הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות ערכים וחרמין · פרק ד׳

ספר הפלאה · 28 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות ערכים וחרמין · פרק ד׳
הלכה א׳
שָׂדֶה שֶׁיְּרָשָׁהּ אָדָם מִמּוֹרִישָׁיו הִיא הַנִּקְרֵאת שְׂדֵה אֲחֻזָּה. וְשָׂדֶה שֶׁלְּקָחָהּ אוֹ זָכָה בָּהּ הִיא הַנִּקְרֵאת שְׂדֵה מִקְנָה. וְהַמַּקְדִּישׁ שְׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ מוֹדְדִין אוֹתָהּ וְעֶרְכָּהּ הוּא הָעֵרֶךְ הַקָּצוּב בַּתּוֹרָה:
הלכה ב׳
וְכַמָּה הוּא. כָּל מָקוֹם שֶׁרָאוּי לִזְרֹעַ בּוֹ חֹמֶר שְׂעוֹרִים וְיִזְרָעֶנּוּ בַּיָּד וְלֹא יְקָרֵב זְרִיעָתוֹ וְלֹא יְרַחֵק אוֹתָהּ. עֶרְכּוֹ חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים לְכָל שְׁנֵי יוֹבֵל. וְאֵין שְׁנַת יוֹבֵל מִן הַמִּנְיָן. וְאֶחָד הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֶה טוֹבָה שֶׁאֵין בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּמוֹתָהּ. אוֹ שָׂדֶה רָעָה שֶׁאֵין כָּמוֹהָ לְרֹעַ. כָּזֶה מַעֲרִיכִין אוֹתוֹ:
הלכה ג׳
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁקָלִים שֶׁהַשֶּׁקֶל הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא הַנִּקְרָא סֶלַע בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים. וְהַגֵּרָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה הִיא הַמָּעָה בְּדִבְרֵי חֲכָמִים וְהוֹסִיפוּ עַל הַשֶּׁקֶל וְעָשׂוּ אוֹתוֹ סֶלַע. וְהַסֶּלַע אַרְבָּעָה דִּינָרִין. וְהַדִּינָר שֵׁשׁ מָעִין. וְהַמָּעָה שְׁנֵי פּוּנְדְיוֹנִין. נִמְצָא לְכָל שָׁנָה סֶלַע וּפוּנְדְיוֹן. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַסֶּלַע שְׁמוֹנָה וְאַרְבָּעִים פּוּנְדְיוֹנִין. כְּשֶׁיִּתֵּן פּוּנְדְיוֹנוֹת לִקַּח סֶלַע מִן הַשֻּׁלְחָנִי נוֹתֵן תִּשְׁעָה וְאַרְבָּעִים:
הלכה ד׳
הַחֹמֶר הוּא הַכּוֹר. וְהוּא שְׁנֵי לְתָכִין. וְהַלֶּתֶךְ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה סְאִין. נִמְצָא הַחֹמֶר שְׁלֹשִׁים סְאָה שֶׁהֵן עֶשֶׂר אֵיפוֹת כָּל שָׁלֹשׁ סְאִין אֵיפָה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת שֶׁהַמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ בִּשְׁבוֹרוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה עַל חֲמִשִּׁים אַמָּה הוּא בֵּית סְאָה וְהוּא מִזְרַע סְאָה. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ בִּשְׁבוֹרוֹ חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אֶלֶף אַמָּה שֶׁהוּא בְּרִבּוּעַ מָאתַיִם אַרְבַּע וְשִׁבְעִים אַמּוֹת עַל מָאתַיִם אַרְבַּע וְשִׁבְעִים אַמּוֹת בְּקֵרוּב הוּא בֵּית כּוֹר וְהוּא (ויקרא כז טז) "זֶרַע חֹמֶר שְׂעוֹרִים":
הלכה ה׳
כֵּיצַד דֶּרֶךְ הַחֶשְׁבּוֹן בְּעֶרְכֵי שָׂדוֹת. הֲרֵי שֶׁהִקְדִּישׁ שְׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ וְנִשְׁאַר לַיּוֹבֵל שְׁמוֹנֶה שָׁנִים חוּץ מִשְּׁנַת הַיּוֹבֵל שֶׁאֵינָהּ בַּחֶשְׁבּוֹן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כָּל הָרוֹצֶה לִפְדּוֹתָהּ מִיַּד הֶקְדֵּשׁ נוֹתֵן לְכָל (ויקרא כז טז) "זֶרַע חֹמֶר שְׂעוֹרִים" שְׁמוֹנָה סְלָעִים וּשְׁמוֹנֶה פּוּנְדְיוֹנוֹת. וְאִם רָצוּ הַבְּעָלִים לִפְדּוֹתָהּ נוֹתְנִין עֶשֶׂר סְלָעִים וַעֲשָׂרָה פּוּנְדְיוֹנוֹת לְפִי שֶׁהֵן מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ. וְכֵן כָּל חֹמֶשׁ הָאָמוּר בַּתּוֹרָה צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַקֶּרֶן עִם הַתּוֹסָפוֹת חֲמִשָּׁה נִמְצָא שֶׁהוֹסִיף רְבִיעַ הַקֶּרֶן. וְכֵן אִם פָּדְתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל מַקְדִּישׁ אוֹ אֶחָד מִיּוֹרְשָׁיו הֲרֵי אֵלּוּ מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ:
הלכה ו׳
נִשְׁאַר לַיּוֹבֵל אַרְבַּע שָׁנִים נוֹתֵן הַפּוֹדֶה אַרְבַּע סְלָעִים וְאַרְבָּעָה פּוּנְדְיוֹנוֹת לְכָל חֹמֶר וְאִם הַבְּעָלִים פָּדוּ אוֹתָהּ נוֹתֵן חֹמֶשׁ. וְכֵן לְפִי חֶשְׁבּוֹן זֶה סֶלַע וּפוּנְדְיוֹן לְכָל שָׁנָה. וְאֵינוֹ נוֹתֵן שָׁנָה בְּשָׁנָה אֶלָּא נוֹתֵן הַכּל כְּאֶחָד:
הלכה ז׳
נִשְׁאַר בֵּינוֹ וּבֵין הַיּוֹבֵל שָׁנָה אֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן סֶלַע וּפוּנְדְיוֹן לִפְדּוֹתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז יח) "וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן" (ויקרא כז יח) "עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרוֹת" אֵינָהּ נִפְדֵית בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף אֶלָּא קֹדֶם לַיּוֹבֵל בִּשְׁתֵּי שָׁנִים אוֹ יוֹתֵר:
הלכה ח׳
נִשְׁאַר בֵּינוֹ וּבֵין הַיּוֹבֵל שָׁנָה וְחֳדָשִׁים אִם רָצָה הַגִּזְבָּר לַחְשֹׁב הֶחֳדָשִׁים שָׁנָה וְיִתֵּן שְׁנַיִם שְׁקָלִים וּשְׁנַיִם פּוּנְדְיוֹנִים לְכָל זֶרַע חֹמֶר הֲרֵי זֶה מֻתָּר. לְפִי שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים לַהֶקְדֵּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז יח) "עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת". שָׁנִים אַתָּה מְחַשֵּׁב לַהֶקְדֵּשׁ וְאֵי אַתָּה מְחַשֵּׁב חֳדָשִׁים:
הלכה ט׳
לְפִיכָךְ אֵין רָאוּי לְאָדָם לְהַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ לִפְנֵי הַיּוֹבֵל בְּפָחוֹת מִשְּׁתֵי שָׁנִים. וְאִם הִקְדִּישָׁהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאֵינָהּ נִפְדֵית בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף אֶלָּא אִם רָצָה הַפּוֹדֶה לִתֵּן חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל לְכָל חֹמֶר פּוֹדֶה אוֹתָהּ וְאִם לֹא פְּדָאָהּ הֲרֵי זוֹ יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
הלכה י׳
הִקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֹהֵן וְלֵוִי שֶׁהִקְדִּישׁוּ בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:
הלכה י״א
כְּשֵׁם שֶׁגּוֹאֲלִין לְעוֹלָם כָּךְ מַקְדִּישִׁין לְעוֹלָם:
הלכה י״ב
הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ אַחַר הַיּוֹבֵל אֵינָהּ נִפְדֵית בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף עַד שֶׁיִּגָּמֵר שָׁנָה אַחַר הַיּוֹבֵל. לְפִי שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים לַהֶקְדֵּשׁ. לְפִיכָךְ אִם רָצָה הַפּוֹדֶה לִתֵּן חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל לְכָל זֶרַע חֹמֶר הֲרֵי זֶה פּוֹדֶה אֲפִלּוּ בַּיּוֹם שֶׁאַחַר הַיּוֹבֵל וְאֵינוֹ גּוֹרֵעַ כְּלוּם:
הלכה י״ג
כְּשֶׁמּוֹדְדִין אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא מְקוֹמוֹת הָרְאוּיִין לִזְרִיעָה. הָיוּ שָׁם סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ נְקָעִים מְלֵאִים מַיִם עֲמוּקִים עֲשָׂרָה טְפָחִים אֵין נִמְדָּדִין עִמָּהּ. פָּחוֹת מִכָּאן נִמְדָּדִין עִמָּהּ:
הלכה י״ד
הָיוּ בָּהּ מְקוֹמוֹת נְמוּכוֹת עֲשָׂרָה אוֹ יוֹתֵר וְאֵין בָּהֶן מַיִם נִמְדָּדִין בִּפְנֵי עַצְמָן וּמְחַשְּׁבִין לָהֶם מַה שֶּׁרָאוּי לָהֶם:
הלכה ט״ו
הָיְתָה מְלֵאָה אִילָנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ הֲרֵי הִקְדִּישׁ גַּם הָאִילָנוֹת שֶׁכָּל הַמַּקְדִּישׁ בְּעַיִן יָפָה הוּא מַקְדִּישׁ וּמְחַשְּׁבִין אֶת הָאִילָנוֹת בְּשָׁוְיֵיהֶן וְהַקַּרְקַע מוֹדְדִין אוֹתָהּ וְיִהְיֶה עֶרְכָּהּ סֶלַע וּפוּנְדְיוֹן לְכָל שָׁנָה וּלְכָל זֶרַע חֹמֶר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ט״ז
הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִזְרִיעָה וְהִיא הַנִּקְרֵאת טְרָשִׁין פּוֹדִין אוֹתָהּ בְּשָׁוְיָהּ. וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ אֶת הָאִילָנוֹת בִּלְבַד פּוֹדִין אוֹתָן בְּשָׁוְיֵיהֶן:
הלכה י״ז
הָיוּ הָאִילָנוֹת שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת לְתוֹךְ בֵּית סְאָה וְלֹא פֵּרֵשׁ שֶׁהָאִילָנוֹת בִּלְבַד הוּא שֶׁהִקְדִּישׁ הֲרֵי זֶה הִקְדִּישׁ אֶת הַקַּרְקַע וְאֶת הָאִילָנוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶן. אֲבָל אִם הָיוּ הָאִילָנוֹת נְטוּעִים כָּל שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת בְּיֶתֶר מִבֵּית סְאָה אוֹ בְּפָחוֹת אוֹ שֶׁהִקְדִּישָׁן זֶה אַחַר זֶה הֲרֵי זֶה לֹא הִקְדִּישׁ אֶת הַקַּרְקַע וְלֹא אֶת הָאִילָנוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם:
הלכה י״ח
הִקְדִּישׁ הָאִילָנוֹת וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ אֶת הַקַּרְקַע פּוֹדֶה אֶת הָאִילָנוֹת בְּשָׁוְיֵיהֶן וְאֶת הַקַּרְקַע עַל פִּי מִדָּתָהּ:
הלכה י״ט
הַמַּקְדִּישׁ שְׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ וְהִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְלֹא נִפְדֵית אֶלָּא הֲרֵי הִיא תַּחַת יַד הַקֹּדֶשׁ. הַכֹּהֲנִים נוֹתְנִין אֶת דָּמֶיהָ וְתִהְיֶה אֲחֻזָּה לָהֶם. שֶׁאֵין הֶקְדֵּשׁ יוֹצֵא בְּלֹא פִּדְיוֹן. וְאוֹתָן הַדָּמִים יִפְּלוּ לְהֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת:
הלכה כ׳
גְּאָלָהּ הַמַּקְדִּישׁ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ הַיּוֹבֵל הֲרֵי זוֹ חוֹזֶרֶת לִבְעָלֶיהָ וְהָעֵרֶךְ שֶׁנָּתַן יִפּל לְבֶדֶק הַבַּיִת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן אִם גְּאָלָהּ בְּנוֹ שֶׁל מַקְדִּישׁ הֲרֵי זוֹ חוֹזֶרֶת לְאָבִיו בַּיּוֹבֵל. אֲבָל אִם גָּאֲלָה אוֹתָהּ בִּתּוֹ אוֹ שְׁאָר קְרוֹבָיו אוֹ נָכְרִי מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ. אִם חָזַר הַמַּקְדִּישׁ וּגְאָלָהּ מִיָּדָן חוֹזֶרֶת לוֹ לְעוֹלָם. וְאִם לֹא גְּאָלָהּ מִיָּדָן אֶלָּא הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְהִיא תַּחַת יַד הַבַּת אוֹ שְׁאָר קְרוֹבִים אוֹ נָכְרִי הֲרֵי זוֹ יוֹצְאָה לַהֶקְדֵּשׁ וְאֵינָהּ חוֹזֶרֶת לַבְּעָלִים לְעוֹלָם. אֶלָּא תִּהְיֶה אֲחֻזָּה לַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז כא) "וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל לַכֹּהֵן" וְגוֹ'. וְאֵין הַכֹּהֲנִים צְרִיכִין לִתֵּן דָּמִים שֶׁכְּבָר נִפְדֵית מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ וְלָקַח עֶרְכָּהּ מְאֻחָר אֶלָּא תַּחְזֹר לַכֹּהֲנִים כְּאִלּוּ הֵם בְּעָלֶיהָ:
הלכה כ״א
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיִשְׂרָאֵל. אֲבָל אִם הָיָה הַמַּקְדִּישׁ כֹּהֵן אוֹ לֵוִי הֲרֵי זֶה גּוֹאֵל לְעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ עָבַר עָלֶיהָ הַיּוֹבֵל וְלֹא נִפְדֵית מִן הַהֶקְדֵּשׁ פּוֹדֶה אוֹתָהּ אַחַר הַיּוֹבֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה לב) "גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם":
הלכה כ״ב
הָאִשָּׁה שֶׁהִקְדִּישָׁה שְׂדֵה אֲחֻזָּתָהּ וּגְאָלָהּ בַּעְלָהּ מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ וְהִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְהִיא תַּחַת יַד הַבַּעַל הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק אִם תַּחְזֹר לָאִשָּׁה אוֹ תֵּצֵא לַכֹּהֲנִים. לְפִיכָךְ קָדְמָה הָאִשָּׁה וְהֶחֱזִיקָה בָּהּ אַחַר הַיּוֹבֵל אֵין הַכֹּהֲנִים יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָהּ. וְכֵן אִם קָדְמוּ הַכֹּהֲנִים וְהֶחֱזִיקוּ בָּהּ אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהוֹצִיא מִיָּדָם:
הלכה כ״ג
הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וּפָדָה אוֹתָהּ כֹּהֵן מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ וְהִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְהִיא תַּחַת יַד הַכֹּהֵן לֹא יֹאמַר הוֹאִיל וַהֲרֵי הִיא יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים הֲרֵי הִיא תַּחַת יָדִי וְזָכִיתִי בָּהּ אֶלָּא יוֹצְאָה לְכָל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים:
הלכה כ״ד
כְּשֶׁתֵּצֵא הַשָּׂדֶה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל תִּנָּתֵן לַכֹּהֲנִים שֶׁבַּמִּשְׁמָר שֶׁפָּגַע בּוֹ הַיּוֹבֵל. וְאִם הָיָה רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל יוֹבֵל בְּשַׁבָּת שֶׁהֲרֵי מִשְׁמָר יוֹצֵא וּמִשְׁמָר נִכְנָס תִּנָּתֵן לַמִּשְׁמָר הַיּוֹצֵא:
הלכה כ״ה
הַמַּקְדִּישׁ אֶת הָאִילָנוֹת וְהִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְלֹא פָּדוּ אוֹתָם אֵינָן יוֹצְאִין לַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז כא) "וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל" וְאֵין אֵלּוּ שָׂדֶה. אֲבָל הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַטְּרָשִׁים וְהִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא פָּדוּ אוֹתָן הַבְּעָלִים הֲרֵי אֵלּוּ יוֹצְאִין לַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה הַשָּׂדֶה וְזוֹ נִקְרֵאת שָׂדֶה:
הלכה כ״ו
כֵּיצַד דִּין מַקְדִּישׁ שְׂדֵה מִקְנָתוֹ. שָׁמִין אוֹתָהּ בְּדָמֶיהָ וְרוֹאִין כַּמָּה הִיא שָׁוָה עַד הַיּוֹבֵל וּפוֹדֶה אוֹתָהּ כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה. וְאִם פָּדָה אוֹתָהּ הַמַּקְדִּישׁ אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ וּפִדְיוֹנָהּ לְבֶדֶק הַבַּיִת כִּשְׁאָר עֲרָכִין וְדָמִים. וּכְשֶׁיַּגִּיעַ הַיּוֹבֵל תַּחְזֹר לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁמְּכָרוּהָ. בֵּין שֶׁנִּפְדֵית מִיַּד הַגִּזְבָּר וַהֲרֵי הִיא יוֹצְאָה מִיַּד אַחֵר. בֵּין שֶׁלֹּא נִפְדֵית וַהֲרֵי הִיא יוֹצְאָה מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ הֲרֵי זוֹ חוֹזֶרֶת לַמּוֹכֵר וְאֵינָהּ יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ:
הלכה כ״ז
כָּל שָׂדֶה שֶׁשָּׁמִין אוֹתָהּ לַהֶקְדֵּשׁ לִמְכֹּר אוֹתָהּ בְּדָמֶיהָ מַכְרִיזִין עָלֶיהָ שִׁשִּׁים יוֹם רְצוּפִין בַּבֹּקֶר בִּשְׁעַת הַכְנָסַת פּוֹעֲלִים וּבָעֶרֶב בִּשְׁעַת הוֹצָאַת פּוֹעֲלִים. וּמְסַיְּמִין מְצָרֶיהָ וְאוֹמֵר כָּךְ הִיא יָפָה וּבְכָךְ הִיא שׁוּמָה כָּל הָרוֹצֶה לִקַּח יָבוֹא וְיִקַּח:
הלכה כ״ח
הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵאָבִיו אוֹ מִשְּׁאָר הַמּוֹרִישִׁין אוֹתוֹ וְהִקְדִּישָׁהּ. בֵּין שֶׁהִקְדִּישָׁהּ אַחַר מוֹת אָבִיו אוֹ מוֹרִישׁוֹ. וּבֵין שֶׁהִקְדִּישָׁהּ בְּחַיֵּי אָבִיו אוֹ שְׁאָר מוֹרִישָׁיו וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו הֲרֵי זוֹ כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז כב) "וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ" שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחֻזָּה יָצָאת זוֹ שֶׁרְאוּיָה לוֹ לְיוֹרְשָׁהּ:

צפנת פענח · הלכות ערכים וחרמין פרק ד׳

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות ערכים וחרמין פרק ד׳

א׳
מצוה ע לדון בערכי שדות דכתיב ואם משדה אחוזתו יקדיש ואם לא משדה אחוזתו בשדה אחוזה והיה ערכך לפי זרעו ובשד' מקנה וחשב לו הכהן את מכסת הערכך. והמקדיש שדה אחוזתו מודדין אותה וערכה הוא הקצוב בתורה זרע חומר שעורים בחמשים שקלים לכל שני יובל ואין שנת היובל מן המנין דכתיב משנת ולא שנת היובל בכלל ואחד שדה טובה או רעה כך מעריכין אותה דלא קפיד קרא אלא אבית זרע שראוי לזרוע חומר שעורים בזריעה בינונית בין בשדה טובה או רעה.
ג׳
השקל הוא הסלע וגרה הוא המעה דעשרים גרה מתרגמינן עשרים מעין והוסיפו על השקל שתות שהוא הסלע נמצא הסלע עשרין וארבעה מעין ומגיע לכל שנה סלע וחצי מעה דכתיב גבי ערכין עשרים גרה יהיה השקל ודרשינן מנין שאם רצה להוסיף עליו מוסיף ת"ל יהיה דמשמע עוד הויה אחרת בתוספת מיקרי שקל.
ד׳
החומר הוא הכור דחמר מתרגמינן כור שהוא שלשים סאה וכתיב ביחזקאל מעשר הבת מן הכור עשרת הבתים חומר משמע דכור וחומר כי הדדי נינהו וכתיב האיפה והבת תבן אחת וכו' מעשר החמר הבת ועשירית החמר האיפה הרי איפה אחד מעשרה בכור שהיא שלש סאין נמצא החמר שהוא כור שלשים סאה בית סאה היה חמשים על חמשים נמצא בית כור שהוא שלשים סאה ע"ה אלף אמה באורך על רוחב אמה רע"ד על רע"ד בקירוב הקירוב הוא ס"ח אמות יותר.
ה׳
דרך החשבון בערכי שדות אם הקדיש שדה אחוזתו ונשאר ליובל שמנה שנים כל הרוצה לפדותה מיד הקד' נותן לכל זרע חומר שעורים שמונה סלעים ושמונה פונדיונים סלע ופונדיון לשנה כדאמרינן כדכתיב ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן וגו' ונגרע מערכך והיינו גירוע שאינו נותן חמשים שקל שלמים ואם הבעלים פודים אותה מוסיפין חומש שהם עשר סלעים ועשר פונדיונים כדכתיב ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמשית כסף ערכך עליו וגו' נמצא שהוסיף רביע הקרן כדכתיב וחמישיתו יוסף עליו שיהא הוא וחומשו חמשה וכן אם פדתה אשתו או אחד מיורשיו מוסיפין חומש דכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו יגאל לרבות את האשה את לרבות את היורש ואינו נותן שנה בשנה אלא נותן הכל כאחד דכתיב וחשב לו הכהן את הכסף עד שיהא הכסף כולו כאחת. נשאר בינו ובין היובל שנה אינו יכול ליתן סלע ופונדיון דכתיב וחשב לו הכהן על פי השנים הנותרות דמשמע דאינה נפדית בגרעון כסף אלא קודם ליובל בשתי שנים או יותר. נשאר בינו ובין היובל שנה וחדשים אם רצה הגזבר לחשוב החדשים שנה ויתן ב' סלעים וב' פונדיוני' יתן לפי שאין מחשבין חדשים להקדש דכתיב וחשב לו הכהן על פי השנים הנותרות שנים אתה מחשב להקדש ואי אתה מחשב חדשים ליתן כנגדם אלא שנים בלבד ומנין שאם לא נשאר אלא שנה וחדשים כדאמרינן דאם רצה כהן לחשוב חדשים שנה כדי שיהיו שתי שנים שמותר דכתיב וחשב לו הכהן מ"מ.
ט׳
אין ראוי לאדם להקדיש שדהו בפחות משתי שנים דכתיב על פי השנים הנותרות ואין שנים פחות משתים ואם הקדישה אינה נפדית בגרעון כסף אלא אם רצה יתן חמשים שקל ואם לא רצה יוצאה לכהנים ביובל כמו שיתבאר.
י׳
הקדיש שדהו בשנת היובל עצמו אינה מקודשת וכהן ולוי שהקדישו בשנת היובל קדושה דכשם שגואלין לעולם כדכתיב גאולת עולם תהיה ללוים כך מקדישין לעולם ואפילו בשנת יובל עצמה כדאמרינן. המקדיש שדהו אחר היובל אינה נפדית עד שיגמר שנה שאחרי היובל אלא א"כ יתן חמשים שקל דאין מחשבין חדשים כדאמרינן.
י״ג
כשמודדין אין מודדין אלא הראוי לזריעה כדכתיב זרע שעורים דמשמע דבעינן ראוי לזריעה דמה שאינו ראוי לזריעה אינו נמדד עמו דאף על גב דכתיב חומר שעורי' לתך ותרקב נמי קדשי דכתיב שדה דהוה ליה למיכתב ואם מאחוזתו יקדיש איש לה' מה ת"ל שדה לומר שדה מכל מקום.
ט״ו
היו בה אילנות הקדישם דכל המקדיש בעין יפה הוא מקדיש אילנות לבד וקרקע לבד ולא שיפדה אילנות אגב קרקע אלא פודה אותן בשויין והקרקע בערכו הקצוב. שדה (יו)[ט]רשין פודה אותה בשוויה דערך הקצוב היינו בראוי לזרע כדכתיב זרע שעורים והאי לאו בת זריעה הוא וכן האילנות בשוויין. ג' אילנות תוך בית סאה ולא פירש הרי הקרקע והאילנות הוקדשו דקרקע שביניהם צריך להם אבל ג' אילנות ביותר מבית סאה אין קרקע שביניהם צריך להם ובפחות נמי לא הקדיש קרקע דאין זה סדר נטיעת אילנות ולא הקדיש אלא אילנות וכן זה אחר זה שאין קנין קרקע אלא לג' אילנות. הקדיש אילנות ואחר כך קרקע פודה אילנות בשויין והקרקע כפי מדתה.
י״ט
הקדיש שדה ולא נפדית והגיע היובל הכהנים נותנים את דמיה ותהיה אחוזה להם דכתיב ואם לא יגאל את השדה המקדישו ואם מכר את השדה גזבר לאיש אחר וגו' והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' [לא] שישוב להקדש בדק הבית אלא כשדה החרם הניתן לכהנים דכתיב כל חרם בישראל לך יהיה אף זה תתחלק לכהנים. ונתינת דמים גמרינן קדש קדש ממקדיש בית דכתיב כי יקדיש את ביתו קדש וכתיב נמי הכא קדש לה' מה בית לא תצא לעולם מיד הקדש בלא דמים כדכתיב והעריכו הכהן וגו' אף שדה אחוזה לא תצא מיד הקדש בלא דמים הילכך כי פריק לה אחר הרי דמים לבדק הבית הקדש וכי מטי יובל נפקא בחנם לכהנים שכבר נפדית מיד הקדש וכתיב ואם מכר גזבר את השדה לאיש אחר וגו' והיה בצאתו מיד הלוקחו מן הגזבר כדרך שאר שדות שיוצאות מיד לוקחיהן ביובל קדש לה' וגו' כשדה החרם לכהנים וגו' ולא ילפי' גזירה שוה דקדש קדש אלא היכא דלא נפדית לאחר דלא תצא מיד הקדש בחנם אבל כשנפדית מיד הקדש נפקא בחנם כדאמ' והיינו כשלא גאלה בעל מיד הקונה אלא שיצאה ביובל להקדש כדכתיב בצאתו ביובל אבל אם גאלה מיד הקונה חוזר לו לעולם. וכן אם גאלה הוא או בנו מן ההקדש חוזרת לאביו ביובל ולא להקדש דכתיב ואם מכר את השדה לאיש אחר ולא לבן שאם גאלה בנו אינה יוצאה לכהנים אלא לאביו או אינו אלא לאחר ולא לאח כשהוא אומר איש הרי אח אמור שיהא כאחר ותצא לכהנים הא מה אני מקיים אחר ולא לבן שבן קם תחת אביו ליעידה דאמה העבריה שאין צריך לקדשה בכסף אחר אלא באותו כסף שנתן בה אביו כשקנאה היא מקודשת לו ולעבד עברי דעובד את הבן כדאמ' התם הכא נמי מוקמינן בן במקום אב לשדה אחוזה דכי היכי דאין יוצאה מיד אביו לכהנים אם גאלו בנו נמי אין יוצאה להתחלק לכהנים ביובל כדאמ' מה שאין כן באח דאין קם ליעידה ולעבד עברי דאף על גב דקם ליבום אין יבום אלא במקום שאין בן הא יש בן אין יבום ואם כן בן עדיף מאח ולהכי אוקמי' ריבויא דאיש לאח ומיעוטא דאחר לבן כדאמ' ובת נמי כיון דלענין נחלה במקום בן כי אחר דמיא לא הויא כבן להא מילתא ואם היה המקדיש כהן או לוי גואל לעולם אפילו לאחר היובל דכתיב גאולת עולם תהיה ללוים.
כ״ב
אשה שהקדישה שדה אחוזתה וגאלה בעלה הוי ספק אי חוזר לאשה שכן בעלה יורשה כבן שיורש את אביו או דילמא דוקא בן שנוטל בראוי כבמוחזק כדאמרינן בדוכתיה הוא דהוי כאביו אבל לא בעל ולהכי המוציא מחברו עליו הראיה בין האשה בין הכהנים.
כ״ג
כהן שגאל שדה אחוזה שהקדיש ישראל לא יאמר הואיל ויוצאה לכהנים הרי היא תחת ידי ותהא שלי דאם בשל אחרים אני זוכה אלו גאלה ישראל היתה יוצאה מידו ואני זוכה בה עם שאר אחי בשל עצמי לא כל שכן שלא תצא כלל מתחת ידי תלמוד לומר לכהן תהיה אחוזתו ואיכא למידרש הכי אחוזתו של כהן שירש מאביו תהא שלו אבל זו אינה שלו הא כיצד יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים שבמשמר שפגע בו היובל דכתיב בשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו וגמר לכהן לכהן מגזל הגר דכתיב האשם המושב לה' לכהן ודרשינן לה' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר או אינו אלא לכל כהן שירצה כשהוא אומר מלבד איל הכיפורים אשר יכופר בו עליו הרי בכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר דהכי קאמר קרא שלכהן המכפר בו באיל הכיפורים יהא קרן וחומש אם כן רישיה דקרא נמי לכהן שבאותו משמר כדאמרינן וגמרינן לכהן לכהן כדאמ' וביובל שהיה ר"ה שלו בשבת דמשמר יוצא ומשמר נכנס תנתן למשמר היוצא שברשותו התחיל היובל אמש.
כ״ה
הקדיש אילנות אינם יוצאים ביובל לכהנים דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל וגו' לכהן וגו' ואין זה שדה אבל טרשים יוצאים לכהנים דכתיב והיה השדה והרי אלו שדה.
כ״ו
שדה מקנה שהקדישה וגאלה אחר או שהיא עדין ביד הקדש אינה יוצאה לכהנים ביובל אלא למי שמכרה למקדיש שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וקרקע זו לא היתה שלו אלא עד היובל ואם פודה אותה אפילו המקדיש אינו מוסיף חומש אלא בשוויה ופדיונה לבדק הבית כשאר ערכין ודמים ותהיה לבעלים הראשונים דכתיב ואם את שדה מקנתו אשר וגו' יקדיש לה' בשנת היובל וגו' לאשר לו אחוזת הארץ מירושת אבות שמכרה למקדיש וחומש לא כתיב אלא בשדה אחוזה לא בשדה המקנה.
כ״ז
הכרזת קרקע ששים יום נראה דהוי מדרבנן דהא דאמרינן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו כדילפינן מביום ההוא נראה דלא הוי אלא במטלטלין כדדייק קרא דכתיב ונתן ביום ההוא במידי דבר נתינה מיד ליד כמטלטלין הוא דבעינן ביום ההוא.
כ״ח
הלוקח שדה ממורישו והקדישה אפילו בחיי מורישו ואחר כך מת מורישו הרי זו כשדה אחוזה דכתיב ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצאת זו שהיא ראויה להיות שדה אחוזה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות ערכים וחרמין פרק ד׳

ב׳
ולא יקרב זריעתו ולא ירחק וכו'. נפקא ליה מברייתא דלוי (דף כ"ו) והוא כפירוש רש"י ז"ל והרב בעל כ"מ ז"ל כתב שהם פירושים חלוקים ונ"ל שהכל אחד:
ד׳
וכבר ביארנו בהל' שבת שהמקום שיש בשיעורו נ' אמה על נ' אמה. ט"ס הוא וצ"ל בריבועו נ' אמה על נ' אמה. וכתב רבינו ז"ל בהל' שבת פי"ו כמה היא בית סאה נ' אמה על נ' אמה נמצא בית סאתים מקום שיש בשעורו ה' אלפים אמה וכתב הרב המגיד ז"ל שם וכן הוא מספר הכאת מאה בחמשים ולפי זה חמשים על נ' הוא שנים אלפים וחמש מאות אמה שכך היא הכאת חמשים בחמשים נמצא לפי זה שלשים סאה שהם ל' פעמים שני אלפים וחמש מאות שהם ע"ה אלפים וזהו שכתב רבינו ז"ל נמצאת למד שהמקום שיש בריבועו ע"ה אלף וכו' כלומר כיון דבית סאה הם חמשים על נ' שהם שני אלפים וחמש מאות לפי חשבון זה עלה שלשים סאה המנין הזה:
ח׳
נשאר בינו ובין היובל שנה וחדשים וכו'. בברייתא (דף כ"ה) אמר מנין שאם אתה רוצה לעשות חדשים לשנה (עושה) ה"ד כגון דאקדשה בפלגא דארבעין ותמני ת"ל וחשב לו כו'. וכתב הר"א ז"ל בהשגות ב' פירושים בברייתא, הא' דמאי דקאמרה מנין שאם וכו' ר"ל אע"פ שאמרתי שאין מחשבין חדשים להקדש לא תימא לגריעותא דידיה דאם נשארו ה' חדשים מהשנה הוי כאילו נשלמה השנה וגורע מפדיונו השנה ההיא אלא אדרבה נעשה החדשים שנה לתועלת ההקדש ואותם החמשה חדשים שנשארו נחשוב כשנה ואין מגרע מפדיונו השנה ההיא וברייתא איירי באקדשה בפלגא דשנת מ"ז והוי ג' שנים ויתן ג' סלעים וג' פונדיונים ובגמ' דאמר ה"ד דאקדשה בשנת מ"ח אינם דברי הגמ' אלא טעות מפרש היה שפירש כן ודעתו של אותו מפרש היה לפרש כדעת הרמב"ם ז"ל אבל עיקר הפירוש אינו אלא כמ"ש. עוד כתב הר"א פירוש שני ויישב הגירסא ואמר שאע"פ שנאמר שהם דברי הגמרא אפשר לפרש פירוש שני שהוא לתועלת הקדש לומר דהוי כאילו חסרה השנה וצריך ליתן ב' שקלים וז"ש אפשר שכך ר"ל שאם רצה ההקדש לעשות חדשים משנת מ"ח כו' והוא כפירוש רש"י ז"ל. עוד הקשה בלשון הברייתא דתלה הדבר בגזבר ותירץ משום דהכתוב תלאו בכהן ודעת רבינו ז"ל לפרש שאם רצה הגזבר לחשוב בחדשים שנה ויתן שני שקלים הרשות בידו ולשון הגמ' נאות יותר לפירושו וכמו שהודה הר"א ז"ל עצמו אף על פי שהקשה לו מכח הסברא:
י׳
הקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה מקודשת וכו'. בר״פ אין מקדישין (ערכין דף כ"ד) מחלוקת רב ושמואל ואמרי' התם מתקיף לה רב יוסף בשלמא לענין מכירה דפליג שמואל עליה דרב דאיכא למימר ק״ו ומה מכורה כו' אלא הכא מי איכא למימר ק״ו והתנן כו' ותירצו שמואל כר״ש ס״ל דאמר נכנסין ולא נותנין והשתא איכא לאתמוהי על רבינו ז״ל דפסק לקמן בפ' זה כר״י דאמר נכנסין לתוכה ונותנין דמיה איך פסק כאן כשמואל שלכאו' הם דברים סותרים. וי״ל דהתם אמרינן בגמ' מ״ט דרב דאמר קרא ואם משנת היובל ושנת היובל בכלל כו' והקשו שם בתוס' מה שאלה הגמ' מ״ט דרב הא רב לית ליה ק״ו והעלו שם בשם מ״ו הרמ״ר דלרב בעינן תרתי דלא ליהוי ק״ו וגם דמקרא דמשנת היובל לישתמע שנת היובל בכלל ולשמואל הוצרך הק״ו לומר דאפי' רבי דאמר שנת היובל בכלל מודה משום ק״ו ותרוייהו אליבא דרב פליגי אבל לרבנן לא הוי בעי לשמואל ק״ו וא״כ אנן דקי״ל כרבנן דלא אמרינן ראשון וחמשים בכלל בלא ק״ו אינה קדושה דמשנת היובל משמע אחר היובל דלא הוצרך ק״ו אלא אליבא דרב:
י״ב
המקדיש שדהו אחר היובל וכו'. וא"ת כשהקשו בגמרא (דף כ"ד:) לרב ממתני' דאין גואלין לאחר היובל פחות משנה ותירצו מאי אחר יובל באמצע יובל אמאי לא תירצו אחר ממש ובכי האי גוונא דקאמר רבינו דאם אין שנה אחת אחריו לא יפדה בגרעון כסף. ותו קשיא כיון דהוא פסק כשמואל איך כתב לשון המשנה כרב שנראה שמפרשו כדברי רב אע"פ שאין זה כ"כ קושיא דבדין שמואל מודה לרב ורש"י ז"ל כתב שם וז"ל בשלמא לשמואל פחות משנה קאמר דקמ"ל מתני' דבשנת היובל עצמה אם הקדישה אין צריך ליגאל דלא קדשה ע"כ. ולכאורה נראה דלשמואל לא מפרשינן לה גאולה לאחר היובל בגירוע לפי שאין מחשבין דהיינו כתירוצא דרב וא"כ קשיא לפירושו ג"כ דלשמואל נמי אי מתני' למעוטי שנת היובל עצמה דאם הקדיש בה אינה מקודשת לימא מתני' אין גואלין אלא לאחר היובל כלומר דאם הקדישה ביובל אינה מקודשת מאי לאחר היובל פחות משנה דקאמר. ונראה לתרץ לכל ולומר דהך פירוש דפריש רבינו הוי לשמואל וגמ' הכי קא מקשי בשלמא לשמואל דקאמר בשנת היובל אינה קדושה שפיר קאמר אין גואלין לאחר היובל פחות משנה דאי ליכא שנה אחר היובל אין כאן גירוע אבל לרב דאמר דשנת היובל קדושה והוי שנת יובל מן המנין דאית ליה כר"י דאמר שנת נ' עולה לכאן ולכאן כדאמר לעיל מיניה א"כ אם הקדישה ביובל ועבר שנת היובל לבד הא איכא גירוע שנה דהוא שנת היובל עצמו א"נ יש לפרש ע"פ רש"י בשלמא לשמואל קמ"ל מתני' וכו' וה"ק אע"ג דלפי פירוש זה דאמרינן דמפרש שמואל דהיינו אין גואלין בגירוע אחר היובל פחות משנה לא אשמעינן מתניתין מידי שכבר קאמרה סיפא אין מחשבין מ"מ אמרינן דאתא לאפוקי יובל עצמו אבל לרב קשה אבל לעולם כ"ע מודו דאפילו לפי סברת המקשה פירוש מתני' לשמואל הוי אין גואלין בגירוע אחר היובל פחות משנה. ואפשר שזו היא כוונת רש"י ז"ל:
י״ד
(יג-יד) פחות מכאן נמדדין עמה. היו בה מקומות נמוכות וכו' מחשבין להם מה שראוי להם כו'. בפ"ז מהלכות אישות כתב דאם אינם מלאים מים נמדדין עמו משמע דמפרש כפי' הר"א שם במאי דמקשה גמ' (דף כ"ה) וליקדשו באנפי נפשייהו וכאן נראה דמפרש בענין אחר כמ"ש הרב בעל כ"מ ז"ל ושם בהלכות אישות הארכתי:
ט״ו
היתה מלאה אילנות וכו' הקדיש גם האילנות כו'. פי' בהא להשמיענו שהקדישן כדי שיפדה אותן בשויין ומש"ה תלי טעמא שכל המקדיש בעין יפה הוא מקדיש אבל אין לומר דהודיענו דלא תימא דלא הקדיש כלל האילנות דאי הכי איך תלי טעמא משום דכל המקדיש בעין יפה מקדיש אפי' מ"ד בגמ' בעין רעה מקדיש סובר שהקדיש האילנות ג"כ אלא שאומר שפודה אותן על גבי קרקע:
י״ז
היו האילנות ג' לבית סאה כו'. המגיה כתב שהוא ט"ס וצריך להיות ממטע י' לבית סאה אבל הרב בעל כ"מ ז"ל כתב שכך גרסתו בגמ'. ונ"ל ודאי כדברי הרב בעל כ"מ ויש סיוע לגירסא זו דהתוס' ז"ל בפ"ג דערכין (דף י"ד) הקשו ממאי דאמרינן גבי מוכר ג' אילנות בפרק הספינה דמח' ועד ט"ז אמה קנה תחתיהן ורבינו בפ' כ"ד מה' מכירה מד' ועד ט"ז ומשמע מהתם דכשהם פחות מד' מקרי רצופין אבל מד' ועד ט"ז מקרי מפוזרין ומי"ו ואילך מקרי מפוזרין יותר מדאי וכאן בהקדש משמע דטפי משמונה מקרי רצופין ולא קנה דמטע י' לבית סאה מגיע לכל אילן ואילן נ"ו אמות דהוי טפי טובא מח' וקאמר דפחות מכאן לא הקדיש קרקע ותירצו בזה דבמוכר לא בעינן פיזור כולי האי וחזרו והקשו א"כ ביותר ממטע י' לבית סאה קאמר הכא דהוו מפוזרין יותר מדאי ולא קנה ושם אמר עד ט"ז דלא הוו מפוזרין יותר מדאי ועד ט"ז הוי פיזור טפי ממטע י' לבית סאה וא"כ כיון דאמרת דבמוכר לא בעי פיזור כולי האי ובהקדש בעי פיזור יותר היכא דהוי ט"ז אמאי לגבי מוכר לא מקרו מפוזרין יותר מדאי ולגבי הקדש מקרו והוצרכו לידחק לתרץ זה. אבל לגירסת רבינו ז"ל אתי שפיר דלעולם במוכר לא בעינן פיזור כולי האי והא דאמר הכא דביותר מכן הוי פיזור טובא הוא היכא דהוו יותר ממטע ג' לבית סאה דהוי יותר פיזור מי"ו אמה דאיכא גבי מוכר דבית סאה נ' אמה על נ' אמה והוי בין זה לזה יותר מי"ו דג' פעמים ט"ז הוי מ"ח ועדיין נשארו ב' אמות למנין הנ' שהם מפוזרים נוסף על הנ"ו אמה ולכך קאמר דטפי מנ' הוי פיזור יותר מדאי דגבי מוכר נמי כל כה"ג מקרי פיזור טובא:
י״ח
הקדיש האילנות ואח"כ הקדיש הקרקע וכו'. האי בבא ודאי לא צריכא דכיון דהודיענו כשהקדיש הקרקע יחד עם האילנות שפודה את האילנות בשויין כל שכן כשהקדישן זה אחר זה דהא רבי שמעון דפליג היכא דהקדישן יחד דנפדין על גבי קרקע מודה היכא דהקדישן בזה אחר זה דפודה אותן בשויין אלא נקט לה רבינו ז"ל משום דאמרוה שם בברייתא בפ"ג דערכין:
כ״ב
האשה שהקדישה שדה אחוזתה כו'. הרב בעל כסף משנה פירש השגת הר"א ז"ל דהוא סבור דהבעיא הויא אם האשה מוחזקת בשדה על ידי הבעל או לא והוא הכריע כיצד ה"א דמוחזקת ותמה עליו דכיון דאסיק בתיקו איך רוצה לפסוק הלכה מסברא. ואני אומר במחילה מכבודו מעולם לא עלה על דעת הר"א ז"ל כן אלא הבעיא היא אי הבעל מקרי אחר משום דאינו יורש בראוי כבמוחזק או דילמא לא מקרי מכר לאיש אחר כיון דיורשה וכיון דאסיק בתיקו אית ליה להר"א דהוי ככל דין ספק קרקע דאוקי ארעא בחזקתיה והך קרקע ביד האשה היא כיון דהיא ביד הבעל והוא אוכל פירות וידו כידה הוי כאילו היא ביד האשה ואף על גב דאכילת פירות הוי מדרבנן מכל מקום חזקה הוי וכיון דהוא ביד הבעל הוי כאילו הוא ביד האשה ואוקי ארעא בחזקתה כדין כל ספק קרקע. זה נראה דעת הראב"ד אבל רבינו סובר דאף על גב דבכל ספק קרקע אמרינן אוקי ארעא בחזקת מאריה קמא שאני הכא שיצא בודאי מיד מאריה קמא שהיא האשה שכבר הקדישה ויד הבעל לא חשיב כיד האשה לענין זה לדעת רבינו ז"ל. אבל מכל מקום קשה קצת דטעמא דאמרינן בגמרא דלא מקרי אחר הבעל הוא משום דיורשה אם כן רבינו דפסק בפרק שנים עשר מהלכות אישות ובפרק ראשון מהלכות נחלות דירושת הבעל דרבנן אם כן כיון דמן התורה אינו יורשה ודאי דמקרי אחר ותחזור מן התורה לכהנים ואף על גב דרבנן תיקנו ירושה לבעל והפקיעוה מבנה שיהיה ראוי לירש דין תורה שאני ירושה דהוי ממון ויש להם כח להפקיע אבל לא חזרה לכהנים ביובל שהיא שמיטה דהויא מילתא דאיסורא ואולי אין כח בידיהם להפקיע ותחזור לכהנים ביובל והכי הול"ל לרבינו לפי שיטתו שפסק דירושת הבעל דרבנן. עוד איכא בעיא בגמרא שם בפרק ששי דבעי רמי בר חמא מרב חסדא הקדישה פחות משתי שנים לפני היובל מהו שתצא לכהנים ואמר ליה רב חסדא מאי דעתיך וכו' ומשמע דאית ליה לרב חסדא דיוצאה וכן כתב רבינו לעיל בריש פרק זה דהקדישה פחות משתי שנים לפני היובל תצא ביובל שכן כתב לפיכך אין ראוי לאדם להקדיש כו' ואם לא פדאה הרי זו יוצאת לכהנים ביובל כו':
כ״ד
כשתצא השדה לכהנים ביובל כו' ואם היה ר"ה של יובל בשבת וכו'. בפ' המקדיש שדהו בסופו (דף כ"ח:) אמרינן שדה היוצאה לכהנים ביובל נותנה למשמר שפגע בו יובל איבעיא להו פגע בו בשבת מאי א"ר חייא בר אמי משמיה דחולפנא נותנה למשמר היוצא אמר רב נחמן תניא נמצאת אתה אומר אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד כו' ואמר שם בשלמא שביעית בסופה דכתיב מקץ שבע שנים כו' אלא יובל בתחלתו ביוה"כ הוא דכתיב כו' ותירצו הא מני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא דאמר מר"ה הוא דחייל יובל ע"כ. ופירש"י ז"ל פגע בו יובל בשבת דמשמרות מתחלפות וחל יוה"כ בו ביום לאיזה יותן למשמר היוצא שברשותו התחיל היובל אמש וכו'. משמע מאותה סוגיא דלמ"ד מר"ה חייל יובל ומאותה שעה משמט קרקעות היכא שחל ר"ה בשבת ודאי שנותן למשמר היוצא דכיון דבתחילתו הוא משמט ובין השמשות של ערב ר"ה הוא משמט הוי כאילו נכנס ברשות משמר היוצא כדכתב רש"י שהרי ברשותו נכנס אמש אבל למ"ד דיום הכפורים של יובל הוא משמט אם כן צריך שיחול יום הכפורים בשבת כדי שנאמר שיתנו למשמר היוצא דבין השמשות שלו נכנס במשמר היוצא ולכך יתנו לו אבל ראש השנה של יובל כיון דאינו משמט לא איכפת לן מידי א"כ קשה לרבינו ז"ל שכתב בפרק י' מהלכות שמיטה ויובל שכיון שהגיע יוה"כ תקעו בית דין בשופר נפטרו עבדים לבתיהם וחזרו שדות לבעליהן א"כ כיון דביוה"כ תליא מילתא ולית ליה מר"ה חייל יובל היל"ל יוה"כ של יובל אם היה בשבת וכדכתב רש"י ודוחק לומר דר"ה של יובל קרייה ליוה"כ משום דבו הוא משמט. אבל מ"ש רבינו שם יובל משמט קרקע בתחלתו דמשמע דאית ליה דמר"ה חייל הא ודאי לא קשה דלא כתב רבינו בתחלתו אלא לאפוקי שביעית דמשמט בסופו וזה אינו משמט אלא יוה"כ של יובל ולא בסוף השנה ומאי דמוקי בגמרא מאי דקאמר יובל משמט בתחלתו כר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא דקאמר מר"ה חייל יובל היינו משום דקאמר הברייתא דיובל ושביעית משמטין כאחד דהיינו בר"ה של יובל ולכך קאמר דהוי כר' ישמעאל אבל לשון בתחלתו אפשר לומר דלא קאמר הכי אלא משום שלא הוי כשביעית כדכתיבנא ולהכי ליכא לאקשויי על רבינו שלא כתב אלא משמט בתחילתו לבד וקושיא ראשונה צ"ע:
נחלת הכלל · ToratEmet

אור שמח · הלכות ערכים וחרמין פרק ד׳

י׳
הקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה מקודשת. בסוגיא פלוגתא דרב ושמואל. ושם מ"ט דרב דאמר קרא ואם משנת היובל ושנת היובל בכלל, פירוש דאע"ג דרב לית ליה ק"ו דשמואל מ"מ אית ליה במוכר בשנת יובל דמכורה ויוצאה והיינו דיש לכל השנה כח היובל וכמו דמכור קודם יובל יוצא ביובל, כן המכורות בשנת יובל יוצאין ביובל, כן בהקדש צריך להיות כח שנת היובל. וכמו דאם הקדיש קודם, אבל יוצאין ביובל לר' שמעון לכהנים בלא דמים כן צריך להיות במקדיש בשנת יובל דתהא קדושה ויוצאה לכהנים ביובל ולר"י תהא יוצאה לכהנים היינו שנותנין הדמים ונכנסין אבל שתחזור לבעלים ע"י גאולה של חמשים סלעים שאין זה מכח היובל מנא ליה לרב ומפרש דקרא מיירי ביה דמשנת היובל היינו ביובל עצמו משתעי ופשוט. והנה לשמואל אליבא דר' שמעון דאינה קדושה כלל כיון שהמכורה כבר נפקעת מהקדש בכדי לכן אינה קדושה כלל אבל בכהנים ולוים שגואלין לעולם ואינו נפקע מההקדש לכהנים לכן מקדישין לעולם אף בשנת היובל כדאמר לקמן סוף פירקא, אבל לר' יהודה דסבר דכהנים נותנין דמיה א"כ בשנת יובל עצמה אם הקדישו כהנים אמאי נשתנה דינו בין ישראל שהקדיש דאם ישראל הקדיש אינו קדוש ואם כהן הקדיש דקדוש ואמאי, וכן פסק רבינו ז"ל וצריך מובן: ונראה דאם מקדיש ביובל הלא צריך להיות כח היובל בההקדש וכמו במכר וא"כ צריך להיות קדושה ותצא לכהנים בנתינת דמי השדה ושוב אינה יוצאה מידי הכהנים לעולם, נמצא דכי יקדיש ביובל הרי הוא כמוכר לצמיתות לכהנים וכבר שללה התורה הכח מהבעלים למכור שדה לצמיתות ואע"ג שע"י הקדש יתכן שתצא ביובל לכהנים היינו לא בשעת ההקדש שלאחר ההקדש הלא בידו לגאול השדה או ביד בנו רק שאם לא גאלה אז תצא ביובל לכהנים והוא ענין דתיי אבל לא שתיכף כשמקדיש תצא מרשותו ולא יהא בידו לגואלה מיד ההקדש, אבל כהנים ולוים שגואלין לעולם שפיר מקדישין ביובל וזה טעם נכון. ולכן לשמואל דלא איירי קרא במקדיש ביובל מסתברא לומר דביובל אינה קדושה כלל דכיון דאין בידו למוכרה לצמיתות, וזה יתכן אם נאמר דאין יכולת בידו למוכרה באיזה אופן שיהי' לכן מסתברא דגם ע"י הקדש לא יכול להוציא אותה לצמיתות היינו שתצא מיד לכהנים ויהיו נותנין דמיה והבעלים לא יכול לגואלה ולכן אינה קדושה כלל שאם נאמר שקדושה והבעלים יגאלנה מיד הקדש ולא תצא לכהנים א"כ אין לשדה זו דין יובל הוא דין המקודשת קודם יובל, וזה לא יתכן לומר בלא גזירת הכתוב דנאמר דמשנת היובל הוא שנת היובל עצמו וכמו דפרישית לרב, אבל לר' מאיר דאמר דמתנה אינה חוזרת ביובל ולדידיה ביד הבעלים למסור אותה לצמיתות ע"י מתנה א"כ לא קפיד רחמנא רק על מכר, לא יפלא לאמר דכח הקדש יש לשדה שהקדישה ביובל שקדושה ויוצאת לכהנים והוי כמוציא מרשותו לעולם שתיכף מוציאה לכהנים והן נכנסין ונותנין דמיה, וזה בודאי דהקדש עדיפא ממתנה וביד הבעלים להוציאה מרשותו במתנה כן רשותו להוציאה ע"י הקדש, נמצא דפלפול רב יוסף לעיל לשמואל אף דלא מיירי קרא במקדיש ביובל מ"מ פריך דהוי לן לאמר דכח יובל יש בהקדש ותצא לכהנים ע"י נתינת דמיה היינו לר' מאיר דסבר דמתנה אינה כמכר ודוק: אמנם לא דמי דמתנה לר"מ הגם דאינה יוצאה ביובל אבל מ"מ מסתברא דדין גאולה יש לו ויכול לגאול מיד המקבל מתנה בעל כרחו, דאל"כ בכהנים דכתיב אחוזת עולם תהיה להם אטו לא יוכלו לתת שדותיהם במתנה משום דלא יוכלו לגאול וכמו שהקשו תוספות כיו"ב גבי בתי חומה (דף ל"א ע"ב) ד"ה דאי ר"מ, ואדרבא דאף בתוך שני שנים שלאחר יובל מצי לגאול אף שלא שהתה ביד מקבל מתנה שני שנים דקרא דתקנה שני תבואות ימכר דוקא במכר לר"מ. ולא דמי להקדש דתיכף תהא יוצאה לכהנים ביובל ולית בה דין גאולה כלל וזה אין בידו, ויש להאריך לפ"ז אטו דין חלק בכורה דיליף בבכורות דאינה חוזרת ביובל משום דמתנה קריא רחמנא אטו דין גאולה יש לה. ובחידושי כתבתי דגם לר' מאיר יליף מהיקשא דפי שנים ואכ"מ להאריך ודוק בכ"ז:
ט״ו
ראה בהשגות. ומשום זה אין לדחות דברי ר"ה, דהא דפריך ולקדוש ולפרוק כו' פירושו אע"ג דלעיל סבר רב הונא דפודה האילנות בשוין משום דמקדיש בעין יפה מקדיש והקדיש כל חד באנפי נפשה, היינו משום דארעא מיחשב באנפי נפשיה וגם האילנות מיחשב בפ"ע, רק הואיל וכל הקרקע צריך ליניקת האילנות [או משום דבהדייהו מיקרי שדה אילנות] חשבינן לדבר חדא גבי מכר והקדש אבל מ"מ יש חשיבות בכל דבר בפני עצמו שפיר שייך זה עין יפה דהקדש כל חד באנפי נפשה משא"כ הכא שאין הקרקע מכור לנטוע ולשום דבר כדברי התוס' ב"ב (דף ל"ז) רק שלא יחפור תחת האילן, נמצא דעל הקרקע שכנגד האילן אין שום חשיבות מכירה אם לא משום האילן נמצא דלא שייך גבי זה עין יפה שמקדיש כל חד באנפי נפשה וזה פשוט:
כ״ד
ואם היה ראש השנה כו'. נ"ב כן הוא בתוספתא סוף מנחות לאנשי משמר שברה"ש שהיובל כו' ועיין משל"מ:
כ״ו
במשל"מ הדבר צריך אצלי תלמוד: נ"ב לשון הסמ"ג עשין קל"א, ורש"י בפירוש חומש פירש כו' ולא דקדק שזהו לר' אליעזר אבל חכמים חולקין עליו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות ערכים וחרמין פרק ד׳

ב׳
ואין שנת היובל מן המנין. זה פשוט וכן פירש"י רפ"ו דערכין דכתיב משנת היובל ולא שנת היובל בכלל יע"ש:
ה׳
וכן אם פדתה אשתו של מקדיש וכו'. וכן כתב בפ"ה דין ג' ואם פדה אותן המקדיש או אשתו או יורשיו מוסיף חומש וכן כתב בפ"ה דין ב' ואחד המקדיש עצמו או אשתו או היורש מוסיפים חומש כמו שביארנו. ודע שכל החלוקות הללו שנויות בת"כ והנה גבי שדה אחוזה כתיב ואם גאל יגאל את השדה ודרשינן בת"כ ואם גאל יגאל לרבות את האשה ואם גאל יגאל לרבות את היורש והני תרי דדריש חד הוא מוא"ו הנוספת במלת ואם וחד מכפל הגאולות וכמ"ש הרב בעל קרבן אהרן וכי האי גוונא אמרינן בריש תמורה גבי ואם המר ימיר דר"מ דריש לאתויי אשה ויורש ואמרינן דחד דרש מהכפל וחד דרש מוא"ו הנוספת בואם וכדאיתא התם ודרשא זו היא מ"ש רבינו בפ"ד דמיירי במקדיש שדה אחוזה וגבי מקדיש ביתו כתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו ודרשינן בת"כ ואם המקדיש יגאל לרבות את האשה ואם המקדיש יגאל לרבות את היורש והתם נמי איכא תרי רבויי וי"ו נוספת ומלת המקדיש דהל"ל ואם יגאל ודרשא זו היא מ"ש רבינו בפ"ה דמיירי במקדיש ביתו וגבי מקדיש שאר הדברים כתיב ואם גאל יגאלנה ודרשינן בת"כ ואם גאל יגאלנה לרבות את האשה ואם גאל יגאלנה לרבות את היורש ודרשה זו היא מ"ש רבינו בפ"ז דשם מיירי בכלל ההקדשות ומרן בפ"ד לא רמז לנו מקום דין זה ובפ"ה כתב דבריש זבחים אמרו דגבי מעשר כתיב ואם גאל יגאל לרבות את היורש ע"כ. ומ"מ אף כפי דברי מרן דרבינו למד ממעשר להקדש עדיין לא תקן אשה מנין גם בפ"ז לא כתב שם מרן כלל והאמת הוא מה שכתבנו. ודע דמאי דאמרינן לרבות את היורש אין הכוונה בחיי המקדיש וכההיא דאמרינן בפ"ו דערכין (דף נ"ה) גאלה בנו יוצאה לאביו ביובל אלמא דבנו כאיהו חשיב וכן פסק רבינו בפ"ד דין כ' הכא לא שייך כלל חדא דהתם בנו דוקא ולא שום יורש אחר ואפי' בת והכא אחד מיורשיו קאמר ועוד דגבי מעשר שני נמי כתיב ואם גאל יגאל ודרשינן לרבות היורש והתם מיירי בלאחר מיתה וכמו שכתב רבינו בריש פ"ה מה' מע"ש והכי מוכח סוגית ההלכה פ"ק דזבחים (דף ו') ומשנה ערוכה שנינו בפ"ה דמעשר שני מ"ד מערימין על מעשר שני כיצד אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים כו' אלמא דבנו ובתו אינם מוסיפים חומש א"כ גבי הקדש מאי דאמרינן לרבות היורש הוא לאחר שמת המקדיש דס"ד דלא חייב הכתוב חומש אלא במקדיש עצמו ולא במי שבא לו בירושה קמ"ל דמוסיף חומש ואשה דמרבינן הוא משום דחשיבא כגופו והוה ליה כאילו הוא פדה וצריך ליתן חומש. וא"ת מנא לן דכי רבי קרא לאשה גבי חומש הוא בפודה הקדש של בעלה אימא דקרא לא אתא אלא לרבות פודה הקדש שלה דמוסיפה חומש וכי הא פשיטא ולמה לי קרא הא גבי תמורה אמרינן דאיצטריך קרא ואם המר ימיר לרבות האשה והתם מיירי בקרבן שהקדישה היא, הא לא קשיא כלל משום דהתם איצטריך למלקות דסד"א כי כתיב איש ואשה כי יעשו מכל חטאת האדם הני מילי עונש דבין יחיד בין דציבור אבל תמורה לא ומש"ה איצטריך לרבות אשה גבי תמורה וכדאיתא בריש פ"ק דתמורה אבל הכא ע"כ כי אתא קרא הוא לרבות בפודה הקדש של בעלה דמוסיפה חומש:
כ״ד
כשתצא השדה לכהנים ביובל וכו'. הנה דברי רבינו הללו הם גמרא ערוכה בפ"ח דערכין (דף כ"ח) שדה היוצא לכהנים ביובל נותנה למשמר שפגע בו יובל איבעיא להו פגע בו בשבת מאי אמר רב חייא בר אמי משמיה דחולפנא נותנה למשמר היוצא ע"כ. וראיתי לרש"י שכתב פגע בו יובל בשבת דמשמרות מתחלפות וחל יוה"כ בו ביום לאיזו יתן ע"כ. והנה מה שתלה הדבר ביוה"כ הוא משום דס"ל דלית הלכתא כר' ישמעאל דאמר מראש השנה הוא דחייל יובל אלא כרבנן דפליגי עליה וס"ל דמיום הכפורים חייל יובל וכדכתיב ביום הכפורים תעבירו שופר א"כ אף שנאמר דרש"י נמי ס"ל דהלכתא כר' ישמעאל מ"מ כיון שהנראה מסוגיא הוא דסתמא דתלמודא הוה ס"ל דיובל מתחיל מיום הכפורים שהרי הקשו על הברייתא דקתני אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד דיובל בתחלתו ביוה"כ הוא משום הכי פירש רש"י לבעיא דפגע בו יובל כפי הס"ד אבל לעולם דלפי המסקנא דר' ישמעאל אית ליה דיובל מראש השנה מתחיל הכל תלוי במשמר שפגע בו ר"ה של יובל. וראיתי להרב בעל לח"מ שאחר שהביא כל הסוגיא ודברי רש"י כתב משמע מסוגיא זו דלמ"ד מר"ה חל יובל ומאותה שעה משמט קרקעות וכו' (עיין בלח"מ בד"ה כשתצא). והנה הנראה מדבריו הוא דס"ל דמ"ש רבינו בפ"י מה' שמיטה דין י"ד מראש השנה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהן ולא השדות חוזרות לבעליהן אלא עבדים אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם כיון שהגיע יוה"כ תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן ע"כ, שכל זה הוא אליבא דמאן דפליג עליה דר' ישמעאל וס"ל דיובל מר"ה חייל אלא שאעפ"כ מר"ה לא היו העבדים משתעבדים לאדוניהם אבל לר' ישמעאל מר"ה היו העבדים נפטרין לבתיהן והשדות חוזרות לבעליהן וכפי הנחה זו הקשה מה שהקשה ונדחק במ"ש רבינו דיובל משמט בתחלתו דלאו דוקא אלא לאפוקי שביעית שאינו משמט כי אם בסופו אבל לעולם דיובל לא חייל כי אם מיוה"כ. ואחרי בקשת המחילה הראויה איננו כאשר חשב אלא דרבינו פסק כר' ישמעאל דיובל מתחיל מר"ה ולר' ישמעאל אף דיובל חייל מר"ה אין העבדים נפטרים לבתיהן ולא השדות חוזרות לבעליהן עד שיגיע יוה"כ ודבר זה הוא מבואר בפ"ק דר"ה (דף ה') שהקשו עלה דמתני' דקתני באחד בתשרי ר"ה ליובלות יובלות באחד בתשרי הוא יובלות בעשרה הוא ותירצו הא מני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא דתניא וקדשתם את שנת החמשים שנה מה ת"ל לפי שנאמר ביוה"כ יכול לא תהא מתקדשת אלא מיוה"כ ואילך ת"ל וקדשתם את שנת החמשים מלמד שמתקדשת והולכת מתחלתה מכאן אמר ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא מר"ה עד יוה"כ לא היו נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהן אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן כיון שהגיע יוה"כ תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן ע"כ. הרי לך הדבר מבואר כמו שכתבנו דלר' ישמעאל אף שהיובל חייל מר"ה דהא מתני' דבאחד בתשרי מוקמינן כר' ישמעאל וכן ברייתא דקתני שביעית ויובל משמטין כאחד מוקמינן לה בערכין כר' ישמעאל ואפ"ה אית ליה דלא היו העבדים נפטרין לבתיהן ולא השדות חוזרות לבעליהן עד שיתקעו בשופר ביוה"כ משום דגזירת הכתוב היא דכתיב תעבירו שופר והדר וקראתם דרור וכמו שפירש רש"י בר"ה ולרבנן דפליגי עליה דר' ישמעאל ס"ל דיובל לא חייל עד יוה"כ ועד יוה"כ היו האדונים משתעבדים בעבדיהם וכמו שמתבאר מאותה סוגיא דר"ה שכתבנו שהקשו ורבנן שנים אתה מקדש וכו'. והשתא מתיישבים שפיר כל דברי רבינו דאיהו פסק כרבי ישמעאל משום דסתמא דמתני' דר"ה דקתני באחד בתשרי ר"ה ליובלות אתיא כר' ישמעאל וכן הברייתא שהביאו בערכין דקתני שהשמטה והיובל משמטין כאחד אתיא כר' ישמעאל וכדאוקמוה התם ומ"ש דהיובל משמט בתחלתו הוא כפשוטו דהיינו מר"ה וכדקאמר ר' ישמעאל ואפ"ה לא היו עבדים נפטרין לבתיהן עד יוה"כ משום דכתיב תעבירו שופר והדר וקראתם דרור וכן מה שפסק גבי שדה תנתן למשמר דהיינו למשמר שפגע בו ר"ה של יובל הוא משום דפסק כר' ישמעאל דיובל חייל מר"ה ואע"ג דלא היו העבדים נפטרים ולא השדות חוזרות אלא ביוה"כ שאני התם דקרא אמר תעבירו שופר וגו' וקראתם דרור וגו' ושבתם איש אל אחוזתו הרי דתלה הכתוב דרור העבדים וחזרת השדות לבעליהן בשופר אבל הכא גבי מקדיש שדהו דרחמנא אמר והיה השדה בצאתו ביובל לכהן תהיה אחוזתו הרי דהכתוב לא תלאו כי אם ביובל וכיון דיובל חייל מר"ה מש"ה המשמר שחל בו ר"ה של יובל זכה בשדה. הן אמת שאם לא היו דברי רבינו הללו היה אפשר דאף לר' ישמעאל הכל תלוי במשמר שפגע בו יוה"כ של יובל דכיון שאין השדות חוזרות לבעלים כי אם ביוה"כ והכתוב עשה לכהנים גבי מקדיש שדהו הבעלים ויזכו הם בשדה וא"כ בזמן שהבעלים זוכים בשדה דהיינו ביוה"כ גם הכהנים זוכין בשדה דהיינו ביוה"כ והוו אתו שפיר דברי רש"י שתלה הדבר במשמר של יוה"כ דיובל דס"ל דלכ"ע הדבר תלוי במשמר שחל בו יוה"כ של יובל שאז השדות חוזרות לבעליהן אך מאחר שרבינו כתב בפירוש שהדבר תלוי במשמר שחל בו ר"ה של יובל אף אנו נאמר דרש"י ג"כ ס"ל הכי דלר' ישמעאל הדבר תלוי במשמר שחל בו ראש השנה של יובל וכסברת רבינו ולא נרבה מחלוקת ומה שפירש רש"י דחל יום הכפורים של יובל בשבת הוא אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' ישמעאל ומאי דנקט למילתיה אליבא דרבנן הוא מהטעמים שכתבנו לעיל והסמ"ג כתב כדברי רבינו יע"ש. וראיתי להרא"ם בפרשת בחקותי ד"ה קדש שכתב שמתחלקת לכהנים שבאותו משמר שיוה"כ של יובל פוגע בו ע"כ. ולא ידעתי מי הכניסו לרב לומר שהדבר תלוי ביוה"כ הפך מ"ש רבינו ואף שרש"י כתב כן בפירוש ההלכה כבר כתבנו לעיל דאף רש"י לא אמרה כי אם אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' ישמעאל אבל אליבא דר' ישמעאל הדבר תלוי בר"ה וכסברת רבינו. וכי תימא דהרב ס"ל דמדתלה רש"י הדבר ביוה"כ אלמא דס"ל דהלכתא כרבנן ומש"ה תלה הדבר ביוה"כ וכמו שצדדנו צד זה לעיל, זה אינו שהרי מדברי רש"י בפ' בהר סיני מוכח דס"ל כר' ישמעאל שהרי כתב וקדשתם בכניסתה מקדשים אותה בב"ד כו' ומדכתב בכניסתה משמע דהיינו מאחד בתשרי וזהו אליבא דר' ישמעאל דאית ליה דמאחד בתשרי היו מקדשין וכן כתב שם הרא"ם שדברי רש"י הללו הם כר' ישמעאל ועוד כתב רש"י שם יובל היא שנת החמשים שנה מה ת"ל לפי שנאמר וקדשתם כו' והרואה סוגיית הגמרא בראש השנה יראה איך דברים אלו אינם כי אם אליבא דר' ישמעאל דאית ליה דאף דכתיב בעשור לחדש תעבירו מ"מ השנה מתקדשת מתחלתה מש"ה איצטריך קרא למעט דלא נימא שתהא מושכת והולכת עד יום הכפורים משנת נ"א אבל לרבנן לא איצטריך קרא לזה וא"כ כיון שהוכחנו מדברי רש"י הללו דאית ליה דהלכתא כר' ישמעאל א"כ ע"כ לומר דמה שתלה רש"י הדבר ביוה"כ הוא משום דסתמא דתלמודא הוה ס"ל דלכ"ע היובל אינו מתחיל כי אם מיוה"כ וכמו שכתבנו לעיל אבל לעולם דלפי האמת דקי"ל כרבי ישמעאל הדבר תלוי בראש השנה וכדעת רבינו ולפי זה יש לתמוה על רבינו שתלה הדבר ביוה"כ. והנראה אצלי הוא דס"ל להרא"ם החלוקה האחרת שכתבנו דאף לר' ישמעאל הכל תלוי במשמר שפגע בו יוה"כ של יובל כיון שאין השדות חוזרות לבעליהן כי אם ביוה"כ והכתוב עשה לכהנים במקדיש שדהו כבעלים ובזמן שהבעלים זוכים בשדה דהיינו ביוה"כ באותו זמן ג"כ זוכים הכהנים והכריחו לזה מדתלה רש"י הדבר במשמר שפגע בו יוה"כ של יובל וכבר כתבנו שאין מכאן הכרח לדבר זה ומה גם לאפושי פלוגתא בין רבינו ורש"י. ודע דבגמרא עלה דההיא דאיבעיא להו פגע בו בשבת מאי אמרינן אמר רב נחמן בר יצחק תניא נמצאת אתה אומר אחד יובל ואחד שביעית משמטים כאחד כו' ופי' רש"י תניא נמי הכי דבתר התחלה אזלינן ע"כ. ויש לדקדק דמה ראיה הביא מברייתא זו דאית להו דיובל מתחיל מר"ה מקרא דוקדשתם למה שנסתפקו היכא דחל יובל בשבת אם יזכה המשמר הנכנס ונראה דכוונת הסוגיא היא דהא ברייתא זו דקאמרה דיובל ושביעית משמטים כאחד ר' ישמעאל היא וכדאוקמוה בגמרא ור' ישמעאל אף דאית ליה דיובל מתחיל מר"ה מ"מ אית ליה דאינה נגמרת ההשמטה עד יוה"כ וכמו שכתבנו לעיל ועל זה הוקשה לו לרב נחמן דהיכי קתני דשביעית ויובל משמטין כאחד והלא שביעית בין השמשות של ערב שנת היובל משמטת המלוה אבל היובל אינו משמט לגמרי העבדים והקרקעות עד יוה"כ אלא ודאי דטעמא דברייתא הוא דכיון דמתחיל מר"ה שפיר קרינן ביה משמטין כאחד משום דבתר התחלה אזלינן והיובל מתחיל מר"ה והכא נמי בבעיין היכא דחל יובל בשבת דמשמר אחד מתחיל לעבוד ומשמר אחד גומר עבודת היום אזלינן בתר התחלה וזוכה משמר היוצא שברשותו התחיל היובל אמש ואע"ג דברייתא זו אתיא כר' ישמעאל מ"מ שמעינן מיניה דלרבנן אף שאין היובל מתחיל כי אם מיוה"כ מ"מ כיון שהיובל מתחיל מליל יוה"כ זכה המשמר היוצא אם חל יוה"כ של יובל בשבת משום דברשותו התחיל היובל דבתר התחלה אזלינן דהא בהאי מלתא דתני בברייתא דבתר התחלה אזלינן לא נחלק בו אדם ומה שנחלקו רבנן הוא משום דס"ל דאפי' התחלה ליכא מר"ה ואינו מתחיל היובל כי אם מיוה"כ ומכאן מודעה רבא למה שכתבנו דלר' ישמעאל זוכה המשמר שחל בו ר"ה של יובל דהא לדידיה בתר התחלה אזלינן וכי היכי דלמדנו מדבריו דזוכה משמר היוצא משום דברשותו התחיל היובל הכי נמי יש ללמוד מדבריו דזוכה המשמר שחל בו ר"ה של יובל משום דברשותו התחיל היובל. ודע שכפי מה שעלה בדעת הרב בעל לחם משנה דלר' ישמעאל דאמר דמר"ה חייל יובל היינו דמאותה שעה חוזרות השדות לבעליהן ועבדים נפטרו לבתיהן לא יכולתי ליישב סייעתא זו שמביא רנב"י מברייתא זו לומר שנותן למשמר היוצא. עוד אפשר לפרש דברים כפשטן דצדדי הבעיא היא היכא דפגע היובל בשבת אם נאמר דנהי דיובל אינו כשמיטה דמשמט בסופו מ"מ אינו משמט אלא בסוף אותו היום ועל זה הביא ראיה דמיד שהתחיל ר"ה חל היובל וה"ה למ"ד דביוה"כ תלוי היובל דמיד בין השמשות של יום הכפורים חל היובל ומש"ה נותן למשמר היוצא דברשותו חל היובל. ומ"מ אני מתקשה בדעת הרא"ם שכתבנו לעיל דס"ל דלדעת רש"י אף דלר' ישמעאל אין הדבר תלוי כי אם במשמר שחל יוה"כ של יובל דלא ימנע אי אזלינן בתר התחלת היובל מאיזה זמן שהתחיל א"כ מר"ה חייל יובל וינתן למשמר שפגע בו ר"ה של יובל ואם טעמו הוא משום דכיון דעדיין הדבר תלוי עד יוה"כ מש"ה אינו נותן כי אם למשמר שפגע בו יוה"כ של יובל היכי קאמר רש"י דינתן למשמר היוצא משום דברשותו התחיל היובל אמש דנהי שהתחיל אמש מ"מ אינו נגמר עד שיתקעו בשופר בעצומו של יום דודאי לא היו תוקעים בלילה כי אם ביום דומיא דתקיעת ראש השנה וכך הוא לר' ישמעאל ליל יוה"כ כמו ר"ה דבכולה היובל חל בהם אבל לא נגמר עד שיבא היום ויתקעו בשופר אבל לפי מה שכתבנו ניחא דלכ"ע אזלינן בתר התחלת הדבר ולר' ישמעאל זוכה בו המשמר שחל בר"ה של יובל משום דמר"ה התחיל היובל ואם חל בשבת זוכה משמר היוצא משום דבין השמשות של ר"ה התחיל היובל וברשות משמר היוצא התחיל היובל ומה שאינו נותן למשמר שחל בו ר"ה הוא משום דלרבנן אינו מתחיל היובל מר"ה כי אם מיוה"כ וכמו שכתבנו. וקושיא זו שהקשינו להרא"ם שייכא ג"כ להרב לח"מ דסבר דלמ"ד דהיובל מתחיל מר"ה ונגמר ביוה"כ שינתן למשמר של יוה"כ דא"כ היכא דחל בשבת אמאי קאמר דינתן למשמר היוצא משום דמאמש התחיל היובל דנהי דהתחיל מ"מ הרי עדיין לא נגמר עד שיתקעו ביוה"כ. ודע שראיתי בירוש' בסוף מס' סוכה והובא ג"כ שם בפ"ד דתעניות הלכה ב' המה יסד דויד ושמואל הרואה באמונתם אומנות גדולה היתה שם שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו ע"כ. ולא ידעתי כוונת הדברים וגם לא ראיתי לרבינו שהביא זה הירושלמי:
