חובת התלמידים · פרק י״ב, ז׳

לא כן אתם תלמידים כאשר בדרכי החסידות תסתגלו,‏ נפשכם תתעורר ותתתגלה,‏ נצוצי הגן עדן בכם יבריקו,‏ את קדוש ישראל אשר בתורה תרגישו ומזיו שכינתו תהנו,‏ והי׳ זה שכרכם ומזה כחכם יתחזק ויתאמץ ללמוד שעות הרבה ובעמקות רבה, אל תדמו שטועים אנו לאמור,‏ שעד מהרה תתהפכו לאנשי קודש ללמוד תורה לשמה בלא שום תקוה לקבל פרס,‏ לא להרויח בה אף לא להתכבד בה,‏ שרק הצדיקים הגדולים זוכים לה,‏ אין אנו טועים בזה אבל דומה הדבר,‏ לאב שאוהב את בנו ומרוב אהבתו רואה בו הרבה מעלות,‏ עד שאינו מבין למה גם אחרים זולתו אינם אוהבים אותו בשביל מעלותיו, ובאמת יכול להיות שגם מעלה אחת מכל אלו אין בו,‏ רק אהבת נפשו פנימה מתלבשת במוחו ומגרה את דעתו לטובת בנו, שיראה בו מעלות טובות, הן בתורה ישנן כל התקוות הטובות אף הגופניות,‏ אבל לא בשבילן אתה הוגה אף קשור בה,‏ ואף אם בדעתך רק בשבילן אתה קשור,‏ מ״מ יסוד ראיות ותקוות אלו,‏ אהבתך והתקשרות נפשך בתורה היא,‏ אשר תתלבש במוחך ותגרה את דעתך לטובת התורה, שתראה בה רב טוב, גם גופניות, צדיקים גדולים אשר גם את נפשם גם את גופם קדשו ולתורה ועבודת ד׳ מסירים הם בנפשם וגם בדעתם,‏ רק בשביל אהבתם לתורה ועבודה ילמדו ויעבדו, ואתה בחור שעוד בדעת מוח גופך,‏ את עצמך תדע וטובת עצמך וגופך תחשוב,‏ לכן גם אהבת נפשך פנימה אשר לתורה ולעבודת ד׳,‏ במוחך במחשבות ודעת עצמך יתלבש,‏ לראות בה מעלות ותקוות הטובות לך,‏ וגם בשלא לשמה שלך הלשמה מלובשת, ואפשר רמזו חז״ל‏ בזה,‏ לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אע״פ שלא לשמה,‏ שמתוך שלא לשמה בא לשמה.‏ תיבת בא קאי על הלשמה,‏ כאילו הי׳ כתיב ב א ה,‏ באיזה שלא לשמה יעסוק,‏ בזו שגם הלשמה באה עמה וטמון בה.