ולמדו זאת מאד"הר שאמר האשה אשר נתת עמדי וכו' והוא ג"כ להיותו בלתי חסר טובה כאמרם כל מי שאין לו אשה חסר טובה וכל ב"ח מהדרים למצו' מינו ואינו נח לו. אבל אד"הר לא חסר לו דבר היה לו אשה שוה במזגו צלע מצלעותיו והיתה עמו תמיד בחיקו תשכב. ולא היה חסר בשלימות הקנין בעו"הז דבר וירום בלבבו להיות כאלהים יודע טוב ורע וזהו אמרו האשה אשר נתת עמדי וכו' ולכך בקלקולו אמר לו השם בזעת אפך תאכל לחם להיפוכו שיהיה יגע ולא יהיה לו רום לבב לשכוח אלהים עושהו וממנו למדו ישראל שהיו כפויי טובה וחשבו ענין מן לרוע ולכך לא אמרו משה אלא לבסוף ארבעים שנה כי עד אותו זמן חשב משה שחי יחי' ויהי' ג"כ ענין מן קיים אבל בסוף מ' שנה שימות ויפסוק המן שהיה בזכותו אמר והוכיחו שלא ביקשו תן אתה להתמדת המן וא"ש ודוק:
יערות דבש חלק ב · פרק ט״ז, מ״ד
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Józefów, 1866
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך יערות דבש חלק ב, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.