כ״ו
כיצד דין מקדיש שדה מקנתו כו'. כתב רש"י בפי' החומש פרשת בחקותי וז"ל ואם את שדה מקנתו חילוק יש בין שדה מקנה לשדה אחוזה ששדה מקנה לא תתחלק לכהנים ביובל לפי שאינו יכול להקדישה אלא עד היובל שהרי ביובל היתה עתידה לצאת מידו ולשוב לבעלים לפיכך אם בא לגאלה יגאל בדמים הללו הקצובים לשדה אחוזה ואם לא יגאל וימכרנה גזבר לאחר או אם יגאל הוא בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו אותו שהקדישה ע"כ. והנה מ"ש יגאל בדמים הללו הקצובים לשדה אחוזה לא ידעתי היכא רמיזא דדמים הקצובים בתורה לא נאמרו אלא בשדה אחוזה אבל שדה מקנה פודין אותה בשוייה כמה שוה עד היובל וכ"כ ריש פ"ד מערכין דין כ"ו כיצד דין מקדיש שדה מקנתו שמין אותה בדמיה כו'. הן אמת שרבינו כתב לעיל בדין י"ט המקדיש שדה אחוזתו והגיע היובל ולא נפדית אלא הרי היא תחת יד הקדש הכהנים נותנים את דמיה כו' וכתב שם מרן ומצאתי כתוב דמיה הכתוב בתורה נ' סלעים ע"כ (ומ"ש בספרים שלשה הוא ט"ס שנתחלף לו בין נו"ן לגימ"ל) הרי שכתב דמיה ופירושו הוא דמיה הקצובין בתורה ואם כן הכא נמי דכתב רבינו בדמיה הכוונה היא בדמיה הקצובין לה בתורה ונראה דהא ליתא לפי שכתב שמין אותה כו' ושומא לא שייך בדבר קצוב ועוד שכתב אחר כך בדין כ"ז וז"ל כל שדה ששמין אותה להקדש למכור אותה בדמיה מכריזין עליה ששים יום כו' ואי אמרת דגם שדה מקנה יש לו דמים קצובים בתורה א"כ דין זה דהכרזה דששים יום לא שייך בפ' זה כלל דמלתא דפשיטא היא דהכרזה לא שייך במלתא דדמיו קצובים בתורה אלא ודאי דרבינו אדסמיך ליה קאי דהיינו אשדה מקנה ועלה קאי דיני הכרזה גם בההיא שכתב מרן מצאתי כתוב אף שרש"י פירש כן בפירוש בסוגית הגמרא דאמרינן דר' יהודה גמר קדש קדש ממקדיש בית וכן פירש רבינו עובדיה במתני' מ"מ נראה לי דסתמיות דברי רבינו היא דס"ל דכהנים פודים בשויונה ונראה דאין כאן הכרזה שאפי' אם בא אחר להוסיף בדמים אין שומעין לו אלא שמים אותה כמה היא שוה ונותנים דמיה ותהיה אחוזה להם לפי שקצבה זו שנתנה תורה דחמשים שקל אינו אלא בפודה קודם היובל אבל כל שבא היובל ולא נפדה בטלה קצבת התורה ולא אזלינן אלא בתר שוייה ולא ידעתי כפי סברת רש"י הגע עצמך שקרקע זה אינו שוה דמים הקצובים לו מן התורה הנאמר שהארץ לעולם תהיה עומדת ברשות ההקדש הא ודאי לא יתכן אלא ודאי דכיון שעבר יובל ולא נפדה שמין אותו ונותנים הכהנים דמיו ותהיה אחוזה להם ולסברת רש"י יש לדקדק שכתב שהכהנים נותנים חמשים שקל לפי שדבר פשוט הוא שחמשים שקל הוא דוקא בהקדיש אחר היובל מיד וגאלה מיד צריך שיתן חמשים שקל אבל כל שנגאלה אחר שנים רואין כמה שנים יש משעת הפדיון עד שיבוא היובל ולפי ערכם יתן והנה הכא שלא נגאל נהי דלא מצינן למימר דניזיל בתר פדיון שהרי בזה לא היה פדיון אבל ניזיל בתר שעת ההקדש ואפשר דלעולם אזלינן בתר שעת ההקדש ומה שפירש חמשים שקל מלתא פסיקתא קאמר דהיינו היכא דהקדיש תיכף אחר היובל דהא קרא בהכי מיירי אבל לעולם דאם היה ההקדש י' שנים אחר היובל דנותן לפי הערך של ארבעים שנה שהרי אחר שיהיה גואל לפי ערך זה היה נותן ולמה יגרע כחו של כהן. ומיהו נ"ל דלדעת רש"י לעולם הכהנים נותנים חמשים שקלים דדוקא בפודה קודם היובל דחוזר לכהנים ביובל נתנה תורה קצבה לשנים שיש עד היובל אבל הכהנים שהיא אחוזה להם לעולם נותנים קצבה שלמה של נ' שקלים ואע"פ שגם הבעלים כשפודים אינם נותנים אלא לפי חשבון השנים אע"פ שאינה יוצאה מתחת ידיהם מ"מ התורה לא חלקה בפדיון בין בעלים ובין אחרים אבל כהנים כשפודים שאין רשות לאחרים בה ונשארה להם לאחוזה צריכים ליתן קצבה שלמה דהיינו נ' שקלים ומ"מ כבר כתבתי דלדעתי סברת רבינו היא דכהנים פודין אותה בשוייה. והנה נחזור לענינינו דסברת רש"י הלזו שכתב גבי שדה מקנה דגואל לפי דמים הקצובים בשדה אחוזה לא ידעתי היכא רמיזא וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד: ודע שמדברי רש"י הללו היה נראה דלעולם שדה מקנה אינה חוזרת לבעלים הראשונים אלא היכא דנפדית או שמכרה הגזבר לאחר או שגאלה המקדיש אבל אם לא יצאת מתחת יד הקדש אינה יוצאה לבעלים הראשונים ואפשר שהטעם הוא משום דאין הקדש יוצא מידי פדיון אך קשה דכיון דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כי נמי לא יצאה מיד הגזבר אמאי לא תחזור לבעלים הראשונים ורבינו כתב בפירוש ואפילו שלא נפדית והרי היא יוצאה מיד ההקדש ה"ז חוזרת למוכר. וראיתי להתוספות בספ"ו דערכין שכתבו שדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו לפום ריהטא משמע אם גאל אחר מיד הגזבר לפני היובל ורש"י פירש בפי' החומש שלו דאפילו לא גאלה אחר אלא שעדיין היא ביד הגזבר תצא בחנם ביובל לבעליה הראשונים אשר לו אחוזת הארץ ע"כ. ונראה שגירסתם היתה בדברי רש"י או אם לא נגאלה בשנת היובל כו' ומאי דלא נקט רש"י אלא שתי חלוקות דהיינו היכא דמכרה לאחר או שלא נגאלה כלל והרי היא ביד הגזבר ולא נקט נמי היכא דגאלה המקדיש משום דפירושא דקרא שתחזור לבעלים הראשונים לא איצטריך להיכא שהוא ביד המקדיש דפשיטא שיחזירנה לאשר קנהו מאתו ודוקא היכא דהיא ביד הגזבר או שלקחה אחר מיד הגזבר איצטריך קרא לומר שתצא הקרקע לבעלים הראשונים והרא"מ גירסתו היתה כגירסתנו ולא ידעתי למה לא נתעורר בכל מה שכתבנו:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יד איתן · הלכות ערכים וחרמין פרק ד׳

ה׳
וכן אם פדתה אשתו כו'. עיין קידושין (דף כ"ד) ועיין בבה"ז:
י׳
בלח"מ, בסוף הדבור: דלא הוצרך ק"ו אלא אליבא דרב. כ"כ בבה"ז:
י״ג
בכ"מ ד"ה כתב הראב"ד כו'. ואיני יודע היכן ראה בגמרא דנמדדין עמה. עיין בה"ז:
כ״ד
כשתצא השדה לכהנים ביובל תנתן לכהנים שבמשמר שפגע בו היובל ואם היה ר"ה של יובל בשבת כו' תנתן למשמר היוצא. וכתב המשנה למלך בשם הרא"מ שמתחלקת לכהנים שבאותו משמר שפגע בו יוה"כ של יובל. ודע שכדברי רבינו איתא בתוספתא שלהי מנחות וז"ל שדה אחוזה ניתנת לאנשי משמר שבר"ה שהיובל נכנס לתוכה ע"כ:
כ״ו
כיצד דין מקדיש שדה מקנתו שמין אותה בדמיה ורואין אותה כמה היא שוה עד היובל כו' ואם פדה אותה המקדיש אינו מוסיף חומש. הרב בעל כ"מ ז"ל לא הראה מקורו והוא משנה וגמ' פ"ג דערכין (דף י"ד) ועיין במשנה למלך שתמה על מ"ש רש"י בפירוש החומש דשדה מקנה נגאלת כדין שדה אחוזה ולא מצא לו רמז והניח בצריך תלמוד. ויש לתמוה שהרי פירש"י הוא דברי ר"א במתני' דפ"ג דערכין וכ"כ מהרש"א בספ"ד דב"ב על פירש"י הנזכר ופירוש הרשב"ם בב"ב שם. וכן דברי המשנה למלך בפ"ג מהלכות עבדים הלכה י"ד תמוהים בענין זה ונעלם ממנו הסוגיא הנ"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות ערכים וחרמין ד׳, מתוך הלכות ערכים וחרמין שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות ערכים וחרמיןכל הרמב״ם