יערות דבש חלק ב · פרק ד׳, ל״א

וזהו המשך הענין דלר"א קשה למה פדאו ליהונתן דל"ל מטעם מטעמת כנ"ל וע"כ צ"ל דשאלו על שבועתו וקשה איך נשאלין על שבועה והא דאמר ה' נשבעתי והדרינהו משום דהגיע להם עפ"י הדין עוה"ב והוא מדוחק ולזה קאמר אמר ריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל ש"י עולמות והיינו כמ"ש הכל במתנת חנם במתנה כי מי יקדמהו ואשלם ואין כאן עוות אם לא יבואו לעה"ב כי ברצונו נתן וברצונו לקח ומ"מ נשאל ש"מ דנשאלין אפילו שלא מדוחק ושפיר אתי דהי' מתירן לשאול לו שבועתו וא"ש אך לפ"ז דקיימינן דאפי' במתנת חנם נתחרט על שבועתו קשה קושית הגמרא כתיב אשר לא ישא פנים וכתיב ישא ה' פניו ול"ל בגז"ד שיש עמו שבועה דהא אף על שבועה מתנח' ומבטל גז"ד אמנם י"ל על קושית הגמ' תי' אחר בשנבין בשעת מ"ת נתקבצו עכו"ם לבלעם שמא ה' למבול ישב א"ל בלעם ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום ויש להבין דדי הי' בתשובת בלעם ה' עוז לעמו יתן אבל ה' יברך וכו' אינו מענין השאלה כלל ואין לו ענין לכאן כלל אבל ודאי יודעין היו עכו"ם דקודשא ב"ה נותן התורה כידוע דה' חזר על כל אומה ולשון לקבלו וגם דיבור ראשון אנכי שמעו כל עולם אבל ידוע דבשעת מ"ת הי' מסכה צרה ביד ישראל פסל מיכה וע"ז נאמר ויפתוהו בפיהם וכו' אך ידוע במדרש בפסוק חבור עצבים אפרי' וכו' אם ישראל בלב אחד אפילו עובדי עכו"ם הונח להם ולכך בשעת מ"ת דכתיב ויחן ישראל נגד ההר ודרשינן כאיש אחד כמ"ש רש"י לא הקפיד ה' על הרהור עכו"ם שבלבם וזהו ענין של אומות שיודעים היו ה' נותן התורה אבל יודעים היו שעדיין שרשי עכו"ם תקוע בלבם ממצרים וא"כ חשבו דיחזיר ה' לעולם לתוהו ובוהו כי הי' תנאי אז אם יקבלו ישראל תורה וכו' וחשבו א"ה שאין זה קבלה כיון שלבם בל נכון עם ה' ולכך פחדו פחד שה' למבול ישב ויחזיר העולם לתוהו ובוהו וע"ז השיב בלעם אל תיראו ה' עוז לעמו יתן ואי דאין לבם שלם ה' יברך את עמו בשלום וכיון שהם שפה אחת ולב א' ה' מוותר וא"ש: