הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות ערכים וחרמין · פרק ג׳

ספר הפלאה · 20 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות ערכים וחרמין · פרק ג׳
הלכה א׳
הַמַּעֲרִיךְ אֶת הַפָּחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים וְלֹא עָמַד בְּדִין עַד שֶׁהָיָה יֶתֶר עַל עֶשְׂרִים אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא עֵרֶךְ פָּחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים. שֶׁאֵין הָעֵרֶךְ אֶלָּא בִּזְמַן הָעֵרֶךְ לֹא בִּזְמַן הַהַעֲמָדָה בַּדִּין:
הלכה ב׳
כָּל הָעֲרָכִין הַקְּצוּבִין בַּתּוֹרָה הֵן שֶׁנּוֹתֵן הַמַּעֲרִיךְ אִם הָיָה עָשִׁיר. אֲבָל אִם הָיָה עָנִי וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת נוֹתֵן כָּל הַנִּמְצָא בְּיָדוֹ אֲפִלּוּ סֶלַע אֶחָד וְנִפְטָר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז ח) "וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ" (ויקרא כז ח) "עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר":
הלכה ג׳
וּמִנַּיִן שֶׁהוּא נוֹתֵן אֲפִלּוּ סֶלַע אֶחָד אִם אֵין לוֹ אֶלָּא סֶלַע אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז כה) "וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין בַּעֲרָכִין פָּחוֹת מִסֶּלַע וְלֹא יוֹתֵר עַל חֲמִשִּׁים:
הלכה ד׳
הֲרֵי שֶׁלֹּא נִמְצָא בְּיָדוֹ אֲפִלּוּ סֶלַע אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ פָּחוֹת מִסֶּלַע. אֶלָּא יִשָּׁאֵר הַכּל עָלָיו חוֹב וְאִם מָצְאָה יָדוֹ וְהֶעֱשִׁיר יִתֵּן עֵרֶךְ שָׁלֵם הַקָּצוּב בַּתּוֹרָה:
הלכה ה׳
עָשִׁיר שֶׁהֶעֱרִיךְ וְהֶעֱנִי. אוֹ שֶׁהֶעֱרִיךְ כְּשֶׁהוּא עָנִי וְהֶעֱשִׁיר. הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּעֵרֶךְ עָשִׁיר. אֲבָל אִם הֶעֱרִיךְ כְּשֶׁהוּא עָנִי וְהֶעֱשִׁיר וְחָזַר וְהֶעֱנִי נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי:
הלכה ו׳
עָשִׁיר שֶׁאָמַר עֶרְכִּי עָלַי אוֹ עֵרֶךְ פְּלוֹנִי וְשָׁמַע הֶעָנִי וְאָמַר מַה שֶּׁאָמַר זֶה עָלַי. הֲרֵי הֶעָנִי חַיָּב בְּעֵרֶךְ עָשִׁיר שֶׁהוּא עֵרֶךְ שָׁלֵם. אֲבָל עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר וְאָמַר עֵרֶךְ זֶה עָלַי אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא כְּעֵרֶךְ עָנִי שֶׁהוּא כְּפִי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ:
הלכה ז׳
מַה בֵּין הַחַיָּב בְּעֵרֶךְ עָנִי לְהַחַיָּב בְּעֵרֶךְ עָשִׁיר שֶׁהוּא הָעֵרֶךְ הַקָּצוּב כֻּלּוֹ. שֶׁהַחַיָּב בְּעֵרֶךְ עָנִי שֶׁלָּקְחוּ מִמֶּנּוּ כָּל מַה שֶּׁיָּדוֹ מַשֶּׂגֶת אֲפִלּוּ סֶלַע אֶחָד וְאַחַר כָּךְ הֶעֱשִׁיר אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְאִם הָיָה חַיָּב בְּעֵרֶךְ עָשִׁיר יִשָּׁאֵר שְׁאָר הָעֵרֶךְ חוֹב עָלָיו עַד שֶׁיַּעֲשִׁיר וְיַשְׁלִים הָעֵרֶךְ שֶׁעָלָיו:
הלכה ח׳
הַמְפָרֵשׁ אֶת הָעֵרֶךְ וְאָמַר עֶרְכִּי עָלַי חֲמִשִּׁים סְלָעִים. אוֹ עֵרֶךְ פְּלוֹנִי עָלַי שְׁלֹשִׁים סְלָעִים. אֵינוֹ נִדּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד. אֶלָּא לוֹקְחִין כָּל הַנִּמְצָא בְּיָדוֹ וְהַשְּׁאָר עָלָיו חוֹב עַד שֶׁיַּעֲשִׁיר וְיִתֵּן:
הלכה ט׳
וְכֵן הָאוֹמֵר דָּמַי עָלַי אוֹ דְּמֵי פְּלוֹנִי עָלַי אֵינוֹ נִדּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד. שֶׁחַיָּבֵי דָּמִים הֲרֵי פֵּרְשׁוּ נִדְרָן וַהֲרֵי הֵן כְּמִי שֶׁאָמַר מָנֶה עָלַי הֶקְדֵּשׁ שֶׁהוּא חַיָּב לִתֵּן מָנֶה גָּמוּר:
הלכה י׳
הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי עֵרֶךְ סְתָם וְלֹא פֵּרֵשׁ אֵינוֹ כִּמְפָרֵשׁ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים אֶלָּא נִדּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד כִּשְׁאָר הַמַּעֲרִיכִין:
הלכה י״א
הָאוֹמֵר עֶרְכִּי עָלַי וְחָזַר וְאָמַר עֶרְכִּי עָלַי וְהָיוּ בְּיָדוֹ עֶשֶׂר סְלָעִים וְנָתַן תֵּשַׁע לַשְּׁנִיָּה וְסֶלַע לָרִאשׁוֹנָה יָצָא יְדֵי שְׁתֵּיהֶן. שֶׁהָעֲרָכִין לָאו כְּחוֹבוֹת הֵן. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכָּל מַה שֶּׁבְּיָדוֹ מְשֻׁעְבָּד לָרִאשׁוֹנָה. הֶקְדֵּשׁ מְאֻחָר שֶׁגָּבָה גָּבָה. אֲבָל אִם נָתַן תֵּשַׁע לָרִאשׁוֹנָה וְאַחַת לַשְּׁנִיָּה יְדֵי שְׁנִיָּה יָצָא. שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁנָּתַן הַסֶּלַע לֹא נִשְׁאַר בְּיָדוֹ כְּלוּם וַהֲרֵי אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת. יְדֵי רִאשׁוֹנָה לֹא יָצָא. שֶׁהֲרֵי כָּל מַה שֶּׁהָיָה בְּיָדוֹ מְשֻׁעְבָּד לָרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁנָּתַן הַתֵּשַׁע נִשְׁאַר לוֹ סֶלַע וַהֲרֵי לֹא נָתַן כָּל מַה שֶּׁיָּדוֹ מַשֶּׂגֶת. לְפִיכָךְ יִשָּׁאֵר עָלָיו שְׁאָר עֵרֶךְ רִאשׁוֹן עַד שֶׁיַּעֲשִׁיר וְיַשְׁלִים:
הלכה י״ב
הָאוֹמֵר שְׁנֵי עֲרָכַי עָלַי וְלֹא הָיָה בְּיָדוֹ אֶלָּא פָּחוֹת מִכְּדֵי שְׁנֵי עֲרָכִין. הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק אִם נִתְפַּס לִשְׁנֵיהֶן וְנוֹתֵן חֲצִי מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ לְעֵרֶךְ אֶחָד וַחֲצִי לָעֵרֶךְ הַשֵּׁנִי וְיִפָּטֵר אוֹ יִתֵּן עֵרֶךְ אֶחָד מֵהֶן שָׁלֵם אוֹ כָּל הַנִּמְצָא בְּיָדוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן וְיִשָּׁאֵר הָעֵרֶךְ הָאַחֵר עָלָיו חוֹב עַד שֶׁיִּתֵּן אוֹתוֹ בַּעֲנִיּוּת אוֹ בַּעֲשִׁירוּת כְּפִי הֶשֵּׂג יָדוֹ:
הלכה י״ג
הַמַּפְרִישׁ עֶרְכּוֹ אוֹ דָּמָיו וְנִגְנְבוּ אוֹ אָבְדוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר עָלַי חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לְיַד הַגִּזְבָּר. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז כג) "וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַה'" הֲרֵי הֵן חֻלִּין אַף עַל פִּי שֶׁהִפְרִישָׁן עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לִידֵי הַגִּזְבָּר:
הלכה י״ד
חַיָּבֵי עֲרָכִין וְדָמִים מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן וְלוֹקְחִין מֵהֶן בַּעַל כָּרְחָן מַה שֶּׁנָּדְרוּ וְאֵינָן חַיָּבִין לְהַחְזִיר לָהֶם הַמַּשְׁכּוֹן בַּיּוֹם אוֹ בַּלַּיְלָה. וּמוֹכְרִין כָּל הַנִּמְצָא לָהֶם מִן הַקַּרְקַע וּמִן הַמִּטַּלְטְלִין מִכְּסוּת וּכְלֵי תַּשְׁמִישׁ הַבַּיִת וַעֲבָדִים וּבְהֵמָה וְנִפְרָעִין מִן הַכּל. וְאֵין מוֹכְרִין לֹא כְּסוּת אִשְׁתּוֹ וְלֹא כְּסוּת בָּנָיו וְלֹא בְּגָדִים שֶׁצְּבָעָן לִשְׁמָן וְלֹא סַנְדָּלִים חֳדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן. וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו לֹא הִקְדִּישׁ אֶת אֵלּוּ:
הלכה ט״ו
וְנוֹתְנִין לוֹ מִכָּל נְכָסָיו לָזֶה שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֲרָכִין אוֹ דָּמִים אוֹ שֶׁהִקְדִּישׁ מָנֶה לְבֶדֶק הַבַּיִת וְאֵין לוֹ. נוֹתְנִין לוֹ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ וְשֶׁל יָד וְסַנְדָּלָיו וְכִסֵּא לֵישֵׁב עָלָיו וּמִטָּה וּמַצָּע הָרְאוּיִין לוֹ לִישֹׁן עֲלֵיהֶם. וְאִם הָיָה עָנִי נוֹתְנִין לוֹ מִטָּה וּמַפָּץ לִישֹׁן עָלָיו. וְנוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ לוֹ לְבַדּוֹ אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם וּבִכְסוּתָם. וְאֵין נוֹתְנִין לוֹ אֶלָּא כְּסוּת הָרְאוּיָה לוֹ:
הלכה ט״ז
הָיוּ עָלָיו כְּלֵי מֶשִׁי וּבְגָדִים מֻזְהָבִין מַעֲבִירִין אוֹתָן מֵעָלָיו וְנוֹתְנִין לוֹ כְּסוּת הָרְאוּיָה לְאִישׁ כְּמוֹתוֹ לְחל אֲבָל לֹא לְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים:
הלכה י״ז
וְאִם הָיָה אֻמָּן נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי כְּלֵי אֻמְּנוּת מִכָּל מִין וּמִין. כֵּיצַד. אִם הָיָה חָרָשׁ נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מַעְצָדִים וּשְׁתֵּי מְגֵרוֹת. הָיוּ לוֹ כֵּלִים מְרֻבִּין מִמִּין אֶחָד וּמוּעָטִין מִמִּין שֵׁנִי אֵין מוֹכְרִין מִן הַמְרֻבֶּה וְלוֹקְחִין לוֹ מִן הַמּוּעָט. אֶלָּא נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי כֵּלִים מִן הַמְרֻבִּין וְכָל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִן הַמּוֹעָט:
הלכה י״ח
הָיָה חַמָּר אוֹ אִכָּר אֵין נוֹתְנִין לוֹ בְּהֶמְתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ מְזוֹנוֹת אֶלָּא מִמֶּנָּה. הָיָה סַפָּן אֵין נוֹתְנִין לוֹ סְפִינָתוֹ אֶלָּא יִמְכֹּר הַכּל:
הלכה י״ט
הָיוּ בַּנְּכָסִים בְּהֵמָה וַעֲבָדִים וּמַרְגָּלִיּוֹת וְאָמְרוּ הַתַּגָּרִים אִם יִלָּקַח לְעֶבֶד זֶה כְּסוּת בִּשְׁלֹשִׁים מַשְׁבֵּחַ הוּא מֵאָה. וּפָרָה זֹאת אִם יַמְתִּינוּ בָּהּ לָאִטְלִס מַשְׁבַּחַת עֲשָׂרָה. וּמַרְגָּלִית זוֹ אִם מַעֲלִין אוֹתָהּ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי תִּשְׁוֶה מָמוֹן רַב וְכָאן אֵינָהּ שָׁוָה אֶלָּא מְעַט. אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן. אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשִׂין. מוֹכְרִין הַכּל בִּמְקוֹמוֹ וּבִשְׁעָתוֹ כְּמַה שֶּׁהוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז כג) "וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַה'" לְרַבּוֹת כָּל דָּבָר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁאֵין מְפַרְכְּסִין אוֹתוֹ וְאֵין מַמְתִּינִין בּוֹ לַשּׁוּק וְלֹא מוֹלִיכִין אוֹתוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. אֵין לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא מְקוֹמוֹ וּשְׁעָתוֹ:
הלכה כ׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִטַּלְטְלִין וַעֲבָדִים. אֲבָל הַקַּרְקָעוֹת מַכְרִיזִין עֲלֵיהֶם שִׁשִּׁים יוֹם רְצוּפִים בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב וְאַחַר כָּךְ מוֹכְרִין אוֹתָם:

צפנת פענח · הלכות ערכים וחרמין פרק ג׳

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות ערכים וחרמין פרק ג׳

א׳
אין ערך אלא בזמן הערך לא בזמן ההעמדה דכתיב כערכך יקום דמשמע ערכי' בשעת ערך שאם העריך עצמו פחות מבן עשרים ונעשה יתר על עשרים אינו נותן אלא ערך פחות מבן עשרים.
ב׳
כל הערכים הקצובים הם לעשיר אבל לעני אפי' בסלע אחד נפטר דכתיב ואם מך הוא מערכך על פי אשר תשיג יד הנודר ומנין שהוא נותן סלע אחד אם אין לו דכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחות מסלע שאפילו עני שבענים לא יתן פחות ממנו ומיהו היכא דאית ליה טפי יהיב דכתיב על פי אשר תשיג יד הנודר. ואין בערכין יותר מחמשים דכתיב חמשים ואם לא נמצא בידו אפילו סלע אין לוקחין ממנו פחות כדילפינן. ואם השיגה ידו והעשיר נותן ערך עשיר דעני המעריך עצמו והעשיר קודם נתינה נותן ערך עשיר כדילפינן מדכתיב אשר תשיג יד הנודר והרי ידו משגת. ועשיר שהעני נמי משלם ערך עשיר דכתיב על פי אשר תשיג יד הנודר והרי היתה ידו משגת בעת שנדר אבל עני תחלה וסוף אף על פי שבאמצע היה עשיר אינו נותן אלא ערך עני דבשעת העריכו או בשעת עמדו בדין בעינן דליהוי עשיר כדילפינן מקרא.
ו׳
עני שאמר מה שאמר זה עלי עשיר שהעריך חייב בערך עשיר שהוא ערך שלם לא כעני שהעריך עשיר שאינו חייב אלא בערך עני כפי אשר תשיג ידו דכיון שאמר מה שאמר זה עלי נתחייב בכל מה שחייב העשיר והרי הוא כדמים. ומה בין זה לזה כיון שאין בידו לשלם שהרי הוא עני דמי שהעריך עשיר והוא עני נותן כפי השגת ידו ואחר כך העשיר אינו חייב לשלם יותר וזה שאמר מה שאמר זה עלי ישאר שאר הערך עליו עד שיעשיר וישלים. וכן המפרש ערכי עלי חמשים סלעים דכיון דפירש כמה סלעים הרי הוא כאלו נדר כל כך דמים וישלים לכשיעשיר וכן בדמי עלי וכיוצא בו הרי הוא כמי שאמר מנה עלי הקדש שהוא חייב ליתן מנה גמור דכתיב גבי ערכים יעריכנו הכהן דמשמע לו ולא לאחר דגבי ערכין נדון בהשג יד כאשר יעריכנו הכהן ולא גבי נדרים. אמר ערך סתם דאמרן לעיל דאינו חייב אלא ג' סלעים פחות שבערכין נדון בהשג יד דכתיב בערכך לומר דערך סתום ערך נקרא ודינו כשאר ערכין ונדון בהשג יד.
י״א
אמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן תשע לשנייה וסלע לראשונה יצא ידי שתיהן דכי יהיב לראשונה כל מה דאית ליה יהיב דלא נשאר לו אלא סלע ולשנייה ליכא למימר אמאי לא יהיב כולהו עשרה דהא אפילו מאי דיהיב לאו דידיה הוא דהא משעבד לראשונה אבל נתן תשע לראשונה ואחד לשנייה יצא ידי שנייה דהא אין ידו משגת יותר וידי ראשונה לא יצא דהא לא נתן כל מה שידו משגת דהא נשאר לו סלע ולכשיעשיר ישלים. אמר שני ערכי עלי בבת אחת הוי ספק כיון דכי הדדי תפסן יהיב חמשה להא וחמשה להא והא נתן כפי השג יד או דילמא כולהו חזיין להאי וכולהו חזיין להאי ועדין אחד מן הערכין עליו עד שיתן כפי השג יד.
י״ג
הפריש ערכו או דמיו ונגנבו או אבדו אע"ג דלא אמר עלי כגון שאמר הריני בערכי הריני בערך פלוני חייב באחריותו עד שיגיע ליד הגזבר דכתיב בפודה שדה מקנה מן ההקדש ונתן את הערכך ביום ההוא דהוה ליה למיכתב ונתן אותו או ונתנו דהא כתיב ברישיה דקרא את מכסת הערכך מה ת"ל הערכך ש"מ אערכין קא מהדר לומר אין ערכין קדושים עד שעת נתינה דהאי את הערכך קאי אערכין כדאמר' דאלו בפדיון הקדש כתיב לעיל מיניה והיה בלא שום נתינה.
י״ד
חייבי ערכין ודמים ממשכנין אותם דכיון דמסדרין לו כדבסמוך דילפינן מדכתיב ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך משמע דגזבר בא למשכנו ונוטל מה שבידו. ואינם חייבים להחזיר המשכון ביום ובלילה דבהדיוט הוא דכתיב השבת העבוט ולא בהקדש דכתיב ולך תהיה צדקה יצא הקדש שאין צריך צדקה. ומוכרין כל הנמצא להם ונפרעים מהם ואין מוכרין כסות אשתו ובניו דאין דעתו עליהם דנעשה כמי שהקנה להן כסותן מעיקרא וכן מה שעשה לשמן ובהקדש נמי לא הקדיש את אלו. ונותנין לו דברים הצריך לו מנכסיו כדמפרש ולא לאשתו ולבניו דכתיב הוא ומשמע הוא יש לו הויה וחיות מדמי ערך ולא אשתו ובניו וטעמא דאמר קרא אם מך מערכך הוה דרשינן החייהו דהכי משמע הוא יהיה קיים מערכך. ואין להקדש אלא מקומו ושעתו כמו שהוא דכתיב ונתן את הערכך ביום ההוא לרבות כל דבר של הקדש שאין ממתינין לו ואין מוליכין אותו למקום אחר דאין להקדש אלא מקומו ושעתו למרגלית לעבד ופרה דביום ההוא כתיב כדאמרינן וקדש לה' משמע כל דבר שהוא קדש לה' כגון סתם הקדשות שהם לבדק הבית כלן יהו ניתנים ביום ההוא מיד שלא ישהא אותן דאתו לאשהויינהו כדי להשביח ואתו לידי פסידא ומהאי טעמא נמי אין משתכרין מן ההקדש וקרקעות מכריזין עליהם ששים יום ואחר כך מוכרין אותם:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות ערכים וחרמין פרק ג׳

ה׳
עשיר שהעריך והעני כו'. התוס' ז"ל בריש פ"ב דערכין הקשו מדין זה על הדין שכתב רבינו ז"ל לקמן דהיכא דהיה לו עשר סלעים ונתן תשע לשניה וסלע לראשונה יצא ידי שתיהן דאמאי נפטר כשנותן אחד לראשונה הא כיון דמתחלה היו לו י' כשהעריך הוי כהעריך עשיר והעני שנותן ערך עשיר ולא הוה ליה למיפטר אלא בי' כמו שהיה לו כשנערך ותירצו דהך דאמרינן עשיר שהעריך והעני היינו שהעריכו הכהן בעודו עשיר אבל לא העריכו הכהן בעודו עשיר אעפ"י שכשאמר ערכי עלי היה עשיר והעני לא איכפת לן דבעריכת כהן תליא מילתא ועל פי זה כתבו בבעיא דבעי כשאמר שני ערכי עלי בבת אחת דהיינו דהעריכן הכהן יחד דאי בזה אחר זה לא גרע מנתן לשניה וחזר ונתן לראשונה א"כ סבירא להו דבעריכת כהן תליא מילתא ורבינו ז"ל לא ביאר כלל מכל זה לכן נראה ודאי שאין דעתו אלא שבעריכתו תליא מילתא ואם כשאמר ערכי עלי היה עשיר אע"פ שהעני אח"כ נותן ערך עשיר. ולקושית התוספות ז"ל אפשר לתרץ דלא תלי רחמנא בעשיר והעני בתר עריכה דידיה אלא כשהיה עשיר באותה שעה שהיה ראוי לתת לו ערך שלם דאע"פ שהעני אוקמיה אדיניה אבל כשהיה לו באותה שעה י' או ה' סלעין דנפיק מתורת עשיר והוי עני דאין לו כדי לתת ערך שלם אע"פ שהעני אח"כ יתר לא איכפת לן ולא אזלינן ביה אלא בתר שעת נתינה:
ו׳
עשיר שאמר ערכי עלי כו'. הר"א ז"ל השיג על רבינו ז"ל דלמא פסק כרבי והרב בעל כסף משנה כתב דסובר דאינם חולקים רבי ורבנן וכמ"ש בפירוש המשנה ותמה על זה דבגמרא משמע דפליגי דאמרינן התם ולרבי דאמר אומר אני אף בערכין כן אלמא בתר חיובא דגברא אזלינן וכו' ובאמת דתמיה זו גדולה דבהדיא משמע התם דפליגי וכן לקמן אמרי' התם אלא הוא למה לי לרבי כדאית ליה ולרבנן כדאית להו. ונ"ל לתרץ בדוחק ולומר דרבנן סברי דאיכא הפרש בין קרבנות לערכין דאם עשיר אחד אמר ערכי עלי ובא עני אחד ואמר ערכו עלי אינו נותן אלא ערך עני אע"פ שהוא מחוייב כבר שכבר אמר ערכי עלי אבל המצורע המחוייב קרבן והוא עשיר ובא עני אחד ואמר קרבנו עלי חייב קרבן עשיר והרי מחוייב הנערך העשיר כמו שמחוייב המצורע קרבן וכאן אמרו ערך עני ובמצורע קרבן עשיר אבל כשאמר העני מה שאמר העשיר עלי ודאי מודו רבנן דנותן ערך עשיר מפני דכיון שאמר מה שאמר זה עלי ולא ערכו עלי הוי כמפרש ואומר הרי עלי ערך נ' שקלים בהדיא דאז אפי' הוא עני חייב בנ' ואינו נדון בהשג יד כדכתב רבינו בפ' זה וסברי רבנן דאין לדמות זה לעני האומר למצורע עשיר קרבנו עלי אלא אי דמיא דמיא לעני האומר לעשיר שכבר נתחייב הוא עצמו בערכו ערכו עלי, ורבי סובר דאין הפרש ביניהם כלל דאין לדמות עני האומר על מצורע קרבנו עלי לאומר לעשיר שנתחייב ערכו עלי דכשאמר למצורע קרבנו עלי ר"ל הקרבן שנתחייב המצורע עלי להביאו וכיון שהוא עשיר חייב בקרבן עשיר אבל כשאמר לעשיר ערכו עלי אין זה אלא ערך שניו ולא אמר שהערך שנתחייב הוא שעליו לשלם ואי איכא לדמות למצורע הוא כשאמר העשיר ערכי עלי וחזר העני ואמר מה שאמר זה עלי שנתחייב במה שאמר העשיר כמו שנתחייב שם בקרבן שנתחייב המצורע ועל פי סברות אלו דרשי רבנן ורבי כל חד לדרשא דיליה דרבנן לית להו דבערכין אזלינן בתר חיובא דגברא דהא עשיר שאמר ערכי עלי אע"פ שכבר נתחייב ואמר העני ערכו עלי הוא נותן ערך עני דבתר נודר אזלינן וכשאמר מה שאמר זה עלי הוי כמפרש כדפרישית וכיון שכן ע"כ לדידהו הוא אתא לומר גבי מצורע לעני שהעריך עשיר דלא ניזיל בתר נודר אבל לרבי אית ליה דגבי ערכין בתר חיובא אזלינן דכיון שאמר מה שאמר זה עלי חייב ערך עשיר אע"פ שהוא עני א"כ אתא קרא למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר דלא לייתי קרבן עני משום דאזלינן בתר חיובא דגברא. כנ"ל ליישב הסוגיא לדעת רבינו:
ט׳
וכן האומר דמי עלי או דמי פלוני וכו'. כתב הרב כ"מ ז"ל דמשמע ליה לרבינו ז"ל כן משום דחייבי דמים הוי כמפרשים ואינו צריך דבהדיא ברייתא הוי בפ' השג יד אמר שם חומר בנדרים מבערכין שהנדרים חלים על בהמה חיה ועוף ואינן נדונין בהשג יד מה שאין כן בערכין כו' ובתוס' הקשו שם דכיון דאמרי' לעיל מיניה (בדף י"ח) הקשתה דמים לערכין מרגלית לקלים ולדידון בכבודו א"כ אין היקשא למחצה ונקיש ג"כ דמים לערכין לענין השג יד ותירצו דאיכא חד מיעוטא דכתיב יערכנו הכהן גבי ערכין דמשמע ליה ולא לאחר דגבי ערכין נדון בהשג יד כאשר יעריכנו הכהן ולא גבי נדרים וכמ"ש רבינו ז"ל מתורצת קושיא זאת דכיון דקי"ל דמפרש אינו נדון בהשג יד הרי זה כמפרש. אבל לטעם הר"א קשה דאמאי לא מקשינן דמים לערכין לענין השג יד אי משום דערכין קנס ואמרי' דהתם הקילה תורה ולא בדמים א"כ אמאי מקשינן להו מרגליות לקלים נימא דדוקא גבי ערכין הקילה תורה דהוי קנס אבל לא בדמים. ואולי י"ל דהך השג יד הוי קולא יתירא וכמו שכתב הר"א וגזרת הכתוב הוא ואם מך הוא וא"כ אין לך בו אלא חידושו ודוקא גבי קנס אמרי' דהקל הכתוב ולא גבי דמים אבל מרגליות לקלים אינה קולא כ"כ ולכך אמרי' ביה אין היקש למחצה:
י״א
האומר ערכי עלי וחזר ואמר כו' שהערכין לאו כחובות הן כו'. תימה דהא סלעים מטלטלין הם והא קיימא לן דאפילו בשאר חובות בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה במטלטלין וכמו שכתב רבינו ז"ל בפרק ב' מהלכות מלוה ולוה מיהו לזה י"ל דסלעים דנקט לאו דוקא אלא דאיירי בקרקע שהוא שוה עשר סלעים ואם כן בבעל חוב מה שגבה לא גבה לכך הודיענו דהקדש שאני. אבל מכל מקום קשה דבריש פ"ב דערכין לא אמרינן הכי דהכי אמרינן התם וכן ארבע לשניה ואחת לראשונה יצא ידי שתיהן מאי טעמא בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה משמע דהשוה הקדש לבעל חוב ואי איירי גמרא במטלטלין שפיר קאמר אליבא דהלכתא דקי"ל דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה במטלטלין אבל אי איירי בקרקעות וכדמשמע מדברי רבינו ז"ל א"כ רב אדא סבר כמ"ד בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ולכך קאמר דיצא ידי שתיהן אבל לרבינו ז"ל דפסק בפ"כ מהלכות מלוה ולוה דבע"ח מאוחר שקדם וגבה בקרקעות מה שגבה לא גבה ליתיה להאי דינא כפי הנראה מסוגית הגמרא דאין חילוק בין הקדש לבעל חוב ורבינו ז"ל שחילק ביניהם לא ידעתי מנין לו ואולי גירסא אחרת היתה לו שם בגמרא דקאמר מאי טעמא הקדש מאוחר מה שגבה גבה:
י״ג
המפריש ערכו או דמיו ונגנבו וכו'. בפרק שלוח הקן (דף קל"ט) אמרו שם דאע"ג דאמר הריני כערך פלוני או הריני כערכי ולא הזכיר עלי חייב באחריותן ומוכיח לה מקרא דמייתי רבינו ואע"ג דהאי קרא במקדיש שדהו כתיב כבר כתב שם רש"י ז"ל דע"כ כיון דקרא יתירא הוא אערכין מהדר:
ט״ו
וכסא לישב עליו ומטה ומפץ וכו'. זה יצא לו לרבינו ז"ל מסדור בעל חוב וכבר כתבתי על זה בפרק ראשון מהלכות מלוה ולוה:
י״ז
ומועטין ממין שני וכו'. לאו דוקא מועטין דמשמע תרי דאם כן כיון שיש לו שנים למה היה צריך ליקח מן המועט הא אפי' היו לו רבים אין נותנים לו אלא שנים אלא האי מועטין ר"ל חד כלי לבד וקאמר דאין לוקחין לו אחר:
כ׳
בד״א במטלטלין ועבדים אבל בקרקעות וכו'. כ״כ התוס' ז״ל בפ' שום היתומים (ערכין דף כ"ד) על מתני' דקאמרה אין להקדש אלא מקומו ושעתו דא״כ למה צריך להמתין שום ההקדש ששים יום ותירצו דהתם איירי בקרקעות. ומה שכתב רבינו ז״ל ששים יום רצופים בבקר ובערב נראה לי מוכרח מן הגמ' בריש פ' שום היתומים (ערכין דף כ"ב) דאמרי' התם ת״ר שום היתומים ל' יום ושום ההקדש ששים יום דברי ר״מ ר״י אומר שום היתומים ששים יום שום ההקדש תשעים יום כו' אמר רב חסדא אמר אבימי הלכה שום היתומים ששים יום יתיב ר' חייא בר אבין וקאמר להא שמעתא אמר ליה רב נחמן בר יצחק לר' חייא בר אבין ששים קאמרת או שלשים קאמרת א״ל ששים דיתומים או דהקדש א״ל דיתומים כר״מ או כר' יהודה א״ל כר״מ והא ר״מ ל' יום קאמר אמר ליה הכי אמר רב חסדא מאבימי קולפי טאבי בלעי עלה דהא שמעתא בא להכריז רצופין ל' בשני ובחמישי ששים כו' ע״כ. משמע דבא לתרץ קושיא דר״מ דאמר דמאי דקאמר ר״מ שלשים יום גבי יתומים הוי רצופים דוקא ומינה דששים דקאמר גבי הקדש הוי רצופים דאי אינם רצופים א״כ היינו יתומים אלא ודאי רצופים קאמר ולכך פסק רבינו ז״ל בהקדש ששים יום רצופים וסתם מתני' כר״מ אתיא. אבל לרש״י ראיתי שכתב שם והוא אמר לי להכריז רצופים ל' יום בין יתומים בין הקדש ולא ידעתי למה דלכאורה זה אי אפשר דכיון דר״מ אמר שלשים רצופים גבי יתומים ע״כ גבי הקדש ששים דקאמר רצופים הוי וכדברי רבינו ז״ל נראה פשט השמועה כדכתיבנא:
נחלת הכלל · ToratEmet

אור שמח · הלכות ערכים וחרמין פרק ג׳

י״ב
האומר שני ערכי עלי וכו' הרי הדבר ספק כו'. והנה לכאורה נראה דנתחייב שני ערכין בודאי והוי הפרעון ספק והוי אינו יודע אם פרעתיך בכה"ג שהמוחזק טוען שמא ולא הו"ל למידע ויעוין בזה במשל"מ פ"ד מהלכות שאלה בדברי המגיה בשם מוהר"א נבון, אבל בהך דפ"ב ה"ח כתב דהיורשים פטורים משום דהוי ספק בחיוב והוי כאינו יודע אם נתחייבתי, וכן לקמן פ"ה ה"ט הוי אינו יודע אם פרעתיך יעו"ש ודוק. ויעוין מש"כ בזה בהלכות אישות פי"ז ה"ג יעו"ש:
כ׳
בד"א במטלטלין ועבדים אבל הקרקעות מכריזין. נ"ב גמרא ערוכה כתובות (דף ק"ב) אלו הן דברים שאין מכריזין עליהן המטלטלין ועבדים וכו' וירושלמי מגילה פ"ד ה"ד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות ערכים וחרמין פרק ג׳

י״ג
המפריש ערכו או דמיו ונגנבו וכו'. בפרק בתרא דחולין (דף קל"ט):
י״ד
ואינן חייבין להחזיר להם המשכון כו'. מציעא (דף קי"ד):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יד איתן · הלכות ערכים וחרמין פרק ג׳

ו׳
בכ"מ: ד"ה וכתב כו'. מפני שדברי רבי הם דברי טעם מוכרחים בעצמם. עיין בה"ז:
י״ד
חייבי ערכין ודמים ממשכנין אותן ולוקחין מהן בע"כ מה שנדרו. נראה דכוונת רבינו הוא לומר דדוקא כשידוע סך מה שנדרו כגון חייבי ערכין ודמים לאחר שנישומו אבל חייבי דמים קודם שנישומו דעדיין לא נודע סך שנדרו אין ממשכנין אותן וכן משמע בתוספתא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות ערכים וחרמין ג׳, מתוך הלכות ערכים וחרמין שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות ערכים וחרמיןכל הרמב״ם