מאמר תורת הבית · פרק ה׳, ב׳

וראה נא אחי עוד כמה צריך להוקיר כל שעה שלא להתבטל מלימוד התורה, דהנה אם היה מזדמן לאדם להציל נפש מישראל מלטבוע בנהר כמה שמח שמחה גדולה וכל ימי חייו היה זוכר אותו היום ואותה השעה שזכה להציל נפש מישראל ממוות. ואשר אומנם כן הוא באמת שאין ערך לגדולת המצווה, כמו שאמרו זיכרונם לברכה שהמקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. וכל שכן אם היה מזדמן לו להציל כמה נפשות היה שמחתו רב מאוד. ולהיפך, חס וחלילה, אם היה בכוחו להציל נפש מישראל ממוות ובעצלותו הניח לטבוע אותו בנהר או לשרף באש אין לשער גודל צערו לנצח כשיזכור שבעצלותו נאבדו נפשות. ועתה אחי ראה מה שאמרו חז"ל במגילה וביארו דאף שלמען הציל נפשות בודאי אנו מחויבין לבטל מתלמוד תורה ואף בשביל מצוה אחרת קטנה ורק שאי אפשר לעשות על ידי אחרים כי כן הוא רצון השם יתברך שתכלית תורה הוא קיומה ולכן רצונו יתברך שאם יגיע לו איזה מצווה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים יבטל תורתו בשביל קיומה. אבל באפשר המצווה לעשות על ידי אחרים גדולה היא התורה מכל המצוות, ואף בעניין פיקוח נפשות אם נזדמן לאחד להציל נפשות ולהשני לא נזדמן זה ורק עסק בתורה, וישאלו אותנו מי הפעיל יותר לכאורה, היו הכל משיבין כי המציל נפשות הגדיל לעשות. אבל חז"ל גילו לנו שאף שגדול מצוותה של פיקוח נפש מאוד, אבל זה שלא נזדמן לו מצווה זו רק עסק בתורה באותו הזמן לא נופל ממנו, ואדרבה, הוא הגדיל לעשות שגדול תלמוד תורה מהצלת נפשות. וראה נא אחי דלפי זה על שעה ושעה שהיה ביכולתך לעסוק בתורה ולא עסקת הרי הוא כאילו באו לפניך להציל נפשות ולא הצלת. ואף שאנחנו בעינינו הסתומות לא ידענו זאת, אבל חז"ל גילו לנו רז הזה עד כמה גדול הוא ערך לומד התורה, שאין דבר בעולם שקול אליה. ולכן הרבה דוד מלך ישראל בתפילות ותחנונים בכל תמני אפי שיזכה בלימוד התורה, והקב"ה הזהיר את יהושע באזהרה יתירה רק חזק וגו' לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה כי אז תצליח את דרכך, והיינו בעת לכתו במלחמה. ולכן במלחמת יריחו שביטלו יום אחד מתורה, אף שהיה זמן מלחמה, נגלה אליו מלאך ה' להוכיחו על זה, כמבואר בקרא וכמו שאמרו חז"ל: עתה באתי, על של עתה באתי. ומבואר מזה שלא רק לעניין אושר נצחי כי אף לחיי הזמן ושמירה מאסון נוגע זה, כדכתיב כי אז תצליח ואז תשכיל.