תְּרוּמוֹת ו׳ · א׳

הָאוֹכֵל תְּרוּמָה שׁוֹגֵג, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ. אֶחָד הָאוֹכֵל וְאֶחָד הַשּׁוֹתֶה וְאֶחָד הַסָּךְ, אֶחָד תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְאֶחָד תְּרוּמָה טְמֵאָה, מְשַׁלֵּם חֻמְשָׁהּ וְחֹמֶשׁ חֻמְשָׁהּ. אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תְּרוּמָה, אֶלָּא חֻלִּין מְתֻקָּנִים, וְהֵם נַעֲשִׂין תְּרוּמָה, וְהַתַּשְׁלוּמִין תְּרוּמָה. אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחֹל, אֵינוֹ מוֹחֵל:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה תְּרוּמוֹת ו׳ א׳, מתוך מסכת תְּרוּמוֹת שבסדר זרעים. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש. כדכתיב (ויקרא כ״ב:י״ד) כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו. והחומש הוא רביעית מה שאכל, כגון אם אכל תרומה ששוה דינר משלם דינר ורביע שהם בין הכל חמשה רביעיות דינר, נמצא הקרן עם חומשו חמשה, וכל חומשים האמורים בתורה כך הם:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

אמר השם יתעלה ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו (ויקרא כ״ב:י״ד) זה החומש הוא רביע מה שאכל שהוא חומש הכל כיצד אם אכל מה ששוה דינר משלם מה ששוה דינר ורביע דינר וכן כל החומשים הנזכרים בתורה זהו דינם וזהו ענין אמרם עד שיהא הוא וחומשו חמשה:

וקרן ידוע והוא כמו העיקר שאכל ואמר השם יתעלה ולא יחללו את קדשי בני ישראל (שם) ואמרו (נדה לב.) להביא הסך והשותה אע"פ שהעיקר אצלנו שתיה בכלל אכילה מן הכתוב שאמר (דברים י״ד:כ״ו) בבקר ובצאן וביין ובשכר ואמר ואכלת וכמו כן הסיכה מכללו כדבר הבא בתוך הגוף הוא אמרם ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (תהילים ק״ט:י״ח): ואמרו [וחומש] חומשה ענינושאם אכל אותו החומש בשגגה שהוסיף עליו חומש אותו חומש לפי שדינו ודין התרומה שוה וזה הוא ענין מה שאמר בו הי"ת בזולת זה המקום וחמישיתיו יוסף עליו (ויקרא ה׳:ט״ז) ואמרו מלמד שהוא מוסיף חומש על חומש: ואמרו ואינו משלם תרומה כי התרומה לכהן והדבר שאכל חוב עליו ואין ראוי לפרוע חובו מממון אחר וחולין מתוקנים הוא שיוציא מהם התרומה וכל המעשרות וכבר בארנו זה בסוף דמאי (פ"ז משנה ז):

והם נעשים תרומה. ענינו כי אותם חולין ששלם נחשוב אותם תרומה:

והתשלומין תרומה. ענינו כי דין מה שישלם בדיני התרומה משלם לענין הדמוע וזולתו:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

[*האוכל תרומה. עיין בפרק דלקמן משנה ג כמה יאכל]:

קרן. מפורש בריש פ"ק דפאה:

ואחד הסך. כתב הר"ב דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. ובמשנה דפרק ט דשבת מפורש דאסמכתא היא והכי נמי הכא לענין תשלומים הכח ביד חכמים לחייב תשלומים מה שאין כן לענין כרת דהתם. ודרשא דלא יחללו את קדשי בני ישראל (ויקרא כ״ב:ט״ו) להביא הסך שכתב הרמב"ם כתבו התוס' בפרק בנות כותים (נדה דף לב) דג"כ אסמכתא בעלמא:

וחומש חומשה. כתב הר"ש ובפרק הזהב דרשינן לה מדכתיב ויסף חמישיתו אי שקלת ליה לוי"ו דויסף ושדית ליה אחמשיתו הוי חמשיותיו ע"כ. וכלומר דהוי כמו וחמשיתיו דגבי גזל בסוף פרשה ויקרא דאמרינן בפרק הגוזל קמא התורה רבתה חמשיות הרבה וכדפי' הר"ב במשנה ז שם. ותמיהני על הרמב"ם שפירש בכאן ממה שאמר הש"י בזולת זה המקום וחמישיתיו יוסף עליו ואמרו מלמד שהוא מוסיף חומש על חומש ע"כ. וכ"כ בפי' המשנה בפרק הגוזל. ומת"כ דסוף פרשת ויקרא העתיקו. ותמיהני שלא כתב דרשא שבגמרא:

חולין מתוקנים. פירש הר"ב שהפרישו מהן תרומות ומעשרות. עיין מ"ז בפרק בתרא דדמאי. ומה שכתב דבר הראוי להיות קדש עיין במ"ה דלקמן:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · תְּרוּמוֹת ו׳ א׳

א׳
האוכל תרומה שוגג אפי' ידע שאסורה רק לא ידע שהאוכלה במיתה:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · תְּרוּמוֹת ו׳ א׳

א׳
ודוקא בשגג בתרומה. אבל בשגג לגוף עצמו שסבור שהוא כהן ונמצא ישראל משמע לקמן (רפ"ח) דפליגי בה ר"א ור"י באשה שאמרו לה מת בעלך או גרשך ולעבד רבך שחררך דלר"י פטור. והרי קיי"ל כר"י לגבי ר"א. וכן משמע בירושלמי התם [וכתיקון הגי' מרבינו קרבן עדה] סבור שהוא כהן ונמצא ישראל פטור. ולפ"ז שפיר נקט מתני' התם ב' בבי דהיינו אשה ועבד ובן גרושה ובן חלוצה. סיפא לרבותא דר"א דאע"ג דמסתבר דלפטר מדכתיב ברך ה' חילו (כפסחים דע"ב ב') אפ"ה מחייב ר"א. ורישא נקט לרבותא דר"י דגם בהנך דאינן חללים פטר. ואף דש"ס התם דחיק לומר דרק בחלל או בערב פסח פטר ר' יהושע ור"ל דר"י לא פליג אאשה ועבד היינו לס"ד. אבל למאי דקיי"ל כר' יהושע דבעבר אכרת ועשה בזה מצוה פטור מחטאת. לא אצטרכינן לאוקמא מתני' בחלל או בחמץ בערב פסח דוקא (ועי' רמב"ם פ"ב משגגות ה"ג). אמנם להרמב"ם (פ"י מתרומ' הי"ב) כל הנך שגגות כולן פטורים רק מחומש ובחמץ בע"פ פטור גם מקרן (וערלח"מ פ"ב משגגות):
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

רש״ש · תְּרוּמוֹת ו׳ א׳

א׳
ברע"ב ד"ה אינו משלם תרומה שהתרומה לכהן וא"י לפרוע חובו ממ"א [כ"ה בפי' הרמב"ם ע"ש]. ולפ"ז אם נפלה לו מבית אבי אמו כהן יכול לפורעה וק"ל חדא מאי קמ"ל פשיטא. וכה"ג הקשה התוי"ט לעיל פ"א מ"ה. ב' לישנא דגמרא בב"מ (נ"ד) תרומה א"מ אלא מן החולין וכן לישנא דמתניתין דהכא אלא חולין משמע דאתי לאפוקי תרומה אפי' היכא שהיא שלו אשר ע"כ נלענ"ד שהטעם הוא כמו שבארה המשנה עצמה לקמן מ"ה שאין הקדש פודה אה"ק (ולישנא דפדיון דנקטה אף שאין לתרומה פדיון כדאיתא ביבמות (ע"ג ב') ועוד איך תתפוס פדיונה אחר שכבר נאכלה ואיננה בעולם עמש"כ בשביעית פ"ח מ"ח צ"ל דגזה"כ הוא בזה כי היכי דליהוי ליה כפרה) וגם שם במע"ש נ"ל דאין הטעם כמ"ש הר"ש דר"מ לטעמיה דממון גבוה הוא וא"י לפטור ע"ע במ"ג דהא גם חכמים דפליגי עלי' שם מודו ליה במע"ש קודם שנפדה וסתם בר פלוגתיה הוא ר"י כדמוכח בכריתות (ס"ד ו') ובכ"ד והוא ס"ל בקדושין (נ"ב ב') דממון הדיוט הוא אלא כמ"ש כיון דמדין פדיון נגעו בה. אין הקדש מתחלל על הקדש. והרואה יראה שאין סתירה לזה ממנחות (פ"ב) גבי התפיס מעות מע"ש לשלמים אך קצת עומד לנגדי הא דאיתא פ"ג דמע"ש מ"ב אין לוקחין תרומה בכסף מע"ש מפני כו' ות"ל שאין הקדש פודה הקדש ומ"ט דר"ש דמתיר שם:
נחלת הכלל · Vilna Edition