יערות דבש חלק ב · פרק ב׳, י״א

ואמרו בגמרא דגיטין המוכר עבדו לנכרי בזמן שעשה לו נימוסו וכו' ואמרינן מה נימוסו נשקא פירש"י חותם שקושר אדון בעבדו לאות שהוא שלו וכן הוא נחנו עבדי ה' וחותם שקשר אדון כל הארץ בנו לאות כי נחנו עבדיו הוא תפילין וציצית הם החותם של מרן דבשמיא והם נימוסו שלנו שיש לנו מקב"ה ואין ראוי לילך בלתי חותם הלזה כי הם לאות כי נחנו עבדי דקב"ה ולכך יהודה לא מש מהם אף שהלך בדרך ויט הדרך אל הקדשה אשר בעיניו היה תמיד אתו תפילין וציצית וזהו מאמר תמר חותמך ופתילך תתן לי לערבון ודרשינן חותם זה תפילין ופתילך זהו ציצית כי זה יהיה לה לאות שלא נבעלה לנכרי ח"ו וגם היה מן השמים כי אלו הי' ח"ו בעילת איסור בקדשה לא היה נזדמן ליהודה בלבשו תפילין וציצית והיו מגינים עליו בשמירה שלא יבא לידי קלקול עבירה כלל וכן היה באמת כי מזה צץ ציץ פרח הקודש מלכות בית דוד אשר חותם ה' עליהם וכן בשושן כל העם ישראלים היו מתנכרים בשוק מבלי להכיר' בארמון המלך היותם בני גולים וישראלים ומכ"ש בלכתם לסעודה שתו פקו פלילה לא היו לובשים תפילין וטלית של ציצית לבל יכירו שהם יהודי' והיו מסתירים פאר ונזר קודש ה' עליהם המורים על יחוד ה' ובביתם בהצנע היו לובשי' אבל לא להלוך ברחובות קריה לעיני עמים ושרי' ונימוסו של אדון כל הארץ עלינו כי אנחנו עבדיו הסירו ולא כן מרדכי בחוץ וברחוב לעיני כל חותם ה' ונימוסו בתפילין וציצית היה על ראשו לקדש ש"ש ברבי' כמו יהודה ולהודיע יחודו הקדוש ולכך בכל שושן הבירה היה ניכר שהוא יהודי כי נימוסו של הקב"ה עליו: