החרש והשוטה והקטן כו׳ כולהו מחד קרא נפקא לן דכתיב (שמות כ״ה:ב׳) דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו. אל בני ישראל פרט לנכרי, מאת כל איש פרט לקטן, אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה שאין בהם דעת להיות נודבין. וקטן לא מצי ממעיט מאשר ידבנו לבו, דאיכא קטן שהגיע לעונת נדרים שיש לו דעת להיות נודב. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם פרט לתורם שאינו שלו. ושוטה, המאבד מה שנותנים לו קרוי שוטה:
נחלת הכלל
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12
חרש. בלשוננו הוא שאינו שומע ורז"ל קוראים גם כן לאלם חרש לפי שסבת האלמות היא חרשות יתחדש בעובר בעודו בבטן אמו ולא ישמע מה שמדברין לו וכבר נתבאר זה בספר השאלות הטבעיות וקרא לאלם בסבת האלמות חרש ודע כי כשנולד באדם החרשות אחר ששמע או נשתתק אחר שהיה מדבר מותר לו לתרום:
ומה שהקשה רתוי"ט מדקאמר בבלי (ר"ה י"ג א') ומי קים להו לרבנן שהביאה שליש. והרי שפיר קים להו ע"י סי' הנ"ל. נ"ל דשאני התם דבשעת הבאת שליש עדיין מחובר היה ואם גם יבדקו א' מה מהני להנך שלא נבדקו לזה צריך בקיאת חכמים. וירושלמי קמ"ל דגם במקום שאין מצוי' חכמים. כל אדם יכול לידע כשיתלוש ויבדק הגרעינים:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · תְּרוּמוֹת א׳ ב׳
א׳
חרש המדבר ואינו שומע ל"י ואם תרם ת"ת. לכאורה לפי סדר המשניות דעד משנה ו' שונה אותן דאפי' דיעבד אין ת"ת ומשם עד סוף הפרק וכן בפ"ב איירי באותן שלכתחלה ל"י ואם תרמו ת"ת ה"ל לרבי לסדר בבא זו שמה ועי' תוי"ט לקמן מ"ו ונ"ל משום דסתם חרש משמע שאינו שומע לחוד כדאיתא בחגיגה (ב' ב') להכי חש התנא דלא ניתי למטעי דבחרש כה"ג מיירי תנא תיכף דחרש כזה ת"ת וחרש שדברו בו חכמים כו':
ב׳
ברע"ב ד"ה חרש כו' דבריש חגיגה תני חרש ומדבר וא"ש בכלל [כ"ה בר"ש]. ובפ' מ"ח לענין חליצה משמע דגם שם מדבר וא"ש בכלל אבל נמצא שם בגמ' רק אלם ואלמת מטעם שאינו ראוי לבילה דקריאה אבל מדבר וא"ש משמע דחליצתו כשרה וכן היה פשוט להש"א בסוף תשו' ז':
