יערות דבש חלק ב · פרק ד׳, ח׳

ובזה נשוב ליישב מה שהקשינו על ר"ת דכל הקושיא לרשב"ם גם לדידיה קשיא נראה דלק"מ דהא התוס' התחילו בפירושם דלכך היה הדיבור בט"ו משום דהיו אבילים ממה שמתו בט"ב אבל על רשב"ם הקשו דהא לא מתו ותירץ דהיו עצבים וכו' הרי דדעת התוס' לחלק בין אבילות לעצבות דאבילות ס"ל לתוס' לפשוטה דלא שרתה שכינה אבל בזה ס"ל לתוס' דהיו עצבים הוא דוחק והנה י"ל הא בלא"ה היו ישראל אבילים ועצבים על מיתת אהרן כדכתיב ויבכו אותו כל ישראל שלשים יום והיש לך אבילות גדול מזה מה דהתורה העידה על בכיותו והעדר עמוד עולם כמוהו. לכן נראה דס"ל לר"ת דזה דוחק לומר דבשביל עצבות שלהם דמתו ט"ו אלף לא שרתה שכינה זהו דוחק דאם כן הא דיליף ביבמות דמ' שנה היו במדבר מנודים דלא היה הדיבור למשה דמנ"ל דהיו מנודים דלמא הא דלא שרתה שכינה משום כל עצבותם משנה לשנה על מותם ט"ו אלף א"ו דז"א רק לאחר ט"ב שנת ארבעים לא בא הדיבור תיכף למשה משום ימי אבל ובכי אהרן דבכו כל ישראל שלשים יום ולכך לא בא עד אלול שנת מ' ובט"ו באב קבעו י"ט משום דפסקו מתי מדבר כמו שכתב בירושלמי דראו דלא טעו רק הא דקאמר בגמרא יום שפסקו בו מתי מדבר דאמר מר וכו' היה הדיבור עם משה כך פירשו דודאי אם אף על אלו ט"ו אלף שהיו בני עשרים לפי' ר"ת נגזרה גזירה ואח"כ ריחם ה' ובטל וניחם ה' על הרעה שפיר יש לעשות יום משתה ושמחה כי חס ה' על ט"ו אלף נפשות מישראל ונפש א' כעולם מלא נחשב אבל אם באמת מתחלה לא היה הגזירה כלל על בני עשרים רק הם טעו וחשבו כי היה הגזירה אם כן בנתגלה טעותם שלא היו אלו בכלל הגזרה וחיו יחיו אין כאן קביעות י"ט כי הלא עשה ה' אשר זמם ולא השיב ידו מבלע על אשר גזר ולא ניצלו רק על מה שלא היו מתחלה בכלל הגזירה ואם הם טעו מה איכפת בטעותם ואין כאן מקום לקבוע י"ט לדורות: