חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, לֹא יִתְרֹם. וְאִם תָּרַם, תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. חֵרֵשׁ שֶׁדִּבְּרוּ בוֹ חֲכָמִים בְּכָל מָקוֹם, שֶׁאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר:

החרש והשוטה והקטן כו׳ כולהו מחד קרא נפקא לן דכתיב (שמות כ״ה:ב׳) דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו. אל בני ישראל פרט לנכרי, מאת כל איש פרט לקטן, אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה שאין בהם דעת להיות נודבין. וקטן לא מצי ממעיט מאשר ידבנו לבו, דאיכא קטן שהגיע לעונת נדרים שיש לו דעת להיות נודב. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם פרט לתורם שאינו שלו. ושוטה, המאבד מה שנותנים לו קרוי שוטה:

חרש. בלשוננו הוא שאינו שומע ורז"ל קוראים גם כן לאלם חרש לפי שסבת האלמות היא חרשות יתחדש בעובר בעודו בבטן אמו ולא ישמע מה שמדברין לו וכבר נתבאר זה בספר השאלות הטבעיות וקרא לאלם בסבת האלמות חרש ודע כי כשנולד באדם החרשות אחר ששמע או נשתתק אחר שהיה מדבר מותר לו לתרום:

לא יתרום. פירש הר"ב לכתחלה דצריך להשמיע לאזניו כו'. ואתיא כת"ק דמשנה ג פ"ב דברכות דפסק הלכה כמותו דהתם נמי לכתחלה מודה דצריך להשמיע לאזניו. כדמסקינן התם בגמ' ועי' במשנה ד פ"ב דמגילה:

חרש שדברו בו חכמים בכ"מ כו'. כתב הר"ב לאו כללא הוא כו'. וכן במ"ד פ"ב דמגילה. והתם ודאי דדוקא מדבר דהא בקורא המגילה איירינן. הלכך לא הוצרך הר"ב להביאו: