מאמר תורת הבית · פרק ה׳, א׳

בו יבואר טעם מה שאמרו חז"ל שהקב"ה מצטער על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק.אמרו חז"ל (חגיגה דף ה'): תנו רבנן על ג' הקב"ה בוכה בכל יום על שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק וכו'. היינו שהקב"ה שהוא היודע באמת אושר המגיע לנפש האדם מלימוד התורה [שזולתו יתברך לא ראה ולא ידע אותה שום עין בעולם עד תכליתו. לא מלאכים ולא נביאים, כמה שכתב עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו. וכמו שאמרו חז"ל כל הנביאים לא נתנבאו אלא למחזיק תלמידי חכמים, אבל תלמידי חכמים עצמם עין לא ראתה וגו'] ורואה בכל שעה איך מוציא האדם שעותיו היקרים שיש בידו להביא בהם אוצר תורה, שהוא אושר נצחי לנפשו שאין ערך אליו מכל אושר ותענוג הנמצא בעולם והוא מבלה עתותיו היקרות בדברים שאין בהם יתרון לנפשו כלל [וכמו שכתוב מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש] והקב"ה שהוא בבחינת אב לישראל, כמו שכתוב בנים אתם לה', הוא מצטער בוכה על אובדן אושר בניו החביבים אבידה נצחית שלא ימצאו אותה עד לעולם, שמקום קנית התורה רק בזה העולם הוא כידוע כי לא בשמים היא. והאיש הנלבב עליו להתבונן בזה בכל עת שבאותה שעה שהוא יושב בטל בחברת מריעים ושמחים יחד בסיפוריהם או קורא במכתב עתים וכיוצא בזה בסיפורים שאין נוגע כלל לעסקיו באותה שעה הקב"ה, שהוא יצר נשמתו והביאו לעולם הזה לטובתו, יושב ובוכה על איבוד זמנו שהיה לו אפשר לו אז לעסוק בתורה ולסגל לנפשו אוצרות של פנינים ואבנים טובות שיאירו לו לנצח בכבוד וגדולה והוא מחליף את כל זה בדברים שאינם יתרון כלל לנפשו ואדרבה מביא צרות על נפשו משחוק וליצנות ולשון הרע שהוא עתיד ליתן דין וחשבון על הכל וכנ"ל בפרק הקודם. והאיש המתבונן בזה היטב לא יערב לו כלל הנאה מחברת מריעות וקריאת דברים שאין דרוש לו, רק בכל עת ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו ישים ליבו אולי בידו לעסוק בתורה בזה השעה שהוא אושר וחייו לנצח.