מאמר תורת הבית · פרק ד׳, ז׳

ועל דבר הסיבה השנייה גם כן איני צריך להאריך, דמי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום ויהיה ריחו נודף. ולעד זה ניקח נא דמיון מאחד ששכר כרם גדול על עשר שנים והוציא על זה עשרה אלפים זהובים. אך אותו האיש היה עצלן בטבעו ועבר חמש שנים ולא הסתכל על הכרם להשקותו ולעדרו ולטעת אותו שורק כראוי. וממילא עלה כולו קמשונים וחרולים. והנה עבר עליו אחד מאוהביו וראהו כשהוא דואג על כרמו ועל פירותיו. אמר לו מה יועילו לך דאגותיך, התחזק בחמש השנים האחרונות להנהיג אותו כראוי, אולי ייתן ד' הצלחה באלו שנים האחרונות ויעלה ריווח הרבה. כן הדבר בעניינינו, הלא כרם ד' בית ישראל המה ונתן ד' כח באדם שיתווסף בכל יום בנטיעות יפות ומהודרות עד למעלה. ומפני מיעוט עיונו על עצמו צמחו בו בכמה שנים שעברו קמשונים וחרולים הרבה. על כל פנים יש לו ליזהר בשנים הנותרות על כרמו לעקלו ולסקלו [היינו לשמור את עצמו בכל יום מן חטא ועוון, שהם קוצים וברקנים ממש לנפשו] ולהוסיף בו בכל יום נטיעות יפות [היינו להרבות דיבוריו בתורה]. ויתקיים עליו מאמר הכתוב נצר מטעי מעשה ידי להתפאר, אבל לא להיפך שתחת שלא השגיח על כרמו בתחילת שנותיו יאבד גם שנים הנותרות לו.