מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, כֹּל הַנּוֹשֵׂא וְנִשָּׂא עַל גַּבֵּי מִשְׁכָּב, טָהוֹר, חוּץ מִן הָאָדָם. כֹּל הַנּוֹשֵׂא וְנִשָּׂא עַל גַּבֵּי הַנְּבֵלָה, טָהוֹר, חוּץ מִן הַמַּסִּיט. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַנּוֹשֵׂא. כֹּל הַנּוֹשֵׂא וְנִשָּׂא עַל גַּבֵּי הַמֵּת, טָהוֹר, חוּץ מִן הַמַּאֲהִיל, וְאָדָם בִּזְמַן שֶׁהוּא מַסִּיט:

כל המטמא בגדים בשעת מגעו. כגון הנוגע בזב וזבה ויולדת, ובמעינותיהם, במשכבן, ובמושבן:

לפי שאמר בהלכה הקודמת כי הכלים והמשקים וכלי שטף מלמטן טהורים ואפילו היו תחת משכב הזב אמר סבת זה אמרו כל הנושא ונישא וכו' ופשוט הוא וכבר החזרתי הענין הזה פעמים מיראתי הטעות בו שכל מה שתשמעהו אומר מלמעלן או מלמטן או נושא או נישא אין שם ענין נגיעה כלל אפי' היה החוצץ ביניהן אבנים ואחר זה שמע פירוש ההלכה אות באות אמרו כי כל מה שיהיה למעלה ממשכב הזב מאוכלין ומשקין וכלים הרי הוא טהור וכן אם היו אלו מלמטה והמשכב למעלה מהן הרי הן טהורין חוץ מן האדם לבדו כי הוא כשהוא המשכב עליו טמאו לפי שהמשכב מטמא במשא וכן אם הושמה אבן למעלה ממשכב הזב וישב אדם טהור על האבן נטמא כיון שנישא על גבי משכב כמו שאם ישב הזב על האבן נטמא המשכב אשר מלמטה כך כשישב הטהור על האבן מיטמא מן המשכב אשר מלמטה ולשון ספרא והיושב על הכלי אין לי אלא בזמן שהוא יושב ונוגע בו מנין לעשרה מושבות זה על גב זה אפילו על גבי אבן מסמא ת"ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא אח"כ אמר כי כל מה שיהיה ג"כ על הנבילה או תהיה הנבילה עליו הרי הוא טהור אלא המסיט אמנם כשתהיה הנבלה מלמעלה הוא יטמא על כל פנים רוצה לומר האדם לפי שהנבילה מטמא במשא כמו שבארנו בראשון של כלים ואמנם דברו כשהיה האדם מלמעלה והנבילה מלמטה שהוא לא יטמא אלא בהיסט רוצה לומר אם הניע הנבילה בעת היותו נישא עליה לפי שהנבלה מטמאה בהיסט כמו שבארנו שם רוצה לומר כי הטהור כשהסיט את הנבילה ואע"פ שלא נגע נטמא

ואמר ר"א אף הנושא כבר ביאר לנו הש"ס (חולין קכד:) ותקנו ואמרו כי ר"ל והוא שנושא ר"ל כי המסיט לא יטמא אלא אם היה נושא לא שתהיה מתחתיו והוא אמרם אימא והוא דנישא ואין הלכה כר' אליעזר ואח"כ אמר כי כל הנושא ונישא על גבי המת טהור חוץ מן המאהיל שכל מה שמאהיל על המת או יאהיל המת עליו יטמא ע"פ התנאים הנזכרים באהלות (פ"ב) וכן האדם כי הוא כשנשא המת עליו הרי הוא טמא לפי שהמת מטמא במשא אמנם כשהיה האדם נישא על גבי המת ולא יהיה מאהיל וזה כשיהיה ביניהם חציצת הדבר המאהיל אז לא יטמא אלא אם הסיט לפי שכל מה שיטמא במשא כשהסיטו הטהור נטמא כמו שבארנו בראשון של כלים:

מפני שאמרו. לשון הר"ב כלומר מפני מה אמרו האוכלים והמשקים והמדף מלמטה תחת משכב הזב טהורים מפני שאמרו וכו' וקשה דאהיכא קאי. שלא אמרו במתני' דלעיל אלא מלמטה תחת הזב. ולשון הרמב"ם לפי שאמר בהלכה הקודמת כי *(האוכלים) והמשקים וכלי שטף מלמטן טהורים. ואפילו היו תחת משכב הזב. אמר סבת זה אמרו כל הנושא כו' ע"כ. וכלומר דודאי דלא חמירא תחת משכב. מתחת הזב עצמו. ואע"ג דלא קמיירי במשכב. מ"מ ממילא נשמעיניה:

כל הנושא כו'. כתב הר"ב ואינן נוגעין אפילו לא הפסיק ביניהם אלא נייר. הרמב"ם פרק ט' מהמ"ש. ועיין במתני' ה'. גם עיין מ"ש במשנה ז':

