יערות דבש חלק ב · פרק ד׳, כ״ז

ולפ"ז יהונתן שלא ידע ששאול החרים מבלי לאכול וישראל היו תאבים להשיב נפש כדכתיב ויאמר יהונתן עכר אבי את הארץ וכו' וכל ישראל היו בחזקת ט"מ כי הרגו ועשו חללים בפלשתים ואם כן כל הדבש בחזקת טומאה כי אין ספק שנגע בו אחד מהעם כי יש להם רשות ליגע כדכתיב בקרא ואם כן טמאו ולא כ"ע נזהרים ליקח בפשוטי כלי עץ ולא יהא אלא ספק ספק נגע ביד ודבר המטמא וקיימ"ל ספק טומאה ברה"י טמא ומה שהוא ר"ה או כרמלית לשבת רה"י לטומאה כנודע וכמ"ש הרמב"ם בהלכות אבות הטומאה ורש"י פי' בשבת דיער ה"ה כרמלית וזהו היה ביער כדכתיב וא"כ מידי ספק מגע לא נפק וספק טמאולא היה יהונתן יכול לאכול אמנם ר"א דס"ל דחלות דבש חשוב מחובר דהקישן הכתוב ליער מה יער מחובר אף דבש מחובר ולכן בשבת חייב ולכך אין מקבל טומאה במקומו דחשיב מחובר ולא מקבל טומאה א"כ יהונתן דלקח מיערות דבש בעוד הדבש בחלות הכוורת קרויה מחובר כדדרש ר' אליעזר דלכך נקרא יערות דבש ואינו מקבל טומאה ול"ל למגע דאם יגעו בו כל הטמאים אינו מקבל טומאה אבל מדבש שהלך לא לקח כי זה תלוש ומקבל טומאה ויש כאן ספק מגע שנגעו בו טמאים וטמא ולכך רמז לנו הקרא בזה דדבש בכוורתו נמשל ליער להיות דין מחובר עליו להתנצל בעד יהונתן דנפשו מטומאה לא אכל ולכך אכל מיערות דבש שאין בו חשש טומאה ואתי שפיר: