וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ. כֹּל הַנִּשָּׂא עַל גַּבֵּי הַזָּב, טָמֵא. וְכֹל שֶׁהַזָּב נִשָּׂא עָלָיו, טָהוֹר, חוּץ מִן הָרָאוּי לְמִשְׁכָּב וּלְמוֹשָׁב וְהָאָדָם. כֵּיצַד. אֶצְבָּעוֹ שֶׁל זָב תַּחַת הַנִּדְבָּךְ, הַטָּהוֹר מִלְמַעְלָן, מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד. פֵּרַשׁ, מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד. הַטָּמֵא מִלְמַעְלָן וְהַטָּהוֹר מִלְּמַטָּן, מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד. פֵּרַשׁ, מְטַמֵא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד. הָאֳכָלִין וְהַמַּשְׁקִין, הַמִּשְׁכָּב, וְהַמּוֹשָׁב וְהַמַּדָּף מִלְמַעְלָן, מְטַמְּאִין שְׁנַיִם וּפוֹסְלִין אֶחָד. פֵּרְשׁוּ, מְטַמְּאִין אֶחָד וּפוֹסְלִין אֶחָד. וְהַמִּשְׁכָּב וְהַמּוֹשָׁב מִלְּמַטָּן, מְטַמְּאִין שְׁנַיִם וּפוֹסְלִין אֶחָד. פֵּרְשׁוּ, מְטַמְּאִין שְׁנַיִם וּפוֹסְלִין אֶחָד. הָאֳכָלִין וְהַמַּשְׁקִין וְהַמַּדָּף מִלְּמַטָּן, טְהוֹרִין:

אבל לא במשא. אם בשעת מגעו בזב נשא בגדים ולא נגע בהן, טהורים:

תחלה מה שראוי שתדעהו כי באיזה מקום שיאמר מטמא ב' ופוסל אחד שהוא רומז אל התרומה אשר כבר נתבאר בה כי הראשון והשני טמאים ומטמאים והשלישי פסול וכל אב הטומאה מן אבות הטומאות הוא מטמא ב' ופוסל אחד לפי שהאוכלין אשר יגע בו הוא ראשון ואשר נגע בראשון הוא שני והרי הם טמאין ואשר יגע בשני הוא שלישי והוא פסול כמו שבארנו וכל ראשון לטומאה הוא מטמא אחד והוא השני אשר יגע ופוסל אחד והוא השלישי אשר יגע בשני ושמור הענין הזה וג"כ כי כל אב הטומאה אמרו בו שהוא מטמא אדם לטמא בגדים והאדם ההוא בעת שמיטמא בו או במגע או במשא אם הוא מטמא בגדים במשא דוקא בעת שהוא מחובר במטמאיו כי אז יחשב כמו הזב עצמו לענין שהוא מטמא שנים ופוסל אחד אלא שאינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס כמו שנתבאר בכלל רבי יהושע וכשפירש ממטמאיו נשאר ולד הטומאה וכמו שאינו מטמא כלים אחר פרישתו כך אינו מטמא שנים אבל מטמא אחד ופוסל אחד כדין כל ראשון לטומאה וכל ראשון לטומאה אמרנו בו כי הנוגע בו אינו מטמא בגדים ושהנוגע בו בין בשעת מגעו בין לאחר פרישתו מטמא אחד ופוסל אחד ושמור העיקר הזה ג"כ שהוא מפתח הפרק הזה ואחר ההקדמות האלו שים דעתך להבין ההלכה הזאת

אמר שכל מה שינשא על גבי הזב ואפילו היה בינו ובין הזב אמצעיים הרי הוא טמא בין אם היה הדבר אשר על גבי הזב אדם או כלי שטף והם המדף כמו שבארנו או אוכלין ומשקין או משכב ומושב הכל טמא והוא מטמא שנים ופוסל אחד כל זמן שהוא על גביו וכשפירש נשאר ראשון לטומאה ומטמא אחד ופוסל אחד ובא המשל בזה אמרו אצבעו של זב תחת נדבך והוא הלוח אשר יבנה עליו את הכותל כמו שבארנו בברכות (דף טז) ואמרו גם כן האוכלין והמשקין והמשכב והמושב והמדף מלמעלן וחייב בכולן טומאה

