חובת התלמידים · פרק ד׳, ט״ו

ויהי כי הרבה לבכות ולהתפלל וייעף ולא הי׳ לו במה להשיב את רוחו אליו מן הצום ומן הבכי ויתעלף. והנה הריח ריח טוב חזק מאד ותשב אליו רוחו מעט, וירא והנה פרח יפה מאד אשר גדל ביער וממנו נודף ריחו הערב. ויתחזק ויעמוד ויקצור את הפרח ואץ לביתו להשיב מעט גם את נפש אשתו ובניו בזה עכ״פ. ויהי בדרך והנה מרכבה נוסעת ובה יושב אדון אחד, ותעמוד המרכבה ויקרא אליו האדון, שמע לך עני למה לך פרח כזה, תנה אותה לי ואתנה את שכרך כסף. ויען העני, לא אמכרנו בכסף רק אם תתן לי ככר לחם בעד אשתי ובני הגועים ברעב זה שלשה ימים, אתן לך את הפרח ועוד אברכך לפני ד׳. וימכור את פרחו בעד הלחם וירץ אל ביתו שמח.