הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות ערכים וחרמין · פרק ה׳

ספר הפלאה · 19 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות ערכים וחרמין · פרק ה׳
הלכה א׳
הַמַּקְדִישׁ שְׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ מִצְוָה עָלָיו לִפְדּוֹתָהּ הוּא שֶׁהָאָדוֹן קוֹדֵם. וְאִם לֹא רָצָה אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁמִּצְוַת יוֹבֵל נוֹהֶגֶת שֶׁאִם יַגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא יִגְאָלֶנָּה תֵּצֵא לַכֹּהֲנִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁבָּטְלוּ הַיּוֹבְלוֹת שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ יוֹצֵאת לַכֹּהֲנִים אֶלָּא סוֹפָהּ לְהִפָּדוֹת לְעוֹלָם כּוֹפִין אֶת הָאָדוֹן לִפְתֹּחַ בָּהּ תְּחִלָּה וְהִיא נִפְדֵית בְּשָׁוְיָהּ כִּשְׁאָר הַהֶקְדֵּשׁוֹת. אִם נִמְצָא מִי שֶׁמּוֹסִיף עָלָיו וְגוֹאֵל אוֹתָהּ יִגְאַל וְאִם לָאו אוֹמְרִין לוֹ הִגִּיעָתְךָ וְיִתֵּן מַה שֶּׁאָמַר וְאֵינוֹ פּוֹתֵחַ בְּפָחוֹת מֵאַרְבַּע פְּרוּטוֹת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַחֹמֶשׁ שֶׁמּוֹסִיף פְּרוּטָה:
הלכה ב׳
רָצָה הָאָדוֹן לִמְכֹּר שָׂדוֹת אֲחֵרוֹת מִשְּׂדוֹתָיו אוֹ לִלְווֹת כְּדֵי לִפְדּוֹת שָׂדֶה זוֹ שֶׁהִקְדִּישׁ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. בֵּין בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג בֵּין בִּזְמַן שֶׁאֵין הַיּוֹבֵל נוֹהֵג. וְהוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם. וְכֵן אִם רָצָה לִגְאל חֶצְיָהּ גּוֹאֵל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמוֹכֵר לְהֶדְיוֹט. זֶה חֹמֶר בְּהֶדְיוֹט מִבְּהֶקְדֵּשׁ:
הלכה ג׳
הַמַּקְדִּישׁ אֶת בֵּיתוֹ אוֹ אֶת בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁלּוֹ אוֹ שְׁאָר מִטַּלְטְלָיו הֲרֵי אֵלּוּ נֶעֱרָכִין בְּשָׁוְיֵיהֶן בֵּין טוֹב וּבֵין רַע. וְאִם פָּדָה אוֹתָן הַמַּקְדִּישׁ אוֹ אִשְׁתּוֹ אוֹ יוֹרְשׁוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ. וְכוֹפִין אֶת הַבְּעָלִים לִפְתֹּחַ רִאשׁוֹן וְהַדָּמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת. בֵּין שֶׁהָיָה הַבַּיִת מִבָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה בֵּין שֶׁהָיָה מִבָּתֵּי הַחֲצֵרִים הֲרֵי זֶה נִגְאָל לְעוֹלָם:
הלכה ד׳
גְּאָלוֹ אַחֵר מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ אִם הָיָה בֵּית עָרֵי חוֹמָה וְקָם בְּיַד הַגּוֹאֵל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ נֶחְלָט. וְאִם הָיָה בֵּית הַחֲצֵרִים וְהִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְהוּא בְּיַד הַגּוֹאֵל חוֹזֵר לִבְעָלָיו בַּיּוֹבֵל:
הלכה ה׳
הַמַּקְדִּישׁ בְּהֵמָה טְהוֹרָה תְּמִימָה לְבֶדֶק הַבַּיִת אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עַל עֲשֵׂה מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וְחָלָה קְדֻשָּׁה עָלֶיהָ וְנִפְדֵית כְּשֶׁהִיא תְּמִימָה. וּמַעֲרִיךְ אוֹתָהּ הַכֹּהֵן בְּדָמֶיהָ. וְהַדָּמִים יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת. וְאֵין הַפּוֹדֶה אוֹתָהּ פּוֹדֶה אֶלָּא עַל מְנָת לְהַקְרִיבָהּ לַמִּזְבֵּחַ לְמַה שֶּׁהִיא רְאוּיָה. שֶׁכָּל דָּבָר הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ אֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי מִזְבֵּחַ לְעוֹלָם:
הלכה ו׳
וּמִנַּיִן שֶׁאָסוּר לְהַקְדִּישׁ תְּמִימִין לְבֶדֶק הַבַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב כג) "וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ נְדָבָה לְבֶדֶק הַבַּיִת. וְכֵן הַדְּבָרִים מַרְאִין שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא קְדֻשַּׁת דָּמִים. שֶׁאֵין מַקְרִיבִין בַּעַל מוּם לַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר אֹתוֹ (ויקרא כב כג) "אוֹתוֹ" אַתָּה עוֹשֶׂה נְדָבָה לְבֶדֶק הַבַּיִת וְאֵין אַתָּה עוֹשֶׂה תְּמִימִים נְדָבָה לְבֶדֶק הַבַּיִת. וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה כַּעֲשֵׂה הוּא:
הלכה ז׳
הַמַּקְדִּישׁ אֶת בְּהֶמְתּוֹ סְתָם אוֹ שֶׁהִקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו סְתָם רוֹאִין כָּל בְּהֵמָה תְּמִימָה הָרְאוּיָה לְהַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ זְכָרִים יִמָּכְרוּ לְצָרְכֵי עוֹלוֹת וְיַקְרִיבוּ אוֹתָן עוֹלוֹת. וְהַנְּקֵבוֹת יִמָּכְרוּ לְצָרְכֵי שְׁלָמִים וְיַקְרִיבוּ אוֹתָן שְׁלָמִים. וְהַדָּמִים יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת שֶׁסְּתָם הֶקְדֵּשׁוֹת לְבֶדֶק הַבַּיִת. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כז ט) "וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה' כּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה' יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" כְּלוֹמַר כָּל הָרָאוּי לְקָרְבָּן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ יִקָּרֵב:
הלכה ח׳
הִקְדִּישׁ נְכָסָיו סְתָם וְהָיוּ בָּהֶן יֵינוֹת וּשְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְעוֹפוֹת הָרְאוּיִין לִקָּרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ יִמָּכְרוּ לְצָרְכֵי אוֹתוֹ הַמִּין וְיַקְרִיבוּ אוֹתָן וְהַדָּמִים יִלָּקַח בָּהֶן זְכָרִים וְיַקְרִיבוּ עוֹלוֹת:
הלכה ט׳
וּמִפְּנֵי מָה יַקְרִיבוּ דְּמֵי אֵלּוּ עוֹלוֹת וּדְמֵי הַבְּהֵמָה הַתְּמִימָה יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת. לְפִי שֶׁהַבְּהֵמָה הַקְּדוֹשָׁה לַמִּזְבֵּחַ אִם נָפַל בָּהּ מוּם יֵשׁ לָהּ פִּדְיוֹן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר וְהַסּלֶת וְהַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן וְהָעוֹפוֹת שֶׁנִּפְסְלוּ אֵין לָהֶן פִּדְיוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז יא) "וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה" וְגוֹ' כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה יֵשׁ לָהּ פִּדְיוֹן וְכָל שֶׁאֵינוֹ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה אֵין לָהּ פִּדְיוֹן:
הלכה י׳
הִקְדִּישׁ נְכָסָיו סְתָם וְהָיְתָה בָּהֶן הַקְּטֹרֶת שֶׁנּוֹתְנִין לְאָמָּנִין בִּשְׂכָרָן עַד שֶׁיַּחְזְרוּ וְיִקְחוּ אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁקָלִים. הֲרֵי זוֹ תִּנָּתֵן לְאָמָּנִין בִּשְׂכָרָן כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂין בְּמוֹתַר הַקְּטֹרֶת. וְכֵן עוֹשִׂין אִם יֵשׁ בִּנְכָסָיו אֶחָד מִסַּמָּנֵי הַקְּטֹרֶת:
הלכה י״א
הַמַּקְדִּישׁ בְּהֵמָה תְּמִימָה לַמִּזְבֵּחַ וְנָפַל בָּהּ מוּם וְנִפְסְלָה הֲרֵי זוֹ נֶעֱרֶכֶת וְנִפְדֵית. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כז יא) "וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה' וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה" וְגוֹ'. וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ קָרְבָּן אַחֵר כְּמוֹתָהּ:
הלכה י״ב
כָּל הַמַּקְדִּישׁ בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ בֵּין טְהוֹרָה בֵּין טְמֵאָה בֵּין קָדְשֵׁי הַבַּיִת בֵּין קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהֶן מוּם אוֹ תְּמִימָה הָרְאוּיָה לִקָּרֵב כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה הַעֲמָדָה בְּבֵית דִּין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז יא) "וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה". לְפִיכָךְ אִם מֵתָה הַבְּהֵמָה קֹדֶם שֶׁתֵּעָרֵךְ וְתִפָּדֶה אֵין פּוֹדִין אוֹתָהּ אַחַר שֶׁמֵּתָה אֶלָּא תִּקָּבֵר. אֲבָל אִם הִקְדִּישׁ שְׁחוּטָה אוֹ נְבֵלָה לְבֶדֶק הַבַּיִת הֲרֵי זוֹ תִּפָּדֶה כִּשְׁאָר מִטַּלְטְלִין:
הלכה י״ג
שָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם אוֹ רֹב שְׁנַיִם וַעֲדַיִן הִיא מְפַרְכֶּסֶת הֲרֵי הִיא כְּחַיָּה לְכָל דְּבָרֶיהָ וְנֶעֱרֶכֶת וַהֲרֵי הִיא בִּכְלַל וְהֶעֱמִיד וְהֶעֱרִיךְ עַד שֶׁתָּמוּת:
הלכה י״ד
הַמַּקְדִּישׁ בְּהֵמָה תְּמִימָה לְדָמֶיהָ הֲרֵי זוֹ נִתְקַדֵּשׁ גּוּפָהּ. כֵּיצַד. הָאוֹמֵר דְּמֵי בְּהֵמָה זוֹ הֶקְדֵּשׁ לַמִּזְבֵּחַ הִיא עַצְמָהּ תִּקָּרֵב. הִקְדִּישׁ אֶחָד מֵאֵיבָרֶיהָ לְדָמָיו וְאָמַר דְּמֵי רַגְלָהּ שֶׁל פָּרָה זוֹ הֶקְדֵּשׁ לַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי זוֹ סָפֵק אִם פָּשְׁטָה קְדֻשָּׁה בְּכֻלָּהּ אוֹ לֹא פָּשְׁטָה. וּלְפִיכָךְ תִּקָּרֵב וְלֹא תִּפָּדֶה:
הלכה ט״ו
וכֵּיצַד עוֹשִׂין. מוֹכְרִין אוֹתָהּ כֻּלָּהּ לְמִי שֶׁיַּקְרִיב אוֹתָהּ. וְדָמֶיהָ חֻלִּין חוּץ מִדְּמֵי אוֹתוֹ אֵיבָר. וְאִם הָיָה אֵיבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ פָּשְׁטָה קְדֻשָּׁה בְּכֻלָּהּ:
הלכה ט״ז
הָיְתָה בְּהֵמָה בַּעֲלַת מוּם שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִקָּרֵב וְהִקְדִּישׁ אֵיבָר מֵאֵיבָרֶיהָ לְדָמָיו בֵּין שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ בֵּין שֶׁהַנְּשָׁמָה אֵין תְּלוּיָה בּוֹ לֹא נִתְקַדֵּשׁ אֶלָּא דְּמֵי אוֹתוֹ אֵיבָר בִּלְבַד. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁאָמַר דְּמֵי רֶגֶל פָּרָה זוֹ אוֹ דְּמֵי לִבָּהּ הֶקְדֵּשׁ לַמִּזְבֵּחַ. הוּא וְהֶקְדֵּשׁ שֻׁתָּפִין בָּהּ:
הלכה י״ז
וְכֵן הָאוֹמֵר רֹאשׁ עֶבֶד זֶה אוֹ לֵב חֲמוֹר זֶה הֶקְדֵּשׁ לַמִּזְבֵּחַ אוֹ שֶׁאָמַר רֹאשִׁי הֶקְדֵּשׁ לַמִּזְבֵּחַ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בִּדְמֵי רֹאשׁוֹ וְרוֹאִין כַּמָּה יִשְׁוֶה אוֹתוֹ אֵיבָר אִלּוּ הָיָה נִמְכָּר וְיָבִיא בְּדָמָיו קָרְבָּן:
הלכה י״ח
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. אֲבָל בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הָאוֹמֵר דְּמֵי רֹאשׁ חֲמוֹר זֶה אוֹ כְּבֵדוֹ הֶקְדֵּשׁ אוֹ דְּמֵי רֹאשׁ עֶבֶד זֶה אוֹ כְּבֵדוֹ הֶקְדֵּשׁ הוֹאִיל וְהוּא דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּדְמֵי כֻּלּוֹ. שֶׁכָּל הֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת קְדֻשַּׁת דָּמִים הוּא:
הלכה י״ט
הָאוֹמֵר עֶרְכִּי עָלַי לַמִּזְבֵּחַ מֵבִיא בְּעֶרְכּוֹ קָרְבָּן. וְאִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לְעֵרֶךְ שָׁלֵם הֲרֵי זֶה דְּבַר סָפֵק אִם נִדּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד הוֹאִיל וְהוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן עֵרֶךְ. אוֹ אֵינוֹ נִדּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד הוֹאִיל וְלַמִּזְבֵּחַ נָדַר. וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ שְׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי זוֹ נִפְדֵית וְהַדָּמִים יָבִיאוּ בָּהֶן עוֹלוֹת לַמִּזְבֵּחַ. וְיֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם פּוֹדִין אוֹתָהּ בָּעֵרֶךְ הַקָּצוּב בָּהּ אוֹ פּוֹדִין אוֹתָהּ בְּשָׁוְיָן הוֹאִיל וְלַמִּזְבֵּחַ הִקְדִּישׁ וְדָנִין בְּכָל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לְהַחְמִיר:

צפנת פענח · הלכות ערכים וחרמין פרק ה׳

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות ערכים וחרמין פרק ה׳

א׳
מצוה על מקדיש שדה אחוזה שיגאלנה הוא דכתיב בערכי בהמה ואם לא יגאל על ידי הבעלים ונמכר בערכך לאחרים אלמא מצות גאולה קודמת למצות מכירה וכשבטלו היובלות דאינה נוהגת שדה אחוזה שתצא לכהנים דלא לחמשים שקל לחומר שעורים אלא בשוויה וסופה להפדות לעולם כופין את האדון לפתוח בה תחלה מפני החומש דדוקא לענין חמשים שקל בחומר שעורים ולענין יציאה לכהנים הוא דתלה רחמנא בזמן יובל כדכתיב חומר שעורים בחמשים וגו' אם משנת היובל וגו' כערכך יקום ואם אחר היובל וגו' ונגרע מערכך וגו' וכתיב והיה השדה בצאתו וגו' ביובל וגו' לכהן אבל לענין חומש לא תלה רחמנא בזמן יובל אלא נוהג בכל זמן כדאמרינן. וכיון דבעינן חומש מדאוריתא אינו פוחת בפחות מארבע פרוטות כדי החומש פרוטה דבבציר מהכי לאו ממון הוא וליכא חומש.
ב׳
רצה האדון למכור שדות אחרות או ללות כדי לפדות שדה זו שהקדיש וכן אם רצה לגאול חציה הרשות בידו זה חומר כשמכר להדיוט מכשהקדיש דבהדיוט שיפה כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה חוזרת לבעלים הורע כחו שאינו מוכר ולוה וגואל לחצאין אבל מקדיש שהורע כחו שיוצאה לכהנים ביובל אם לא גאלה יפה כחו שלוה וגואל לחצאין דכתיב אם גאל יגאל המקדיש מלמד שלוה מאחר וגואל ואם ירצה יגאל לחצאין:
ג׳
מצוה עא לדון בערכי בתים דכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה' והעריכו הכהן בין טוב ובין רע וגו' והיא הדין בבהמה טמאה ממש כדכתיב ואם כל בהמה טמאה וגו' בין טוב ובין רע וגו' וכן שאר מטלטליו דכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קדש יכול בבית דירה הכתוב מדבר כשהוא אומר ואם המקדיש יגאל את ביתו הרי בית דירה אמור הא מה אני מקיים ואיש כי יקדיש את ביתו קדש מלמד שמקדיש אדם כל נכסיו שבביתו קדש לה' מלמד שסתם הקדשות לבדק הבית ואם פדה אותן המקדיש או אשתו או יורשיו מוסיף חומש דכתיב ואם גאל יגאלנה ויסף חמישיתו על ערכך יגאלנה לרבות את האשה גאל יגאלנה לרבות את היורש ומה מצינו בגאולת שדה הבעלים מוסיפים חומש ולא כל אדם אף כאן בעלים ולא כל אדם אלא דאתא קרא לרבויי אשה ויורש ודין כפיה לפתוח ראשון נראה דהויא דרבנן דהא בזמן היובל מצוה הוא דאיכא ולא כפיה. והדמים לבדק הבית דסתם הקדשות לבדק הבית כדדרשינן מדכתיב קדש לה'. בין שהיה הבית בבתי ערי חומה בין בבתי ערי החצרים הרי זה נגאל לעולם דכולהו בית איקרו. גאלו אחר מיד ההקדש אם היה בית ערי חומה וקם ביד הגואל שנים עשר חדש נחלט דכתיב במוכר בית מערי חומה ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וגו' לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל ודרשינן לקונה אותו ואפילו מיד הקדש נחלטה לו ואינה יוצאה לבעלים ביובל אבל לא גאלה אחר הקדש אינו מחליטה דאמר קרא לדורותיו יצא הקדש שאין לו דורות דליכא פריה ורביה קמי שמיא. ואם היה בית החצרים והגיע היובל והיא ביד הגואל חוזר לבעליו ביובל דכתיב בבתי ערי החצרים על שדה הארץ יחשב הקישן לשדה אחוזה מה שדה אחוזה יוצא ביובל ובגרעון כסף אף בית חצרים וביובל יצא למאי איצטריך הלא הוקשו לשדה אחוזה אלא איצטריך למקדיש בית בבתי ערי החצרים וגאלו אחר מיד הקדש ופגע בו יובל דחוזר לבעליו ביובל כדכתיב וביובל יצא:
ה׳
מצוה עב לדון בערכי בהמה דכתיב והעמיד את הבהמה והעריך הכהן אותה. המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית אף על פי שעבר על עשה מה שעשה עשוי דכתיב ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו וגו' לבעל מום לדמי קדשי בדק הבית דלמזבח לא איפשר לאקרוביה דהא בעל מום הוא וכתיב ואשה לא תתנו מהם ודרשינן נדבה תעשה אותו אותו אתה עושה נדבה לבדק הבית ואי אתה עושה תמימים נדבה לבדק הבית ולאו הבא מכלל עשה הרי הוא עשה ומה שעשה עשוי ילפינן מדכתיב בהאי קרא ולנדר לא ירצה אלו קדשי מזבח בעלי מומין דמשמע רצויי לא מרצו הא מיקדש קדשי ואיתקוש תמימים לבדק הבית דמפקינן להו מדכתיב אותו אותו לבעלי מומין למזבח דהא מחד קרא נפקא לאיסורא דלא יקדיש תמימים לבדק הבית ובעלי מומין למזבח הילכך אתקוש נמי לענין מה שעשה עשוי דכמו דבעלי מומין למזבח מה שעשה עשוי כדדרשי מולנדר לא ירצה הא מקדש קדשי הכא נמי במתפיס תמימין לבדק הבית אף על פי שעבר על עשה מה שעשה עשוי דאיתקוש כדאמרינן ולהכי חלה עליה קדושה ונפדית כשהיא תמימה ומעריך אותה הכהן והדמים יפלו לבדק הבית דכיון דקדושתן הויא קדושת דמים לבדק הבית לא איכפת לן אי הויא תם או בעל מום דתמימים נמי מיפרקי כדאמרינן. ופודן על מנת להקריב לפני המזבח למי שהיא ראויה דכל שראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם דאף על גב דסתם הקדשות לבדק הבית היינו לדמים אבל אי הוי מידי דחזי למזבח אין יוצא ממנה בין שהקדישה הוא לבדה בסתם בין שהקדישה עם שאר נכסים סתם דהוו לבדק הבית דכתיב ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש כלומר כל הראוי לקרב על גבי המזבח מקדשי בדק הבית יקרב.
ח׳
היו בנכסים שהקדיש יינות שמנים וסלתות ועופות הראויים לקרב על גבי מזבח ימכרו לצרכי אותו המין דכל שראוי למזבח אין יוצא לעולם ויקריבו אותם והדמים ילקח בהם זכרים ויקרבו עולות דכתיב לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה כל מה שהם נודרים ומתנדבים מדברים אשר יקריבו לה' אפילו יינות שמנים וסלתות יהיה לעולה יכול יקריב בדמיהן עולת העוף או אם הקדיש עוף יקריבהו עולה תלמוד לומר בבקר בכשבים ובעזים הא אינו מקריב בכל מה שהתנדב אלא עולת בהמה בלבד ואין נפדין לבדק הבית דכתיב והעמיד את הבהמה לפני הכהן וגו' והעריך אותה כל שישנו בכלל העמדה והערכה יש לה פדיון אם נפל בה מום דכתיב והעמיד כל שאינו בכלל העמדה והערכה אין לה פדיון כשנפסלו הואיל והיו קודם כשרין למזבח.
י׳
היו בנכסים שהקדיש קטרת או אחד מסמניו הרי זה ינתן לאומנים בשכרן דהקדש מתחלל על המלאכה דכתיב ועשו לי מקדש שתהיה המלאכה נעשית מן ההקדש וכתיב לי משלי.
י״א
המקדיש בהמה תמימה למזבח ונפל בה מום הרי זו נערכת ונפדית דכתיב ואם בהמה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר או אינו אלא בבהמה טמאה כשהוא אומר אם בהמה טמאה ופדה בערכך הרי בהמה טמאה אמור הא מה אני מקיים אם בהמה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' בבעלי מומין שיפדו יכול יפדו על מום עובר תלמוד לומר אשר לא יקריבו ממנה קרבן כל עיקר יצתה זו שאינה קריבה היום אלא למחר ואמר רחמנא עביד לה העמדה והערכה דכתיב בתריה והעמיד וגו' והעריך והא ודאי קדשי מזבח הוא מדבעינן מום קבוע דאי בדק הבית תמימים נמי מיפרקי דלא איכפת לן בין תם לבעל מום ולא תימא דמיירי בבעל מום מעיקרו דכתיב והעמיד הכהן אותה למעוטי בעל מום מעיקרו וכשהוממה אחר כך ונפדית יביא בדמיה קרבן אחר כמותה.
י״ב
כל המקדיש בהמה בחייה בין קדשי מזבח שנפל בהם מום בין קדשי בדק הבית ואפילו תמימה למזבח ולדמיה הרי זו צריכה העמדה בבית דין דכתיב והעמיד את הבהמה דקאי ארישא דקרא דאוקימנא בקדשי מזבח ואסיפא דמשתעי בקדשי בדק הבית ואם מתה הבהמה קודם שתפדה אין פודין אותה אחר שמתה אלא תקבר דאפילו תימא פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הני מילי כשנעשו טרפה דאיכא העמדה והערכה אבל מתו לא דבעינן העמדה והערכה אבל הקדיש שחוטה או נבלה לבדק הבית הרי זו תפדה כשאר מטלטלין דילפינן לעיל מדכתיב את ביתו וכו' דמקדישן ומעריכן לפדותן. שחט בה שנים או רוב שנים ועדין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה ונערכת והרי היא בכלל העמדה והערכה עד שתמות דכמו דלענין טומאת נבלות אמרינן דאינה מטמאה עד שתמות או עד שיתיז ראשה דהא וכי ימות מן הבהמה כתיב הכי נמי הכא במיתה תליה מילתא דכל שהיא מפרכסת שפיר הויא בהעמדה והערכה.
י״ד
הקדיש בהמה תמימה לדמיה למזבח הרי זו נתקדשה גופה ותקרב מגו דנחתא ליה קדושת דמים להביא בדמיו עולה נחתא ליה קדושת הגוף והואיל והיא גופה חזיא לעולה היא עצמה תקרב משום מגו כדאמרינן דמגו הוי דאוריתא. אבל הקדיש אחד מאיבריה לדמיו לא תקרב ולא תפדה דמספקא לן אי אמרינן תרין מגו אי לא ואי היה אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה וליכא אלא חד מגו.
ט״ז
היתה בהמת בעלת מום לא נתקדש אלא דמי אותו אבר בלבד והוא וההקדש שותפין בה דכיון דלא קדשה אלא לדמים דהא בעלת מום היא לא פשטה קדושת דמים בכולה אפילו הוי אבר שהנשמה תלויה בו דדוקא גבי דמים דערכין הוא דאמרינן דנדון בכבודו משום דכתיב נפשות אבל בדמים דמזבח לא כיון שהיא בעלת מום ולא חזיא אלא לדמים כדאמרינן דאם אינה בעלת מום הואיל וחזיא למזבח פשטה קדושה בכולה כיון שהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו וליכא אלא חד מגו כדאמרינן וכן כל אבר שהקדיש למזבח רואין כמה שוה ויביא בדמיו קרבן כיון שאינו ראוי למזבח כדאמרינן אבל אם הקדיש לבדק הבית אבר שהנשמה תלויה בו חייב בדמי כולו דנפשות דכתיב גבי ערכין קדשי בדק הבית נינהו כדאמרינן לעיל.
י״ט
האומר ערכי עלי למזבח מביא בערכו כפי שניו קרבן דהוי כאלו נדר אותו דמים לקרבן ואם אין ידו משגת לערך שלם מספקא לן אם נדון בהשג יד דהא ערך הוי ובערכין נדון בהשג יד או דילמא לא אשכחן לגבי מזבח דמיפריק אלא בשיוויו וכן מקדיש שדה אחוזתו למזבח נפדית ויביא בדמים עולות ומספקא לן אי הוי בית זרע חומר שעורים בחמשים כסף או דילמא לא אשכחן לגבי מזבח דמיפריק אלא בשיוויו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות ערכים וחרמין פרק ה׳

א׳
בד"א בזמן שהיובל נוהג כו'. בפרק המקדיש שדהו אמרו שם במשנה (דף כ"ז) המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג אומרין לו פתח וכו' בגמ' הקשו תיפוק ליה דאיידי דחביבא עליה טפי פריק לה ועוד מצות גאולה וכו' ותירצו חדא ועוד כו'. ויש להקשות לפירוש הר"א דסובר דמתני' דקאמר בזמן שאין היובל נוהג לא קאי אלא אדינא דסיפא אבל בדינא דרישא בכל גונא בין בזמן שהיובל נוהג בין בזמן שאינו נוהג אומרים לו פתח מה הקשו תיפוק ליה דאיידי דחביבא עליה פריק טפי הך טעמא לא הוי אלא בזמן שאין היובל נוהג אבל בזמן שהיובל נוהג לא שייך הך טעמא דהדבר קצוב בית זרע חומר שעורים חמשים סלעים ומתני' בכל גוונא איירי לפי פירוש הר"א ז"ל ולפירוש רבינו ז"ל קשה מה הקשו דמצות גאולה באדון הא הך טעמא לדעת רבינו ז"ל אינו מספיק לכפייה דהא בזמן שהיובל נוהג איכא טעמא דמצות גאולה באדון ואין כופין אותו ונימא דמתני' לא נקט הך טעמא משום דבעינן למימר כפיה ולהכי נקט טעמא דהבעלים נותנין חומש דזה הטעם מספיק לכפיה דכיון דהיא עומדת להפדות בהכרח כופין אותו משום תועלת ההקדש. וי"ל דטעמא דמצות גאולה באדון בזמן שאין היובל נוהג מספיק לכפיה דכיון דסופה להפדות בהכרח כופין אותו שיפדה דכיון דהמצוה בו אבל בזמן שהיובל נוהג אע"ג דהמצוה בו דאין סופו להפדות בהכרח אין כופין אותו. ולפי פירוש הר"א ז"ל יש לתרץ בדוחק דעיקר הקושיא אועוד קא סמיך וה"ק כיון דאיכא טעמא דאיידי דחביבא לזמן הזה שאין היובל נוהג וטעמא של ועוד להיכא דהיובל נוהג ג"כ הוה ליה למיתני הני תרי טעמי ולמה ליה טעמא דהבעלים מוסיפין חומש. כאן כתב רבינו ז"ל דצריך שבחומש יהא שוה פרוטה ובהלכות מעשר שני פ"ה לא משמע כן וצ"ע בפרק הזהב:
ד׳
ואם היה בית החצרים והגיע היובל וכו'. בפרק המוכר שדהו (ערכין דף ל"ג) כרב הונא דאמר דקרא דביובל יצא אתא לומר דיצא מיד הגואל מן ההקדש ביובל וחוזר לבעליו ודלא כרבי אושעיא דאמר דהך קרא אתא לומר דמוכר בית בבתי החצרים ופגע בו יובל בשנה שניה דלא בעי השלמה אחר היובל כשדה אחוזה אבל לרב הונא משמע דבעי השלמה, ורבינו ז״ל דפסק כאן כרב הונא היה לו לבאר בפרק שנים עשר מהלכות שמיטה ויובל כשכתב הגיע היובל ולא גאל חוזר הבית בלא דמים כדין השדות אלא שכיון שכתב כדין השדות לא הוצרך לכך דודאי כמו שבשדות בעי השלמה בבתי החצרים ג״כ:
ו׳
שנאמר אותו אותו אתה עושה כו'. אע"ג דהתם הזכירו ג"כ לא תעשה וכן אמר שם בפ"ק דתמורה (דף ו') ותנן המקדיש תמימין לבדק הבית אע"פ שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי מ"מ סובר רבינו דההוא לא תעשה דמפיק מלאמר דהיינו לא אמור הוי אסמכתא ולהכי כשהקשו בפ"ק דתמורה והרי מקדיש דאמר רחמנא נדבה תעשה אותו אלו קדשי ב"ה לא הזכיר בדבריו המקשה כלל לא תעשה משום דהוי אסמכתא כדכתיבנא:
ט׳
לפי שהבהמה הקדושה למזבח אם נפל כו' והסולת היין והשמן והעופות כו' אין להם פדיון. מ"ש הר"א בהשגות והלא מכל מקום נפדין הם אפשר לפרש דה"ק אלא מכל מקום כיון דאתה מצריך למכרן ולהביא בדמיהן עולות ואין אתה אומר שיקריבן על כל פנים העופות עולות מכל מקום פדיון מקרי ולכך פירש טעם אחר ולפי טעמו אתו שפיר שפירש משום דמעטיה קרא בבקר. ופירוש זה מתיישב יותר בלשונו וכן מה שפירש בו הרב בעל כסף משנה:
י׳
הקדיש נכסיו סתם והיתה בהן הקטרת שנותנין לאומנין בשכרן כו'. כלומר כגון שהיה אומן ונתנו לו קטורת בשכרו והקדיש נכסיו ונמצא בו אותו הקטרת:
י״ב
אבל אם הקדיש שחוטה כו'. מ"ש הר"א בהשגות אם היו בעלי מומין מתחלתן יפדו כן כתב רבינו ז"ל בפ"א מהל' איסורי מזבח וגם שם כתב ברישא דלישניה וכן הדין בבהמת קדשים שנפל בה מום כו'. ויש לדקדק שם כמו שדקדק כאן הרב כ"מ שנקט שנפל משום דאי הוי בעל מום מעיקרא אין צריך העמדה והערכה וכמו שביאר דבריו שם למטה ולאפוקי מלוי דאמר דבעל מום בכלל העמדה והערכה ואין אנו צריכין לדחוק כמו שכתב שם הרב בעל כ"מ ומה גם מ"ש שפסק כלוי וא"א לומר כן ממאי דכתב שם רבינו ז"ל מה בין בעלת מום קבוע וכו' יעויין שם:
י״ד
הקדיש אחד מאבריה לדמיו כו'. הרב כ"מ ז"ל תמה תמיה גדולה על רבינו ז"ל ודחק עצמו בתירוצם ויש לנו על דבריו חדא דבפ"ק דערכין תירצו הא בקדושת הגוף הא בקדושת דמים כלומר דבקדושת הגוף אמרינן פשטה קדושה בכולה ולא בקדושת דמים ואי אמר רבא איפכא דאפי' לר"י דאמר דקדושת הגוף לא פשטה בכולה בקדושת דמים פשטה הא הוה עדיפא ליה למפרך ממאי דהקשה חד אבר נמי איבעויי וכו' ותו קשה מאי דכתב רבינו ז"ל שהדמים חולין ואמאי בשלמא מ"ד הכי בגמ' הוא משום דאית ליה דהיכא דאמר רגלה של זו עולה דלא פשטה קדושה בכולה ולכך תמכר חוץ מדמי אבר שבה והשאר חולין אבל כיון דהוא ספק אי פשטה קדושה בכולה א"כ היכי נימא דהמעות חולין הוו אי פשטה קדושה בכולה הוו המעות קדש ואין יכול ליהנות מהם. ותו קשיא על דברי רבינו ז"ל במ"ש ואם היה אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה ואמאי פשיטא ליה לרבינו ז"ל בהא הא בהא נמי שייך בעיא דרבא אי חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן כדבעי רבא בהקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו. וע"ק על דברי רבינו ז"ל מה שכתב בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות הקדיש אבר אחד מן העוף ה"ז ספק אם נתקדש כולו או לא דכיון דההיא בעיא דבעי רבא בעוף לא הוי אלא לרבי יוסי כדפירש"י ז"ל ורבינו ז"ל פסק כרבנן איך כתב דהוי ספק. והרב בעל כ"מ ז"ל כתב דאית ליה דהבעיא באבר שהנשמה תלויה בו ודוחק הוא לומר כן דרבינו ז"ל היה לו לפרש שם ולומר דהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו. ולתרץ כל זה אקדים ואפרש הסוגיא דערכין ותמורה לדעת רש"י ז"ל ואח"כ נבאר דעת רבינו. רש"י ז"ל כתב בהני תרי בעיי דבעי רבא בפ"ק דתמורה (דף י"א:) בעיא קמייתא דעוף ובעיא תניינא דהקדיש אבר אחד לדמיו דלר"י קא בעי. ואיכא למידק עליה אמאי לא פירש דלכ"ע קא בעי להו לר"י באבר שאין הנשמה תלויה בו ולרבנן באבר שהנשמה תלויה בו דכ"כ הוי לרבנן אבר שהנשמה תלויה בו כמו לר"י אבר שאין הנשמה תלויה בו ותו קשיא אי הך בעיא דהקדיש אבר אחד לדמיו לא הוי לרבנן א"כ בסוגיא דפ"ק דערכין (דף ה') כשתירצו שם על ברייתא דאמרה ולא עוד אלא אפי' אמר ראש פרה זו וכו' דאיירי בהקדיש חד אבר והקשו שם חד אבר נמי איבעויי מבעיא לן דבעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו כו' מאי קא פריך הא רבא לא בעי אלא לר"י אבל לרבנן לא איירי רבא וברייתא כרבנן. וי"ל דרש"י ז"ל לא מצי לפרש בעיא קמייתא אליבא דרבנן משום דאינהו מפרשי קרא דכל אשר יתן ממנו לה' באבר שאין הנשמה תלויה בו ומפרשים דקרא אתא לומר ממנו ולא כולו ואם כן היכי מצי למימר דבעי באבר שהנשמה תלויה בו דאיך יפול על זה לומר בהמה אמר רחמנא והאי לאו בהמה הוא דקרא לא בהכי איירי. ומכאן תשובה להרב בעל כ"מ ז"ל שפירש דרבינו ז"ל סובר דהך בעיא הוי באבר שהנשמה תלויה בו דא"א לומר כן כדפרישית וזהו טעמו של רש"י ז"ל ובבעיא בתרייתא אפשר דרש"י ז"ל כתב דהוי לר' יוסי ולא קאמר דהוי לרבנן ג"כ משום דהזכיר הקדיש אבר אחד לדמיו ומדקאמר אבר אחד משמע אפי' אין הנשמה תלויה בו וה"ה דבעיא שייכא לרבנן היכא דהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו אלא לשונו של רבא הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן ורבא בעי לר' יוסי משום דרוצה לשאול בכל אבר והוא הדין דאיבעיא ליה לרבא באבר שהנשמה תלויה בו. עוד פירש רש"י ז"ל בבעיא בתרייתא דרבא דהבעיא היא אי אמרינן דנחתא קדושה לכולה בהמה קדושת הגוף דכיון דאמרינן מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל אכולה קדושת דמים ובתר הכי אמר מגו דחייל אכולה קדושת דמים חייל אכולה קדושת הגוף או דילמא מיגו קמא אמרינן מיגו בתרא לא אמרינן משום דהוו תרי מיגו ולפ"ז משמע דפשיטא ליה לרבא לכל הצדדין דמיגו קמא אמרינן ומיגו דנחתא קדושת דמים לחד אבר נחתא נמי אכולה קדושת דמים כך נראה לפי מה שפירש רש"י בעיא זו בפ"ק דתמורה וקשיא טובא דא"כ בפ"ק דערכין כשהקשו חד אבר איבעויי מבעיא לן לרבא הוה ליה לאקשויי טפי דהא פשיטא לרבא דמיגו דקדיש אחד אבר קדושת דמים קדיש לכולהו קדושת דמים וא"כ כיון דהקדיש ראשה של פרה וקדושה לדמי מזבח חייל לכולה פרה כולה קדושת דמים והיכי קאמרה הברייתא דאין לו להקדש אלא ראשה של פרה שהיא קדושת דמים ולא השאר. ומה גם תגדל הקושיא הזאת במ"ש רש"י ז"ל שם בערכין הא דאקדיש חד אבר כגון הכא דאמר ראש פרה לדמי עולה וכו' דתרי מיגו לא אמרינן ומאי איכפת לן דתרי מיגו לא אמרינן הא מ"מ אמרינן חד מיגו דמיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל אכולה קדושת דמים ואמאי קאמר הברייתא דאין להקדש אלא ראשה של פרה. לכך נראה ודאי דלפי סוגיא דערכין פי' בעיא דרבא היא בגוונא אחרינא ממאי דמשמע מדברי רש"י ז"ל בפ"ק דתמורה והכי פירושה הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחול עלה קדושת הגוף לכולה בהמה מי אמרינן כיון דנחתא קדושת דמים לחד אבר נחתא נמי קדושת הגוף לההוא אבר לבד ולא יהיה לו פדיון כמו קדושת הגוף דבקדושת דמים יש לו פדיון ובקדושת הגוף אין פדיון ובתר הכי אמרינן מיגו אחרינא כיון דאקדשיה לחד אבר קדושת הגוף אקדשיה לכולה קדושת הגוף ומאי דאמרינן ומדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכולה הוי מיגו בתרא דמיגו דאקדשיה לחד אבר קדושת הגוף חייל לכולה בהמה קדושת הגוף ולא כדמשמע לפירוש קמא שפירשנו דהאי ומדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכולה הוי מיגו קמא דבתחילה אמרינן מיגו דאקדשיה לחד אבר קדושת דמים אקדשיה לכולה ובתר הכי אמרינן מיגו דאית לכולה קדושת דמים חייל עלה קדושת הגוף ולהאי פירוש בתרא אתי שפיר טפי שבאו בדברי רבא התרי מיגו על הסדר תחילה הזכיר מיגו קמא ואחר כך מיגו בתרא וכד אמרינן או דילמא חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן הוי פירוש איפכא מפירוש קמא דמיגו קמא אמרינן דהיינו מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל עליה קדושת הגוף ואין לו פדיון אבל מיגו בתרא דהיינו מיגו דחייל אחד אבר אכולה בהמה לא אמרינן ומסתבר טפי להאי פירושא לומר הך מיגו קמא משום דהוי מיגו אחד אבר גופיה אבל מיגו בתרא ג"כ לא אמרינן דהוו תרי מיגו ואפי' לחודיה מיגו בתרא דהיינו מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל אכולה קדושת דמים לא אמרינן אלא מיגו קמא אמרינן לחודיה דמסתבר טפי דהוי אחד אבר כדפרישית. לפי זה אתי שפיר מאי דקאמר בגמ' בפ"ק דערכין חד אבר נמי איבעויי מבעיא לן דמי שתירץ דאקדשיה לחד אבר סבר דתרי מיגו לא אמרינן אלא מיגו קמא דמיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל עליה קדושת הגוף אבל מיגו דחייל אחד אבר חייל אכולה לא אמרינן ולכך קאמר הברייתא דאין לו אלא ראשה של פרה בלבד דאקדשה קדושת הגוף במיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל עליה קדושת הגוף אבל על שאר הפרה לא חייל כלל אפילו קדושת דמים והיינו דכתב רש"י ז"ל דתרי מיגו לא אמרינן ולהכי פריך ליה דהא בעיא היא דבעי רבא אי אמרינן הכי ותפשוט ליה מהך ברייתא ופירוש זה דהך בעיא דבעי רבא מוכח בדברי רש"י בפ"ק דערכין שכתב שם איבעויי מבעיא לן וכו' מי אמרינן מיגו דקדיש חד אבר לדמיה קדיש לגופיה ומיגו דקדיש חד אבר קדיש כולה מלשון זה מוכח כפירוש בתרא דכתיבנא ואתיא סוגיא דערכין כפשטה ואע"ג דממאי דכתב רש"י ז"ל בסוגיא דתמורה לא משמע הכי יש ליישב לשונו בדוחק שיסכים לפי' זה כדי שתתיישב לפי סוגית ערכין דלפי אותו הפירוש אין מקום לסוגית ערכין כדכתיבנא. ואחר אשר ביארנו פירוש רש"י ז"ל בסוגיות אבוא לפרש דברי רבינו ז"ל ואומר דרוח אחרת היתה עמו וס"ל דהנהו תרי בעיי דרבא בעי להו אליבא דרבנן והוי שפיר טפי דבעי אליבא דהלכתא ובעיא קמייתא הכי בעי לה דרבנן אמרו בברייתא יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה ת"ל כל אשר יתן ממנו לה' וכו' משמע דאי לאו קרא הסברא מבחוץ הוי דהיכא דאמר רגלה עולה דליהוי כולה עולה אלא דקרא מעטיה ולכך בעי דילמא כי מיעט קרא בבהמה דוקא דבהא איירי קרא אבל בעוף הדרינן לסברתין ונאמר דרגלה של זו עולה כולה עולה או דילמא קרבן אמר רחמנא והא נמי קרבן ומיעט קרא נמי עולה ולהכי כתב רבינו ז"ל בפט"ו מהלכות מעשה הקרבנות דהוי ספק דאסיק בתיקו אליבא דרבא היכא דאמר רגלה של זו עולה אע"ג דהוי דבר שאין הנשמה תלויה בו כדכתיבנא. ובעיא בתרייתא מפרש רבינו ז"ל על זה הדרך דכי מיעט קרא לא מיעט אלא קדושת הגוף אבל קדושת דמים הדרינן לסברתין דרגלה של זו עולה כולה עולה ואמרינן תרי מיגו או דילמא חד מיגו אמרינן דהיינו מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל עליה לבד קדושת הגוף וכדפרישית לעיל דהוא מוכרח לפי סוגיא דערכין אבל באבר שהנשמה תלויה בו ס"ל לרבינו ז"ל דלא מבעיא ליה לרבא דודאי פשטה קדושה בכולה קדושת הגוף משום דלא הוי תרי מיגו דהא דחייל בדבר שהנשמה תלויה בו אכולה בהמה לא הוי מיגו דחייל אחד אבר חייל אכולה אלא דכיון דהקדיש בדבר שהנשמה תלויה בו הוי כהקדיש כולה וכיון שכן לא הוי אלא חד מיגו מיגו דחייל עלה קדושת דמים חייל עלה קדושת הגוף ומשום הכי כתב רבינו ז"ל בפשיטות דאם הוא אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה. אלא שקשה לפ"ז כד הקשו בסוגיא דערכין חד אבר נמי איבעויי מיבעיא לן טפי הו"ל לאקשויי דכיון דברייתא איירי בדבר שהנשמה תלויה בו דהיינו ראשה של פרה רבא קאמר דפשיטא ליה דקדשה כולה קדושת הגוף והיכי קאמר דלא קדשה. אלא שיש לתרץ לזה בדוחק דהכי קאמר אפילו אבר אחד בעלמא מבעיא ליה לרבא והיכי פשיטא לה לברייתא באבר שהנשמה תלויה בו דלא קדשה כולה והשתא א"ש לפי פירוש זה מה שתירצו בגמרא הא בקדושת דמים דמשמע דקילי קדושת דמים מקדושת הגוף וכמו שהקשינו להרב בעל כ"מ ז"ל דלפי פירושנו אתי שפיר דמאי דקאמר קדושת דמים דקילי הוא משום דתרי מיגו לא אמרינן דחייל אחד אבר קדושת דמים והגוף ומיגו דחייל אחד אבר חייל אכולה בהמה אבל חד מיגו דהיינו מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל אכולה קדושת דמים טפי אמרינן ליה ממאי דאמרינן בקדושת הגוף דקדושת הגוף מעטיה קרא ובקדושת דמים ליכא מיעוטא והדרינן לסברתין כדכתיבנא אלא מאי דאמרינן בקדושת דמים לא אמרינן הכי משום דמוקי לה בחד אבר וצריך לומר תרי מיגו וחד מיגו אמרינן דהיינו מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל עליה קדושת הגוף לבד דהאי מיגו מסתבר טפי כדכתיבנא ובהכי קאמרה הברייתא דאין להקדש אלא ראשה על פרה לבד וכדפרישית לעיל לדעת רש"י ז"ל לפירוש הנראה מסוגית ערכין. ומאי דקאמר דהדמים חולין יש לתרץ דכיון דקי"ל המוכר עולות ושלמים לא עשה כלום והדמים חולין מדין תורה כדכתב רבינו ז"ל בפ"ד מהלכות מעילה א"כ כאן דיש ספק אם קדשה או לא קדשה אם לא קדשה ודאי דהדמים חולין ואם קדשה כיון דהוא מוכר להקריבה ואינה יוצאה לחולין אין הדמים נתפסים בקדושה דהוי כמוכר עולתו ושלמיו דהדמים חולין ואי הוא ודאי פשטה קדושה בכולה ודאי דאינו יכול למכור אבל על הספק מוכר כיון דלחלוקה היותר גדולה אינו בא לידי איסור מעילה של תורה כלל דאין הבהמה יוצאה לחולין ואין הדמין נתפסין כדכתיבנא. זה נ"ל לתרץ לקושיא זאת בדוחק לדעת רבינו ז"ל:
י״ז
ורואין כמה ישוה אותו אבר וכו'. כתב הרב בעל כסף משנה ז"ל דלפירוש הראב"ד ז"ל דסובר דמאי דקאמר הוא והקדש שותפין ר"ל שותפין לחצאין אמאי לא נקט משמנין באידך חלוקה אלא ודאי דהתם במשמנין ר"ל שותפין אבל הר"א ז"ל ר"ל כמה ישוה אותו אבר. וקשה דבפרק כ"ז מהלכות מכירה כתב רבינו ז"ל האומר לחבירו ראש עבד זה או ראש חמור זה אני מוכר לך הרי זה מכר חציו וכו' אמר לו יד עבד זה או יד חמור זה אני מוכר לך משמנין ביניהם כו' ואין מקום לזה עם הגירסא אשר לנו בגמרא דאנן גרסינן ראש עבד מכור לך משמנין ביניהם אלא ודאי ע"כ דרבינו ז"ל גריס ראש עבד מכור לך הוא וחבירו שותפין יד עבד זה מכור לך משמנין ביניהם אם כן כפי גירסא זו ליתנהו לדברי הרב בעל כסף משנה ז"ל דאמאי לא כתב משמנין גבי הקדש דמשמנין דקאמר התם הוי ישומו האבר כיון דהוי דבר שאין הנשמה תלויה בו אלא אולי שהוא גורס ראש עבד מכור לך מכר חציו וההכרח הוא אמאי לא נקט גבי הקדש הקדיש חציו אלא הוא והקדש שותפין משמע כפירוש רבינו ז"ל. והר"א ז"ל בהשגות שם נראה שיש לו כגרסתנו ולא ידעתי למה לא השיג על רבינו ז"ל דאין דינו יוצא לפי גירסתנו:
נחלת הכלל · ToratEmet

אור שמח · הלכות ערכים וחרמין פרק ה׳

ט׳
ומפני מה כו' אין לה פדיון כו'. להבין הדבר דמאיזה טעם לא יוקדש דמיהן לבדק הבית הלא בקדשי בדק הבית אף עופות ומנחות נפדין הן ומה טעם לזה שדמיהן עולות, נראה כן דקיי"ל דדמיהן לבדק הבית בין במקדיש נכסיו בין במקדיש עדרו וכדפליגי בתמורה וכאן בירושלמי פריך במקדיש בהמתו בהמה לא למזבח היא ומשני בהמה למזבח ולמה סתם האיש הזה כאומר לא יהיה אלא לבדק הבית, פירוש דכיון דהקדיש עדרו או נכסיו סתם הוי כמפרש שאינו רוצה שיוקדש דבר שמחובר אל הנושא ההקדש רק שיהא ענין ממוני שלא יוקדש הגוף בפרט רק השווי של הדבר ולכן לא הקדיש זכרים לעולות שאז הגוף קדוש רק יוקדש דמיו לבדה"ב שהשווי יוקדש ונפדה וכמו כן כל קדשי בדה"ב ההקדש על השווי והדמים לא אל הגוף דנפדה תמיד אף אם הוא ראוי לבדה"ב, לכן אמר דבעופות ומנחות שאם יחול ההקדש עליהן אז לא יהיו נפדין ויחול הקדש על גופן ולא יהא על השווי לבד אז לא יהיו נפדין כלל, ומדסתם האיש והקדיש נכסיו רואין אנו שלא כוון רק על השווי לכן אם חל עליהן קדושה לצורך עולות הרי נתחדש בהן ע"י מה שסתם בהקדישו שאינו מתייחס אל הנושא ההקדש היינו שיהא תכליתו לקדושת עולה והעולה אם תפול בה מום תפדה ואינו דבוק אל העצם כאילו הקדישן בפירוש יינות לנסכים ועופות לעולות העוף דאז לא היה להן פדיון כלל ונמצא דעל ידי הקדשו סתם אמרינן דההקדש הוא בדבר שאינו דבוק כל כך לנושא את ההקדש מאלו הקדיש בפרט עוף למזבח ויינות ושמנים למזבח, אבל במקדיש בהמתו ונכסיו דאם נאמר דיעשו עולות או דמיהן יפלו לעולה הרי לא נתחדש דבר במה שהקדיש סתם דאם הקדישן בפירוש הי' להן פדיון ע"י מום ואם הקדישן סתם נפדין ע"י מום לכן אמרינן דהם לבדה"ב והוסיף במה שהקדישן סתם דנופלין לבדה"ב דנפדין כשהן תמימים, וזה פירש סברת רבינו. ולקמן בפ"ה מהלכות מעשה הקרבנות וכן המקדיש נכסיו והיו בהן זכרים שיקריבו עולות חושש אני שצ"ל דברים, או שיטפא דלישנא וכוונתו על יינות ושמנים ועופות שדמיהן יפלו לעולות, וכיון שהקדשו הוא ליקח עולות למזבח בהן אין העור לכהנים רק יפלו דמיהן לבדה"ב וכמו שפסק כר' אלעזר, והיה בהן זכרים ר"ל הזכרים שלוקחין מדמי עופות ויינות כו' כמוש"ב ודוק היטב:
י״ג
שחט בה שנים כו' והרי היא בכלל והעמיד והעריך עד שתמות. הנה נראה מדברי רבינו דקאי גם על אם הקדיש בהמה תמימה לבדה"ב ושחטה ג"כ נפדית כל זמן שמפרכסת, וזה נגד הסוגיא דתמורה דאמר לר' שמעון דקדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה ואפ"ה אם נשחטו לא יפדו משום דכיון דתמימין אינן נפדין אלא למזבח יאמרו עליהן קדשי מזבח שנשחטו נפדין לכן יקברו וא"כ למה כתב רבינו דמפרכסת נפדית תמימה. ונראה לי דסובר רבינו דהך גזירה דוקא לר' שמעון משום דאשכחן דסובר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו משום דאתו למימר דקדשים הוו הואיל ונשחטו בעזרה לכן גזר נמי בקדשי בדה"ב הואיל דאינן נפדין רק להקרבה כשהן תמימין אם יפדו אחר שחיטתן בחוץ יאמרו דהן קדשי מזבח ונפדין תמימין לאכילה אבל לרבנן דלא גזרו בחולין שנשחטו בעזרה ואמרי יקברו הוא הדין לא גזרו בתמימה לבדק הבית ונפדית לאחר שחיטה כשהיא בת העמדה והערכה כשמפרכסת לכן לא זכר רבינו זה, כן נראה בשיטת רבינו: אמנם בסוגיא שם דתניא בקדשים שנפל בהן מום ושחטן דר' מאיר סובר דיקברו וחכ"א יפדו ובמעילה מפורש דבקדשי מזבח מיירי והוא תמוה דלר' יוחנן מי הוא האומר דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה, יעוין בתוס' גירסא אחרת שכתובה בספרים, והאמת נ"ל דלדברי רבינו א"ש כגון ששחטה והיא מפרכסת ובר העמדה והערכה הוי לכן סברי רבנן יפדו ור' מאיר לטעמיה דגזר גבי שוחט בכור עד שלא הראהו לחכם דגזר מפני מומין בדוקין שבעין שהן משתנין לאחר מיתה, וכמו דתמן דהחכם מתיר הבכור לשחוט בחוץ לאכלו כן הכא אם יפדוהו לאחר שחיטה גזר שמא יראה מומו לאחר שחיטה לחכם