ואחר כך אמר כי כל מה שינשא הזב על גביו ויהיה הטמא מלמעלה והדבר הוא מלמטה וביניהם אמצעי היה הדבר אשר מלמטה טהור כיון שבינו ובין הזב אמצעיים אלא אם יהיה אדם או משכב ומושב שהוא יטמא ואפילו תחת אבן מסמא [כמו] (כגון) שנתבאר פעמים אמנם אם היה תחת הזב אוכלין ומשקין או כלי שטף אשר נקרא מדף הרי הן טהורין ובא המשל בזה באמרו הטמא מלמעלה והטהור מלמטן ואמרו משכב ומושב מלמטן ואמרו האוכלין והמשקין והמדף מלמטן טהורין כיון שלא נגע בהן הזב ולמה שביניהן אינו מטמא מחיצות הרבה ולזה רמז באמרו וכל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ולמושב ואדם לפי שהעיקר אצלינו כי טומאת אוכלין ומשקין ושאר כלי שטף וזו היא טומאת מדף אמנם יטמאו ואפי' בלא אמצעיים מעל גבי הזב אבל לא מתחתיו ולשון סיפרא ק"ו שיעשה על גביו משכב מה אם במקום שלא עשה תחתיו מדף עשה תחתיו משכב מקום שעשה על גביו מדף אינו דין שיעשה על גביו משכב ת"ל (ויקרא ט״ו:י׳) וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא תחתיו הוא עושה משכב ואין עושה על גביו משכב ואמר עוד מלמד שהוא עושה על גביו מדף ואמנם אמרו במשכב ובמושב כשנכנסו תחת כובד הזב שהן מטמאין ב' ופוסלין אחד ולא פירשו מתחת הזב וזה מבואר היטב לפי שהמשכב הוא מאבות הטומאות בין אם היה הזב יושב עליו או עמד ממנו אמר יתברך והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב אמרו אין לי אלא בזמן שהוא יושב עליו הזב מנין לעשות ריקם כמלא ת"ל כלי לעשות ריקם כמלא וכבר ביארנו בראשון מכלים שהנוגע במשכב מטמא בגדים בשעת מגעו לטמא ב' ופוסל אחד ואין צריך לומר שיהיה המשכב עצמו מטמא ב' ופוסל אחד:

כל הנישא ע"ג הזב. פי' הר"ב ואפילו לא נגע בו הזב לאו למימרא וכ"ש אם נגע דא"כ היכי קתני סיפא כל שהזב נישא עליו טהור. אלא ה"ק דענין נישא הוא שמטמא במשא בלבד ואע"פ שלא נגע. ועיין עוד לקמן. ומ"ש הר"ב דכתיב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו. מאי תחתיו כו' פירשתיו בריש פ"ד דנדה בס"ד:

טמא. ולקמן מפרש כיצד. ושאין כל הנישאין ע"ג הזב שוין:

וכל שהזב נישא עליו טהור. לגמרי ואין בהן אפילו טומאת מדף. דהכי תניא בת"כ. ק"ו שיעשה תחתיו מדף. מה אם במקום שלא עשה ע"ג משכב כו'. ת"ל וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא. משכב הוא עושה תחתיו ואינו עושה תחתיו מדף. כן מסקי התוספות פ"ג דעירובין דף כ"ז [ד"ה כל שזב]. ומייתי להו מדתני בת"כ כל אשר ישכב עליו הזב יטמא. יכול יטמא דבר שאינו ראוי לשכיבה. לא מה היא אינה מטמא כו' יכול הוא והיא לא יטמאו טומאה חמורה אבל יטמאו טומאה קלה. ת"ל משכב. אלמא מידי דלא חזי למשכב ומושב טהור לגמרי. ע"כ. וצריך לומר דמיירי שלא הוסט. דאילו הוי ע"י היסט. הא אמרן בפ' דלעיל משנה ה' ז' דמיטמאין. והר"ש פירש דמתני' אדרבה דוקא בהיסט ומש"ה הזב נישא עליו טהור. דהמסיט כלומר הנושא אין בו רוח חיים. כדקתני חוץ מאדם. גם דעת התוספות פ"ג דעירובין דף כ"ז דבהיסט כלומר שנושא כולו. וקשיא לי דהיכי מטהרין הכא לגמרי. ועיין [מ"ש עוד בסוף משנה ה']:

