יערות דבש חלק ב · פרק א׳, ט״ו

והנה הרמב"ם במורה נבוכים בנתנו טעם למניעה דברים אסורי' נתן בכולם טעם שהם מזיקים וקשים לגוף כחרבות ומולידי' מזג ותכונה רעה אבל בחזיר לא מצא דבר והודה שלא מצא בו שום טעם בעצמותו רק דחק להיות אכילתו בצואה ומתגולל בו אלו מותר אכילתו היה כל מקומות מלאים צואים וטנופת ולא היה קרבנו קדוש ואם כי זה טעם דחוק בעצמותו והוא רק מקרי ולא טעם בעצמותו אף גם שיכרסמנה חזיר מיער כי מה טעם יש בו הלא הוא מדברי כשאר החיות ואין בו טעם הנ"ל כלל ולכך כל חורי ארץ יאכלהו כללו של דבר על חזיר לא מצאנו טעם טבעי וא"כ הנמנע מלאכלו שכרו הרבה כמ"ש בבחינה השניה וזהו כוונת המדרש הקב"ה מכריז אין כונתו לתת שכר מצוה זו כי פשיטא דלא יקפח הקב"ה שכר כל מצוה ומצוה רק כונתו אפי' עברו עבירות כמה כי אין אדם וכו' רק נמנע מלאכול בשר חזיר מ"מ יבא על שכרן כי מצוה זו כדאי להגין ולכפר על כמה עבירות ולכך לא הכריז מי שלא אכל בשר נבילות ושקצים וכו' כי זהו די שלא יתגאל ויטמא גופו אבל אין שכרו כ"כ לכפר ולכך מכריז על חזיר לבד מי שלא אכל אפי' בשר חזיר אבל שאר נבילות ושקצים וכו' פשיטא דלא אכיל רק ע"ז אין כ"כ שכר כנ"ל ואומות עולם הבינו דהכל תלוי בחזיר לחוד ולכך הרבה שלא אכלו יבואו ליטול שכרן ואמר הקב"ה שאין הפי' כך דמי שאכל נבילות ושקצים וכו' פשיטא דגופו נטמא ומה בכך דלא אכל חזיר גרוע ממנו אכל אבל כונתו לא זו שלא אכל מאלו אף חזיר דליכא בו טעם טבעי מ"מ לא אכלו ולכך הרבה שכרו אבל האוכל הגרוע פשיטא דעונשו קשה ולכך יצאו בפחי נפש ולא שינה הקב"ה כלל דבריו רק הכונה באמרו אפי' בשר חזיר דזהו להגין על שאר עבירות וזהו פשוט ולכך מאוד יש ליזהר באסורי אכילות ולהשגיח בשחיטה שלא יהיה ח"ו בשר נבילה כי בזה נטמא גופו ונפשו אליו יאסוף יפול לתוך הטומאה: