יערות דבש חלק ב · פרק ט״ז, ל׳

אמנם בגוף הדבר יש כאן סברא לומר דמה בכך דבעל עליון דיש לו מהדין כל הירק רק דמה שהוא למטה מהפשטת ידו מפקיר מה בכך אמת דהוה הפקר אבל במה זוכה בו בעל תחתון ואם הוא הפקר הרי הוא מופקר לכל אדם דזהו דינו של הפקר במה זוכה בו התחתון וצ"ל דלמ"ד דאויר שאין סופו לנוח כמונח דמי א"כ הואיל דהירק הולך וגדל באויר גינה מתחתון א"כ זוכה בו מתורת חצר דאויר חצר קונה אבל למ"ד אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי צ"ל דבאמת הוא מופקר ועומד עד שבא בעל התחתון ותלשו וזוכה בו ונ"מ כמ"ש לעיל בדברי הרא"ש דאם אינו זוכה עד שבא ותלשו קושית הרא"ש שפיר דמה בכך שאינו מגיע לעיקרו כיון שנופו גדל למעלה עד שיוכל לזכות בו וא"ל כמ"ש לעיל דמתחלה כשגדל טרם הגיע למעלה כבר נתייאש והפקירו. דמה בכך כל זמן שהוא מחובר ולא בא התחתון וזכה בו בתלישתן א"כ הרי מופקר לכל וא"כ כשיפשוט עליון ידו ליטלו הרי זוכה בו ולא יהא אלא כזוכה מהפקר ופשיטא דהרי שלו וקושי' הרא"ש שפיר אבל אם אמרי' דאויר גינת התחתון תיכף זכה בו א"כ א"ש מ"ש לעיל דתיכף כשהתחיל הנוף לצמוח מייאש ומפקיר אותו ותיכף זכה בו תחתון ומה בכך דאח"כ הולך וגדל למעלה וחוזר בו מהפקירו הא כבר הפקירו וזכה בו תחתון וליתנהו עוד בחזרה כלל וידוע מ"ש המפרשים דהך איבעי' זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר לא איפשטא אי אויר דאין סופו לנוח כמונח דמי או לא והקשו דהרמב"ם פסק גבי גט דאינה מגורשת ודאי למה. והא איבעי' דלא איפשטא הוא וה"ל מגורשת מספק ותי' הב"י ושער אפרי' וב"ש ושאר אחרונים דס"ל להרי"ף והרמב"ם דאע"ג דלא איפשט' בב"מ בזבחי' דף כ"ה אמרינן, את"ל אוירשאין סופו לנוח לאו כמונח דמי וכו' ודעת הרי"ף ורמב"ם כדעת הגאונים האומרים דכל את"ל פשיטותא היא וא"כ בזבחים נפשוט דלאו כמונח דמי ולכך השמיט הרי"ף להך איבעי' וגם הרמב"ם פסק להדיא דאינה מגורשת: