סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, וּטְחָנָן וּפָחֲתוּ, כְּשֵׁם שֶׁפָּחֲתוּ הַחֻלִּין, כָּךְ פָּחֲתָה הַתְּרוּמָה, וּמֻתָּר. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה, וּטְחָנָן וְהוֹתִירוּ, כְּשֵׁם שֶׁהוֹתִירוּ הַחֻלִּין, כָּךּ הוֹתִירָה הַתְּרוּמָה, וְאָסוּר. אִם יָדוּעַ שֶׁהַחִטִּים שֶׁל חֻלִּין יָפוֹת מִשֶּׁל תְּרוּמָה, מֻתָּר. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה, וְאַחַר כֵּן נָפְלוּ שָׁם חֻלִּין, אִם שׁוֹגֵג, מֻתָּר, וְאִם מֵזִיד, אָסוּר:

או ילושו במי פירות. כגון מי תותים ורמונים דלא מכשרי:

בארו בגמרא כי אפילו פחתו החולין ולא פחתה התרומה אלא שיהיה הקמח הנקי מן התרומה כשהסירו המורסן חלק ממאה וא' מכל קמח החולין ומורסנו תעלה בא' ומאה כי העיקר אצלנו שטנופת של תרומה אין מצטרפות עם התרומה לאסור החולין אבל טנופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה. ואמרם ואחר כך נפלה חולין רצה בה שנפל מן החולין מה שהשלים למאה סאה של חולין או הוסיף עליהם והעיקר אצלנו אין מבטלין איסור לכתחלה ולפיכך אמרנו כי מי שהרבה החולין על התרומה במזיד זה האיסור קנס לפי שבטל איסור ובכל מקום שאומר בכאן אסור ענינו מדומע וכבר נתבארו בזה הפרק דיני המדומע ובכל מקום שאמרו מותר ענינו שתעלה התרומה ויהיה השאר מן החולין אחר שיוציאו התרומה מותר כמו שבארנו:

כך פחתה התרומה ומותר: פירש הר"ב ואפי' לכתחלה יכול לטחון כדי להתירן. ירושלמי. ולא הוה מבטל איסור לכתחלה שאין זה אלא שנתגלה עי"ז שטוחן שההיתר היה יותר מהה שהיינו סבורין:

אם ידוע שהחטים של חולין וכו'. וברישא לא תנן אם ידוע שהחטים של תרומה יפות משל חולין אסור משום דאע"ג דפסולת של חולין מרובה מפסולת של תרומה עד שנמצא שקמח החולין נתמעט משיעור מאה לשיעור האחת דתרומה מצטרף פסולת החולין עם החולין לבטל התרומה והכא בסיפא פסולת התרומה אינו מצטרף עם התרומה לאיסור:

מותר. אמר הרמב"ם בכל מקום שאמר מותר ענינו שתעלה התרומה ויהיה השאר מן החולין אחר שהוציא התרומה מותר ובכל מקום שאומר אסור ענינו מדומע: