הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות ערכים וחרמין · פרק ח׳

ספר הפלאה · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות ערכים וחרמין · פרק ח׳
הלכה א׳
בַּחֲמִשָׁה עָשָׂר בַּאֲדָר בֵּית דִּין נִפְנִין לְחַפֵּשׂ וְלִבְדֹּק עַל צָרְכֵי צִבּוּר וְעַל עִנְיְנֵי הַהֶקְדֵּשׁוֹת. וּבוֹדְקִין עֲלֵיהֶן וְדוֹרְשִׁין וְחוֹקְרִין וּפוֹדִים אֶת הַהֶקְדֵּשׁוֹת וְאֶת הַחֲרָמִין וְגוֹבִין אֶת הָעֲרָכִין וְאֶת הַדָּמִים מִכָּל הַחַיָּב בָּהֶן כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה כָּל הָעָם עָתִיד לִתֵּן תְּרוּמַת הַשְּׁקָלִים לְחַזֵּק אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ:
הלכה ב׳
אֵין פּוֹדִין אֶת הַהֶקְדֵּשׁוֹת אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה בְּקִיאִין. וְכֵן כְּשֶׁגּוֹבִין מִטַּלְטְלִין שֶׁמְּמַשְׁכְּנִין מֵחַיָּבֵי עֲרָכִין שָׁמִין אוֹתָן בִּשְׁלֹשָׁה. וּכְשֶׁמַּעֲרִיכִין בְּהֵמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מִשְּׁאָר מִטַּלְטְלִין שָׁמִין אוֹתָהּ בִּשְׁלֹשָׁה. אֲבָל כְּשֶׁמַּעֲרִיכִין אֶת הַקַּרְקָעוֹת אוֹ אִם הֻזְקְקוּ לִגְבּוֹת עֶרְכֵי אָדָם מִן הַקַּרְקַע שֶׁלּוֹ אֵין מַעֲרִיכִין אוֹתָן אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה וְאֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן שֶׁהֲרֵי (ויקרא כז ח) "כֹּהֵן" כָּתוּב בַּפָּרָשָׁה. וְכֵן הָאוֹמֵר דָּמַי עָלַי אוֹ דְּמֵי פְּלוֹנִי עָלַי אוֹ דְּמֵי יָדִי אוֹ רַגְלִי עָלַי כְּשֶׁשָּׁמִין אוֹתוֹ כַּמָּה הוּא שָׁוֶה אוֹ כַּמָּה דְּמֵי יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ שָׁמִין בַּעֲשָׂרָה וְאֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן:
הלכה ג׳
כְּשֶׁפּוֹדִין הַהֶקְדֵּשׁוֹת מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ בֵּין שֶׁהָיוּ קַרְקָעוֹת אוֹ מִטַּלְטְלִין מַכְרִיזִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי כָּל הַבָּאִין לִפְדּוֹת. אָמַר אֶחָד הֲרֵי הֵן שֶׁלִּי בְּעֶשֶׂר סְלָעִים וְאָמַר אֶחָד בְּעֶשְׂרִים וְאָמַר אֶחָד בִּשְׁלֹשִׁים וְאָמַר אֶחָד בְּאַרְבָּעִים וְאָמַר אֶחָד בַּחֲמִשִּׁים. חָזַר בּוֹ שֶׁל חֲמִשִּׁים לְבַדּוֹ מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עֶשֶׂר וְנוֹתְנִין אוֹתָן הַהֶקְדֵּשׁוֹת לָזֶה שֶׁנָּתַן אַרְבָּעִים וְנִמְצָא הַהֶקְדֵּשׁ נוֹטֵל חֲמִשִּׁים עֶשֶׂר מִזֶּה וְאַרְבָּעִים מִזֶּה. חָזַר בּוֹ אַחֲרֵי כֵּן שֶׁל אַרְבָּעִים מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עֶשֶׂר וְנוֹתְנִין אֶת הַהֶקְדֵּשׁ לְבַעַל הַשְּׁלֹשִׁים וְכֵן עַד הָרִאשׁוֹן. חָזַר בּוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּתַן עֶשֶׂר מַכְרִיזִין עַל הַהֶקְדֵּשׁ פַּעַם שְׁנִיָּה וּמוֹכְרִין אוֹתוֹ. אִם נִפְדָּה בְּפָחוֹת מֵעֶשֶׂר נִפְרָעִין מִשֶּׁל בַּעַל הָעֶשֶׂר אֶת הַמּוֹתָר:
הלכה ד׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁחָזְרוּ זֶה אַחַר זֶה. אֲבָל חָזְרוּ כֻּלָּן כְּאֶחָד מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶם בְּשָׁוֶה. כֵּיצַד. אָמַר הָרִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא שֶׁלִּי בְּעֶשֶׂר וְאָמַר הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים וְאָמַר הַשְּׁלִישִׁי בְּאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים וְחָזַר בּוֹ הַשְּׁלִישִׁי וְהַשֵּׁנִי כְּאֶחָד נוֹתְנִין אוֹתוֹ לָרִאשׁוֹן בְּעֶשֶׂר. וּמְמַשְׁכְּנִים מִנִּכְסֵי הַשֵּׁנִי בְּשֶׁבַע וּמִנִּכְסֵי שְׁלִישִׁי בְּשֶׁבַע וְנִמְצָא הַהֶקְדֵּשׁ גּוֹבֶה אַרְבַּע וְעֶשְׂרִים. וְכֵן אִם חָזְרוּ שְׁלָשְׁתָּן כְּאַחַת וְנִמְכַּר הַהֶקְדֵּשׁ בְּשָׁלֹשׁ מְמַשְׁכְּנִין מִנִּכְסֵי כָּל אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן שֶׁבַע סְלָעִים. וְכֵן עַל דֶּרֶךְ זוֹ לְעוֹלָם:
הלכה ה׳
הַבְּעָלִים קוֹדְמִין לְכָל אָדָם מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ. וְאֵין מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ עַל עִלּוּיָן שֶׁל שְׁאָר הַפּוֹדִים אֶלָּא עַל מַה שֶּׁנָּתְנוּ הֵם תְּחִלָּה. כֵּיצַד. אָמְרוּ הַבְּעָלִים הֲרֵי זֶה שֶׁלָּנוּ בְּעֶשְׂרִים וּבָא אַחֵר וְאָמַר הֲרֵי הוּא שֶׁלִּי בְּעֶשְׂרִים הַבְּעָלִים קוֹדְמִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ וְנוֹתְנִין חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים. בָּא אֶחָד וְאָמַר הֲרֵי הוּא שֶׁלִּי בְּאַחַת וְעֶשְׂרִים אִם שָׁתְקוּ הַבְּעָלִים וְלֹא הוֹסִיפוּ כְּלוּם מוֹכְרִין אוֹתָהּ לָהֶם בְּחָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים. וְאִם הוֹסִיפוּ הַבְּעָלִים עַל עֶשְׂרִים וְאַחַת אֲפִלּוּ פְּרוּטָה אַחַת הֲרֵי אֵלּוּ נוֹתְנִין שֵׁשׁ וְעֶשְׂרִים וּפְרוּטָה אַחַת. אַחַת וְעֶשְׂרִים וּפְרוּטָה שֶׁנָּתְנוּ מֵעַצְמָן וְחָמֵשׁ שֶׁהֵן חַיָּבִין בּוֹ מִשּׁוּם חֹמֶשׁ הַמַּתָּן שֶׁנָּתְנוּ תְּחִלָּה. וְכֵן אִם בָּא הַשֵּׁנִי וְאָמַר הֲרֵי הוּא שֶׁלִּי בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם. וּבָא שְׁלִישִׁי וְאָמַר בְּעֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ. וּבָא רְבִיעִי וְאָמַר בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע. וּבָא הַחֲמִישִׁי וְאָמַר בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ. וְהוֹסִיפוּ הֵן עַל הָעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אֲפִלּוּ פְּרוּטָה אַחַת כּוֹפִין אוֹתָן לִתֵּן שְׁלֹשִׁים וּפְרוּטָה. חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים וּפְרוּטָה שֶׁנָּתְנוּ מֵעַצְמָן. וְחָמֵשׁ מֵחֹמֶשׁ שֶׁהֵן חַיָּבִין בּוֹ. לְפִי שֶׁאֵין הַבְּעָלִים מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ עַל עִלּוּיוֹ שֶׁל זֶה אֶלָּא חֹמֶשׁ מַה שֶּׁנָּתְנוּ תְּחִלָּה מוֹסִיפִין עַל מַה שֶּׁנָּתַן הָאַחֲרוֹן אִם רָצוּ:
הלכה ו׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא שָׁמוּ הַהֶקְדֵּשׁ שְׁלֹשָׁה מֻמְחִין. אֲבָל אִם שָׁמוּ אוֹתוֹ שְׁלֹשָׁה מֻמְחִין וְאָמְרוּ שֶׁהוּא שָׁוֶה מַה שֶּׁנָּתַן הָאַחֲרוֹן וְהוֹסִיפוּ הַבְּעָלִים עַל עִלּוּיוֹ אֲפִלּוּ פְּרוּטָה אַחַת הֲרֵי הֵן מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ עַל עִלּוּיוֹ שֶׁל אַחֲרוֹן וְנוֹתְנִין אַחַת וּשְׁלֹשִׁים וְדִינָר וּפְרוּטָה:
הלכה ז׳
הֲרֵי שֶׁלֹּא נִשּׁוֹם הַהֶקְדֵּשׁ. וְנָתְנוּ הַבְּעָלִים תְּחִלָּה עֶשְׂרִים וּבָא אַחֵר וְנָתַן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים וְשָׁתְקוּ הַבְּעָלִים וְלֹא הוֹסִיפוּ כְּלוּם. הַבְּעָלִים קוֹדְמִין שֶׁאַף הֵן חַיָּבִין לִתֵּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים מִפְּנֵי הַחֹמֶשׁ. בָּא אַחֵר וְנָתַן שֵׁשׁ וְעֶשְׂרִים הוּא קוֹדֵם. וְאִם רָצוּ הַבְּעָלִים וְהוֹסִיפוּ אֲפִלּוּ פְּרוּטָה נוֹתְנִין אַחַת וּשְׁלֹשִׁים וּפְרוּטָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ לְעוֹלָם:
הלכה ח׳
אֵין מַקְדִּישִׁין וְלֹא מַעֲרִיכִין וְלֹא מַחְרִימִין בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם מִקְדָּשׁ בַּחֲטָאֵינוּ כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת בִּדְקוֹ. וְאִם הִקְדִּישׁ אוֹ הֶעֱרִיךְ אוֹ הֶחֱרִים אִם הָיְתָה בְּהֵמָה נוֹעֵל דֶּלֶת בְּפָנֶיהָ עַד שֶׁתָּמוּת מֵאֵלֶיהָ. וְאִם הָיוּ פֵּרוֹת אוֹ כְּסוּת אוֹ כֵּלִים מַנִּיחִין אוֹתָן עַד שֶׁיֵּרָקְבוּ. וְאִם הָיוּ מָעוֹת אוֹ כְּלֵי מַתָּכוֹת יַשְׁלִיכֵן לְיָם הַמֶּלַח אוֹ לַיָּם הַגָּדוֹל כְּדֵי לְאַבְּדָן:
הלכה ט׳
הִקְדִּישׁ אוֹ הֶחֱרִים עֶבֶד שֶׁנִּכְנַס לְמִצְוֹת פּוֹדֵהוּ וְיֵלְכוּ דָּמָיו לְיָם הַמֶּלַח כִּשְׁאָר דָּמִים וַעֲרָכִין שֶׁל זְמַן הַזֶּה. וְאִם הָיָה עֶבֶד עַכּוּ"ם לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין:
הלכה י׳
מֻתָּר לִפְדּוֹת הַהֶקְדֵּשׁוֹת בַּזְּמַן הַזֶּה לְכַתְּחִלָּה וַאֲפִילוּ בִּפְרוּטָה וּמַשְׁלִיךְ אוֹתָהּ לְיָם הַמֶּלַח. וַחֲכָמִים דָנוּ שֶׁיִּפְדֶּה בְּאַרְבָּעָה זוּזִים אוֹ קָרוֹב לָזֶה כְּדֵי לְפַרְסֵם הַדָּבָר. אֲבָל בִּזְמַן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יִפְדֶּה לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא בְּשָׁוְיוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״א
מִי שֶׁהֶחְרִים בַּזְּמַן הַזֶּה מִטַּלְטְלִין סְתָם הֲרֵי אֵלּוּ נוֹתְנָן לַכֹּהֲנִים הַנִּמְצָאִין בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. אֲבָל אִם הֶחֱרִים שָׂדֶה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל סְתָם אוֹ שֶׁהֶחֱרִימָהּ לַכֹּהֲנִים אֵינָהּ חֵרֶם. שֶׁאֵין שְׂדֵה חֲרָמִים נוֹהֵג אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג. הֶחֱרִים לַכֹּהֲנִים קַרְקַע בְּחוּץ לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה הֲרֵי הִיא כְּמִטַּלְטְלִין בָּאָרֶץ יִשְׂרָאֵל וְתִנָּתֵן לַכֹּהֲנִים:
הלכה י״ב
אַף עַל פִּי שֶׁהַהֶקְדֵּשׁוֹת וְהַחֲרָמִין וְהָעֲרָכִין מִצְוֹת וְרָאוּי לוֹ לְאָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בִּדְבָרִים אֵלּוּ כְּדֵי לָכֹף יִצְרוֹ וְלֹא יִהְיֶה כִּילַי וִיקַיֵּם מַה שֶּׁצִּוּוּ נְבִיאִים (משלי ג ט) "כַּבֵּד אֶת הֵ' מֵהוֹנֶךָ". אַף עַל פִּי כֵן אִם לֹא הִקְדִּישׁ וְלֹא הֶעֱרִיךְ וְלֹא הֶחֱרִים מֵעוֹלָם אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. הֲרֵי הַתּוֹרָה הֵעִידָה וְאָמְרָה (דברים כג כג) "וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא":
הלכה י״ג
לְעוֹלָם לֹא יַקְדִּישׁ אָדָם וְלֹא יַחֲרִים כָּל נְכָסָיו. וְהָעוֹשֶׂה כֵּן עוֹבֵר עַל דַּעַת הַכָּתוּב שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא כז כח) "מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ" וְלֹא כָּל אֲשֶׁר לוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּ חֲכָמִים. וְאֵין זוֹ חֲסִידוּת אֶלָּא שְׁטוּת שֶׁהֲרֵי הוּא מְאַבֵּד כָּל מָמוֹנוֹ וְיִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וְאֵין מְרַחֲמִין עָלָיו. וּבָזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָמְרוּ חֲכָמִים חָסִיד שׁוֹטֶה מִכְּלַל מְבַלֵּי עוֹלָם. אֶלָּא כָּל הַמְפַזֵּר מָמוֹנוֹ בְּמִצְוֹת אַל יְפַזֵּר יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ. וְיִהְיֶה כְּמוֹ שֶׁצִּוּוּ נְבִיאִים (תהילים קיב ה) "מְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט" בֵּין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בֵּין בְּדִבְרֵי עוֹלָם. אֲפִלּוּ בְּקָרְבָּנוֹת שֶׁאָדָם חַיָּב בָּהֶן הֲרֵי חָסָה תּוֹרָה עַל הַמָּמוֹן וְאָמְרָה שֶׁיָּבִיא כְּפִי מִסַּת יָדוֹ. קַל וָחֹמֶר לִדְבָרִים שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב בָּהֶן אֶלָּא מֵחֲמַת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא יִנְדֹּר אֶלָּא כָּרָאוּי לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז יז) "אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ":

צפנת פענח · הלכות ערכים וחרמין פרק ח׳

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות ערכים וחרמין פרק ח׳

א׳
אין פודין את ההקדשות אלא בשלשה דאף על גב דאין אונאה להקדש הא כתיב ערכך דמשמע דלכתחלה מיהא בעינן דלא יפדו אלא בשוויין ולכך בעינן ג' לשומן וכן כשגובין מטלטלין מחייבי ערכין וכשמעריכין בהמה וכיוצא בה שמין בג' אבל קרקעות צריך עשרה ואחד מהם כהן דעשרה כהנים כתיבי בפרשה בשומא שלשה בפרשת ערכין ושלשה בפדיון בהמה וארבעה בקרקעות חד לגופיה דבעינן דליהוי כהן הנך הוי מיעוט אחר מיעוט דכולהו ממעטי ישראל דמשמע כהן ולא ישראל ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפילו תשעה ישראל ואחד כהן. ונראה דכיון דאין אונאה להקדש אף על גב דלכתחלה בעינן ערך בשווי דלא בעינן הני שלשה ועשרה אלא מדרבנן דמדאוריתא בכל דהוא סגי וקראי אסמכתא בעלמא דהא אסיקו להו בקושיא.
ג׳
סדר פדיון הקדשות נראה דהוי מדרבנן דמדאוריתא אין נגמר המקח אפילו בהקדש בדברים דבהקדש אמרינן ונתן הכסף וקם לו דבנתינת הכסף תליא מילתא ואין פודין את ההקדשות אכסר"ה דכתיב והעריכו הכהן בין טוב ובין רע.
ח׳
אין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין בזמן הזה שאין לנו מקדש בחטאינו לחזק את בדקו ואם עשה הקדש בהמה תמות ופירות ירקבו וכלי מתכות ישליכה לים המלח כדי שלא יבאו בהם לידי תקלה ואסורין בהנאה מן התורה ומותר לפדותן לכתחלה בפרוטה דאף על גב דלכתחלה בעינן שווי מדאוריתא היינו בזמן המקדש דאיכא רווחא דבדק הבית אבל השתא לא. ואין שדה חרמין נוהג אלא בזמן היובל דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל כשדה החרם וקרקע בחוצה לארץ הוא כמטלטלין ונתנין לכהן דסתם חרמין לכהנים כדאמר' לעיל.
י״ב
אף על פי שהקדשות וערכין מצוה אם לא נדר בהם אין בכך כלום הרי התורה העידה ואמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. ומי שמקדיש או מחרים כל נכסיו אין חסידות אלא שטות שמאבד כל ממונו ויצטרך לבריות אלא כל המפזר לא יפזר יותר מחומש כדכתיב ביעקב עשר אעשרנו דהיינו שתי מעשרות שהם חומש ולא רצה לנדור יותר אפילו במה שלא בא לידו ואפילו בקרבנות שנתחייב בהם חסה תורה על הממון ואמרה שיביא כפי מסת ידו קל וחומר לנדרים שלא נתחייב לנדור בהם וכתיב איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך. ויש במצות הלכות אלו דברים מדרבנן סמוכים אלאו דלא תסור וחייבים אנו להזהר בהם מן התורה שצונו שלא לסור ממה שנצטוינו מהם ימין ושמאל כדכתיב לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות ערכים וחרמין פרק ח׳

ד׳
בד"א כשחזרו זה אחר זה כו'. הרב בעל כ"מ ז"ל תירץ לדעת רבינו ז"ל דהמקשה היה סבור כדעת הר"א ז"ל וכפירוש רש"י ז"ל דמשוה מרבה לממעיט והמרבה נותן חלק בחזרת הממעיט והמתרץ כשתירץ לו חילוק דבבת אחת משמע משום שהם שותפין לכך קאמר דחולקים. וקשה דאמאי מוקי מתני' בזה אחר זה אפילו בבת אחת מצי מיירי מתני' דכיון דיש חילוק בין זה לזה עשר בין שהוא בבת אחת בין שהוא בזה אחר זה יפרעו באופן אחד דבזה אחר זה יפרעו כל אחד עשר וכן בבת אחת כיון שהם שותפין יפרע כל אחד עשר ואין חילוק בין בת אחת לזה אחר זה אלא כשאין ביניהם חילוק שוה דרך משל כשהאחד אמר ארבעים וחמש והאחד אמר ארבעים והאחד שלשים דבזה אחר זה נשכר מי שאמר ארבעים וחמש שאינו מפסיד אלא חמש אבל כשהוא בבת אחת נפסד דיש בין מי שאמר שלשים לארבעים וחמש ט"ו ומשלמים אותם בין מי שאמר ארבעים ומי שאמר ארבעים וחמש שמגיע לכל אחד ז' וחצי וכן על זה הדרך. ולכך רבינו ז"ל כששם המשל כשחזרו כל אחד שם המשל בזה האופן שהשלישי אמר בארבע ועשרים שאם היה בזה אחר זה לא היה מפסיד השלישי אלא ארבע ועתה מפסיד שבע אבל אם היה חילוק ביניהם שוה כמתני' אין הפרש שיהא בבת אחת או בזה אחר זה. בשלמא לפירוש רש"י ז"ל והרא"ש ז"ל אע"פ שיהיה ביניהם חילוק שוה כמתני' יש חילוק דבזה אחר זה נפסד מי שאמר עשר ומי שאמר עשרים ומי שאמר שלשים ומי שאמרו ארבעים וחמשים נשכרים דמי שאמרו ארבעים וחמשים אינו מפסיד כל אחד מהם בזה אחר זה עשר וכן השלשה ראשונים אבל כשהם בבת אחת מי שאמרו עשר ועשרים ושלשים נשכרים שאינן משלמין עשר כל אחד מהם דהראשונים מסייעים להם אבל מי שאמר מ' כו' נפסדים שהם משלמים יותר מעשר שמסייעים לאחרים ואותו הסיוע עולה יותר ממה שהיו משלמים בזה אחר זה וכמו שכתב רש"י דכשהם בבת אחת שנים ושלשה ראשונים נשכרים כלומר מי שאמר עשר ועשרים ושלשים ושנים אחרונים שהם מי שאמר מ' ונ' נפסדים וק"ל. אבל לדעת רבינו ז"ל כשהחילוק שוה אין חילוק בין בבת אחת בין בזה אחר זה ואמאי מוקי מתניתין בזה אחר זה דמשמע דבבת אחת לאו דינא הכי. וי"ל משום מאי דאמר עשר דאי בבת אחת מאן דאמר עשר אמאי אינו מסייע לאחרים ואם ימכר ד"מ בה' לא יתן אלא ה' והלא ראוי לו להצטרף בכל ההפסד עם האחרים וישלם יותר וכמ"ש רבינו וא"כ חזרו שלשתן כאחד ונמכר ההקדש בשלש ממשכנין כל אחד משלשתן וכו':
ה׳
ואם הוסיפו הבעלים וכו'. הרבה יש לתמוה לפירוש רבינו ז"ל. חדא כיון דהוא סובר דכל זמן שהבעלים נותנין הקרן עם החומש שעולה יותר ממה שנותן האחר נותנין לבעלים ואינם צריכים להוסיף אם כן אדתמה גמרא ערכין (דף כ"ז ע"ב) אסיפא דקאמר בעשרים וחמש נותנים שלשים ולימרו (הבעלים) אתא גברא בחריקין אמאי לא מתמה ארישא דאמאי הבעלים נותנין עשרים ושש בעשרים וחמש סגי להו דכיון דאיכא בקרן וחומש טפי ממאי דהעריך האחר סגי וכי תימא דפשיטא ליה דרישא איירי שהוסיפו הבעלים האחד מדעתם שכשאמר האי כ"א אמרו הם גם כן כ"א אם כן סיפא נמי איירי בכי האי גוונא כשאמר האחד עשרים וחמש אמרו הם גם כן עשרים וחמש ולכך צריכים הם להוסיף עוד חמש מהחומש. ותו קשיא פרוטה זו מאי עבידתה כדהקשה לו הר"א ז"ל דכשיאמר הערך שהעריך האחד בלי שום תוספת עליו סגי ואתיא מתניתין כפשטיה, והרב בעל כ"מ ז"ל תירץ דאורחא דמילתא נקט שהדרך הוא להוסיף ובמחילה מכבוד תורתו דאפי' שיאמר מה שאומר האחר ממילא הוא מוסיף שהרי מוסיף חומש עליו והקרן עם החומש עולה על מה שאמר האחר, ועוד איך אפשר לומר שכל כמה פעמים שהזכיר רבינו ז"ל תוספת פרוטה באה שלא בדקדוק אלא אורחא דמילתא ועוד משום אורחא דמילתא כי האי דחיק גמ' לומר דמתני' לא דק. ותו קשיא מ"ש בגמ' על סיפא דאמרה אמר אחד הרי שלי בעשרים ושש אם רצו הבעלים ליתן וכו' רצו אין לא רצו לא אמרי אתא גברא בחריקין ואיך אתא גברא בחריקיה הא כבר אמר הוא על עשרים וחמש שאמר האחר שהיה מוסיף פרוטה ומגיע לו שלשים ופרוטה וכשאמר האחרון עשרים ושש בציר מיניה. מיהו לזה י"ל דסיפא דאמרה אמר אחד הרי עלי בעשרים ושש לא קאי ארישא דקאמר בעשרים וחמש דאיירי דהבעלים הוסיפו פרוטה ואמרי עשרים וחמש ופרוטה אלא ארישא דרישא דקאמרה דהבעלים אמרו עשרים ולזה אמר שאם בא אחר ואמר הרי עלי בעשרים ושש והם לא אמרו מתחלה אלא עשרים הא מצו למימר אתא גברא בחריקין. ותו קשיא במה שתירץ רב ששת התם ה"ק אם רצו הבעלים מעיקרא ליתן חשבון המגיע לאחת ושלשים ודינר היכי דמי דאמר בכ"א הבעלים קודמין דלפירוש רבינו ז"ל שכל זמן שהוא נותן עם הקרן והחומש יותר מהאחר או שוה לאחר אין צריך להוסיף יותר אמאי שאמר מעיקרא כ"א צריך עתה להשלים עד שלשים ואחד דינר וכיון שעם חומשו עולה עד כ"ו ודינר והאחר לא נתן אלא כ"ו הוא קודם שהוא נתן יותר דאפי' היה שוה עם האחר הוא קודם. וי"ל לקושיא ראשונה דגמ' מקשה בין ארישא בין אסיפא ונקט סיפא לרבותא דאפי' בסיפא שאינו מוסיף הבעל ממה שמוסיף האחר אמאי כופין לו להוסיף לימא אתא גברא בחריקין וכ"ש דקשיא ליה ברישא דהבעל מוסיף במה שאמר עשרים וחמש דאיך יכפוהו להוסיף יותר וליתן עשרים ושש ומשני דאמר פרוטה כלומר כולה מתני' איירי שאחר שהוסיף האחר על דבריו חזר הוא והוסיף עליו פרוטה דכשאמר האחר כ"א אמר הוא כ"א ופרוטה וכשאמר האחר כ"ב אמר הוא כ"ב ופרוטה וכן על זה הדרך. ומה שהוצרך להוסיף הוספת פרוטה נראה לי מפני שאם לא הוסיף פרוטה אין כופין לו להוסיף יותר מן הסך שאמר בראשונה אע"ג דכשבא האחר והוסיף נתן הוא כמו שנתן האחר אפשר שלא מדעתו נתן כן אלא מפני שראה האחר שאמר כן הודה גם כן הוא כן כדי שיוסיף האחר יותר ויעלה ההקדש אבל כשהוסיפו פרוטה על האחר אע"פ שלא היו צריכים להוסיף דאפי' אם לא היו מוסיפין הם קודמים משמע דכוונתם ליתן הסך ההוא מדעתם ומפני כן צריך הזכרת פרוטה כדי שנוכל לכופו על כך דאל"כ לא לכוף אלא יהיה הדבר תלוי ברצונו אע"ג דמרישא דלישניה דרבינו ז"ל שכתב שתקו הבעלים ולא הוסיפו משמע דטעמא דשתקו אבל אם לא שתקו אלא אמרו כ"א כמו שאמר האחר נכפנו ליקח אותו בכ"ו, י"ל דכיון דלא הוסיפו על מה שאמר האחר קרי ליה שתקו וזהו שכתב שתקו הבעלים ולא הוסיפו דכל זמן שלא הוסיפו על מה שאמר האחר אין כופין אותו ליקח בע"כ ולהכי הזכיר רבינו ז"ל בכל דינים אלו הוספת פרוטה. ולקושיא בתרא י"ל דהכי קאמר רב ששת דסיפא דקאמר האחד הרי עלי בעשרים ושש לא איירי דומיא דרישא שהבעלים אמרו עשרים ושש ופרוטה אלא שתקו וקאמרה מתני' דאם מעיקרא הבעלים אמרו כ"א באופן שאם היה כן והיו אומרים בסיפא עשרים ושש ופרוטה דומה ככל אינך בבי דמתני' היה מגיע לו שלשים ואחד ודינר מפני שהיה צריך להוסיף חומש על דינר אחד אע"פ שלא אמרו עשרים ושש ופרוטה אלא שתקו הבעלים קודמין כיון שהוא מתחילה אמר עשרים ואחת ולפי החשבון מגיע לו עשרים ושש ואחד דינר והוי יותר ממה שאמר האחר ואין לאחר הוספה על הבעלים דהם קודמים וזהו שכתב רבינו ז"ל דכשהבעלים נותנין הקרן והחומש והוא יותר ממה שנתן האחר דהבעלים קודמין והוסיף עוד לומר דאפי' דהקרן והחומש שלהם שוה למה שנתן האחר יתנו להם. ואין אנו צריכים לומר שלא הביא רבינו ז"ל סיפא דמתני' כדכתב הרב בעל כ"מ ז"ל דבפירוש הביא אותה כדכתיבנא ויהיה שיעור לשון המשנה לפירוש רבינו אם נתנו הבעלים מעיקרא חשבון אחד שכפי אותו חשבון אם היה מוסיף עתה פרוטה כמו בשאר חלוקות היה מגיע לשלשים ואחד דינר הבעלים קודמים בעשרים ושש דינר לשני לא שעתה יתנו שלשים ואחד ודינר כפירוש רש"י ז"ל דחשבון המגיע לשלשים ואחד ודינר קאמר לא השלשים ואחד ודינר עצמם דודאי אין חייבים ליתן כן כיון שהם לא הוסיפו על העשרים ושש פרוטה לפי פירוש רבינו ז"ל. זה נראה לי לתרץ הסוגיא לדעתו ז"ל: אלא חומש מה שנתנו תחלה וכו'. כלומר בבחירתם הוא שאפי' שהאחרון אמר יותר ממה שהם אמרו עם החומש אם רצו יתנו מ"ש האחר ויוסיפו חומש על מה שנתנו תחלה ואם מה שנתן האחר אינו מגיע לקרן וחומש של בעלים אין צריכים הבעלים להוסיף יותר אלא הם קודמין ואפי' שהוא שוה למה שנותן האחר הם קודמין כמו שיתבאר בסמוך ומ"מ אע"פ שתלה הדבר בבחירתם שאמר אם רצו קודם שיוסיפו הוי בבחירתם אבל אחר שהוסיפו פרוטה על מ"ש האחר על כרחם כופין לבעלים לפדותו ואין הדבר תלוי בבחירתם כמ"ש ברישא דלישניה ופשוט הוא:
ח׳
אין מקדישין ולא מחרימין ולא מעריכין וכו'. לתרץ עובדא דרב יהודה דשקל ארבעה זוזי ואחיל עלייהו (ערכין דף כ"ט). כתב הר"א ז"ל בהשגות דהא דאמרינן בפירקא קמא דעבודה זרה (דף י"ג) אין מחרימין וכו' כשאינו רוצה לפדותן אבל אם ירצה לפדותן הרשות בידו. אבל התוס' ז"ל בסוף פ' המקדיש שדהו חלקו בין מטלטלין לקרקעות ותירצו דעובדא דרב יהודה הוי בקרקעות והביאו ראיה ממאי דאמרו והא מעשה דפומבדיתא במקרקעי הוה, נראה דלא היו גורסים במקרקעי נמי הוה כדאיתא בנוסחאות דידן דלפי גרסתנו אין מקום לתירוצם דעובדא דר' יהודה הוה בין במקרקעי בין במטלטלי אבל מלשון רבינו ז"ל שכתב למטה מותר לפדות ההקדשות וכו' דמשמע דבכל הקדש איירי בין קרקע בין מטלטלין אית ליה כתירוץ הראב"ד ז"ל: ואם הקדיש או העריך או החרים וכו'. וא"ת כיון דרבינו ז"ל סובר דסתם חרם לכהן אמאי קאמר דהיכא דהם כלים ופירות ירקבו וכו' ליהוי כהחרים מטלטלים סתם שכתב רבינו ז"ל בסמוך שיתנם לכהנים אשר באותו מקום הכא נמי היה לו לומר שיתנם לכהנים. וי"ל דהכא איירי דאמר בפירוש דהחרים לשמים ורבינו ז"ל לא חש לפרש דסמך על מה שכתב בסמוך דמי שהחרים סתם יתן לכהנים:
י״א
הרי אלו נותנם לכהנים הנמצאים באותו מקום כו'. אף על גב דהיכא דבית המקדש קיים החרים מטלטלין נותנן לכהן שבאותו משמר השתא דליכא משמר יתנו לכהנים הנמצאים באותו מקום וכדאמר עולא בגמרא (שם) דסתם חרמים בזמן הזה יתנו לכהנים במטלטלין ובגמרא סוף פרק המקדיש (שם) אמרינן גבי ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה א"ל שקול ארבע זוזי (ואחיל עלייהו) ושדינהו בנהרא ואמר עולא אי הואי התם הוה יהיבנא כולהו לכהנים והקשו שם מברייתא דקאמרה ר' שמעון בן יוחאי אומר אין שדה חרמין נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה' כשדה החרם ותירצו הא במקרקעי הא במטלטלי והקשו והא מעשה דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה ותירצו מקרקעי דחוצה לארץ כמטלטלי דארץ ישראל הוו ע"כ. ופירש רש"י ז"ל מכל מקום לתרוייהו קשה דקתני אין שדה חרמין נוהג אלא בזמן היובל כלומר בין לרב יהודה דסבר לבדק הבית בין לעולא דסבר לכהנים משמע דאית ליה דאין שום חרם נוהג לא חרמי שמים ולא חרמי כהנים אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל אין נראה כן דעת רבינו ז"ל אלא חרמי כהנים לבד אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג משום דקרא בהו כתיב כשדה החרם לכהן אבל לא בחרמי שמים ומפני כן לא הזכיר כלל שאין חרם נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג אלא חרם כהנים או חרם סתם דסתמו לכהנים ולדידיה לא פריך בגמרא אלא לעולא דוקא. ודעת הר"א ז"ל בהשגות נראה כן אלא שכתב בשם יש מי שסובר דפליג על רבינו ז"ל על מ"ש דהיכא דהחרים סתם דאינו חרם דאינו כן דודאי אם החרים בהדיא לכהנים ודאי דאינו חל דבהדיא קאמר קרא דאין חרם כהנים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג אבל חרם סתם אף על גב דסתמו לכהנים בזמן הזה אינו כן אלא לשמים משום דכיון דסתמו לכהן שבאותו משמר ובזמן הזה ליכא משמר ודאי דסתמו לחרמי שמים והביא ראיה ממאי דאמרינן בפרק שני דנדרים דאין אנשי גליל מכירין בחרמי כהנים ולדידהו חרם סתם הוי חרם שמים הכי נמי בזמן הזה. אלא דקשה עליו דאם כן היכי אמרינן בגמרא דמטלטלין נמי הוי לכהן שבאותו משמר דקיימא לן כר"י בפרק המקדיש דמקיש לשדה וכדפסק רבינו ז"ל לעיל בפרק שביעי וכיון דאין משמר עתה נימא דסתמו לחרמי שמים ואמאי קאמר עולא בגמ' דסתמו לכהנים ואולי סובר עולא כרבי שמעון דלא מקיש ואית ליה דמטלטלין נותנן לכל כהן שירצה ודוחק הא דאין מקדישין וצ"ע בסוגיות:
י״ב
אף על פי שההקדשות וחרמין כו'. קשה דהא תנן בפירקא קמא דנדרים (דף כ"ו) כנדרי רשעים נדר כו' כנדרי כשרים לא אמר כלום נדבותם כו' ובגמרא שקלי וטרו כמאן אתיא אי כרבי מאיר אי כרבי יהודה ובין כך ובין כך שמעינן דהנודר הוא רשע אבל האדם כשר הוא נודב ולא נודר דילמא אתי לידי תקלה ופסקה רבינו למשנה זו בפרק א' מהלכות נדרים ואם כן איך כתב כאן רבינו דהערך הוא מצוה הא כל נדר הוא איסור ואם העריך את עצמו הרי הוא נדר ואתי לידי תקלה. וי"ל דרבינו ז"ל כתב בסוף הלכות נדרים דאם הנדר לכוון דעותיו וכן הנזירות מפני שהוא מתגאה ביופיו הוא טוב וזה שכתב רבינו ז"ל כאן לאדם שמרגיש בעצמו כילי וכדי לכוף יצרו יעשה כן וכמו שכתב כדי לכוף יצרו ולא יהיה כילי אבל אדם שאינו כילי ודאי שהנדר לו אינו טוב והוי נדרי רשעים. ולדקדק זו כתב רבינו בפירקא קמא דהלכות נדרים שאין הכשרים נודרים בדרך איסור וכעס כלומר אבל אם היו לכוון דעותיו ודאי שהוא טוב כמ"ש: סליקו להו הלכות ערכין וחרמים בס"ד:
נחלת הכלל · ToratEmet

אור שמח · הלכות ערכים וחרמין פרק ח׳

ד׳
וממשכנין מנכסי השני בשבע ומנכסי השלישי בשבע. המתבונן יראה דיש פסידא להקדש ארבעה עשר סלעים ויש ע"ז ארבעה עשר המשועבדים מנכסי השלישי ועשרה מנכסי השני. והנה אם נאמר כפירוש רבינו דשניהן משלמין בשוה או כפירוש רש"י וראב"ד דהארבעה משלם השלישי ובעשרה שניהם שותפים ונמצא דאחד משלם חמשה והג' משלם תשעה, הוא דומה ממש למשנתינו דפרק מי שהיה נשוי (דף צ"ג) דשם יש שלש מאות בנכסים לגבות ויצאו שלשה כתובות האחת של מאה והשניה מאתים והג' שלש מאות דפליגי ר' נתן ורבנן דמשנת ר' נתן דשעבוד המנה אינה שותף רק במנה ליטול שליש והך של מאתים אינה שותפת רק בשני מאות ליטול שליש ממנה הראשונה ומחצה במנה השניה והשלישית שייך כולו לבעלת שלש מאות, ורבי סבר דכל כמה דלא גביא המנה הרי היא שותפת כמו בעלת ב' וג' מאות וגובה בעלת מנה כל חובה והשניה מחצה והשלישית שליש מחובה, כן הכא להיפוך לסברת ר' נתן לא חל חוב ההקדש מעיקרא רק בעשר סלעים