יערות דבש חלק א פרק ז׳, ד׳

וזהו הענין שנחלקו בגמרא (כתובות סב) אי אנחה שוברת כל גופו של אדם או חצי והביאו ראיה מיחזקאל (יחזקאל כא יא) דכתיב בן אדם האנח בשברון מתנים וגו' ויאמרו לך מה אתה נאנח ואמרת כי שמועה שמענו ונמס כל לבב ורפו כל ידים וכל ברכים תרדנה מים וכו' ויש להבין במאי פליגי וגם להבין הפסוק מה השאלה הזו למה אתה נאנח הלא אדם עלול לפגעי הזמן ואין רגע בלי פגע ויגון ואנחה אבל הענין כך כי ידוע מה שאמרו חז"ל (ברכות ד) בכל לבבך בשני יצרך יצר טוב ויצר רע כי באדם יש חלק טוב והוא חלק נפשי והוא הלב טוב ויצר טוב וחלק רע שהוא חלק חומרי ולב רע ויצר רע וחייב אדם לכבוש זה תחת זה וזהו ודאי אף אם יקרו לאדם צרות רבות ותוגות חייב אדם לקבלן באהבה ושמחה כי מאת ה' לא יצאו רעות בהחלט וזהו שמגיעים לו הוא להתם החטא ולכלות פשע וכדומה וכמו שלא ידאג החולה השותה רפואות מרים וסרוחים וכדומה בחתיכת בשר חי ומורסא רק יעשה אותו באהבה אם יבטיח אותו הרופא מומחה שעל ידי כך יתרפא וישוב לימי עלומיו ואיך לא נשמח בקבלנו רפואות חדים ומרים מרופא הנאמן ואמיתי ובעל היכולת ולכך פירשו המפרשים על הלל בשמעו קול צווחה בעיר שאמר (ברכות ס) מובטח אני שאין זה בביתי כי הלל הרגיל לאנשי ביתו על דרך מוסר והנהגה ישרה כאשר יקרה שום אסון ודבר צער ומחריד לבל יצטערו ולבל יקוננו כי אם יקבלו באהבה כנ"ל אך כל זה על צערו אבל על צער חבירו חייב אדם להצטער עד מאוד בלב ונפש לא ינוח ולא ישקוט להשתתף בצערן ולהוריד כנחל דמעה וחס ושלום להעלים עיניו מצרות של ישראל וזהו תכלית המרי שאמר הפסוק (עמוס ו ז) ולא נחלו על שבר יוסף ובדבר זה אמרו חז"ל שנחרב ביתר שלא היו מצטערין בחורבן ירושלים ובאמת בביתר היו גדולי ישראל אבל חשבו שאין להצטער על מדתו ודינו של ה' אבל טעו כמ"ש כי בשלך אתה רשאי ולא בשל חבירך וזהו הדבר שאמרו באנחה אלו ואלו דברי אלקים חיים הצער ויגון שקרה לאיש עצמו ומאנח אנחה זו אינה בנפש וחלק טוב כלל כנ"ל אבל בחלק רע מן הגוף כי חומר האדם לא יסבול יראה שורו טבוח לפניו ואחרים חומסים ושודדים רכושו עד שנשאר ערטלאי ופוצעים בו מכת חרב וכדומה ולא יאנח אמנם חלק טוב מקבלו באהבה וברצון ולכך אמרו שוברת חצי גופו דייקא שהוא חלק רע אך כששומע שמועה רעה מה שקרה לאחרים בזה כל הגוף הן טוב והן רע יתאוננו ויקוננו כמש"ל ואין לך לקבל מאהבה יסורים של חבירך ובזה אנחה שוברת כל גופו של אדם דייקא וזהו שנא' ביחזקאל כאשר יאנח בשברון מתנים לפני העם ואמרו לו מה אתה נאנח אתה דייקא אתה הוא צדיק וחסיד אין לך להתאנח כלל רק לקבל באהבה כהלל הנ"ל ועל זה ישיב להם אין אנחתי בשבילי רק שמועה בא משל אחרים ונמס כל לב דייקא לב טוב ורע כנ"ל בשני לבבך ורפו כל ידים וכו' ולכך כל צערי בצער אחינו בני ישראל וחלילה לנו למנוע רגע אחד מבלי שיתוף בצערן ולדמות במחשבותינו כאילו אנו יושבים שם ובא עלינו גוי אכזרי בקרדומות וחרבות שלופות גזלו וחמסו כל אשר לנו ופוצעים בנו ועינינו רואות שהורגים מחמדי עין עד אשר עוללים שאלו לחם ואין גם אחר כך מגרשים אותנו ותלו בני טפלא ובבתינו אין כל ויאמרו צאו מתוך המדינה ולא נדע לפנות ימין או שמאל ודמו זאת במחשבתכם כאילו הדבר עמכם בפועל ידעתי כי תרדנה עיניכם דמעה מאין הפוגות וירב תאניה ואניה ומה הבדל יש אם אנו יושבים פה תהלה לאל ובמחלתו בטח ואחינו עצמינו ובשרינו אשר בבטן עושנו עושיהם יושבים ברעה גדולה צרה ומצוקה אוי שכך עלתה לאחינו בימינו ולכך אל תמנעו מצער ותפלה כראוי והיא מצות עשה של תפלה לדעת הרמב"ן שהתפלה לאו דאורייתא רק בעת צרה מצוה מהתורה להתפלל אבל התפלה צריכה להיות בתום לבב וראשון לפשפש במעשים ולהסיר קוץ מכאוב:

יערות דבש חלק א · פרק ז׳, ד׳

על המקור הזה