מִקְצָת טָמֵא עַל הַטָּהוֹר וּמִקְצָת טָהוֹר עַל הַטָּמֵא, חִבּוּרֵי טָמֵא עַל הַטָּהוֹר וְחִבּוּרֵי טָהוֹר עַל הַטָּמֵא, טָמֵא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִקְצָת טָמֵא עַל הַטָּהוֹר, טָמֵא. וּמִקְצָת טָהוֹר עַל הַטָּמֵא, טָהוֹר:

מטמא אוכלים להיות תחלה. מפני שהוא נחשב כאב הטומאה בשעת מגעו, כיון דאמרה תורה שהוא מטמא בגדים:

כבר נקדם בפרק הזה כי האדם כשיהיה נישא על גבי הזב או הזב נישא על גביו טמא ואמר בכאן כי כשיהיה הטהור נושא מקצת הזב או היה הזב נושא מקצת הטהור שהוא טמא לפי שלא נצטרך שינשא או ישא הרוב אלא במשכב לבד לא באדם כמו שנתבאר ור"ש אומר כי אפי' באדם כשהטמא נושא את הטהור צריך שישא רובו ואז יטמא אותו וכן נתבאר בתוספתא וחבורי טמא וחבורי טהור כגון השיער והצפרנים ולשון התוספתא (פ"ה) ואלו הן [חיבורין] השינים והצפרנים והשיער שלהן ואלו הן מקצתן ראשי אצבעות ידים ורגלים ר"ל ואפילו ראשי אצבעות הן מקצת וכבר נקדם לך אמרו אצבעו של זב תחת הנדבך והטהור מלמעלן מטמא שנים ופוסל אחד ואין הלכה כר"ש:

מקצת טמא על הטהור כו'. כתב הר"ב דלא בעינן שינשא רובו וכו' וכ"כ הרמב"ם. וכבר כתבתי בזה לעיל במשנה ב':