חובת התלמידים · פרק ט׳, ז׳

ואם רצונך לדעת עד כמה ראיתך זו נוגעת למעלה, עמוד ושמע את דבר ד׳. איתא בספר היכלות וקצת מזה מובא בטור או״ח ס׳ קכ״ח, שאמר ד׳, ברוכים אתם לד׳ שמים ויורדי מרכבה, אם תאמרו ותגידו לבני מה שאני עושה בשעה שמקדשים ואומרים קדוש קדוש קדוש, ולמדו אותם שיהיו עיניהם נשואות למרום לבית תפלתם (היינו לשמים, וזה שער השמים), ונושאים עצמם למעלה, שאין לי הנאה בעולם כאותה שעה שעיניהם נשואות לעיני ועיני בעיניהם, באותה שעה אני אוחז בכסא כבודי בדמות יעקב ומחבקם ומנשקם (היינו לכל אחד מישראל) ומזכיר גלותם וממהר גאולתם, עכ״ל הק׳. מה נאמר ומה נדבר. שער נא, עינינו מסתכלות במרום בעיניו כביכול, והוא ית׳ מסתכל בנו, וכבודו מתענג מן ההסתכלות הזאת. כביכול, האב והבן מביטים זה בפני זה, ומתוך אהבה ומגודל החבה לא יוכל האב להתאפק ואוחז ומחבק ומנשק אותו הבן. הלב מתמוגג, והנפש מתפרצת, מתלהבת וקוראה, אל אבי, אל קדושי, אני עולה, אני עפה.