ספר הישר · פרק ב׳, מ״ח

ואחרי אשר התבאר כי העבודה תהיה בשלשה דברים: ביראה, בחכמה, ובאהבה, שלשתן ניתנו מרועה אחד, והוא השכל, כי השכל כולל שלשתן וכולל כחות אחרים, כי מן הידוע, כי השכל כולל החכמה, וכולל האהבה, וכולל שיאהב המשכיל בכל דבר ודבר המישור לבל יוסיף באחד מהם על הראוי או יגרע מהראוי ונלמד מזה, כי לפי שלימות שכל האדם תהיה עבודתו שלימה, וכפי מה שיחסר משלימות עבודתו יחסר משכל בעליה ומדעתו. ואם תהיה העבודה שלימה, אין ספק כי דעת בעליה ושכלו שלימים, כי הכתוב אומר בחטאים (ירמיה י) ״נבער כל אדם מדעת״. ואמר (ישעיהו מ״ד:י״ח-י״ט) ״לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם, ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה״. רצונו לומר, כי העבודה תהיה מכח החכמה, כאשר אמר (תהילים קיא) ״ראשית חכמה יראת ה׳״. וזה לך האות, כי עבודת האל יתברך, תכלית השכל והחכמה, ועוזבי האל יתברך, הם אוילים, ואם יאמר אומר: הנה אנחנו רואים רשעים שיש מהם חכמים ומשכילים בכל חכמה, ואיך תאמר כי הם אוילים וחסרי לב. נאמר לו, כי כל חכם אשר בעת תבוא עליו צרה עושה דבר ממה שלא עשה קודם לכן ויכיר כי בדבר ההוא תהיה לו עזרה וישועה זה לאות על סכלותו.