חוץ מן האדם. כתב הר"ב וכן אם נתנו אבן מסמא כו' ולשון ספרא והיושב על הכלי אין לי אלא בזמן שהוא יושב ונוגע בו. מניין לעשרה מושבות זה ע"ג זה אפילו ע"ג אבן מסמא. ת"ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא. מקום שהזב יושב ומטמא. ישב הטהור ויטמא. הרמב"ם. והא דקתני אפילו ע"ג אבן מסמא. כמו אפילו ע"י אבן מסמא. דהא מיירי שהאבן מסמא ע"ג משכב. ובמשנה ג' פ"ק דכלים כתבתי בשם התוס' דריש פרק דם הנדה שהעתיקו. ועל גביהן אבן מסמא:

כל הנושא. כתב הר"ב באדם קא מיירי דאין לך מטמא במשא בנבלה אלא האדם כמ"ש הר"ב במשנה ב' פ"ק דכלים:

כל הנושא ונישא ע"ג נבלה. כך הגי' בס"א והר"ב השמיט ונישא. כמו שהיא הגי' בספר. ומ"מ פי' כלומר וכל אדם הנושא וניתן ע"ג נבלה. ואין כוונתו לפרש הנושא שענינו כמו ניתן. שא"א שתהא כך משמעות הנושא. ועוד דהא כתב דנושא את הנבלה ולא זז כו' טהור עד שיסיטנה. אבל הוסיף וניתן במקום ונישא. שהיה ראוי להיות במשנה. ולשון הר"ב מועתק מפירוש הר"ש. ושם כתוב כלומר וכל האדם הנושא ונישא. ע"כ. והמגיה כך בלשון הר"ב לא הפסיד. והרמב"ם העתיק ג"כ כמו שהוא בס"א. אבל פירושו דחוק דמפרש שאין ענינו אלא כשהאדם מלמעלה והנבלה למטה. שהוא סובר דאם הנבלה למעלה מטמא במשא בלא היסט. ועי' עוד מזה בסוף המשנה:

חוץ מן המסיט. כתב הר"ב דנושא את הנבלה ולא זז ממקומה גם לא כו' עד שיסיטנה. וכן לשון הר"ש וכתב דמדלא קתני גבי משכב נמי חוץ מן המסיט. ש"מ שמטמא בלא מסיט וצריך ליתן טעם מ"ש זה מזה. הא בתרוייהו והנושא כתיב בהו. ושמא משום דאחמיר רחמנא במשכב דאפילו הנוגע מטמא בגדים. ואילו גבי נבלה תנן בפ"ק דכלים (משנה ב') וחשוכי בגדים במגע ע"כ:

רבי אליעזר אומר אף הנושא. כתב הר"ב בגמרא מפרש בפרק העור והרוטב (סוף חולין דף קכ"ד). הר"ש. ואע"ג דהגי' התם והוא דנישא. וכן העתיק הר"ש. התם אנבלה קאי שתהא נישאת והיינו והוא שנושא שכתב הר"ב שענינו שהאדם נושא הנבלה ובא ואראך דוגמתו בתוס' שאעתיק לקמן בסוף משנה ה':

כל הנושא נמי באדם דומיא דנבלה וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהט"מ:

כל הנושא ונישא ע"ג המת טהור. פי' הר"ב כגון עלי' מפסקת כו' וכ"כ הר"ש ולרבותא דאפילו משום משא שמכביד עליו אינו מטמא לפי שאין במת משום אבן מסמא כדפי' בפרק דלעיל משנה י' והרמב"ם לא פי' בכאן אלא כל הנושא ונישא במת ויש ביניהם דבר המאהיל שהוא חוצץ וכדתנן באהלות. והיינו נמי דבסוף פרק ה' מהט"מ (הלכה י"ד) כתב אהא דהכא בד"א בשלא היתה שם טומאה רצוצה והוא הדבר ג"כ שכתב הר"ב במשנה ו' פרק דלעיל טומאה בוקעת ויורדת שהוא כשהטומאה רצוצה וכדמסיק אח"כ בכה"ג דמפרש לה הכא היינו שאינו רצוצה אלא אהל מפסיק.

חוץ מן המאהיל. דמאהיל בין שהמת תחתיו דמאהיל שנמצא האדם נישא בין שהמת מאהיל על האדם והאדם נושא. נטמא האדם מחמת טומאת אהל. כמו שכתבתי בריש פרק ג' דאהלות:

ואדם בזמן שהוא מסיט. כתב הר"ב אבל אם אין המת זז ממקומו שאין כאן היסט טהור וכ"כ הר"ש. ולא פי' הטעם מ"ש במת מבזב. והכא ליכא לתרוצי כמו בנבלה. דטמא מת מטמא בגדים כדתנן בקמא מאהלות. אבל נ"ל דטומאת משא דבמת. לא למדנוהו אלא בק"ו ממשא דבנבלה. כמ"ש בספ"ק דאהלות ולפיכך דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ושלא יטמא משאו אלא א"כ הסיט כמו בנבלה וקשה דאמאי לא פליג ר"א. ועיין בסוף משנה ו' ז' והרמב"ם דפירש בנבלה דהא דבעי דמסיט דוקא כשהנבלה תחתיו. ה"נ באדם מפרש כשהאדם נושא המת עליו מתטמא במשא. אמנם כשהאדם נישא ע"ג מת ולא היה מאהיל. שיש ביניהם מחיצה מאהלת. אז לא יטמא אלא אם הסיט: