חובת התלמידים · פרק ט׳, ח׳

בדברים הללו תעיין מתוך ראי׳ בשמים ותאמץ עיניך ולבך להבט ולכון. ובכלל כשאתה מדבר לד׳ בלשון נוכח, למשל אתה הוא אלהינו או ברוך אתה וכו׳, אף אם אין אתה מביט בשמים בשעה זו, תדייק את ה-״אתה״-, ותצייר בדעתך שלד׳ אשר לנגדך אתה אומר ״א ת ה״. אבל אל תדמה שרק באופנים הללו לבד שרשמנו לך, יכול אתה לעורר את נפשך, לא כן הוא,‏ כל איש ישראל אם רק יודע שאין גופו ולבו הפקר לעשות ולחשוב מכל הבא בידם,‏ כל איש שעובד עם עצמו,‏ כפעם בפעם ימציא לו אופנים ואמצעים לעורר את נפשו בהם, להתלהב ולצאת מתוך מחבואי גופה להתקרב לד׳, ויש גם פעמים שתבואנה לך מחשבות והתעוררויות מעצמן אשר לא שערת ולא הכינות אותן,‏ למשל בימים הנוראים בתפלה כשמרננים השבח לד׳,‏ אתה הוא אלקינו וכו׳,‏ וגם אתה התחלת עמהם לרנן,‏ ויבא מורך בלבך,‏ הלא עתה העליונים והתחתונים שרים שירה להאל הגדול המתנשא עליהם,‏ ואיזה שייכות לי השפל עמהם,‏ ואיך אתחצף להתערב עם משוררי אל‏ ומשמחי אלהים, ופתאום כאלו נפח בך רוח חיים רוח התחזקות,‏ הלא כך דרכה של שמחה,‏ הכלי זמר והמנגנים הולכים ברחוב ומנגנים,‏ ועמהם המחותנים וכל החשובים ששים ושמחים,‏ וילדי העיר הבזוים היחפים שחורי פנים ומלוכלכי בגדים אחרים אצים ורצים,‏ מוחאים כף ועמהם שמחים ומזמרים,‏ וגם זהו מכבודי החתונה והשמחה,‏ ונפשך רואה אז מקהלה גדולה משוררי אל,‏ מלאכיו במרום,‏ יחד עם ישראל למטה,‏ שרים ומזמרים עתה שירה למלך הכבוד אשר עומד עליהם,‏ שומע ומאזין,‏ שמח ומתפאר,‏ ואתה כילד יחף ומלוכלך בכל כחך רצת ואליהם נתחברת,‏ ויחד עם המקהלה הקדושה אתה מרנן שירה לאלהיך שהשתוקקת אליו שמחתך מתלקדת ורוחך נשברה ומתלהבת עד מאד,‏ עד שלפעמים לבך נמס ובוכה בזה יותר מאשר בכל נדרי.