֹ שֶׁלּוֹ:
הלכה כ״ב
אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. כֵּיצַד. הָיָה לוֹ פִּקָּדוֹן בְּיַד אַחֵר וְכָפַר בּוֹ זֶה שֶׁהוּא אֶצְלוֹ אֵין הַבְּעָלִים יְכוֹלִין לְהַקְדִּישׁוֹ. אֲבָל אִם לֹא כָּפַר בּוֹ הֲרֵי הוּא בִּרְשׁוּת בְּעָלָיו בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא:
הלכה כ״ג
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִטַּלְטְלִין. אֲבָל קַרְקַע שֶׁגְּזָלָהּ אַחֵר וְכָפַר בָּהּ אִם יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ בְּדַיָּנִין הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהַקְדִּישָׁהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הוֹצִיאָהּ שֶׁהַקַּרְקַע עַצְמָהּ הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ:
הלכה כ״ד
הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ וְלֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים שְׁנֵיהֶם אֵינָן יְכוֹלִין לְהַקְדִּישׁ. זֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ וְזֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה כ״ה
מִי שֶׁהָיָה מוֹכֵר דְּלוּעִין אוֹ בֵּיצִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּבָא לוֹקֵחַ וְנָטַל אַחַת וְהָלַךְ לוֹ. אִם הָיוּ דְּמֵי כָּל אַחַת וְאַחַת קְצוּבִין הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁפָּסַק. וְאֵין הַמּוֹכֵר יָכוֹל לְהַקְדִּישׁ דְּלַעַת זוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ. וְאִם אֵין הַדָּמִים קְצוּבִין וְהִקְדִּישָׁהּ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁעֲדַיִן בִּרְשׁוּתוֹ הִיא שֶׁזֶּה שֶׁלְּקָחָהּ לֹא לְקָחָהּ דֶּרֶךְ גְּזֵלָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה כ״ו
אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. כֵּיצַד. מַה שֶּׁתַּעֲלֶה מְצוּדָתִי מִן הַיָּם קֹדֶשׁ. מַה שֶּׁתּוֹצִיא שָׂדֶה זוֹ מִן הַפֵּרוֹת חֵרֶם. לֹא אָמַר כְּלוּם:
הלכה כ״ז
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שָׂדֶה זוֹ שֶׁמָּכַרְתִּי לְךָ לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה מִמְּךָ מְקֻדֶּשֶׁת וּלְקָחָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. לְפִי שֶׁכְּשֶׁהִקְדִּישָׁהּ לֹא בָּאָה בִּרְשׁוּתוֹ:
הלכה כ״ח
וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי אִשְׁתּוֹ הֲרֵי זוֹ עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת וְהַמּוֹתָר חֻלִּין. אָמַר לָהּ יִקְדְּשׁוּ יָדַיִךְ לְעוֹשֵׂיהֶן הוֹאִיל וְהֵן מְשֻׁעְבָּדִין לוֹ הֲרֵי כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ קֹדֶשׁ. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְאוֹמֵר אִילָן זֶה קֹדֶשׁ שֶׁכָּל פֵּרוֹת שֶׁיַּעֲשֶׂה לְהַבָּא קֹדֶשׁ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה כ״ט
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי מוֹכֵר לְךָ לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה מִמְּךָ תִּתְקַדֵּשׁ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת כְּשֶׁיִּקָּחֶנָּה שֶׁהֲרֵי עַתָּה (בָּא) בְּיָדוֹ לְהַקְדִּישָׁהּ. שָׂדֶה זוֹ שֶׁמִּשְׁכַּנְתִּי לְךָ לִכְשֶׁאֶפְדֶּנָּה מִמְּךָ תְּהִי קֹדֶשׁ. מִשֶּׁיִּפְדֶּה אוֹתָהּ תִּתְקַדֵּשׁ שֶׁהֲרֵי בְּיָדוֹ לִפְדּוֹתָהּ. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מְמֻשְׁכֶּנֶת לִזְמַן קָצוּב שֶׁהֲרֵי בְּיָדוֹ לִפְדּוֹתָהּ אַחַר הַזְּמַן:
הלכה ל׳
הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ וְחָזַר וְהִקְדִּישׁוֹ הֲרֵי זֶה קֹדֶשׁ וּפָקְעָה הַשְּׂכִירוּת. וְאִם דָּר בּוֹ הַשּׂוֹכֵר מָעַל:
הלכה ל״א
יֵרָאֶה לִי שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם אִם אָמַר הֲרֵי עָלַי לְהַקְדִּישׁוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַקְדִּישׁוֹ כְּשֶׁיָּבוֹא לָעוֹלָם מִשּׁוּם נִדְרוֹ. וְאִם לֹא הִקְדִּישׁ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר מִשּׁוּם (דברים כג כב) "בַּל תְּאַחֵר" וְ(במדבר ל ג) "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" וּמִשּׁוּם (במדבר ל ג) "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" כִּשְׁאָר הַנְּדָרִים:
הלכה ל״ב
כֵּיצַד. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי לְהַקְדִּישׁ כָּל שֶׁתַּעֲלֶה מְצוּדָתִי מִן הַיָּם. הֲרֵי עָלַי לִתֵּן לַעֲנִיִּים פֵּרוֹת שֶׁתּוֹצִיא שָׂדֶה זוֹ. הֲרֵי עָלַי לְהַחֲרִים אוֹ לִתֵּן לִשְׁבוּיִם כָּל שֶׁאֶשְׂתַּכֵּר בְּשָׁנָה זוֹ. וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּמַאֲמָרִים אֵלּוּ הֲרֵי זֶה חַיָּב לִתֵּן וְלַעֲשׂוֹת בָּהֶן מַה שֶּׁאָמַר כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לְיָדוֹ. וְזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בִּכְלַל נְדָרִים הוּא לֹא בִּכְלַל הֶקְדֵּשׁוֹת:
הלכה ל״ג
רְאָיָה לְדָבָר זֶה מַה שֶּׁאָמַר יַעֲקֹב אָבִינוּ (בראשית כח כב) "וְכל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" וְנֶאֱמַר (בראשית לא יג) "אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר". וַהֲרֵי הָאוֹמֵר לֹא אֶפָּטֵר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁאֶהֱיֶה נָזִיר חַיָּב לִנְהֹג בִּנְזִירוּת וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָדַר בְּנָזִיר. הוֹאִיל וְאָמַר שֶׁיִּדֹּר בְּנָזִיר חַיָּב לְהִנָּזֵר. וְזֶה כַּיּוֹצֵא בּוֹ וְכָזֶה רָאוּי לָדוּן:
הלכה ל״ד
הֶקְדֵּשׁ טָעוּת אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. כֵּיצַד. הָאוֹמֵר שׁוֹר שָׁחוֹר שֶׁיֵּצֵא מִבַּיִת רִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ וְיָצָא לָבָן אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. דִּינָר זָהָב שֶׁיַּעֲלֶה בְּיָדִי רִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ וְעָלָה שֶׁל כֶּסֶף אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁתַּעֲלֶה בְּיָדִי רִאשׁוֹנָה הֶקְדֵּשׁ וְעָלָה שֶׁל שֶׁמֶן בֵּין שֶׁהַיַּיִן יָקָר מִן הַשֶּׁמֶן בְּאוֹתוֹ מָקוֹם אוֹ הַשֶּׁמֶן יָקָר מִן הַיַּיִן אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. הִתְפִּיס בָּהּ אַחֶרֶת וְאָמַר זוֹ כָּזוֹ הֲרֵי הַשְּׁנִיָּה הֶקְדֵּשׁ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

צפנת פענח · הלכות ערכים וחרמין פרק ו׳

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות ערכים וחרמין פרק ו׳

א׳
מצות עג לדון בדין מחרים נכסיו דכתיב אך כל חרם אשר יחרם וגו' כל המקדיש או מחרים לבדק הבית או לשמים הרי אלו יפלו לבדק הבית דאפילו חרמים כיון שפירש לבדק הבית או לשמים הוו לבדק הבית דחרם סתם לחוד הוא דילפינן מדכתיב כשדה החרם לכהן וגו' דהוו לכהנים אבל אי מפריש לבדק הבית או לשמים הוו הקדש לבדק הבית דכתיב קדש קדשים הוא לה' אבל חרם סתם הוי לכהנים כדילפינן וכתיב נמי כל חרם בישראל לך יהיה דמשמע דכל חרם סתם אפילו אינה שדה הוי לכהן דלך יהיה לאהרן קאמר וכל זרעו בכלל.
ב׳
מחרים אדם מכל מין דבר שיש לו ולא כל המין דכתיב מכל אשר לו דהיינו מטלטלין ולא כל אשר לו מאדם דהיינו עבדיו הכנעניים ולא כל אדם מבהמה ולא כל בהמה משדה אחוזה ולא כל שדה אחוזה יכול לא יחרים ואם החרים לא יהא מוחרם תלמוד לומר כל חרם וגו' בין לכהנים בין לבדק הבית דכולהו בכלל חרם הוו כדאמרינן. וכל מי שהחרים או הקדיש כל נכסיו לוקחין ממנו אפילו תפלין שבראשו שהכל הקדש או חרם כיון שהם בכלל נכסיו דבערכין שהוא דבר קצוב הוא דקאמר קרא החייהו מערכך אבל הקדיש או החרים כל נכסיו לא. חרמי שמים נפדין בשוייהן ויפלו הדמים לבדק הבית והנכסים לחולין וחרמי כהנים אין להם פדיון לעולם אלא ניתנים לכהנים כתרומה:
ד׳
אזהרת קנט שלא למכור שדה שהחרימו בעליו ואפילו לגזבר דכתיב לא ימכר ועל חרמים הנתנים לכהנים הוא דכתיב לא ימכר ולא יגאל לא ימכר לאחר ולא יגאל לבעלים דאי בחרמי בדק הבית פשיטא דנפדין הם כדי לעשות מהם צרכי בדק הבית: אזהרת קס שלא לפדות חרמי כהנים דכתיב לא יגאל לבעלים מה יעשה לו כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו יכול אף על פי שפירש לה' תלמוד לומר קדש קדשים הוא לה' ואחד שהחרים קרקע או מטלטלין ניתנים לכהן שבאותו משמר בשעה שהחרים דכתיב בשדה אחוזה כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו כדילפינן לעיל פרק ד' ואיתקוש מטלטלין דחרם לקרקע דחרם דכתיב מכל אשר לו ומשדה אחוזתו מה קרקע ניתן לכהן שבאותו משמר וכדילפינן אף מטלטלין דחרם ניתנין לכהן שבאותו משמר. חרמי כהנים כל זמן שהם בבית הבעלים הרי הן הקדש לכל דבר דכתיב כל חרם קדש קדשים הוא לה' נתנו לכהן הרי הן כחולין דכתיב כל חרם בישראל לך יהיה הרי הוא כשאר ממונו של כהן.
ו׳
כהן שהיתה לו שדה שהחרים ישראל והגיעה לחלקו או שזכה בה אחר היובל כשלא פדאה המקדיש אלא אחר דיוצאה לכהנים ביובל כדגמרינן לעיל והחרימה הרי היא מוחרמת ויוצאה לאחיו הכהנים דכתי' במקדיש שדה אחוזתו כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו מה בא שדה חרם ללמד על שדה היוצאה לכהנים ביובל אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש שדה חרמו לשדה אחוזה של ישראל מה שדה אחוזה של ישראל אם גאלה כהן מיד הקדש יוצאה מתחת ידו ביובל ומתחלקת לאחיו הכהנים אף שדה חרמו יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים.
ז׳
מכר הכהן שדה שהחרים ישראל והגיעה לחלקו והקדישה לוקח אפילו היה מי שהחרימה הרי זו כשדה מקנה וחוזרת לכהן שמכרה ביובל דלגבי כהן הויא שדה שהגיעה לו לחלקו שהחרימה ישראל כשדה אחוזה כדכתיב כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו ויוצאה ביובל. קרקע או מטלטלין של כהנים ולוים אינם מחרימים אותם דחרם הוי מוחלט מן הבעלים שאינו חוזר לעולם ובקרקעות הלוים כתיב כי אחוזת עולם הוא להם שאינם נפקעים מהם לעולם ומטלטלים הוקשו לקרקעות דכתיב מכל אשר לו ומשדה אחוזתו.
ח׳
המקדיש קדשי מזבח לבדק הבית הקדש חל עליהם ותפדה הבהמה והדמים לבדק הבית והבהמה עצמה תקרב כמו שהיתה דאף על גב דכבר היתה קדושה חל עליה קדושת דמים והוי כמי שאמר הרי עלי מנה לבדק הבית דחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל קדשי מזבח אינו חל על קדשי בדק הבית דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו דכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו וכו'.
ט׳
האומר שור זה הקדש לאחר שלשים יום ושחטו תוך שלשים מותר בהנאה הקדישו למזבח הרי זה הקדש למזבח דאכתי לא חל עליו קדושת בדק הבית אבל אמר מעכשיו אסור בהנאה אם שחטו תוך שלשים ואם הקדישו למזבח אינו מקודש דאין קדשי מזבח חל על קדשי בדק הבית שאינו ברשותו כדאמרינן.
י׳
המקדיש עולה לבדק הבית אין בה אלא עיכוב גזברים בלבד שאינה קריבה עד שיבאו גזברים לעמוד על גבה דאין קרבנו של אדם קרב אלא אם כן עומד על גביו ולהא מילתא הוו גזברים בעלים לא שתפדה אלא מדרבנן לפיכך אם עבר ושחטה כשרה.
י״א
מחרים אדם כל קדשים ככל חרמים דכתיב כל חרם קדש קדשים הוא לה' דמשמע כל חרם בין חרמי כהנים בין חרמי בדק הבית חל על כל קדושה בין קדשים קלים בין קדשי קדשים ואם היו קדשים שחייב באחריותן נותן את דמיהן בין לבדק הבית בין לכהנים דאף על גב דחרמי כהנים אין להם פדיון הכא רבי קרא כל לאיתויי חרמי כהנים ויקרבו אותן הקדשים למה שהן ואם היו נדבה והחרימן נותן את טובתה. ישראל שהחרים בכור בהמה לשמים ואין צריך לומר כהן אחר שבא לידו הרי הוא מוחרם כדילפינן מדכתיב כל חרם קדש קדשים הוא וגו' ופודין אותו בטובתו והדמים לבדק הבית. ומחרים מעשר הוי כשלמי נדבה. מקדיש שקלו הוי קדש ובכורים אינם קדש אלא אם כן הקדישם כהן אחר שבאו לידו.
י״ז
המחרים חצי עבדו ושפחתו הוא והכהנים שותפין בו אבל הקדיש או החרים לשמים כלו קדש דכתיב נפשות בערכין דהוו לבדק הבית לאבר שהנשמה תלויה בו כדאמרינן לעיל וגוף העבדים או שפחות שהקדיש קדש ואסור להנות בהם עד שיפדו והא דאין הגזברין רשאים לשחררן נראה דהוו מדרבנן משום דנראה כמזלזל בנכסי הקדש אבל מדאוריתא כיון שגופן קדוש יכול לשחררן הגזבר. המקדיש ידי עבדו כל היתר על פרנסתו הוי קדש וכיצד הוא מתפרנס [לוה כו']. המקדיש את עצמו לא הקדיש אלא דמיו וחייב בדמי עצמו דלא נתקדש גופו כעבד לאסור הנאתו.
כ״א
אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כבנו ובתו ועבדו ושפחתו העברי' או שדה מקנתו ואם הקדיש או החרים אינם מוחרמים דכתיב ובהמה יתירא דאי משום שלא יחרים כל מה שיש לו הא כתיב מאדם ומה תלמוד לומר בהמה לומר לך מה בהמה יש לו רשות למוכרה לעולם אף כל שיש לו רשות למוכרו לעולם יצאת אפילו בתו קטנה ושדה מקנתו שאין לו רשות למוכרם לעולם.
כ״ב
אין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו שכפר בו מי שהוא אצלו וקרקע אפילו כפר בה אם יכול להוציאה בדיינים יכול להקדישה דקרקע אינה נגזלת והוי ברשותו. גזל את חברו ולא נתיאשו בעלים זה אינו יכול להקדיש לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כדאמרינן. מי שהיה מוכר דבר שדמיו קצובין ובא לוקח ונטל והלך לו אין המוכר יכול להקדיש דאינה ברשותו ואם אין דמיו קצובין והקדישה מקודשת דברשותו היא ואע"ג דאמרן דבמטלטלין שאינם ברשותו אפילו היה יכול להוציאו בדיינים אם הקדישו אינה מקודשת היינו כשהיה גזולה בידו אבל כי הכא דאינה דרך גזלה לא.
