יערות דבש חלק א · פרק י״ז, י״ג

ואמת כי עוד טעם יש כי בספר מנות הלוי הביא בשם רוקח ומדרש כי אחר הדברים האלה גידל המלך את המן וכו' כי כל גדולתו של המן לא התמיד רק שבעים יום מרומז כי כן יסד המלך כ"ן בגמטריא שבעים ובזה תבין המן איש צר ואויב איך המתין עד י"ג בניסן ליתן דת להשמידם ולא בא תיכף אל המלך כאשר מרדכי לא יכרע ובפרט כי אחשורוש היה בעל התל וכו' אבל כבר נודע במ"ש בנימוסי הכשדים ושאר כותבי נמוסי ארץ בבל ופרס כי כל זמן שאין משנה למלך מתנהג בממשלתו שבעים יום אין לו תוקף כל כך ואין משמעתו נשמעת ויש ביד השרים להתריס עליו נגד המלך ולומר שאינו ראוי לכך וכדומה מהטענות אבל אם יתמיד שבעים יום הרי אח"כ ממשלתו נכונה בידו ולכך המן לא היה בידו לצוות כל כך עד תשלום שבעים יום ואז באמת לא איחר ליתן הדת כמבוקשו ולזה נתכוין הקלירי בפיוטו של פרשת זכור שכתב תכלית שבעים נתלה על חמשים והמפרש דחק דקאי על יין עיין שם והדברים פשוטים כי תכלית שבעים יום לתוקף ממשלתו והממשלה נכונה בידו נתלה על חמשים ולפני שבר גאון ולכך אף מרדכי לא יכול להשיב אגרת המן עד שהיה מתמיד בממשלתו שבעים יום ואז היה יכול לכתוב על היהודים כטוב בעיניו ונחתם בטבעת המלך ואתי שפיר והנה באמת כמה לאדם להזהר מלהתגאה בממשלתו כי רוב פעמים הגדולה לאדם לוכדת לו לכד וביחוד צריך אדם להזהר לבל יעשה תחבולות של רמיה לצוד חבירו כי זה הוא על הרוב לו לעצמו לפח ולמוקש ראו כמה עמקו מחשבת המן שיעץ וחידש הדת שלא יהיה רשאי שום אדם לכנס למלך אם לא יהיה נקרא על פומיה דהמן כמו שכתוב בתרגום שני להדיא והנכנס יומת והיתה עצה עמוקה שלא תוכל אסתר ומכ"ש מרדכי לכנס למלך לבקש דבר כי ידע המן שאסתר נתגדלה בבית מרדכי כמש"ל כי חשדוהו שהוא מנאף עמה ולא ידע כי היא אשתו באמת אבל זה הוא היה מהצלה העיקרית כי יש להבין במה שאמרה אסתר (אסתר ז ד) כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג וכו' ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי אין הצר שוה בנזק המלך ויש להבין מה טעם יש שהחרישה במכירה לעבדים ולשפחות הואיל ואין הצר שוה וכו':