חובת התלמידים · פרק י״ב, י׳

כך הוא הדבר,‏ התורה מן השמים היא,‏ ובלמודך את התורה אתה עולה השמימה אל ד׳ אתה עולה ובו אתה מתיחד,‏ והוא יתברך נמשך למוחך ולבך ושוכן אף בגופך.‏ כי מה הוא שכל התורה שאתה מעיין בו,‏ ד׳ נתן את התורה והשכל הזה דעת אלהים הוא.‏ ולמה זאת וזאת מצוה וכו׳, מפני שכן רצה ד׳,‏ וכיון שעוררת את נפשך,‏ מעט גלית ובה אתה מתיגע בתורה ומעיין בה,‏ מדבק אתה את נפשך ומוחך לד׳,‏ וכשאתה מבין דבר מדברי התורה,‏ אז שכל ד׳ כביכול בך נמצא עתה,‏ כמו שאיתא בספה״ק מזה.‏ וכשאתה מעורר את רצונך לתורה ולמצות,‏ הרצון הזה לא שלך הוא,‏ רק הכביכול רוצה עתה בך את התורה ומצות,‏ כי זהו עצם התורה ומצות שד׳ רוצה אותם,‏ ועתה נתגלה רצונו זה בך ואתה מרגיש את רצון ד׳ לתורה ומצות בך.‏ והיש יחוד גדול מזה,‏ הוא ית׳ אשר למעלה מכל העולמות,‏ אין סוף ואין תכלית,‏ ואף המלאכים שואלים אי׳ מקום כבודו,‏ מתיחד בך ושוכן בקרבך.‏ ולמה תתפלא מעתה על דברי המשנה,‏ יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי עוה״ב ‏(אבות פרק ד׳ משנה י״ז).‏ כי היש יותר‏ התעלות וגן עדן יותר מזה, וזאת היא הנאתך ועונג הרוחני שאתה מרגיש בשעת למודך ואחר למודך את התורה,‏ אתה בדעתך הגופנית לא תדע,‏ אבל נפשך פנימה מן התקרבות אבי׳ שבשמים תתענג ותשמח.‏ ואחר ענין קשה בתורה תתענג יותר כשתבינהו מאשר אחר למוד ענין קל,‏ כי כיון שהענין יותר קשה ויותר הצרכת לקבץ את כל כחות נפשך אף גופך בעבודה זו,‏ חלק יותר גדול מנפשך וכחך, דבקת באב הנשמות ואדון הנפשות ויותר תתענג,‏ ודבר היותר קל ורק יגיעה מעטה יגעת בו,‏ רק חלק נפש יותר קטן הוצאת ודבקת בהתדבקות עלאה,‏ ועונג נפשך יותר פחות הוא.‏ והתלמיד אשר יתענג יותר אחר למודו דבר קל,‏ מאחר למודו דבר קשה,‏ סימן ה־א שאין תענוגו אמיתי תענוג ג״ע,‏ רק מן מיעוט עבודה ומן מנוחתו והתרשלותו תענוגו.‏ ובאמת האם יש דבר קל בתורה,‏ למשל כשהתחלת ללמוד גמרא למדו עמך בראשונה בב״מ, שנים אוחזין שהוא קל לילד,‏ והאם באמת קל הוא,‏ וכמה טרחו כרו והעמיקו בעלי התוס׳ ושאר המפורשים הראשונים והאחרונים בזה, וגם לך יש עוד מקום להתגדר בו,‏ וכשתתיגע ותזכה,‏ עוד הרבה תגלה בו.‏ ובכל מקום ובכל ענין,‏ יכול אתה להתיגע להעמיק ולהוציא חלק יותר גדול מכוחך ומנפשך ומנשמתך לדבקם בתורה ובהאין סוף הנמצא בו.‏