כ״ו
אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דהא אינה ברשותו ובעי דליהוי ברשותו כדאמרינן וכן כל שאינו עדין ברשותו אינו קדוש. אמר לאשתו יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והן משועבדין לו הרי כל מעשה ידיה קדש כמי שאומר אילן זה קדש ונראה דאף על גב דמעשה ידיה לו תקנת חכמים היא אפילו הכי הוי קדש דאוריתא דהא מוחלת היא במעשה ידיה בתקנת חכמים והוי כמי שהקנה ידיו למעשיהן.
כ״ט
המקדיש דבר שהיא עתה ברשותו לכשיחזור ויקחנה ממי שמוכרה לו עתה הויא מקודשת כיון שהיא ברשותו עתה וכן מה שבידו לפדותו והקדש מפקיע השכירות ואם דר בה השוכר מעל כיון שלאחר זמן השכירות תחזור לו בחנם יכול להקדישה.
ל״א
אמר הרי עלי להקדיש על דבר שלא בא לעולם הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו ואם לא הקדיש עובר משום בל תאחר ובל יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר נדרים כמו שמצינו ביעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וכתיב אשר נדרתי לי שם נדר.
ל״ד
הקדש טעות אינו הקדש כדילפינן בה' נדרים התפיס בה אחרת ואמר הרי זו כזו השנייה קדש דהא אף על גב דסבר בטעות דראשונה קדש אפילו הכי השתא מיהא הא מקדש להא אחריתי מדעתו שלא בטעות ואי הוה ידע דראשונה אינה קדש היה מתפיס זו על בהמה שהיתה קדש ודאי או היה מקדישה היא עצמה בלא התפסה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות ערכים וחרמין פרק ו׳

א׳
שסתם חרמים לכהנים וכו'. הרב בעל כ״מ ז״ל תמה על רבינו ז״ל דאיך פסק דלא כרב דאמר בפ' המקדיש שדהו (ערכין דף כ"ח) הלכה כר' יהודה בן בתירא. ולי נראה לתרץ משום דבגמ' אמרו שם דר' יהודה בן בתירא סבר לה כר' ישמעאל דמפיק לה דחרם חל על קדשי קדשים וקדשים קלים מקרא דתקדיש ואמרו שם בגמרא דלרבנן בעי הך קרא דתקדיש לומר דהבכור אע״פ שקדוש מרחם מצוה להקדישו ואמרו שם דלרבי ישמעאל לית ליה דרשא ההיא אלא דאין מצוה להקדישו ואנן קי״ל דמצוה להקדישו דבריש פרק קמא דנזיר גבי פלוגתא דבכור אי הוי דבר הנדור או לא משמע שם בגמרא דכולי עלמא אית להו דמצוה להקדישו אלא דבהא פליגי דמאן דאמר דהוי דבר הנדור הוא משום דכיון דמצוה להקדישו הוי דבר הנדור ורבי יוסי אית ליה דאע״ג דמצוה להקדישו כיון דאם לא הקדישו קדוש לכך הוי דבר האסור משמע מההיא סוגיא דלכ״ע מצוה להקדישו וכיון דכן נקטינן כההיא סוגיא ודלא כר' ישמעאל וכיון דלא קי״ל כרבי ישמעאל לית הלכתא כרבי יהודה בן בתירא דסבר כוותיה. זה נראה טעם נכון לרבינו ז״ל. עוד הקשה דאמאי לא מייתי קרא דמתני' ומייתי קרא דכל חרם דלא הוזכר שם. ולי נראה לתרץ דשם בגמרא אמרו החרים מטלטלין נותנן לכל כהן שירצה שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה והקשו שם בתוס' דאם זה הוי דרשה גמורה איך הקשו מקיש מטלטלין לקרקעות הא טעמא דנותנן לכל כהן משום דהוי גזרת הכתוב ותירצו דאין זו דרשה גמורה ורבינו ז״ל מכח קושיא זאת מפרש דהאי שנאמר לא הוי ראיה למאי דקאמר נותנן לכל כהן שירצה אלא למאי דקאמר החרים מטלטלין סתמא דמשמע דנותנן לכהן להכי מייתי ראיה דחרם סתם הוי לכהן משום דקרא כתיב כל חרם בישראל לך יהיה ואע״ג דבמתניתין מפיק לה מקרא אחרינא אין להקפיד דפעמים רבות מצינו דהאמורא דריש דרשה אחת מקרא אחד אע״ג דהתנא דריש לה מקרא אחרינא וכמו שאמרו ותנא מייתי לה מהכא ורבינו ז״ל נקט דרשה של אמורא ושביק מתני' שהיא דרשה יותר פשוטה:
ב׳
שנאמר מכל אשר לו וכו'. כלומר ומסיפיה דקרא דמכל אשר לו לחודיה לא נפיק אלא ממאי דאמר מאדם ומבהמה וכו' דכולהו צריכי כדאמרו שם בפ' המקדיש:
ג׳
ואפילו תפילין שבראשו וכו'. בהלכות זכיה ומתנה גבי שכיב מרע שנתן נכסיו כתב רבינו ז"ל דהוי ספק אם נכנס ס"ת בכלל וכאן כתב כן משום דשאני הכא דאמר כל ונכנס ג"כ ס"ת אי נמי מקדיש בעין יפה הוא מקדיש ואפילו לא קאמר כל נכנס ס"ת בכלל:
ו׳
כהן שהיתה לו שדה חרם וכו' מלמד ששדה חרמו לו כשדה אחוזה לישראל. ברייתא בפ' המקדיש (ערכין דף כ"ט) מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו שלא יאמר וכו' מקיש שדה חרמו לשדה אחוזה של ישראל כו' ואע״ג דהך ברייתא כר' יהודה בן בתירא ולא קיי״ל כוותיה מ״מ רבנן ג״כ מפקי להו להך דרשה מחרם החרם ורבינו ז״ל תפס לשון הברייתא שהיא דרשה היותר פשוטה והביא הדין בכהן שהחרים אע״ג דכאן נקט לה בכהן שהקדיש דהכל אחד ואין קפידא:
ז׳
מכר הכהן שדה חרמו וכו'. בפרק ששי (דף כ"ו) איכא תרי ברייתות האחת אמרה שדה שיצאה לכהנים והקדישה כהן ואתו בעלים למפרקה ס״ד אמינא לא תיפרוק שתהא לפניו כשדה מקנה ת״ל עוד לכמות שהיתה אינה נגאלת אבל נגאלה שתהא לפניו כשדה מקנה. עוד ברייתא אחרת שדה שיצאה לכהנים ומכרה כהן והקדישה לוקח וגאלה אחר יכול תחזור לבעלים הראשונים תלמוד לומר לאשר קנהו ואמרינן שם דתרווייהו צריכי. ורבינו ז״ל כתב כאן דין הברייתא השניה אלא ששינה ממנה במה שאין להקפיד שהברייתא קאמרה וגאלה אחר ואיירי בשדה שיצאה לכהנים ביובל ורבינו ז״ל נקטיה בלא גאלה ואין להקפיד דאדרבה הוי רבותא דאע״ג דלא גאלה יוצאה לכהן המוכר ביובל בלי שום פדיון כשדה מקנה וכן נקטה כשדה החרם מאי דקאמרה הברייתא בשדה שיצאה לכהנים והכל אחד אבל דין הברייתא הראשונה לא ראיתי שהזכיר ולא ידעתי למה ומ״ש אפי' היה חלוקים הבעלים הראשונים טעמא דנפשיה קאמר ופשוט הוא: אחוזת עולם הוא להם. הך קרא מייתי ליה רבינו ז״ל לכהנים ולוים אע״ג דלכהנים אמרו בפרק המקדיש טעמא אחרינא משום דחרמים שלהם לפי שהתוס' ז״ל כתבו בפ' המקדיש (ערכין דף כ"ח:) בדיבור המתחיל כמאן דלא מקיש דההוא טעמא דכהנים דקאמר משום דחרמים שלהם אינו עיקר הטעם דהא צריך ליתנם לכהן שבאותו משמר אלא לרווחא דמילתא נקט הכי ועיקר הטעם מקרא דאחוזת עולם ואע״ג דגבי הלוים הוא דכתיב מסתמא לכהנים נמי הכי הוא וכו':
ט׳
ושחטו בתוך שלשים יום הרי זה מותר בהנאה. דעדין לא חייל הקדש בדק הבית אלא לאחר שלשים יום ומהאי טעמא כשהקדישו למזבח הוי הקדש דעדיין לא חייל הקדש בדק הבית לומר דהוי כמקדיש קדשי בדק הבית למזבח אבל כשאמר מעכשיו חל לאלתר קדשי בדק הבית ולהכי אם שחטו אסור בהנאה דאין לו פדיון דבעינן העמדה והערכה וכיון ששחטו ליכא העמדה והערכה ולכך אין לו פדיון ויקבר ואם הקדישו למזבח אינו מוקדש דהוי כמקדיש קדשי בדק הבית למזבח:
י״א
נותן את דמיהן וכו'. כאן שהוא נדר כתב רבינו ז"ל שהנודר יתן את דמיהן והוא יקריבם לצאת ידי נדרו אבל גבי נדבה ובכור קאמר דאף על פי שלא יתן הנודר יתן אחר ויקריבם ולא איכפת לן בנודר כיון דאין חייב באחריותם. וכל המקדיש וכו' מדין הגזברים עד סוף הפרק צריך עיון בסוגיאות כי אין נמצאין בידי:
י״ט
המקדיש ידי עבדו וכו'. בפ"ק דגיטין (דף י"ב ע"ב) ופסק דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך וכן כתב בהלכות עבדים א"ל יקדשו ידיך לעושיהן כו', למה שהקשה הר"ן ז"ל דמשמע בגמ' דבעינן טעמא שיכול לכופה למעשה ידיה לומר דהוי קדש דאל"כ בטעמא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה סגי, נראה לתרץ דאי משום טעמא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה היינו יכולים לומר דה"ק מעשה ידי אשתי לכשיהיו בעולם אקדישם דהרי זה נדר כדכתב רבינו ז"ל למטה אבל שיהיו קדושים מיד כשעשאם אי לאו טעמא דמתוך שיכול לכופה לא היינו אומרים דהוי כאומר יקדשו ידי לעושיהם לכך איצטריך לטעמא דמתוך שיכול לכופה לומר דהוה כאומר יקדשו ידי לעושיהם אבל לעולם דאי אמר הכי בפירוש תו לא צריך. ומה שתירץ הרב בעל כסף משנה ז"ל דכיון דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה הוי מוציא דבריו לבטלה ולכך צריך טעמא דמתוך שיכול לכופה דוחק דכיון שבשעה שהקדיש לא אמרה איני נזונית ואיני עושה כבר חל ההקדש ואינה יכולה להפקיע עצמה מהקדש אחר כך:
ל׳
המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו וכו'. תימה דבפרק חמישי מהלכות מעילה כתב רבינו ז"ל וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל ואע"ג דקי"ל כרבי דאמר המשתחוה לבית אסרו סובר רבינו ז"ל דחומרא דעכו"ם שאני התם אפילו תלוש ולבסוף חיברו מקרי תלוש אבל לא לגבי מעילה כדכתב שם הרב בעל כ"מ ז"ל וא"כ איך כתב כאן רבינו ז"ל דאם דר בו השוכר מעל. ותו קשיא דבשלמא אי עכו"ם והקדש שוים ואליבא דרב דאמר דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש לגבי עכו"ם והוא הדין גבי מעילה ניחא דסוגיא דפ"ד דערכין אתיא כרב כדכתבו שם התוס' אלא לרבינו ז"ל דסובר דתלוש ולבסוף חיברו לא מקרי תלוש אפי' אליבא דרב אלא לענין עכו"ם דוקא לא לענין מעילה סוגיא דפ"ד דערכין כמאן אתיא וצ"ע:
ל״א
יראה לי שאע״פ שאין אדם מקדיש וכו'. מדברים אלו נראה דרבינו ז״ל סובר דיש חילוק בין אומר מה שיוציא אילן זה יהיה הקדש לאומר הרי עלי להקדישו דאם אמר יהיה הקדש אינו כלום אבל אם אמר הרי עלי להקדישו הוי נדר וצריך לקיים נדרו וכן חילק הטור ז״ל ביורה דעה הלכות צדקה. אבל בפ' כ״ב מהל' מכירה כתב רבינו ז״ל דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים וכו' שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהא אסור עלי או אתננו לצדקה אע״פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה״ז חייב לקיים דבריו שנאמר ככל היוצא וכו' והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא ש״מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים וכו' זכו בהם העניים ע״כ. הרי משמע שם בהפך דאפי' אמר יהיה הקדש חייב לקיים. והר״א ז״ל בהשגות השיג עליו וחילק בין אומר אתן לאומר תנתן דאתן משמע חיוב שמחייב עצמו והוא דומה לחילוק שהזכרתי שנראה מדברי רבינו ז״ל ממה שכתב כאן ומפני כן לא השיגו הר״א ז״ל כאן והשיגו שם אבל מ״מ יש לתמוה עליו דלמה לא השיגו דהוא הפך ממה שכתב כאן כדפרישית. ועוד תימה על תימה שתמה שם ה״ה ז״ל על הר״א ז״ל ורצה להסכים דעתו עם דעת רבינו ז״ל שם והם רחוקים כמו שכתבתי, גם מה שרצה להסכים דבריו של רבינו ז״ל מ״ש כאן עם מ״ש שם אין נראים הדברים כן ואלה הדברים צריכים עיון בעיני וחשבתי שכבר עמד ע״ז הרב מהר״י בן לב ז״ל בתשובותיו יע״ש. גם על מ״ש שם רבינו ז״ל דבכל גוונא הוי חייב מטעם קיום הנדר קשה עליו סוגיית הגמ' דפרק שור שנגח (בבא קמא דף ל"ו:) דאע״ג דאמר נתביה לעניים אי לאו דיד עניים אנן לא הוה מהני ואמאי לא מהני מטעם הנדר. ולפי דברי הר״א ז״ל דאמר דיש חילוק בין אתן לתנתן א״ש אבל דברי רבינו ז״ל ודברי הרב המגיד ז״ל צ״ע. ומ״מ אפשר לתרץ לדברי רבינו ז״ל דהיכא דאמר הרי עלי להקדישו הוא נדר גמור ולכך כתב כאן דעובר משום בל תאחר ולא יחל כו' אבל התם לא כתב דהוי נדר גמור כיון שלא אמר הרי עלי אבל מ״מ משום דאמר קרא ככל היוצא מפיו חייב לקיים ודוחק. ועוד תימה על הרב בעל כ״מ ז״ל שכתב בשלחן ערוך שלו סימן רי״ח בח״מ כדברי רבינו ז״ל והעתיק לשונו דהיכא דאמר כל מה שתלד בהמתי יהא הקדש דחייב לקיים ואח״כ כתב בסמוך בהפך שכתב וכן אם אמר קרקע זו לכשאקחנה יהיה הקדש אינו כלום שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל אם אמר לכשאקחנה אקדישנה כו' הוי עליו נדר והוא הפך הנאמר ואם תחלק בין דבר שלא בא לעולם גמור לבא לעולם קצת דהרי הבהמה היא בעולם אינו מספיק ועל הכל צ״ע:
ל״ד
התפיס בה אחרת וכו'. הדבר תמוה דאם הוא אינו קדוש איך אם יתפיס בו אחר יהיה קדוש. והרב כסף משנה ז"ל תירץ דאיירי בהקדש גמור והתפיס בו חולין אפי' בטעות הוא נתפס. אבל לשון בה לא משמע הכי אלא דאיירי בהקדש דלעיל. לכך נראה לי דלא גרסינן בה אחרת אלא באחרת וחדא מלה היא וה"ק אם כשאמר שור שחור שיצא מביתי ראשון לא אמר הרי הוא הקדש אלא התפיס באחרת ואמר שור שיצא מביתי שחור ראשון הרי הוא כזו כלומר שיהיה הקדש כזה שיהיה הקדש גמור הוי הקדש אע"ג דיצא לבן דלא הוי אחרת הקדש אלא אתפוסי הקדש להכי אמרינן בתמורה (פ"ב דף י"ז) כסבור לומר שחור ואמר לבן גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי:
נחלת הכלל · ToratEmet

אור שמח · הלכות ערכים וחרמין פרק ו׳

א׳
אם אמר חרם סתם ה"א לכהנים. עיין לח"מ ומשל"מ. וכן פשט הכתוב ביחזקאל מ"ד כל חרם בישראל להם יהי' ולא כתב ולכהנים כמו שכתוב בתרומה וחלה, משום דכיון שנתנן לכהן הן חולין גמורים לכל דבר וישראל וכהן שוין בה, וזה מכוון נאות בפשט הכתוב, וכן מבואר באגדת תהלים סימן א' על פסוק דמושב לצים וכו' הרי עלי חרם א"ל תנה לי שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה:
ט׳
האומר שור זה הקדש לאחר שלשים יום כו'. נ"ב תוספתא תמורה פ"ג באורך ושם איתא ושחטו בתוך ל' ה"ז מותר באכילה ורבינו כתב שחטו מותר בהניי' משום דלוקה משום בל יחל והוי מומר לעבירה כמו גנב וצריך בדיקת סכין לשיטת רבינו בהלכות שחיטה ודוק:
י״ז
המחרים חצי עבדו. נ"ב תוספתא ושם המקדיש והוא ט"ס: כולו קודש כמו שבארנו. נ"ב לעיל פרק ה' הלכה י"ח:
י״ח
ואין הגזברין כו'. עיין מש"כ רבינו סוף הלכות נחלות ובראב"ד ולח"מ באורך, ותימה על כל תשובתו שהובא במגדל עוז יעו"ש:
י״ט
וכיצד הוא מתפרנס עבד זה לוה ואוכל ועושה ופורע והוא שיעשה פחות פחות מש"פ כו'. הנה הא דנהנה פחות מפרוטה ואף אם נימא דחצי שיעור לא אסור רק מדרבנן הא מצטרף המעילה לזמן מרובה ובפרט דבקודש דמרבי מקרא דאשר חטא מן הקודש ישלם לרבות פחות מש"פ ודאי אסור דבר תורה, ועיין לקמן הלכות מעילה פ"ז, ופרש"י דלא חייל הקדש על פחות משוה פרוטה, אך ק"ל מגמרא ערוכה כריתות (דף י') דאמר רבא דחס עליה בדלי דלות כו' רבעא דפרוטה הוי אלא דלאו אורח ארעא לאתויי פחות מפרוטה למקום, הרי מפורש דהקדש חייל אפחות מפרוטה דאל"ה הוי חולין ולא איתקריא חטאת. אמנם נראה לדעתי דדוקא בהקדש דמים דלפדייה קיימא ואי לא חזייא לפדייה לא חיילא עלה שם הקדש וכמו שנתעוררו רבותינו בתוס' מעילה (דף ט"ו) בהא דפריך בקדשים שמתו אילימא בקדשי בדק הבית אפילו כי מתו נמי לא יהא אלא דאקדיש אשפה מי לא מעל דמאי קושיא דאשפה בר פדייה משא"כ כאן אינם ראוים לפדות דלאו בני העמדה והערכה נינהו יעו"ש דבגוונא דבר פדייה הוי. ויותר מזה מצאנו להירושלמי פסחים פ"ק ה"ד הקדישו אינו מוקדש [בשעה חמישית לר' יהודה דחמץ אסור באכילה] שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכיון דאינו ראוי לפדייה תו לא חיילא הקדש, ופחות מש"פ אינו ראוי לפדות דאף מע"ש אינו נתפס פחות מפרוטה פדיונו, משא"כ בקדושת הגוף דלאו לפדייה קיימא ובפרט עשירית האיפה דמשנתקדשה בכלי אינה נפדית ואפילו נטמאת דמכלי שרת לא אשכחן דמיפרק כדאמרו בפרק המנחות והנסכים (דף ק"א) לכן חיילא על פחות מפרוטה נמי וז"ב. ובאמת להחולקים על רש"י צריך לחלק דפחות מפרוטה חזי לאצטרופי משא"כ הנך וכמו דמחלק הגמ' פ"ב דגיטין גבי כתבו על עלה של זית כו' יעו"ש, וכן אמרו בפרק כ"ש בירושלמי שמש"ה צריך לשלם פחות מפרוטה להקדש ולא דמיא לאיסורי הנאה משום שהכא ראוי להשלים יעו"ש פ"ב ה"ג, אמנם סברת רש"י כאן דלא לחלק. ולפ"ז מתורץ מה שהקשו בתוס' על רש"י מהא דלא חשיב במשנה דחמש פרוטות הן פרוטה דהקדש, משום דלפום מה שפירשתי תלוי זה בפדייה ותמן מקשה בגמ' דנחשוב פדיון מעשר בפרוטה ומשני כמאן דאמר אין בחומשו פרוטה וא"כ למאן דאמר אין בחומשו צריך שיהא בהקדש יותר מפרוטה כי היכי דיהא ראוי לפדייה: אמנם מסתפקא לי הא דאמרו בערכין (דף כ"ז) דתנא קמא סבר איסר דאיכא בחומשו ש"פ פרקינין, אם הפירוש דלא חיילא הקדש על פחות מדבר שאין בחומשו שו"פ כיון דאחר פודה הקדש שלא מדעת המקדיש ודוקא במעשר אמרו פרק הזהב דלא תפסה פדיונו משום דאחר אינו פודה מעשר שלא מדעת בעלים כמבואר בסוגיא דצנועין יעו"ש. אבל בהקדש דהבעלים אינו עיקר לפדייתו לכן אף כי ליכא לאוספי ביה חומש הוי כפודאו אחר שא"צ להוסיף חומש. ויש לאמר כיון דאומרין לו פדה ראשון ולכן אמר בירושלמי ב"ק פרק מרובה אף מידי בעלים לא יצא ובפרט לרבנן דתוס' שפירשו במנחות (דף ע"א) דדוקא בעלים שחילל שוה מנה על ש"פ מחולל יעו"ש, א"כ תליא רחמנא הפדיון באופן שיהא בחומשו פרוטה, ולפ"ז לא חיילא הקדש ג"כ אם אין בחומשו פרוטה דלא חזייא לפדייה ולכן לא תני במשנתינו והבן. אבל קריאת שם מעשר חיילא אפחות מפרוטה דכיון דטובל חיילא ההפרשה ולא דמי להקדש, ועיין בהלכות מע"ש פ"ב ה"ט ובמש"כ שם בס"ד ודוק. ובל"ז מהך דעשירית האיפה אין רומיא לרש"י כיון דחובה היא וכופין אותו עליו ועיין בתוס' פ"ק דרה"ש (דף ו') הוי כמועל פחות מפרוטה שב"ד מוציאין הימנו יעו"ש, ודוקא שמקדיש בלא חובה וכמו כאן ויש לפקפק בזה ודוק:
כ׳
המקדיש את עצמו כו' בדמי עצמו. נראה דרבינו מדמה זה לאומר הריני נזיר מן הגרוגרות וכר' נתן אליבא דבית הלל דנדור הוי מן הגרוגרות דכיון דמוכחא טובא על זה אמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה יעוין בנזיר (דף ט') ורבינו פסק שם כר' נתן, כן מדמה רבינו כאן דקדוש לדמיו ואכמ"ל:
ל׳
המשכיר בית כו'. יעויין מה שביארתי בהלכות זכייה ומתנה פרק י"ב הי"ג:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות ערכים וחרמין פרק ו׳

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יד איתן · הלכות ערכים וחרמין פרק ו׳

ב׳
מחרים אדם מן בקרו אבל לא יחרים כל בהמתו ואם החרים את הכל הרי אלו מוחרמין. כתב הכ"מ דבמתני' דערכין איתא ואם החרים את כולן אינן מוחרמין דברי ר"א ומשמע לרבינו דרבנן פליגי עליה וכן מפורש בתוספתא ופסק כוותייהו ע"כ. וקשיא לי דזהו בהיפך ממ"ש הכ"מ עצמו בפ"א דתמורה הלכה י"ז אמ"ש רבינו הממיר בכלאים או בטריפה אין הקדושה חלה עליהן וז"ל משנה ספ"ב דתמורה ואע"ג שהיא שנויה בשם ר"א כתב רבינו בפירוש המשנה הלכה כר"א ואין חולק עליו (ועיין תוס' ספ"ח דיבמות) והקשה דבתוספתא תנא דלת"ק עושין תמורה ותירץ דמאחר שבמשנה לא הזכירו כן משמע דסבר תנא דמתני' דליתא לההיא תוספתא עכ"ל. וא"כ הכא נמי אמאי סמך רבינו כאן על התוספתא דתנא דרבנן פליגי אדר"א ולא אמר דמאחר שבמשנה לא הזכירו כן משמע דסבר תנא דמתני' דליתא לההיא תוספתא כדאמר התם בתמורה [ועיין כ"מ פ"ג מהל' איסורי מזבח הלכה י']. לכך נראה דאין טעמו של רבינו כאן משום דסמך על התוספתא כמ"ש הכ"מ אלא טעמו דסמך אסוגיא דגמרא דפ"ה דבכורות (דף ל"ב) דקאמר התם סתמא דתלמודא מה לחרמין שכן חלין על הכל:
ט׳
האומר שור זה הקדש לאחר שלשים יום ושחטו בתוך שלשים יום ה"ז מותר בהנאה. הכ"מ לא הראה מקורו. והוא בתוספתא דתמורה פ"ד ובירושלמי פ"ב דנזיר וכ"מ מהא דאיתא בירושלמי פ"ז דגיטין ופ"ג דקידושין דאם אמר מעכשיו ולאחר שלשים יום אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וא"י לחזור בו ואם לא אמר מעכשיו רק לאחר שלשים יכול לחזור בו ואם מכרו בתוך שלשים מכור, וכ"כ הר"ן בשם הרשב"א בפ"ב דנדרים (דף ל' ע"א) וכיון דיכול לחזור ואם מכרו מכור ה"ה דאם שחטו מותר דאין לך חזרה גדולה מזו, ואע"ג דשם משמע דלא ברירא ליה להרשב"א דיכול לחזור מיהו בתשובה פשיטא ליה דיכול לחזור תוך ל'. ועיין בשו"ת ושב הכהן סי' כ"ד. ולכאורה יש להביא ראיה לאידך גיסא דרבינו לא ס"ל כהרשב"א אלא דאף בתוך שלשים א"י לחזור ממ"ש רבינו בפכ"ב מהל' מכירה הנודר ואמר מה שתלד בהמתי יהא הקדש א"י לחזור בו ואע"פ שעדיין לא חל ההקדש וה"ה תוך ל'. וראיתי שכ"כ בפשיטות הרב בעל מחנה אפרים בהל' נדרים סי' י"ב. אולם בהל' צדקה סי' ד' מבואר דהיינו לכתחילה אבל בדיעבד חזרתו חזרה כמ"ש כאן:
כ׳
במל"מ: וצ"ע דרבינו פסק בפ"א מהלכות אלו דלא כר"מ. וכבר הקדימו בבה"ז. ועיין מ"ש בס' מים חיים ובס' צ"ק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות ערכים וחרמין ו׳, מתוך הלכות ערכים וחרמין שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות ערכים וחרמיןכל הרמב״ם