יערות דבש חלק ב · פרק ד׳, י״א

אמנם הך קושי' גופא של התוס' דהקשו דבמדרש משמע שלא היה השמחה מפני הדבור שחזר אלא שידעו כי בטלה הגזרה צריך ביאור כי אם כוונת קושייתם דבגמ' משמע דבשביל חזרת הדבור הי' השמחה אין זה קושי' אם הבבלי וירושלמי סותרים זא"ז ומצינו זה ממש בכל סוגי' וסוגי' אמנם נראה דהריטב"א הובא בעין יעקב תי' על קושית התוס' לרשב"ם דמה ס"ד שימותו כיון שכל בני עשרים אשר היו מפקודי אהרן ומשה מתו. ותי' שאותן שהיו בתוך כ' ועדיין לא מלאו להם כ' הם שהיו בכלל הספק ע"ש והקשה היפ"מ מה הי' הספק הכתיב מבן עשרים שנה ומעלה ועוד הכתיב כל פקודיכם וא"כ הם ידעו אם הם בכלל פקודים מן נתינת השקלים וכדומה והניחו בצ"ע ולי נראה כך פירושו דבאמת היה ספק גדול כי ודאי היה שבפחות מבן כ' שנה לא מנו אבל המנין האחרון היה אז בר"ח אייר שנה שנייה ובי"ז אלול שנה שני' נגזרה גזרה זו שבמדבר יתמו ושם ימותו כנ"ל כמבואר בש"ע סוף הלכות תענית ובפסוק נאמר שימותו כל פקודיכם לכל מספרכם מבן כ' ומעלה ויש כאן אותן שבזמן הפקודים שהוא אייר היה פחותים מבן כ' אבל קודם י"ז אלול שכבר עברו כמעט ה' חדשים כבר נעשה בן עשרים ומעלה וע"ז הספק אם הגזרה שכל פקודיכם היינו כפי שהיה בזמן המנין בא' באייר ואם כי בין כך גדלו לית לן בה או הפי' דהוא כפי הפקודים דהיינו מבן כ' כפי המספר והמופקד אבל מ"מ אין ליזול בחר המנין העבר רק כפי שהיה בזמן הגזרה ועכ"פ בזמן החטא שהוא ט"ב וזהו היה טעותם כי הם חשבו אותן שהיו בני כ' בזמן החטא וכדומה בכלל הגזרה אבל ה' הטיב עמנו וחשב מיום מנין ופקודי משה שהיה בא' באייר וכל אותן שהיו אז פחות בני עשרים חיו ולכך מתחלה חשבו שגם הם ימותו הואיל ועת גזרה היה בני עשרים אבל אח"כ ראו שלא היה אז גזרה רק על אותן שהיו באייר בני עשרים אך קשה דא"כ מה זו שמחה כללית לבני ישראל שחס ה' על אלו פחות מבן עשרים כי לעומת זה אותן שהיו באייר פחותים מבן ס' עליהם יעבור כעס ה' וא"כ בהאי גיסא הלולא וחינגא דאותן שהיו באייר פחות מבן עשרים נצולו ואותן שהיו באייר בפחות מס' ובט"ב היה יותר אבלא והספדא כי עי"כ דחשבינן מאייר גם הם ספו תמו אך י"ל באמת לא היה שמחה בשביל כך שלא מנו מן זמן הגזירה רק השמחה היה שחזר הדבור למשה בט"ו באב כי חשבו לסיבת חטאם לא יוסיף ה' לרצות עוד לדבר עם משה בחיבה כמקדם קודם חטא: