חובת התלמידים · פרק ד׳, ו׳

והנה אף שמחלת העצלות יותר גרועה היא מן ההתרפות, מ״מ יקשה יותר לרפא את המתרפה מאשר את העצל. כלומר, נער העצל אם רק ירצה יש לו יותר אמצעים להרחיק מעצמו את מדת העצלות מאשר מדת ההתרפות. כי בעודו בישיבה גם אביו גם המלמד יעמיסו עליו עבודה, מוכרח הוא להשכים בבוקר ולבוא בזמן הקבוע לישיבה, מוכרח הוא ללמוד סכום כזה וכזה בכל שבוע וכדומה, ועי״ז יכול הוא להתרגל שלא להתעצל גם כשיגדל. משא״כ המתרפה אם הוא בעצם מתרפה, או שהיתה בו מדת העצלות ורחקה ממנו ונשאר בהתרפות, קשה לו להטהר ממנה, כי גם כשמשכים גם כשעובד הכל הוא בהתרפות ושטחיות, הן בלמודו והן בכל שאר מיני עבודה. כשבא לגרש איזה מדה רעה מקרבו לא ידקדק לשרש אחרי׳ ולתקנה בכל תיקוני׳, בתפלה לא יתאמץ לכון פירוש המלות, כי רק בשטחיות ובקלות רוצה הוא, ונוח לו יותר להרהר בשטויות מאשר לצמצם את מוחו ולבו לכון את הדברים שמדבר לפני אדון עולם.