על נכסי שניהם ובארבעה המותר חל החוב רק על השלישי שאמר בכ"ד שהוא נתחייב על הארבעה לבדו, אמנם לסברת רבי תמן כל זמן שלא נתפרע חוב הקדש כפי מה שמשועבד ממה שנתחייב השני זה עשרה סלעים שניהם שותפים להפרע מהם עד פרוטה אחרונה ונמצאו שניהם שותפים לפרוע מה שמגיע הפסד להקדש. וכאשר תעיין בהרי"ף שם תראה כי הוא שקול במאזני צדק, לכן לא מוזר דרב חסדא אמר גם היכי שכל אחד הוסיף עשר שאין שום חילוק לרבינו בין חזרו שניהם כאחד בין בזה אחר זה דנפ"מ לשיטת משנתינו דסתמה כר' נתן תמן וא"כ גם כאן חילוק דאם חזרו כאחד משלם השלישי ט"ו והשני חמש אבל לפום הלכה כרבי אין נפ"מ וא"ש לשון משלשין ביניהם דברייתא ודוק. ולא דמי לשנים שערבו דפסק רבינו דגובה המלוה מאיזה שירצה דתמן הלא ערב כל אחד לבדו אבל כאן לא אמר ליתן כ"ד רק כשיותן אליו החפץ של הקדש ואי דנכוף אותו ליטול החפץ יותר ממה שרוצה ליתן בחפץ זה לאו תקנה היא דלא גמר ויהיב ונמצא אין החפץ מתחלל יפה ודוק:
ה׳
עיין כסף משנה ולח"מ בזה, ומתבאר בשיטתו דאם שתקו הבעלים ולא אמר רק עשרים אף שאמר השני בכ"א אינו נותן הבעלים רק עשרים וחמש בצירוף החומש, וזה מנהיר שמעתתא דפריך הגמ' למימרא דחומש עדיף כו' ודמשני הגמ' הכא דחומשא דרווחא דהקדש עדיף ולפירוש רש"י וראב"ד תמוה דהכא משלם החומש עם ההוספה של חבירו על הקרן ואי דפריך דיכפו גם במע"ש ליתן האיסר מלבד הסלע וחומש סלע ע"ז לא משני שפיר. אמנם לפירוש רבינו א"ש דהכא חומש עדיף דעדיף מה שמוסיף הבעלים חומש יותר ממה שחבירו מוסיף בקרן ונותנין להבעלים בעשרים אף שחבירו אמר בעשרים וחמש אם לא רצה הבעלים ליתן יותר ממה ששוה בשווי הקרן מפני דרווחא דהקדש החומש. ובירושלמי משני דגבי מע"ש הואיל ויכול להערים יעו"ש ודוק. ומה שפירש רבינו דאין מוסיף חומש על מה שהוסיפו האחרים בקרן אף אם הבעלים הוסיף עליהן פרוטה, היה נראה לי דוקא בהוסיף פרוטה לבד לפי שאין בחומשו פרוטה נמצא דבהוספתו אין דין חומש לכן לא מוסיף חומש גם על עלויו של זה אבל כי הוסיף איסר דעל ההוספה איכא דין חומש אז מוסיף גם על הששה שהוסיפו האחרים חומש וזה נאות אבל אינו מתחוור בלשון רבינו ז"ל ודוק:
ח׳
בלח"מ וכשיטת הראב"ד: נ"ב וכשיטת הרי"ף בעו"ג (דף י"ג):
ט׳
הקדיש או החרים. נ"ב עו"ג (דף י"ג) וכפירוש דקאי אתרווייהו:
י״א
מי שהחרים בזה"ז מטלטלין כו' לכהנים הנמצאין באותו מקום כו' שאין שדה חרמים כו'. צריך להבין כיון דמטלטלין ניתנין בחרמי כהנים לאנשי משמר משום דלר' יהודא איתקש למקרקעי א"כ אמאי לא ילפינן נמי היקשא דכשם דקרקע חרמים אינו נוהג רק ביובל כמו כן לא ינהוג במטלטלים אלא בזמן שהיובל נוהג. ונראה פשוט דכיון דהא דלאנשי משמר יליף בגז"ש מלכהן לכהן לכן יליף מטלטלין מהיקש לקרקע דדבר הבא בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש. אבל הא דאין שדה חרמים רק בזמן היובל הוא מהיקש דשדה אחוזה שיוצאה ביובל לכהנים ודבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש כ"מ זבחים נ' יעו"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות ערכים וחרמין פרק ח׳

ב׳
אין פודין את ההקדשות אלא בג' בקיאים כו'. לא ביאר רבינו עבדים אי סגי בג' או בעינן עשרה ובירושלמי פ"ק דסנהדרין ובפרק הקורא עומד איתא דסגי בג' וכ"כ התוספות בפ' הקורא עומד (דף כ"ג) אך מדבריהם פ"ק דסנהדרין (דף ט"ז) נראה דס"ל דאף בעבדים בעינן עשרה יע"ש: סליקו להו הלכות ערכין וחרמין בס"ד
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יד איתן · הלכות ערכים וחרמין פרק ח׳

י״ג
בכ"מ: לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו וכו' משנה פ"ח דערכין. עיין הלכות דעות פ"ה הלכה י"ב:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות ערכים וחרמין ח׳, מתוך הלכות ערכים וחרמין שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות ערכים וחרמיןכל הרמב״ם