ויפדהו וא"כ גזר אטו מומין המשתנין לאחר שחיטה וחכמים לטעמייהו דלא גזרו, ולפ"ז גם לר"ל דסבר דלרבנן לא היו קדשי מזבח בכלל העמדה והערכה ורבנן דאמרו יפדו כששחטן אפילו מתים דלא בעי העמדה והערכה ור' מאיר דאמר יקבר ולטעמו אזיל דגזר משום מומין המשתנים ונראה לחכם אחר שחיטה ודוק. ומה שכתב רבינו או תמימה הראויה ליקרב כמו שיתבאר, נ"ל דכוון על מקדיש לבדה"ב הקדש עלוי את קדשי מזבח דגם היא צריכה העמדה והערכה לכן אמרו בגמ' עבר ושחטה מה שעשה עשוי פירוש דאין כאן העמדה והערכה ולכן כתב כמו שיתבאר להלן ה"י דצריכה מד"ס פדייה, ולקמן פ"ה ממעה"ק דעור תפיס להקדש ואילו כוון על מקדיש לבה"ב חולין הי' לו לומר כמו שנתבאר לעיל דנפדין לצרכי עולות ודוק: ומסתפקא לי לפי מה שנתבאר להלן פ"א מאיסורי מזבח בשיטת רבינו דבקדשי מזבח אם קדם מומו להקדישו אינו צריך העמדה והערכה ואם ילדו קודם פדיונן לא נחית להוולד קדוה"ג משום דלא יהא טפל חמור מן העיקר מי צריך הוולד העמדה והערכה ואם מת הוולד יקבר הואיל דהוא תמים או גם ע"ז אמרינן לא יהא טפל חמור מהעיקר כיון דאמו א"צ העמדה והערכה תו הוא ג"כ לא צריך ואכמ"ל:
י״ד
ה"ז ספק אם פשטה קדושה (בכולה) או לא. נ"ב ט"ס וצ"ל [בגופה] ולכן כתב דמוכרין אותה כולה כו' ודמיה חולין. ובהלכה ט"ו ואם היה אבר שהנשמה תלוי בו פשטה קדושה בכולה פירוש מספק, ופרטיות דין זה ביאר רבינו בהלכות מעילה פ"ד ה"ב יעו"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות ערכים וחרמין פרק ה׳

ד׳
גאלו אחר מיד ההקדש וכו'. פ"ח דערכין ל"ג ופסק כרב הונא דתניא כוותיה:
ה׳
המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית כו' וכו'. יש להסתפק בדין זה שכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם אם הוא מן התורה או מדרבנן. והנה ממ"ש בדין ז' ועל זה נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כו' נראה דס"ל שהוא מן התורה ויש לתמוה דמסוגיא דפ' המנחות (דף ק"א) מוכח בהדיא דזה אינו אלא מדרבנן משום מומין דפסלי בבהמה דאפילו בדוקין שבעין פסיל מש"ה גזרו רבנן שלא יהיו נפדין כי אם למזבח וכן כתבו התוס' בפ"ו דזבחים (דף נ"ט)דדין זה הוא מדרבנן והביאו ראיה זו שכתבנו. וראיתי להתוס' בפרק פרת חטאת (דף קי"ג)שהקשו לרש"י דרצה לומר דכי ממעטינן קדשי בדק הבית הוא אפי' בתמימים והביא ראיה מפרת חטאת שהיא תמימה ונתמעטה לפי שאינה ראויה לבא אל אהל מועד ועל זה הקשו עליו דאינה ראיה דשאני מתפיס תמימים דאמרינן בסוף תמורה דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם ע"כ. ולפי מ"ש שדין זה אינו אלא מדרבנן לא ידעתי מה הקשו לרש"י דס"ל דקרא מיעט אף התמימים דומיא דפרת חטאת. ואם כוונתם דאף בלא בקיאות זה עדיין יש לחלק בין פרת חטאת לקדשי בדק הבית התמימים מכל מקום הבקיאות שהביאו לא ידעתי לאיזה תכלית הוא:
ו׳
ומנין שאסור להקדיש תמימים לבדק הבית כו'. כתב מרן פ"ק דתמורה אמרינן דעובר אף בל"ת ואיני יודע למה השמיטו רבינו ובספרי איתא הכי דברי ר' יהודה וחכ"א אין בו לא תעשה ופסק כחכמים ועיין בס"פ כל שעה:
ז׳
המקדיש את בהמתו סתם כו'. עיין בלח"מ סוף פ"ה מהלכות מעשה הקרבנות ובס' קרבן חגיגה סי' ע"ב:
י׳
הקדיש נכסיו סתם והיתה בהם הקטרת כו'. דברי רבינו הם משנה ערוכה בפ"ד דשקלים משנה ו' דמיירי בקטורת והכי אמרי' בפ"ק דכריתות (דף ו') והתם מוקמינן לה באחד מסמני הקטרת ומשכחת לה נמי באותה שנותנין לאומנין בשכרן והכי מוקי לה בירוש' ומשום הכי כתב רבינו שתי האוקמתות:
י״ב
כל המקדיש בהמה בחייה וכו'. עיין במ"ש מרן לקמן רפ"י מה' בכורים דין ב' ועיין במ"ש התוס' בכורות (דף כ"ו) ד"ה התולש. ומ"ש לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתערך ותפדה כו' עיין בספ"ה דמס' מעילה ובמ"ש רבינו פ"ו מה' מעילה דין ו' ועיין בתוס' פ' אחרון דתמורה (דף נ"ג) ד"ה כדתניא ועיין בתי"ט פ"ה דמעילה משנה ג' ודוק. כתבו התוס' ר"פ ראשית הגז דאפי' העמיד והעריך כל שלאנפדית בחייה תקבר וכן הוא דעת רבינו דנקט ותפדה לאשמועינן דבעינן פדיה מחיים יע"ש שיש ללמוד דגיזה דקדשים אף שהם מטלטלים אינן נפדים לפי שמתחלה היו מחוברים בבהמה שהיא בת העמדה והערכה:
י״ג
שחט בה שנים או רוב שנים כו'. הכי איתא בפ"ב דחולין (דף ל') וכ"ת בעי העמדה והערכה והתנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה אך התוס' פ' מרובה (דף ע"ו) כתבו דאין העמדה והערכה לנשחטה כהלכתה וההיא דשחט בה שנים כו' מיירי בישראל בטמאה או בעכו"ם בטהורה דאינה ניתרת באכילה זו וההיא דפ"ב דחולין משום דלא שחט עדיין רוב שנים וכ"כ בפ"ה דבכורות (דף ל"ב) ד"ה הא לאחר שחיטה. ולפי זה ניחא ההיא דפ"ק דשבועות (דף י"א) דפריך הא בעינן העמדה והערכה וכ"כ בר"פ כסוי הדם (דף פ"ד) ועיין בחידושי הרשב"א שם. ודעת רבינו הוא כהראב"ד שהביא שם הרשב"א והרמב"ן דחה דברי הראב"ד כמבואר שם:
י״ז
וכן האומר ראש עבד זה וכו'. כתב מרן ע"ד הראב"ד אילו לא היה קשה אלא מעבד הו"א דבעבד שלא קבל עליו מצות עסקינן דעכו"ם הוא ואינו אסור בהנאה אלא ישראל. ועיין בתשובת הרשב"א סי' שס"ה ובס' ברכת הזבח דף ז' ע"א ודוק. (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר בפי"ד מהלכות אבל יע"ש באורך):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יד איתן · הלכות ערכים וחרמין פרק ה׳

ח׳
הקדיש נכסיו סתם והיו בהן יינות ושמנים וסלתות ועופות כו'. משנה בפ"ד דשקלים, ועיין בתוי"ט שם דמשמע מדבריו דבגמרא לא היה הגירסא עופות ונעלם ממנו הסוגיא דב"ב (דף קנ"א) ות"כ ויקרא. ומ"ש מכריתות דלא נקט התם עופות אין ראיה דהתם קאי אקרבנות צבור ועופות ליתנהו בצבור:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות ערכים וחרמין פרק ה׳

י״ד
שורש מקדיש אחד מאבריו הקדיש אבר אחד מאבריו לדמיו כו'. וכתב מרן בכ"מ שדברי רבינו תמוהים דהאי בעייא אינה אלא לר"י דאמר פשטה קדושה בכולה וכיון שרבינו פסק דלא כר"י בפט"ו מה' מע"הק נמצא מזכי שטרא לבי תרי ותירץ דרבינו ס"ל דהאי בעייא דרבא לכ"ע בעי לה דאע"ג דלר"מ ור"י לא פשטה קדושה בכולה היינו דוקא בקדושת הגוף דאינו ראוי ליקרא עולה כו' אבל בקדושת דמים כו' יע"ש. ולפי דבריו עכ"ל דבעייא דרבא היא אי אמרינן מיגו דנחתא קדושת דמים אחד אבר נחית אכולה קדושת דמים ובתר הכי אמרי' מיגו דחייל אכולה קדושת דמים חייל אקדושת הגוף דאיפכא ליכא למימר מיגו דנחתא אחד אבר קדושת דמים חייל אאותו אבר קדושת הגוף דא"כ לר"מ ור"י תו ליכא למימר מיגו דנחתא קדושת הגוף אחד אבר נחתא נמי אכולה דבקדושת הגוף ס"ל לר"מ ור"י דלא אמרי' פשטא קדושה בכולה ולפ"ז כי אמרי' בבעיא דרבא חד מיגו אמרי' תרי מיגו לא אמרי' הכונה לומר דמיגו קמא דהיינו מיגו דחייל קדוש' דמים אחד אבר חייל אכולה אמרינן אבל מיגו דקדו' הגוף לא אמרי' משום דהוי תרי מיגו ונמצא דלכל הצדדי' ס"ל לרבא דחייל אכולה קדושת דמים וכן נראה מפי' רש"י בפ"ק דתמורה שפי' שם דמיגו קמא היינו קדושת דמים אכולה. והנה הלח"מ תמה על פי' זה דא"כ בפ"ק דערכין כשהקשו חד אבר נמי אבעויי מבעייא ליה לרבא טפי הו"ל לאקשויי דהא פשיטא ליה דמיגו דקדושת דמים אמרי' וחייל קדושת דמים אכולה והיכי קתני בבריי' אין להקדש אלא ראשה של פרה בלבד ומתוך כך כתב דלפום סוגיין דערכין עכ"ל דמיגו קמא היינו מיגו דקדוש' הגוף אאותו אבר ובתר הכי אמרינן מיגו דחייל קדושת הגוף אאותו אבר חייל אכולה דלפ"ז כי הדר אמרי' חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן היינו מיגו קמא דחייל קדושת הגוף אאותו אבר אמרי' דמסתבר טפי אבל מיגו דקדושת דמים אכול' גופה לא אמרי' משו' דהוי ב' מיגו ואף שמדברי רש"י פ"ק דתמור' ל"מ הכי יש ליישב לשונו בדוחק מכח הסוגיא דערכין ומ"ג שרש"י פ"ק דערכין פי' כן עכ"ל עיין בדבריו מה שהאריך יע"ש ואולם לפי תירוץ מרן כ"מ עכ"ל דס"ל דמ"ש תחיל' דמיגו קמא היינו מגו דקדוש' דמים אכולה גופה וכיון שכן ק' קושית הלח"מ אמאי לא פריך ליה בפשיטות לרבא דבקדוש' דמים פשיטא ליה לכל הצדדים דפשטה קדושה בכולה ותו קשה טובא דלפ"ז איך כתב רבי' וכיצד עושין מוכרין אותה כו' ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר ואמאי הא לכל הצדדים מיגו קמא היינו מגו דקדושת דמים אכולה בהמה ונמצא דכל דמיה קדש. ומפי מורי הרב המובהק יצחק נוניס נר"ו שמעתי ישוב לדברי מרן כ"מ ז"ל ודברי רש"י ז"ל בפ"ק דתמורה דאף לפי פירוש זה דמיגו קמא היינו מיגו דקדושת דמים אכולה גופה מכל מקום כי הדר אמרינן חד מיגו אמרינן תרי לא אמרינן לאו למימרא דמיגו קמא דהיינו מיגו דקדושת דמים אכולה גופה אמרינן ומגו בתרא דקדושת הגוף לא אמרינן שהרי כיון דבעינן מימר השתא דתרי מיגו לא אמרינן מאי חזית דעבדינן ברישא למיגו דקדושת דמים בכולה אדתפשוט לן דפשטה קדושה בכולה ואדרב' זיל לאידך גיסא ונעביד למיגו קמא אקדושת הגוף אאותו אבר ונימא מגו דחייל קדושת דמים אאותו אבר חייל קדושת הגוף דתו לא מצינן מימר דתיחול אכולה ואפילו קדושת דמים כיון דתרי מגו לא אמרינן דשקולים הם ויבואו שניהם וכיון שכן עכ"ל דבעיא דרבא היא באופן זה דאי אמרינן תרי מיגו פשטה קדוש' בכולה ואי לא אמרי' תרי מיגו תו לא חייל קדושת הגוף אכולה אמנם תו לא חייל לא קדושת דמים בכולה ולא קדושת הגוף אאותו אבר דזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קמדחי לה דאי בעית מימר דתיחול קדושת דמים אכולה גופה משום מגו דקדושת דמים איכא למימר מאי חזית דעבדת למיגו אקדושת דמים נימא מיגו אקדושת הגוף אאותו אבר. ואי בעית למימר דתיחול קדושת הגוף אאותו אבר איכא למימר מאי חזית ונעביד למגו אקדושת דמים אכולה בהמה ונמצא לפי' זה שדברי רש"י בפ"ק דערכין שפירש למגו קמא אקדושת הגוף אאותו אבר ודבריו שבפ"ק דתמורה שפירש למגו קמא אקדושת דמים הם שפה אחת ודברים אחדים ומשום דלא נ"מ מידי לענין דינא לא חש ז"ל לדקדק בלשונו ופי' בערכין באופן זה ובתמורה באופן אחר דלמאי דבעינן למימר דתרי מגו לא אמרינן לא חיילא כלל לא קדושת הגוף אאותו אבר ולא קדושת דמים אכולה מטעמ' דזיל הכא קא מדחי לה כמדובר את"ד נר"ו. ואולם לדידי ק"ל לפ"ז ההיא דמשני תלמו' בפ"ק דערכין הא בתם הא בב"מ ופי' רש"י בתם דאיכא למימר דתיחות ליה קדושת הגוף וברייתא דפשיטא ליה דלא קדשה כולה בב"מ דלא חזו לגופייהו והשתא ק' דלו יהא דליכא קדושת הגוף אכתי נימא מיגו דנחתא קדושת דמים אאותו אבר נחתא נמי אכולה שהרי בתם גופיה משמע דאי לא דמספקא לן דתרי מגו לא אמרינן דזיל הכא קא מדחי לה הו"א דחייל קדושת דמים אכוליה ולפרש"י בפ"ק דערכין דמגו קמא היינו מגו דקדוש' הגוף אאותו אבר איכא למימר שפיר דס"ל לרבא דכי אמרינן מגו דנחתא א' אבר חייל אכולה היינו דוקא אקדושת הגוף דגלי קרא אבל אקדושת דמים דקיל לא. אלא דקמבעיא ליה אי אמרינן מגו דחייל א' אבר קדושת דמים חייל ק"ה ובתר הכי מייתינן קדושת הגוף אכולה משום מיגו אבל מיגו דקדושת דמים אכולה בהמה ברישא ליכא למימר דאקדושת דמים לא אמרינן מגו והיינו דמשני שפיר דבבע"מ כיון דליכא קדושת הגוף ל"א מגו אכולה בהמה כלל אכן לפי דברי מרן כ"מ ולישוב הלז שכתבנו בדעת רש"י קשה ולפי מה שאנו עתידין לכתוב לקמן בהל' ח"י דטעמא דבע"מ משום דהו"ל הקדש גרוע הואיל ועל ידי עבירה הוא בא יתיישב ודוק. ודע שהרב ברכת הזבח בדקס"ג ע"א כתב ליישב קו' מרן הלזו וז"ל ולק"מ דרבינו מפרש דהבעיא היא ג"כ לר"י ומיירי שהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו וכמו כן מפרש בעיא דבעוף מהו כמ"ש הכ"מ בפט"ו מה' מע"הק הל' ב' וכ"כ ג"כ בפ"ק דתמורה יע"ש והדברים תמוהי' דאיך אפשר לומר שרבינו מפרש בעיא שהקדיש אבר לדמיו באבר שהנשמה תלויה בו שהרי בפי' כתב רבינו שאם היה אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה הרי בהדיא שהוא מפרש בעיא זו באבר שאין הנשמה תלויה בו וצ"ע ועיין עוד במ"ש הלח"מ בפט"ו מה' מע"הק על מה שתירץ מרן כ"מ שם וכבר עמדנו על דבריו במ"ש התוס' לעיל ד"ה ונפשטו עוד הוקשה לו שם מ"ש רבינו שם האומר לבו או ראשו של זה עולה הואיל ודבר שהנשמה תלוייה בו כו' דבפ"ק דתמורה פליגי רבא ור"ח דר"ח אמר בדבר שעושה אותה טריפה ורבא אמר בדבר שהיא מתה ואמרינן דפליגי אי טריפה חיה ורבא סבר כר"א דניטל הירך וחלל שלה נבילה וכיון שרבינו פסק כר"א בה' שחיטה היל"ל בדבר שעושה אותה טריפה והניחה בצ"ע ויותר הי"ל להקשות מ"ש רבינו בפ"ב מה' ערכין האומר ערך לבי או כבדי עלי נותן ערך כולו וכן כל אבר שאם ינטל מן החי ימות נותן ערך כולו עכ"ל ואין ספק דמ"ש וכן כל אבר שאם ינטל היינו אם ניטל רגלו מן הארכובה למעל' כמ"ש בפ"ק דערכין ד"ב זה הכלל כל דבר שהנשמה תלויה בו לאתויי מאי לאתויי מן הארכובה ולמעלה וכיון שרבינו פסק דבדבר שעושה אותה טריפה מקרי דבר שהנשמה תלוי' בו לענין ערכין ה"נ הי"ל לפסוק לענין הקדש כר"ח כי ע"כ נראה דלבו או ראשו שכתב רבינו לאו דוקא וכיון דתלי טעמא הואיל והנשמה תלויה בו ממילא משמע דבר שעושה אותה טריפה דמקרי דבר שהנשמה תלויה בה וסמך אמ"ש בה' ערכין וברור.
ט״ו
וכיצד עושין מוכרין אותה כולה למי שיקריב אותה ודמיו לחולין חוץ מדמי אותו אבר. עכ"ל. וכתב מרן בכ"מ דזה הדין הוא ממ"ש שם בגמ' ת"ר יכול האומר רגלה של זו עולה כו' אמר ר' נראין דברי ר"י עד ותשלום דין זה כתב רבינו בפט"ו מה' מע"הק עכ"ל כלומר כי שם בהל' ב' ביאר רבינו שזה הלוקח שקנה אותו צריך שיהיה נודר להקריב כ"כ דמים מקרבן עולה דאי נדר להקריב עולה תמימה אינו יוצא בקרבן זה שהקדיש הראשון ידה או רגלה דהו"ל מקריב בהמה מחוסרת אבר והוא מדברי הירוש' יע"ש ויש לתמוה דלפ"ז בדין הלז דמספ"ל אי פשטה קדוש' דמים בכולה ומיגו דפשטה קדוש' דמים פשטה קדושת הגוף איך פסק רבינו דימכרנה לאחר כיון דאי קדשה כולה אינה יכולה למוכרה דה"ז מקריב בהמת חבירו וכעת צ"ע.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות ערכים וחרמין ה׳, מתוך הלכות ערכים וחרמין שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות ערכים וחרמיןכל הרמב״ם