חובת התלמידים · פרק ד׳, י״ג

ויהי בראשית ימי המלחמה האחרונה כאשר שבת כל עובר אורח, ונפסקה גם פרנסתו הדחוקה, ויעבור יום ואין לחם גם לו גם לאשתו ובניו. והנה גם יום השני כולם רעבים וילדיו הקטנים מתענים ובוכים, הוי אבי תנה לנו לחם ולא נגוע ברעב, והנה גם יום השלישי כולם כבר שוכבים, חלשים והומים כיונים, אבי לחם, רק שפתותיהם נעות וקולם לא ישמע כי חזק עליהם הרעב וכח אין להם לצעוק וגם הוא גופו נחלש וברכיו כושלות מן הצום ומן גודל שברון לבו על אשתו ובניו ויתחזק ויצא החוצה. אשתו צעקה, הוי בעלי אל תצא מזה, אם נמות ברעב, כלנו יחד נמות, אבל הוא גם אז לא סר בטחונו מד׳, ויאמר לא אל המות אניי הולך רק אל אלקים חיים, אל היער להתפלל אל אבי שבשמים אני הולך, שיעשה עמנו נס וחיינו.