חוץ מן הראוי למשכב ומושב. כתב הר"ב וה"ה למרכב. דאין למדין מכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. ומהכא דייקינן לה בריש בכל מערבין. הר"ש. ופירוש מרכב במשנה ג' [פכ"ג] דכלים. ומ"ש הר"ב אבל שאינו ראוי כו' ת"ל והיושב כו' פירשתי במשנה ג' פ"ב דכלים:

והאדם. כך מצאתי מוגה בנא"י. וכן הוא בגמ' דפ"ג דעירובין דמייתי לה התם. ולשון רש"י שם. האדם דכתיב והנושא אותם. אף הזב במשמע אותם. ע"כ:

כיצד. ארישא נמי קאי:

אצבעו של זב כו'. דלא בעינן שינשא רובו של זב אלא במשכב. וכפי' הר"ב והרמב"ם לקמן משנה ד'. ובחבורו ספ"ח מהמ"ש [הלכה י"א]. מסיים בה דיראה לו שהטומאה הזו מדבריהם. ע"כ. ולפי זה צ"ל דמשכב ומושב דבסיפא. לא מיירי כשאצבעו של זב מלמעלן בלבד. דהא בהדיא קתני לקמן משנה ה' דבעינן לעולם רובו. וכדהוציאו הר"ב והרמב"ם המשכב בפי' משנה ד'. אלא מתני' דהכא והתם לאו בחדא שיטה. והא כדאיתא והא כדאיתא:

מטמא שנים. פירש הר"ב בתרומה. ועיין מ"ש בזה בשם התוספות לקמן משנה ו':

והמשכב והמושב כו' מלמעלן. לשון ספרא ק"ו שיעשה על גביו משכב. מה אם במקום שלא עשה תחתיו מדף. עשה תחתיו משכב. במקום שעשה ע"ג מדף. אינו דין שיעשה ע"ג משכב. ת"ל כל המשכב אשר ישכב עליו. תחתיו הוא עושה משכב. ואין עושה ע"ג משכב. הרמב"ם:

והמדף. מפורש במשנה ו' פ' דלעיל:

מטמאין אחד ופוסלין א'. ה"ג בס"א. וכן הוא בנוסחת מהר"ם. וכ"כ הר"ש בהדיא במשנה ו' פ' דלעיל. דעליונו של זב מטמא א' ופוסל אחד. ואע"פ שבפי' הרמב"ם מועתק כגי' הספר מטמא ב' ופוסל אחד. ולא הוגה בו דבר בנא"י. מ"מ נ"ל עיקר כגי' ס"א. וכן נראה ממ"ש בחבורו פ"ו מה"מ [הלכה ה'] שכתב אם היה אחד ממטמא משכב ומושב למטה ואבן על גביו ואוכלים ומשקים וכלים ואדם ע"ג האבן זה למעלה מזה כלן טמאין. וראשון לטומאה וכו' חוץ מן האדם וכו' הרי שלא עשאן אלא ראשון בלבד. ומשמע לכל דבר. ושאינו מטמא אלא אחד ופוסל אחד. ואע"ג דכתב עוד אבל אם היה האדם למטה והזב למעלה כו' טמא משום נושא ככל נושא כו' שהנושא ראשון לטומאה. וכן מסיים עוד בזה הדין שהאדם ראשון. והאנן תנן מטמא שנים ופוסל א'. לא קשיא דהתם לאחר שפירש מיירי. וסמך ליה דילמד מן המפורש דלעיל מיניה כשהזב למטה דקל הוא לענין מדף. ואפ"ה באדם קודם שפירש מטמא שאר כלים. כמ"ש בהדיא כך. במכ"ש כאן דקודם שפירש יש בו חומר לטמא שאר כלים. וכן לטמא שנים ולפסול אחד. ולא הוצרך לפרש. ותדע שהרי בפירושו למשנה ד' פ"ק דאהלות כתב ג"כ דנושא הזב הוא ראשון. ומפרש לענין שלא יטמא אדם וכלי חרס. אבל שאר כלים מטמא. הרי שנתן לו דין אדם למעלה. ומכיון שמטמא שאר כלים מטמא שנים באוכלים ומשקים ופוסל א'. מכללא דרבי יהושע דלעיל. ולכך נראה ודאי. דראשון שכתב בחבורו היינו שלא יטמא אלא אחד. וכגי' ס"א:

פרשו מטמאין שנים כו'. לפי שהמשכב אב הטומאה. אפילו כשנתרוקן הזב ממנו. כמו שהעתקתי לשון תורת כהנים לעיל בסוף פרק ב':